אתמול י"ג מרחשון מלאו 110 שנים לפטירתו של רבי אליעזר ליפמן פרינץ (1835-1915) (להלן: אל"ף). הוא נולד בעיר ארנהם אשר בהולנד. אביו החבר ר' רפאל פרינץ היה צאצא של משפחה שהגיעה להולנד מאיטליה באמצע המאה ה-17 ועסק במסחר בדים ושטיחים. הוריו דאגו לחנכו בחינוך יהודי ברמה גבוהה אצל מחנכים ת"ח חשובים, ובמקביל למד מדעים באופן עצמאי. מגיל צעיר שולב בעסקי המשפחה ובכל רגע פנוי עסק בתורה. בהיותו כבן כ"א נשא את הנרייטה יעקובזון מאמשטרדם לפרנסתו עסק במסחר בשטיחים ולנשמתו התעמק בלימוד תורה ויצר קשרי מכתבים עם גדולי תורה ומחקר. לצורך לימודיו החל בבניית ספריתו הגדולה, והזמין ספרים חשובים מסוחרי ספרים מרחבי העולם היהודי. הוא השתלם במלאכת המילה ומל ילדים רבים בעיר והסביבה, ישנה תשובה מעניינת של רבי יעקב עטטלינגר בעל הערוך לנר על שאלתו לגבי מילה בשבת של בן ישראלית שהתעברה מנכרי. החל מ-1871 החל לפרסם בכתבי עת מאמרים תורניים, סקירות וביקורת ספרים – בכל מקצועות התורה.

בברנהם נולדו לזוג פרינץ חמישה בנים ובת. ב-1876 לאחר כעשרים שנות מגורים בברנהם עברה המשפחה לאמשטרדם, שם בעיר הגדולה מצא אל"ף כר נרחב לפעילות, מפאת עושרו הוא לא נזקק לעסוק יותר במסחר ויכל להקדיש את כל זמנו לתורה וכמה – הוא פתח בביתו 'בית מדרש' בו נמסרו שיעורים ברמה גבוהה ע"י גדולי תורה, ובראשם הגאב"ד המהרי"צ דינר שאותו קיבל עליו כרבו.  בנוסף ללימודיו ומחקריו, הוא נרתם לפעילות ציבורית והתמנה לראש 'חברת פקידים ואמרכלים' – חברה שנוסדה ב-1810 ופעלה רבות למען הישוב הישן בארה"ק. אולם לא ארכו ימי הטובה ובשנת 1876 נפטרה רעיתו האהובה הנרייטה ושנה לאחמ"כ נפטרה גם אמו. אל"ף נותר לבדו מטופל בשישה ילדים, והוצעה לו הצעת שידוך עם האלמנה גבי' שראה לאב מפרנקפורט דמיין, והוא החליט לעבור לפרנפורט. ספריתו מנתה אז כבר כמה אלפי ספרים יקר ערך ביותר, ותוך כדי תהליך אריזתם החליט אל"ף להכין קטלוג של הספריה שלו קרא: נעימות אל"ף. למלאכת הכנת הקטלוג שכר את ר' יהודה פלק שבהקדמת הקטלוג, כתב את דברי המבוא דלקמן:

"אל אוהבי תורה ודורשי ספריה! הספרים האלה הכתובים ברשימה הזאת נקבצו ונאספו במחיר רב ע"י הגביר היקר החכם והנכבד כ"ה אליעזר ליפמאן בן כ"ה רפאל פרינץ נ"י, רבים מהם מגדולי חכמי ישראל הקדמונים וגאונים אנשי השם המפוארים הנדפסים בדפוסי העברים הקדומים היקרים מאד במציאות. גם רבים מגדולי ישראל חכמי זמננו הנדפסים בזמן הזה;  ומלבד כי טהורים ונקיים הם מחלאה, מכורכים בכרכים יפים ונאים הנחמדים למראה ונעימים להשכיל. ולמען הקל למבקש לדעתם, חצצנו נערנו כיד ה' הטובה עלינו השכיל לכתוב את שמות הספרים האלה ע"ס א"ב עם תמונתם תכנם ומחבריהם מקום וזמן דפוסם, וזאת חשבנו למשפט להודיע על מלאכת הרשימה הזאת וענינה. דברי המרשים – יודא ליב בן מוהר"ר גבריאל פאלק, אמ"ד ליראה את ה' לפ"ג [ תרמ"ז]"

מאשתו השניה נולדו לו שלש בנות ובן אחד, ולאחר שנפטרה אשתו השנייה בפרנקפורט דמיין נישא בשלישית ליעני עפשטין. גם בפ"ד לא הניח ידו מפעילות ציבורית והקים ארגון "חבורת מוהלים" ובכך סייע לרגולציה של המצוה שעליה מסר נפשו בכל תחנות חייו.

כשקמה התנועה הציונית, הצטרף אליה רא"ף בכל ליבו, והתפלמס עם רבנים מתנגדי הציונות, בספר המיוחד "פרנס לדורו – התכתבות אליעזר ליפמן פרינץ עם חכמי דורו" (מ / 7 / 183) מופיע מאמר בהמשכים שפרסם ב-1904 "בעניין הציונות" (עמ' 428-440), בסוף המאמר הוא כותב את הדברים הבאים:

פתגם ידוע הוא בתורת הקבלה "עלמא די לעילא אצטריך לאתערותא דעלמא די תתאה" אותו רעיון מתבטא גם בתהלים (קטז יג): "כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא"; רק אחרי שהרימותי כוסי למעלה – רשאי אני להזכיר את שם ה' ולבקש את עזרתו. עינינו נשואות לאל הטוב, לישועה, רוח והצלה לאחינו ולאחיותינו המעונים בלחץ הגלות. עזרה חומרית וסיוע כספי נוכל להושיט לקרבנות הפוגרומים, לסובלים מרורות אחרי עמידה אמיצה בהגנה עצמית, שבה הפסידו את הכל, במערכה נגד כוחות אכזריים, ונאלצו לנטוש את חורבות שכונותיהם. אבל מה נענה ואיך נעזור לנשים ולבנות שנאנסו, לגברים ולנערים שנרצחו, לפליטים שגורשו מבתיהם, ועדיין אין לבנו סמוך ובטוח שראינו כבר קץ לסבלם, שהמאורעות והפרעות האלו ח"ו לא יחזרו על עצמם! האם אין אנו חייבים, נדרשים ומצווים להשתדל ולדאוג לאלו האחים שרק בגלל ייחוסם היהודי נרדפים על צווארם, להשיג עבורם מקלט בטוח ולקומם הריסות חייהם? האם יש פתרון יותר קרוב ועולה על הדעת מרכישת אדמות ארצנו, המיועדות לנו, ושרק בגלל שנאת חינם גורשנו משם, להחזירן במאמץ מלוכד, משותף ומאוחד לרשותנו?. הרצל, תיאודור הרצל – הגבור שעמד על משמרתו ונפל זה עתה, יהא זכרו ברוך – לא שאף אלא למטרה זו. הוא היה האיש המבשר שהכריז על שיבת ציון. הכרזתו השיבה מתהום הנשייה עריקים, שנמנו על קבוצות יהודים שכבר מחקו מתוך תפילות ישראל כל זכר ציון וירושלים  שחזרו מהתנכרותם ותחי בהם רוח חדשה לציון, מתוך הבנה משוכנעת שעם ישראל תמיד התפלל ועודנו מתפלל על בניין ציון ושובנו לשם. ראשי התנועה הציונית לא חשבו אף פעם, וגם כעת אינם חושבים, לדחוק את הקץ ולכונן תנועה משיחית. ואם השעה משחקת להם ויוזמתם תצליח בסיעתא דשמיא – לא יראו בהצלחתם את הגאולה המיוחלת ומימוש חזון נביאינו. משאלת לבם נובעת מרגשי אחווה ואהבת הבריות. ממעמקי לב הקשיבו לקול היוצא ממסתרים, קול ממרומים, קול ה' חוצב להבות אש בלב בוער בנדיבות דשמיא הומניטרית"

עד כאן דיבר אל"ף על הציונות וארץ ישראל כ'מקלט בטוח', אולם הוא ממשיך ואומר שאכן שלומי אמוני ישראל, מצפים מהתנועה והציוניות ליותר מכך:

"אכן אנחנו שאיננו מתגרים בהם אלא מקבלים את מאמציהם של שומרי ציון הנאמנים בסבר פנים יפות אנחנו מגלים עוז בנפשנו לראות בתנועה זו סימן ל"עקבות משיחא". אין אנו רוחשים אמון לקנאים הקיצוניים הטוענים שאסור לנו להצטרף לתנועה הציונית כיוון שבתלמוד הורונו שהקב"ה השביענו שלא לעלות בחומה המקיפה את גלותנו. מקובל עלינו פירושו של פרשננו הראשון לתלמוד, רש"י, לכתובות קיא ע"א, שלא ניחלץ מהגלות באלימות ובכח הזרוע. אנו חוזרים ומזהירים, שאנו רואים בתנועה הציונית תרופה ומרפא למצב המועקה והחולי של היהדות והיהודים, באשר הם שם, בגלות. התנועה הציונית תשכין אחדות ושלום בקהילות ישראל, בקהילות המפולגות והשבורות, אשר בשני חלקיה מחזיקים את מוסדות הציבור היהודי באותה נאמנות למסורת; מקפידים על שחיטה, כשרות, מקוואות, חינוך וכו' לקיימם כדת וכדין לפי החוק היהודי המסורתי. זאת ועוד, אם תשכיל הציונות לחדור לכלל ישראל נזכה לקירוב הרחוקים. כלומר, הקהילות הדוגלות בהתנגדותן לכל עתיד משיחי ומדעיכות בלב בניהן את נר האמונה בביאת המשיח, אותן הקהילות שמחקו כבר כל זכר לציון גם אלה תשובנה לחיק העם, ליהדות הלאומית, ותשאנה לבסוף מתפילותיהן בעול האומה, באורח חיים יהודי נאמן. בדרך זו יקוים חזון הנביא יחזקאל (לז כב): "ועשיתי אותם לגוי אחד בארץ בהרי ישראל… ולא יחצו עוד לשתי ממלכות עוד". נבואה זו נאמרה אחרי תחיית העצמות היבשות של שבט אפרים, אשר העזו לשחרר את עצמם מגלות מצרים, בלא רשות ההשגחה העליונה – אנחנו מצביעים על דברי חז"ל אלו ללא תוספת ביאור"

בספר מובאים התכתבויות מרתקות בשלל נושאים עם  גדולי הדור ההוא, חוקרים חשובים ואישי ציבור. בפתח הספר מבוא על האיש ותולדות חייו מאת נכדתו הגב' אלס בנדהיים שאף ערכה את הספר. בספר נוסף –  'פרנס לדורות' (פ / 8 / 149) כונסו דברי תורתו ומחקריו של אל"ף מתוך הבמות השונות שבהם פורסמו כתבי יד וגליונות ספריו. בספר: הגהות וביאורים לש"ס, מאמרים על תפילה ומנהגים, הגות מחשבה ולשון ועוד. בסוף הספר מדור שבו צילומי הקדשות של מחברים שהעניקו לו את ספריהם, ודוגמאות של כריכות ספרים מפוארים מספריתו. הגב' בנדהיים פרסמה גם את: אילן יוחסין למשפחת אליעזר ליפמן פיליפ פרינץ – שניתן לראותו באוצה"ח. המעיין שם ימצא שצאצאיו של אל"ף פזורים היום ברחבי ארץ ישראל – וממשיכים לתרום מאונם והונם למפעלי תורה וחסד.

אל"ף אף סייע למדפיסי הש"ס דפוס וילנא, וב"אחרית דבר" שבסוף התלמוד בבלי נכתב לו הבעת תודה "לכבוד הרה"ג השוע הנדיב מוהר"ר אליעזר ליפמן פרינס מאמשטרדם". ובסוף מסכת חולין אף נדפסו הגהות וחידושים ממנו.

הרב פרינץ נפטר בי"ג בחשון תרע"ו (21 באוקטובר 1915) בפרנקפורט דמיין, ונקבר במיידרברג (Muiderberg) שבאמסטרדם. ב-1930 תרם נכדו ר' משולם אליעזר פרינץ מלונדון את ספריתו, שכללה כבר כ-8000 כותרים בהם כרכים נדירים ועתיקים, לבית המדרש למורים מזרחי שברחוב הלל בירושלים – שלימים הפך למכללת ליפשיץ. עם הגעת הספריה, נערף טקס רב רושם, בהשתתפות נציגי הרבנות הראשית, הסה"ל, משפחת פרינץ וקהל גדול. בטקס נאמו הראי"ה קוק, הרב מאיר בר אילן ונציג המשפחה פרופ' אברהם הלוי פרנקל.

תשעים וחמש שנים שכנה הספריה החשובה במכללה למורים ע"ש ליפשיץ בירושלים, בארונות עץ מיוחדים שהוקדשו לה. לאחרונה נוצר צורך בהעברת הספריה ובהסכמת בני המשפחה נאמני ההקדש הוחלט כי החלק הארי של הספרייה יועבר לספריה הלאומית, כשחלק ממנו אף יוצג באולם הקריאה של הספרים הנדירים, וכעשירית מהאוסף יישאר בחזקת מכללת הרצוג – ליפשיץ, ויקבל מקום של כבוד בספרית המכללה אשר ב'היכל שלמה'. זכיתי לעבור יחד עם ידידי דוד אלטלף ואיתי קופר על אלפי הספרים שבספריה ולבחור מהם את הספרים שישכנו ב'היכל שלמה' -זאת הייתה חוויה מיוחדת במינה וחד פעמית!. זכה רבי אליעזר פרינץ, הת"ח והחוקר, עסקן הציבור למען ישוב ארץ ישראל והציונות, שספרייתו המפוארת תשכון משכן קבע בספריה הלאומית של מדינת ישראל, ובסמינרים למורים דתיים המחנכים את הדורות הבאים לתורה וחכמה – בירושלים עיה"ק. יהי זכרו ברוך!

היום ה' חשון הוא יום השנה העשירי לפטירתו של אדם זרטל ז"ל (להלן א"ז). א"ז נולד ב1936 בקיבוץ עין שמר אשר במועצה האזורית 'מנשה', הוריו היו ממקימי הקיבוץ ואביו משה זרטל (זילברטל) היה ממנהיגי השומר הצעיר בורשה ובארץ ישראל. א"ז למד כלכלה וחקלאות והיה פעיל בקיבוץ ובגיל 30 כבר היה מרכז המשק. במקביל שלח ידו בכתיבת סיפורים ותסריטים. ואף זכה בפרסים על כתיבתו. במלחמת ששת הימים הוא השתתף בקרבות כקצין בהנדסה קרבית – ולאחר המלחמה השתתף בשיחות העדות של לוחמים שכונסו בקובץ "שיח לוחמים". לקובץ הייתה אג'נדה מסוימת שבאה לבטא את קשיי הלוחמים מהצורך להרוג את האויבים ולכבוש שטחים מיושבים בערבים, מסיבה זו הושמטו הראיונות עם תלמידי מרכז-הרב שהשתתפו במלחמה וביטאו רוח אחרת לגמרי ורק ב2018 נוספו הראיונות במהדורה החדשה של הספר (נ / 4.32 / 060 – מכללה), אגב, אחד מהלוחמים תלמידי מרכז הרב שדבריהם מובאים בספר הוא הרב יואל בן נון שאיתו ניפגש שוב בהמשך הבלוג. לאחר המלחמה יצא א"ז לשליחות באפריקה  ומיד עם פרוץ המלחמה חזר לישראל וסייע בניהול צליחת תעלת סואץ במבצע אבירי לב כקצין הנדסה בכיר, במהלך הקמת הגשרים נפצע קשה מפגז מצרי. הוא שהה  כשנה בבית חולים, ונשאר נכה ומהלך בעזרת קביים שהפכו לחלק מדמותו. המלחמה והפציעה השפיעו עליו ל'חשב מסלול מחדש' והוא החליט ללמוד ארכאולוגיה ולהתחבר לשורשים של עם ישראל בארץ ישראל. ב1978 עוד כשהיה סטודנט הצטרף לסקר הארכאולוגי הגדול 'סקר הר מנשה' שבהמשך זכה להובילו, הוא טען שרק באמצעות הליכה ברגליים ניתן להכיר את השטח באמת ולא לפספס ממצאים חשובים, וכך במשך כ11 שנה צעד ברגליו בעזרת קביו בהרים ובוואדיות ורשם כל סימן לתילים וישובים עתיקים סימנים לחקלאות קבורה ועוד.

את כל הממצאים רשם א"ז בדקדקנות והוציא אותם בשישה כרכים הנקראים: סקר הר מנשה בשנים 1992-2016. החידוש החשוב של 'סקר הר מנשה' הוא מציאת ממצאים בשטח של מאות נקודות ישוב קטנות המתוארכות לתקופת ההתנחלות, וזרטל טען כי לאור ממצאיו מתחזקת תקפותו של הסיפור המקראי – יציאת מצרים, הנדודים במדבר, הכניסה לכנען דרך עבר הירדן היא תקופת ההתנחלות, התגבשות העם, והכיבוש הישראלי. בכך הציב עצמו א"ז כאחד הלוחמים התקיפים בגישה הארכאולוגית וההסטורית המצמצמת שטענה שספורי המקרא בנוגע לכיבוש וההתנחלות אינם תקפים הסטורית. במפעל חייו זה סגר א"ז מעגל כאשר בן קיבוץ עין-שמר אשר במועצה האזורית מנשה הכווללת רק את החלק ה'שפלתי' של חבל מנשה אשר ממערב לקו הירוק – העפיל בהר וכבש ברגליו את הר מנשה – אשר ממזרח לקו הירוק. במסגרת סקר זה זיהה א"ז את האתר 'אל אחוואט' בצפון מערב השומרון כ'חרושת הגויים' המקראית מקום מושבו של סיסרא שר צבא יבין. על השערה זו ועל מקורם של גויי הים הוציא את ספרו: סודו של סיסרא – מסע בעקבות גויי הים ושירת דבורה (נ / 1.1 / 289- מכללה)

אבל תגלית חייו של א"ז שאיתה הוא מזוהה יותר מכל היא כמובן המזבח בהר עיבל, במסגרת סקר הר מנשה הגיע זרטל להר עיבל שם גילה שרידי מבנה גדול קדום מאוד, הוא השיג תקציב לחפירה והחל לחפור – בתחילה העלה כל מיני השערות לגבי מהות המבנה ודחה את האפשרות שמדובר במזבח, אולם בהמשך החפירות חלה תפנית מעניינת , כפי שמספר א"ז בספר המיוחד שהקדיש לתגלית " עם נולד – מזבח הר עיבל וראשית ישראל" (נ / 1.1 / 306 – מכללה):

"אחר הצהריים, לאחר תום העבודה, ישבנו בחדר בצריף המדרשה. הקירות היו ערומים. ליד הדלת נידלדלה כתובת שנותרה מאיזה חג: "עוד ניטע כרמים בהרי שומרון". במדרשה דתית אין תולים תמונות על הקירות מחשש עינא בישא של רבנים קיצוניים. שתינו קפה והמשכנו לדון במהותו של המבנה בהר עיבל. היה זה יום רביעי, 15 באוקטובר, 1983.לאחר הדיון בזהות האפשרית בין המזבח במשכן למבנה של חורבת עיבל נטלתי נייר וציירתי סקיצה של המבנה, השמורה עימי עד היום. "במה" ממולאה ומרוצפת מלמעלה, ששתי חצרות מרוצפות לפניה. הבמה מוקפת בקיר סובב, ועולה אליה כבש כפול…היה זה ציור פשוט למדי, שתיאר את מה שכבר ידענו. אך כשראה אותו צבי קניגסברג, איש שבי שומרון ונאמן המשלחת, קפץ ממקומו כנשוך נחש. איני זוכר אדם שהחוויר כך בבת אחת, אחר־כך האדים -ואיבד את כושר הדיבור. בלי לומר כלום בהה כמה שניות בסקיצה על הנייר. אחר־כך רץ החוצה, נעלם, ולאחר דקות חזר במרוצה כשהוא נושא בידו ספר חום קטן: אחד משישה סדרי משנה – סדר קודשים, מסכת מידות.

זה הרגע לומר דבר או שניים על צבי קניגסברג. הכרתי אותו שנתיים קודם לכן, כשהיינו שקועים בסקר של בירת ממלכת ישראל שומרון. צבי הוא איש גבוה, צנום וממושקף. תנועותיו ודיבורו מהירים. תמיד רץ ונחפז לאן שהוא. היו לו בית ומשפחה ביישוב, אך את עיקר זמנו עשה בריצות בלתי פוסקות. למדרשה ולתלמידיה סיפק את התקציבים, הכספים, המזון – ושאר דברים שאין העולם יכול בלעדיהם. צבי "התאהב" מייד בעבודתנו ונצמד אלינו בחוזקה. להר עיבל הגיע בעונה השנייה ומאז לא נפרדו הדרכים: בכל שעה פנויה היה מופיע באתר ומצטרף לחופרים. מוחו היה הר געש של רעיונות. בלי הרף הרצה בפנינו בעיניים לוהטות. כשהיתה לו שעה פנויה אחר הצהריים היה מופיע, לבוש מכנסיים קצרים וסיגריה בידו, מתיישב ועוקב בעיניים מוקסמות אחר מיון החרסים. הוא גם נהג להיכנס לוויכוחים סוערים עם המתנדבים מהקיבוצים: על ההתנחלויות, על נצח עם ישראל, על ההיסטוריה. באותו יום, 15 באוקטובר, נכח גם הוא בדיונים הבלתי רשמיים; עתה חזר, חסר נשימה, עם המשנה בידו.

חלפו שנים מאז. עבר חלף הזמן, באו והלכו מאורעות, נעשתה היסטוריה. אבל את הרגע הזה לא ישכח מי שהיה שם. רגעים כאלה אינם חוזרים על עצמם. צבי חזר במרוצה עם ספר המשנה; שלושה או ארבעה בחורים בהו בו. הוא התיישב, נשם בכבדות ופתח את הספר בסדר קודשים. היה זה הפרק השלישי, העוסק בהלכות מזבח בבית המקדש השני בירושלים (במסכת מידות יש תיאור שלם של בית המקדש, הכולל את הפרטים הטכניים הקטנים ביותר).

הפרק השלישי נפתח כך…"המזבח היה שלושים ושתיים על שלושים ושתיים…" אבל לצד התיאור המילולי היה שרטוט מזבח העולה הגדול של הבית השני בירושלים, ששוחזר על־פי המשנה. להוציא כמה פרטים, היה השרטוט דומה לסקיצה שציירתי על הנייר כמה רגעים קודם לכן. המזבח במשנה היה רבוע (ולא מלבני כשלנו); למעלה במרכזו היה התפוח (ערימת האפר של הקורבנות) ובפינותיו – ארבע הקרנות. אל ראש המזבח הגדול עלה הכבש, רחב מזה שלנו. משני צדדיו של הכבש הגדול היו הכבשים הקטנים. שניהם עלו אל הסובב – היא המרפסת שהקיפה את המזבח.שני המבנים היו זהים: זהות ארכיטקטונית שנראתה במבט ראשון. הזהות הגדירה את המבנה בהר עיבל כמזבח והסבירה את החלקים שבילבלו אותנו: עתה ניתן לראות מהו סובב ומהו כבש כפול ומה ההיגיון שמאחורי כל העניין. היה רגע של שתיקה. הדמיון היה קרוב כל־כך שמשהו עמד בגרון היושבים בחדר. לאחר השתיקה פרצו צעקות: "היי" ו"הורא" ו"הידד". עמדנו על הרגליים, התחבקנו וצרחנו. חבורת גברים ונשים בבגדי עבודה יצאה מגדרה. לחלק מאיתנו עמדו דמעות בעיניים. היה קשה להבין את גודל הרגע. התיאור במשנה סגר את התמונה והסביר את כל העניין"

א"ז לא ציין באיזה הוצאה של המשנה היה אותו כרך חום של המשנה, אולם כל לומד משנה מבין מיד שהכוונה למשנה עם פירוש קהתי והרי העמוד עם תמונת המזבח מתוך משניות קהתי:

וממשיך א"ז ומספר, על ההתרגשות שאחזה במתיישבי שבי-שומרון והסביבה:

"בחוץ החלו להתקבץ אנשים. הם שמעו את הצעקות הבלתי רגילות באווירו של ערב הסתיו השקט. הם נכנסו אל החדר, שאלו קצת, לא הבינו. אחר כך הציצו בציורים – וראו את הדמיון. אנשי המדרשה והחופרים כאחד היו שותפים מלאים ללבטים, להיסוסים. כולם ליוו את החפירה בסקרנות ובשקיקה. עתה עברה ההתרגשות מאדם לאדם. הכול החלו לשוחח בהתרגשות וגם לצעוק. לעומד מן הצד היתה זו בוודאי תמונה מוזרה: משלחת ארכיאולוגית מדעית, רצינית וכבדת סבר בדרך כלל, יוצאת מגדרה, יורדת מן המסלול ופוצחת בקריאות הידד. כי מעבר לפתרון החידה המקומית – היה ברור שנתגלה דבר שסופו מי ישורנו. הרגשנו שקשה עוד להעריך את היבטי התגלית. שאנו עומדים על סף תקופה חדשה. אל המקום הזה הגענו בדי עמל, והיינו מוכנים אליו מבחינה נפשית. הרמזים על תגלית קרובה וחשובה – הלכו ונתרבו. התגלית גם לא ירדה כרעם ביום בהיר. להפך, היה זה מין קרשצ'נדו, שיאה של דרמה שנתפתחה לאיטה. הכול הוביל אל הרגע הזה בצריף, הבשיל והיה מוכן. ואולי גם זו היתה הסיבה לפורקן של הרגעים האלה. אם אכן נתגלה המזבח שמשה ציווה לבנות על הר עיבל; ואם מתאים המבנה לקטע חשוב במקרא, המתאר טקס מרכזי סביב המזבח, שבו ישראל "היה לעם" (דברים כז, ט) – כי אז מדובר במהפך: מהפך ביחס בין הארכיאולוגיה לחלקים הקדומים של המקרא. כבר באותו רגע, וביתר שאת אחר־כך, עברה בנו רגשה. היינו עוד רחוקים מהבנת כל המשמעויות הנובעות מכך, אך הלב עלה על גדותיו.

הלילה ההוא לא יישכח: ארוחת הערב והפעולות האחרות נתבטלו ואיש במחנה לא ישן. כל אנשי המקום – המתנדבים, הצוות, אנשי המדרשה, מתנחלים מהיישוב הגיעו דחופים אל החדר בצריף. במקום הצנוע הזה הצגנו את שני הציורים. לא היית צריך להיות איש מקצוע כדי להבין. הדמיון היה רב ואי־אפשר היה להתעלם ממנו. האנשים התבוננו בשקט, השוו, הסבו אלינו את עיניהם. מהבסיס הסמוך של חיל התותחנים שמעו כבר על התגלית. באו קצינים וחיילים, הסתכלו, לחצו ידיים. אחר כך טילפנו לאי־שם: בערב החלו להגיע מיישובים סמוכים. יצאו קבוצות קבוצות, הסתכלו לרגע, פתחו את התנ"ך. מחוץ לצריף ועל הדשא שמצפון לחדר האוכל של המדרשה הדליקו מדורה, ישבו בחבורות, התווכחו ואחר־כך שרו. את החנות הקטנה של היישוב פתחו לרווחה והביאו בקבוקי יין וכיבוד. סידרו על השולחנות כמו בחגיגה. דבר לא היה מאורגן בלילה הזה; לא פקודות ולא הנחיות. לקראת חצות התרבו הבאים: כמו הוליך עוף השמים את הקול. צריך להבין: רובם של האנשים הללו חיו ביישובי השומרון זה כמה שנים. התנאים היו קשים, חלוציים, ראשוניים. רובם גרו עם משפחותיהם הגדולות בקרוואנים צרים. האנשים הצעירים האלה התיישבו בשומרון מתוך רצון לשוב אל המקומות שבהם נוצר עם ישראל. עתה, כשנתגלה סימן ישיר לראשית העם, לא יכלו שלא לחגוג. להם כמו נתגשם חלום – ואני לא התכוונתי לזאת. ביקשתי רק לחפור את התנ"ך, ובלילה ההוא התבוננתי בהם בעיניים מורחבות. גם המתנדבים הנוצרים רקדו ושרו והתפללו. התברר שיש לתגלית משמעות רבה גם להם – אמריקנים ואוסטרלים ושוודים ועוד. הם אחזו את התנ"ך והתלהבותם היתה רבה. אפילו אנשי הקיבוצים, שחונכו על סוציאליזם ואחוות עמים, שגדלו על התנ"ך כאוסף של אגדות יפות ותיאוקרטיות – גם הם שמחו. כך עברו הערב והלילה של 15 באוקטובר 1983".

כפי שוודאי שמתם לב, למרות המעבר שעשה א"ז מספרות לארכאולוגיה – לא איבד את יכולת הכתיבה הספרותית שלו, ואכן הספר 'עם נולד' אף שעוסק ב'ממצא ארכיאולגי' כתוב ונקרא כספר מתח מרתק, ומומלץ לכל מי שמתעניין בהיסטוריה של עם ישראל. א"ז זיהה את הממצא כמזבח בהר עיבל שאותו בנה יהושע בן נון ככתוב בספר יהושע פרק ח. כששמע הרב יואל בן נון על התגלית, ביקר כמה פעמים באתר וחקר אותו לעומקו במאמר מקיף שכתב  בשם "המבנה בהר עיבל וזיהויו כמזבח" ביסס  י. בן נון את זיהוי המזבח כמזבח שבנה י. בן נון, וטיפל בכמה בעיות שמעורר זיהוי זה מבחינה הלכתית. א"ז בספרו הנ"ל מצטט בעמ' 175-180 את עיקרי המאמר הנ"ל ומסכם:"ניתוחו של בן-נון הוא מאלף: בעוברו על המקורות התלמודיים הואה בודק, אחד לאחד, באיזה מידה מתאימות ההלכות המאוחרות למזבח שלנו…" אגב, למי ששואל את עצמו שם המשפחה "בן-נון" נבחר ע"י אביו של ר' יואל חבר האקדמיה העברית ללשון ומיסד מכללת שאנן למורים – ד"ר יחיאל בן נון (1911-1983) כעברות לשם משפחתו הקודם 'פישר' (=דייג) עפ"י ההנחה הפילולוגית שגם פירוש שם אביו של הושע – 'נון' משמעותו דג כפי הידוע לנו מהארמית.

א"ז לא היה טיפוס של "תחת גפנו ותחת תאנתו" וסמוך לסיום עונות החפירות בהר עיבל, החל בפרויקט גדול נוסף והוא זיהוי וחפירה של "מתחמי הגלגלים", הוא גילה כי בבקעת הירדן ובמורדות המזרחיים של השומרון ישנם  כ32 מתחמים מתקופת ההתנחלות בעלי צורת כף רגל. לאחר מחקר הוא הגיע למסקנה כי אלו אתרי פולחן ישראלים, וקישר אותם למקומות המכונים בתנ"ך 'גלגל' והסביר ששמם נובע מכך שהם בנויים משני עגולים (אליפסות)  כצורה של כף רגל. ע"ס השוואות לתרבויות שכנות הוא הגיע למסקנה שהצורה הנ"ל באה לבטא באופן סמלי מקום מקודש שבו כביכול האל מניח את "כף רגלו", ובכך פירש פירוש/ חדש את הביטוי 'עליה לרגל' כעליה למתחם הבנוי בצורת 'רגל' – את מחקרו ורעיונתיו הספיק לכתוב כספר מרתק גם הוא בשם 'כפות רגלי האל – איך גילינו את הגלגלים בבקעת הירדן'. א"ז נפטר בה' חשון תשע"ה, ונקבר עם הקביים שבעזרתם צעד בא"י לארכה ולרחבה. את מחקרו בענין 'מתחמי הגלגלים' סיים ערך והוציא לאור תלמידו הארכאולוג שי בר בספר בשם: כפות רגלי האל – איך גילינו את הגלגלים בבקעת הירדן (נ / 1.1 / 370- מכללה)

ונסיים ב'אפילוג' שכתב א"ז בסיום הספר 'עם נולד' שדומני שמהווה סוג של סכום מפעל חייו – ומאפיינת את אישיותו המיוחדת והשורשית של אדם זרטל ז"ל:

"עשר שנים חלפו מאז עונת החפירות האחרונה. האתר בהר עיבל, שרבים יצאו נגדו בחריפות, לא נשכח מלב; יותר ויותר אנשים מכל הדתות והאמונות נוהרים אליו. יש כאן מין תחיה חדשה: שוב החלו לעלות אליו לרגל. זה המקום היחיד הקשור ישירות למשה ויהושע – מנהיגי האומה ויוצריה. זה המקום שישראל היה בו לעם ושם קם המונותיאיזם המשוכלל – אמונה באל אחד שיש עמה גם תורת מוסר חדשה. אירוניה קטנה של ההיסטוריה: מדובר כאן בתגלית הקשורה לדת ופולחן; ועם זאת מסר חשוב של המזבח הוא הצורך להיוהר מקנאות דתית, מדעית ואינטלקטואלית. קנאות כזו, מעודנת מאחרות אך לא פחות מסוכנת, מצויה לעיתים בהיכלי המדע והאקדמיה: לא פעם קשה לאנשי הרוח להכיר בעובדות הסותרות את דעותיהם. בעשר השנים שחלפו לא הפנימו חלק מהם את התגלית ולא השכילו עדיין להפוך אותה לנכס צאן ברזל של ראשית ישראל. ההכרה הזו הופכת במהירות לנחלתו של הקהל הרחב; ואפשר שגם כאן יתקיים הפסוק "מפי עוללים ויונקים יסדתי עוז". לא פעם קרה שההכרה האקדמית הגיעה זמן רב לאחר שהעניין כבר נתקבל על־ידי אחרים.

ראוי להזכיר גם מסר נוסף – היסטוריה עושים ברגליים. כאשר מדובר בתהליכים סבוכים, שאירעו לפני זמן רב כל־כך, אין די בלימוד הטקסטים והעמקה במקורות. הארכיאולוגיה והאתנוגרפיה המודרניות מספקות לנו אמצעי מחקר רבים, אבל בלי לימוד המרחב קשה ליצור תובנות חדשות. הטופוגרפיה, הנוף, נוהגי חיים עכשוויים, המים והקרקע – אלה יכולים לקרב אותנו מאוד אל מי שחי אז. כדי להיכנס לנפשם ולמחשבתם של אנשי תקופת המקרא ראוי ללכת במשעולים שהלכו בהם. זו שיטת האנתרופולוגיה המודרנית – מן הדין שהתפישה הזו תתקבל גם במקצוע שלנו. המסר נשאר – הבחירה הנצחית בין טוב ורע. על יצירת ישראל. איש לא זכר עוד מה שקרה בין עיבל לגריזים, אבל חלפו מאות ואלפי שנים. מקום המזבח נשכח, אך נשאר הסיפור מי ייתן והעבודה שהצגנו כאן תהיה תרומה צנועה לבחירתו של כל אחד ואחד"

ולבסוף בחרתי להביא בפניכם את הרצאתו המרתקת של זרטל בפני קבוצת "מתנחלים" במרכז הארצישראלי בשדמה. ההרצאה המרתקת עוסקת בקצרה בתולדות חייו ולאחמ"כ בתגלית המזבח בהר עיבל ובקצרה גם על תגליותיו האחרות. מעבר להרצאה המרתקת עצמה ניתן להתרשם מאופיו החם, חוש ההומור האהבה העצומה לתנ"ך ולארץ ישראל  ולקשר האוהב שנוצר במשך השנים בין השמוצ'ניק בן החלוצים מקבוץ 'עין שמר' של הקיבוץ הארצי לבין ה'מתנחלים' מיהודה ושומרון. יהי"ר שיחסי הערכה וחיבה הדדים כאלו יאפיינו את מערכות היחסים בין הקבוצות השונות בחברה הישראלית. אכי"ר.

כזכור בתקופת מגפת הקורונה (ימ"ש) התעוררה בעיה לגבי יכולת קיום מנהג ההקפות בשמחת תורה, ולכן יצאתי לסובב ולהקיף מעט בספרים לבדוק מה מקור המנהג, והיחס אליו.
ישנו ספר שיצא לאור בתרכ"ב (1862) בשם: דברי קְהִלֹּת – המודיע מנהגי תפילות ק"ק פרנקפורט על המאין עליון יכוננה ושאר קהילות אשכנז ההולכות אחריה. ונוסף לכל מנהג טעמו בהערות מִשֶּׁלִּי , המחבר הוא: שלמה זלמן בן מ"ה אהרן יחיאל גייגר זללה"ה. הרב גייגר הנ"ל היה אחיו הגדול של אברהם גייגר שהיה מראשוני תנועת ההשכלה ומאבות הרפורמה.

במנהגי "שמחת תורה" כותב הרב גייגר בדברי-קהילות את הדברים הבאים:
וזאת לדעת: בפ"פ (=בפרנקפורט דמיין) ובכל המדינות הנוהגות מנהג אשכנז אין מקיפין בשמחת תורה עם ס"ת לא בלילה ולא ביום. אך עתה חדשים מרחוק באו להקיף בביהכ"נ כמנהג פולין לאור הנר, אבל אין זה דין ישן שדעת זקנים נוחה ממנו. כי הם אומרים "מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה ואין כל חדש תחת השמש, ולא תחת החזן ולא תחת הרב, בתוך חבורה הנוהגת כשורה, ומחזקת התורה, הכתובה והאמורה, הלא מחכמי אשכנז גזורה: "לא תקיפו בשירה ובזמרה, כי זה מחוקי אנשי אמונה טפלה לעבודתם הזרה, ובארצכם לא תעשו כן בעבודתכם היקרה, הקדושה והטהורה, כי אם לכו בדרך הישרה". וגם אנכי מוסיף, להזהיר ולהטיף: אף אם החנווני מקיף, כל הישר הולך לא ילך אחריו להקיף, אך ילך בדרך אבותיו, וירבו ימיו ושנותיו"
בעותק הספר הנ"ל הנמצא בספריית הרב ישכר תמר זצ"ל שבספריית הישיבה, רשם הרב תמר את ההערה המדהימה הבאה (מצ"ב הצילום):
"שמעתי מאת הרב ליפנסקי ז"ל דומ"ץ דפפד"מ. שהמחבר התכוון להרה"ג רש"ר הירש ז"ל שיסד בזמנו הקהילה הנפרדת הידוע שנתפרסמה אחר זמן לתהילה, ורש"ר הירש היה זמן מועט חנווני או סוחר, והוא הנהיג הקפות בקהילתו, והמחבר שהיה מתנגדו קורא לו בלשון זה. ישכר תמר, תל אביב".

א"כ לפי דברי הרב גייגר מנהג ההקפות יובא מפולין ע"י הרש"ר הירש לגרמניה, והוא יוצא בחריפות נגד הבאת המנהג החדש, ואף רואה בו מנהג זר המושפע מחוקי עבודה זרה.
על דבריו אלו, יש להעיר מספר ההערות:
1) כמובן שהמנהג להקיף את הבימה ז' פעמים עם ס"ת, מושפע מהמנהג להקיף בהושענא רבא את הבימה עם ארבעת המינים. שהוא זכר למקדש. ומדוע להחשיבו כמנהג ע"ז?
2) לרב גייגר היה פשוט שמנהג ההקפות יובא לגרמניה מפולין, ואכן המקור להקיף עם סה"ת ז"פ הוא מהאר"י הקדוש ועם התפשטות קבלת האר"י הגיע לארצות המזרח ולמזרח אירופה. אולם יש מקורות עתיקים מימה"ב לכך שהיה מנהג להקיף את הבמה עם סה"ת פעם אחת גם במערב אירופה.

אחד המקורות החשובים ביותר לבירור מנהג אשכנז הקדמון, הוא ספר המנהגים לרבי יצחק איזיק מטירנא (נפטר בסביבות 1425) שבו הוא מתעד בעיקר את מנהג אוסטריך (יצא בהוצאה חדשה ע"י מכון ירושלים) הוא היה חברו של המהרי"ל שספר המנהגים שלו מהווה את המקור העיקרי למנהג אשכנז המערבי. במנהגי שמחת תורה כותב רבי יצחק איזיק מטירנא, את הדברים הבאים: "שחרית הש"ץ מתחיל נשמת… הלל וקדיש שלם, אתה הראית. וביש מקומות אומר אותה גם בלילה לפני הוצאת ס"ת. ומפקין כל ס"ת שבארון וש"ץ אומר שמע ישראל אחר גדלו ועומד אצל המגדול ואומר אנא ה' הושיעה נא כאמש רק שאין מסבב המגדול"

בספר הנפלא תולדות חג שמחת תורה שכתב הביבליוגרף אברהם יערי ויצא בהוצאת ממוסד הרב קוק (זמין באוצה"ח). הוא מעיר את ההערה הבאה: "מכאן משמע שבלילה באותן הקהילות שהוציאו הספרים גם בלילה, היו מסבבין את המגדל פעם אחת, כלומר, הוציאו את הספרים, עיקפו את המגדל, והכניסום מצד שני. ואילו ביום הוציאו הספרים עד למגדל ואמרו אנא ה' וכו, ולא סיבבו, כי הניחו שלשת הספרים לקריאת היום, והשאר חילקו לקהל לקריאה חבורות חבורות, כדי שהכל יוכלו לעלות לתורה. ואלו במקומו של ר' אייזיק טירנא, באוסטריא, לא הוציאו ספרי התורה בלילה כלל, כבימי רבו ר' אברהם קלויזנער".
אולם נעלם מעיניו של יערי, שמספר שורות לפני כן, כותב רבי יצחק איזיק טירנא עצמו: "שמחת תורה מעריב את יום השמיני. תפילה וקדיש כדאמש ואז מפקין כל ס"ת שבארון וש"ץ נוטל ס"ת אחת ומתחיל אנא ה' הושיעה נא אלהי הרוחות ב' או ג' חרוזות ומסבב את המגדל והעם עמו עם הס"ת… ואז גוללין ומחפשין וזאת הברכה בס"ת ראשונה, ובשניה בראשית, ובשלישית למוסף ביום השמיני בפנחס. ומנהג באלו המקומות לקרות כל הנדרים. ומזמרין זמירות"
דהיינו במקומו של רבי יצחק איזיק שחי באוסטריה היה נהוג לסובב עם הס"ת את הבימה פעם אחת בלילה. כלומר שהמנהג לסובב את הבימה עם סה"ת הוא קדום והיה נהוג במקומות מסוימים במערב אירופה, הרבה לפני שהאר"י ותלמידיו הנהיגו להקיף ז"פ.

ישנו מכון חשוב בשם: מכון מורשת אשכנז, בראשות הרב בנימין שלמה המבורגר שליט"א, השם לו למטרה לברר את מנהגי קהילות יהודי גרמניה, להראות את שורשם בהררי קודש, ולשכנע את צאצאי יוצאי קהילות אלו לחזור למנהגם המקורי. הם מוציאים לוח שנה עם כל מנהגי בית הכנסת, ושם במהדורת תשפ"א הם כותבים:
"ריקודים בתוך בית הכנסת לא היו נהוגים בדורות שלפנינו. מאז ימות רבותינו הראשונים נהגו באשכנז לצאת במחולות שיר לכבוד התורה, בשעות אחר הצהרים של שמחת תורה, סביב מדורה בחצר בית הכנסת, בלא לטלטל את ספרי התורה ובלא לקפץ עמם. היו עורכים שולחן לצד המחוללים וכל החפץ בכך היה מטיב את לבו במיני תרגימא ומשקה המונחים שם. בדורות האחרונים בטלה שמחה זו בצו השלטונות, שאסרו על עריכת מדורות מפני חשש דליקות ושריפות. מני אז לא היו מנהגי מחול קבועים בשמחת תורה בקהילות אשכנז. יש שלא רקדו כלל, ויש שבליל שמחת תורה יצאו במחולות באולמות מיוחדים, ויש שבאותו לילה עשו הקפות עם מחולות בבית הכנסת עם קריאה לילדים, זה בכה וזה בכה"
נמצאנו למדים שיהודי גרמניה ראו בטלטול ספר התורה והקיפוץ עמהם בזיון לס"ת (ואולי אף חוק ע"ז..) אולם שמחו לכבוד התורה במחולות סביב המדורה…
ונסיים, במנהג מיוחד שמצאתי שנהגו בקהילת וירצבורג אשר בגרמניה, ונרשמה בספר: לקוטי הלוי מאת הרב נתן במברגר רבה של וירצבורג. "בשחרית מדליקין כל הנרות בבית הכנסת, ואחר ההלל מוציאים כל הס"ת שבהיכל ומעמידין בתוכו נר. ועושין הקפות בס"ת ג' פעמים" וכן נזכר במנהגי בית הכנסת דקהל עדת ישראל בברלין שהיו נוהגים להקיף בלילה וביום ג הקפות. א"כ יש כאן מנהג נדיר ולא מוכר להקיף ג' פעמים! מה לדעתכם פשר המנהג? בשלמא ז"פ – כנגד הקפות של הושענא רבא, הקפות יריחו, ושבע המידות הבנין הקבליות: חג"ת נהי"ם. פעם אחת בלבד – לכבוד התורה ושכל הציבור יוכלו לראות (ואולי לנשק), ואולי גם כנגד הקפות של המזבח בימי החג הראשונים. אולם מה פשרם של ג' הקפות? מדוע דווקא ג' וכנגד מה?

ואם ב"יקים" ושמחת חג עסקינן. יסלחו לי היקים שבינכם, אבל אינני יכול שלא לסיים בסיפור המתקשר לנושא: יש לי גיס שאביו "יקה" אמיתי. הוא מספר שבפורים הוא יושב בסעודה לחוץ ומתבונן בשעון ואומר עוד 10 דקות לשקיעה ב"ה נשאר רק עשר דקות לשמוח…

לפני כשנתיים אירע לעם ישראל אסון כבד ב'שמחת תורה', מענין לציין שזה איננו הטבח הראשון שנערך ביהודים בעיצומו של שמיני-עצרת, וישנה אגדה על טבח נוראי שנערך ביהודי קרקוב בעיצומם של ההקפות, כפי שמספר הרב יהודה לייב פישמן מימון זצ"ל בספרו 'חגים ומועדים' ( ל / 1.6 / 014):

מנהג שכזה לבטל לחלוטין מחצית מההקפות לתמיד, מתאים יותר לגלות שבה "ערבה כל שמחה" וברור שאיננו רוצים להנהיג כמותו כאן במדינת ישראל ראשית צמיחת גאולתנו, אולם בקהילות שונות נהגו בשנה העברה ואולי ינהגו כך גם השנה להקדיש את אחת ההקפות או חלקה לזכר נרצחי טבח שמחת תורה תשפ"ד הי"ד. ויהי"ר שלא ישמע עוד שוד ושבר בגבולנו ונוכל לשמוח כראוי לכבודה של תורה "כי היא לנו עוז ואורה" בשבע הקפות מלאות ושמחות כנהוג ברוב קהילות ישראל זה מאות בשנים. ומכיוון שביו"ט אסור לצלם, ומאחר ובקהילות אשכנז המערבי לא נהגו את מנהג ההקפות השניות (מנהג שהתחדש בארץ עפ"י האר"י) אני נאלץ לערוך תפנית של 180 מעלות ולסיים בסרטון ההקפות השניות בחסידות 'תולדות אהרן'.

חג שמח, ובשורות טובות.

בית ישיבת 'הר עציון' מבכים מרה את הסתלקותה של הרבנית מרים עמיטל זצ"ל – בשנת הצ"ח לחייה.

בשיחה מרתקת ויחודית שמסרה הרבנית מרים ז"ל לפני תלמידי הישיבה (המצורפת בסוף הפוסט) היא הציגה את סבתא הרבנית 'בילה הינדה' כדמות שהשפיעה יותר מכל על עיצוב אישיותה. הרבנית 'בילה הינדה'  הייתה בתו של הנגיד הרב שרגא פייבל פרנק זצ"ל דמות מופלאה של ת"ח וגביר בעל מפעל לעורות ועשיר גדול  תלמיד קרוב של ר'  ישראל סלנטר  זצ"ל מחזיק תורה ומוקיר רבנן. הוא נפטר בגיל 43  וציווה בצוואתו שישיאו את ארבעת בנותיו לת"ח חשובים, ואכן האלמנה קימה את הצואה והשיאה את ארבעת בנותיה לת"ח גדולים וביניהם רמ"מ עפשטיין ר"י סלבודקה-חברון  ורעו רבי  איסר זלמן מלצר זצ"ל שנשא את הרבנית 'בילא הינדה'. לא אכתוב כאן הכל כי אני ממליץ לשמוע  את הסיפורים מהרבנית עמיטל עצמה בשיחה הנ"ל. אומר רק שהרבנית 'בילא הינדה' הייתה אישה חריפת שכל ומשכילה וידעה תנ"ך ע"פ, וקימה בעצמה 'חכמת נשים בנתה ביתה' בכך שלא רק עמדה לימין בעלה הגדול בכל מפעליו אלא גם ידעה לדחוף ולנווט את הדברים כך שאכן  יוכל למצות את כשרונותיו ולהפיץ את תורתו, כפי שמסופר בספר 'בדרך עץ החיים' אודות רא"ז שכתב הרב ידעאל מלצר ז"ל אחיה של הרבנית מרים:

"מפני מה הדפיס את ספרו אבן האזל? מספר רבי שמשון אפשטין נכדו של הגאון רבי משה מרדכי אפשטין זצ"ל שבמסיבת ארוסיו השתתף אף רבנו וסיפר כיצד כתב את ספרו הגדול אבן האזל על הרמב"ם. כאשר יצא הכרך השני של הספר 'לבוש מרדכי' מאת גיסו הגאון רבי משה מרדכי אפשטין שאלה אותו רעייתו הרבנית בילא-הינדא: מפני מה אינו כותב אף הוא ספר? השבתי לה כך: שלי אין חידושים ואין לי מה לכתוב.  "כיצד זה יתכן לאחר שנים כה רבות שהנך ראש ישיבה עדיין אין לך חידושים משלך"? הוסיפה ושאלה הרבנית בילא הינדא. "אמנם יש לי חידושים, עניתי, אבל מעטים הם, זעיר פה זעיר שם ולכדי ספר לא יגיעו" "אם כך" עמדה הרבנית בילא הינדא על דעתה "תדפיס את מה שיש לך ויהא זה אפילו גליון דפוס אחד בלבד, וכאשר תוסיף ותחדש תוכל להדפיס מדי פעם גיליון דפוס נוסף, ובמשך הזמן יהא זה ספר גדול רב כמות ורב איכות". שמעתי בקול רעייתי הוסיף וסיפר רבנו, והדפסתי גיליון דפוס אחד, ולאחר מכן המשכתי והוספתי עד אשר יצא ספרי 'אבן האזל' הכל בזכותה של הרבנית 'בילא הינדא'! כעת הנני נוהג להשיא עצה זו אף לאחרים אם אין בידך חידושים כדי ספר הדפס לפחות גליון דפוס אחד, וכאשר יהיו בידך עוד חידושים הדפס גם אותם וכך בסופו של דבר תחבר ספר שלם" סיים רבנו את דבריו.

הרבנית לא נתנה רק את הדחיפה הראשונית, אלא גם הייתה מעתיקה את כתב ידו הקשה של רא"ז במכונת כתיבה ומתקינה אותם לדפוס. ומספר ר' טוביה פרשל שהיה מפקד בהגנה במלחמת השחרור, שבזמן המלחמה רא"ז נפצע ברגלו מפגז (הוא היה בן 77!) והרב והרבנית ירדו זמנית לפ"ת להחלמה ומנוחה, "הרבנית הייתה עסוקה ביישור ניירות עטיפה על מנת שיוכלו להמשיך ולכתוב את דברי התורה, מכיוון שנייר הכתיבה אזל מן השוק".

וסיפור מופלא נוסף אודות הדפסת 'אבן האזל' שגם בו הייתה מעורבת הרבנית 'בילה הינדה' מסופר בספר 'אדרבא' שבהוצאת 'דרש'ו:

"גדולי ישראל שבכל הדורות היו ידועים במידת הרחמים שלהם, וברגישותם הגדולה לצרכי הזולת ולרגשותיו. הרב ישראל ליוש בסיפור נפלא על מידותיו הנאצלות של הרב איסר זלמן מלצר זצ"ל:

רבי איסר זלמן מלצר זצוק"ל, היה דודם של שלשה מראשי ישיבת חברון – רבי אהרן כהן, רבי יחזקאל סרנא ורבי משה חברוני. בהלווייתו של רבי איסר זלמן, עמד רבי משה חברוני ובקש לספר ספור מדהים, על אהבת התורה של דודו:

בארץ ישראל התנהל באותה תקופה, מאבק עקוב מדם בין האנגלים לבין המחתרת היהודית. בזמנים מסוימים הכריזו האנגלים על עצר – אסור לצאת מהבית בלילה, החל מהשעה שש בערב ועד השעה שש בבקר. חיילים בריטים פטרלו ברחובות, לפקח על ביצוע העצר. כל אזרח שנמצא מסתובב ברחוב, נלקח למעצר או – אם נראה חשוד ומסוכן – אפילו נורה על ידי החיילים.

בשעת לילה מאוחרת ישב רבי משה חברוני בישיבה ולמד. השעה הייתה שתים בלילה, כשנשמעו דפיקות על הדלת. הוא נבהל ונחרד, הבריטים באים! מה הם מחפשים בישיבת חברון? הם חושבים שמישהו החביא כאן 'סליק' של נשק?!

מה יהיה? הוא בכלל לא יודע אנגלית, ואין לו דרך לתקשר איתם. הוא התפלל מעומק לבו, וביקש מה' שיעזור לו. אחר כך ניגש אל הדלת, ושאל בקול קצת רועד: "מי שם?". ואז הוא שמע קול עונה לו באידיש: "דער פעטער" (- הדוד). – הדוד??

בתחושת רווחה גדולה הוא פתח את הדלת, ורבי איסר זלמן מלצר נכנס פנימה.

"למה הגיע הדוד פתאום לישיבה?", תהה רבי משה חברוני. "והרי יש עצר, ומסוכן להסתובב בחוץ!". אמר לו הדוד, רבי איסר זלמן: "ישבתי בבית עם רמב"ם קשה, והייתי זקוק בדחיפות לתירוץ על הקושיה. את מי יכולתי לשאול בשעה כל כך מאוחרת בלילה? אמרתי לאשתי: 'ר' משה חברוני, האחיין שלנו, וודאי אינו ישן עכשיו. הוא יושב בישיבה ולומד. אלך אליו, ונלבן יחד את הקושיה ברמב"ם'".

"הדוד טרח ובא בשעה שתים בלילה, בעיצומו של עצר, מאחר שלא היה יכול להישאר בלי תירוץ על הקושיה!"

"עמדתי נדהם מגודל אהבת התורה של הדוד", אמר רבי משה חברוני בהספדו. "הוא טרח ובא בשעה שתים בלילה, בעיצומו של עצר, מאחר שלא היה יכול להישאר בלי תירוץ על הקושיה! לאחר מכן", המשיך רבי משה וספר בהספד, "רבי איסר זלמן הסביר לי את הקושיה האדירה שהציקה לו. התפללתי לה' שיאיר את עיני, ואמרתי תירוץ. רבי איסר זלמן מלצר היה מאושר.

"הוא פנה ללכת, אבל אני הפצרתי בו: 'דוד, בבקשה תישן כאן! מסוכן לצאת עכשיו לרחוב!'. – 'אני צריך לכתוב את החידוש', הוא אמר. – 'בסדר, אפשר לכתוב כאן!'. – 'לא, אני צריך לכתוב במחברת שלי. אני לא יכול לכתוב כאן, רק בבית'. "החלטתו הייתה נחושה, ומה יכולתי לעשות?! "ראו מה זאת אהבת תורה! ראו עד היכן התמדתו המופלאה של רבי איסר זלמן מלצר!" את כל זה סיפר רבי משה חברוני בשעת ההלוויה.

ב'שבעה', כשבא רבי משה לנחם את הדודה הרבנית, הזכירו בני הבית את הספור שספר בהספד. אמרה לו הדודה: "לא כך היה המעשה". "לא כך היה?", תמה רבי משה חברוני. "והרי בעיני ראיתי ובאזני שמעתי. הוא בא אלי בעיצומו של העוצר…". "נכון", אמרה הדודה, "הוא בא אליך בעיצומו של העצר, אבל כל המעשה שונה לחלוטין. אתה סיפרת את הספור, כדי ללמד על אהבת התורה של רבי איסר זלמן ועל התמדתו. את זה כולנו כבר יודעים, גם בלי הספור שלך. הספור מראה את שבחו בענין אחר". וכך ספרה אשתו של רבי איסר זלמן מלצר, על פשר אותו מעשה:

"רבי איסר זלמן כתב את חידושי התורה שלו, ואני סייעתי לו לסדר את הכתבים. הוא רצה מאד שהספר יצא לדפוס, ואני רציתי בכך עוד יותר ממנו. הבעיה הייתה, שבגלל קצב ההדפסה האיטי ובגלל העומס, בעלי הדפוס אמרו שרק בעוד חמש שנים יוכלו להדפיס את הספרים! זה היה מצער מאד, שהרי עולם התורה זקוק לספרים של ר' איסר זלמן!

"יום אחד הודיעו לי מבית הדפוס, שמישהו ויתר על ההדפסה שלו. 'אם תביאו לי את הכתבים של ר' איסר זלמן עד מחר, בשמונה בבוקר, הכתבים יכנסו מיד לדפוס. אבל אם תבואו בשמונה וחמש דקות, התור ייתפס, ותחכו עוד חמש שנים', כך הודיע בעל בית הדפוס".

בלילה הגיע ר' איסר זלמן לביתו, והרבנית ספרה לו בשמחה גדולה, שהכתבים יכנסו לדפוס למחרת בבוקר. הכל כבר מוכן ומאורגן, אין שום מניעה להביא את הכתבים להדפסה. פתאום החוויר רבי איסר זלמן. "מה קרה?", שאלה הרבנית בדאגה. "את יודעת, שהכנסתי לספר קושיה ותירוץ של ר' אהרן כהן, וגם קושיה ותירוץ של ר' חצק'ל סרנא, ורק את ר' משה חברוני לא הכנסתי"."נו, ולכן? מה הבעיה? ר' משה חברוני הרי לא יקפיד, הוא עניו גדול…"

"אני לא יכול לפגוע פגיעה כזו", אמר רבי איסר זלמן. "אני לא אדפיס את הספר בלי קושיה של ר' משה".הרבנית בילה הינדא כמעט התחילה לבכות, אבל רעיון גאוני נצנץ ועלה במוחה. "תיגש לר' משה חברוני, ותשאל אותו על תירוץ לקושיה ברמב"ם, על אף שאתה כבר יודע את התירוץ. תמחק את התירוץ שאתה כתבת, ותכניס את התירוץ שלו – שיהיה זהה לשלך – ל'אבן האזל'". בשעה שתים בלילה הגיע ר' איסר זלמן מלצר אל ר' משה חברוני, כדי לשמוע ממנו תירוץ לקושיה, ולהכניס ל'אבן האזל', כדי שלא יהיה חשש של פגיעה בר' משה…

כזכור, היה באותו לילה עצר, אבל העצר לא הפחיד את ר' איסר זלמן מלצר. הוא בא אל ר' משה חברוני עם 'רמב"ם קשה'. הוא אמר, שלא היה יכול לישון בלילה, והייתה זו האמת לאמתה, וכי היה יכול לישון בעת כזאת?! הן הדפסת הספר תלויה ועומדת על חוט השערה, ובשום אופן אי אפשר להוציא את הספר, אם תהיה בכך פגיעה ח"ו בר' משה. לאחר שהציג ר' איסר זלמן מלצר בפני ר' משה חברוני את הקושיה האדירה, וקבל ממנו את התשובה, שכבר חידש בעצמו לפני כן, הוא מהר אל ביתו. צריך היה לערוך את הדברים מיד, שבשעה שמונה בבוקר כבר יהיו הכתבים בדפוס…

"ר' איסר זלמן היה מתמיד גדול מאד", אמרה הרבנית בילה הינדא, "אבל הוא לא היה רק מתמיד, הוא גם היה 'מרחם על הבריות'. מאמצים גדולים מאד עשה ר' איסר זלמן כדי להיזהר מכל חשש של פגיעה ח"ו בזולת".

הדמות השניה שהשפיע עמוקות על מסלול חייה של הרבנית היה אביה הרב צבי יהודה מלצר זצ"ל  הוא  נולד להוריו רא"ז והרבית בילה הינדה בליטא ב1899 ולמד בישיבת ראדין אצל ה'חפץ חיים' ובישיבת נובהרדוק שם דבק ברבו המובהק 'הסבא מנובהרדוק' הרב יוסף הורוביץ זצ"ל.

על דמותו המוסרית המיוחדת סיפר לימים נכדו הרב יואל עמיטל שליט"א (בנם של מורנו הרב והרבנית עמיטל) במאמר שכתב עליו בתוך הספר: דמויות מופת בציונות הדתית : אישים ופועלם, תש"ח-תשס"ח. בעריכת הרב צבי שינובר. (מ / 2.3 / 24):

"בימי מלחמת העולם הראשונה, לוותה אמו סכום כסף גדול מאוד על מנת לקנות עבורו תעודת שחרור מן הצבא. כאשר חזר לישיבת נובהרדוק שם למד, פגש ברכבת בחור אשר לא היה מוכר לו שנסע ללמוד בישיבה ללא תעודת שחרור. שאל אותו הרב מלצר כיצד הנך נוסע ללא תעודת שחרור מן הצבא, והרי זו סכנת נפשות? קח בבקשה את תעודת השחרור שלי. לכתחילה סירב הבחור באמרו שהוא באמת יצא מכלל סכנה, אבל אתה ר' צבי יהודה מסכן בכך את חייך, בסופו של דבר שכנעו הרב מלצר לקחת ממנו את תעודת השחרור ובכך הכניס את עצמו לסכנת נפשות".

בהיותו כבן כ"ב פגש אותו הרצי"ק,  ובאגרת ששלח לאביו הראי"ה ביום כ"ז לחודש אלול תרפ"א (לפני 104 שנים בדיוק!) והתפרסמה לאחרונה בספר 'צמח לצבי' ח"ב (ט / 8.25 / 011), הוא מביע את התרשמותו מאישיותו של 'בן הרב מסלוצק' הלא הוא הרצ"י מלצר:

"ביום א' דנא זכינו ונתעודדנו ששלח לנו המל"ח (=המיועד להיות חותי) הרב שליט"א ע"י בן הרב מסלוצק הרא"ז מלצר, הצעיר המצוין בדעת תורה וירא"ה בעדינות נפש ושכל טוב ומוכשר לקבל טהרה ורוממות רוח מקודשת"

בהגיע לפרקו נשא את הרבנית סוניה בתו של הרב צבי שטיינמן זצ"ל (1865-1947), ויחד עם הוריה עלה לא"י. בארץ התמנה חותנו לרבה של 'רחובות' והוא עצמו לרבה של 'פרדס חנה'.

וממשיך ר' יואל עמיטל ומספר:

"בבואו למושבה לא היה מנין לתפילת שחרית ולא הייתה פעילות דתית מיוחדת במשך ימות השבוע. הרב ארגן בכל יום מנין לתפילת שחרית, וכן ארגן שיעורי תורה לגברים ולנשים. את משחקי הכדורגל שהיו בשבתות במרכז המושבה הצליח להפסיק.על מנת לחזק את היהדות במקום יסד הרב מלצר את ישיבת "קלוצק", שהייתה ישיבה גבוהה בה למדו כשלושים בחורים וביניהם מהמעולים בין בני הישיבות באותם הימים, לאחר שנים אחדות ראה שיש צורך לפתוח ישיבה עם לימודים תיכוניים דבר שהיה חידוש גדול בארץ ייסד יחד עם ישראל סדן והרב יהושע יגל את "מדרשית נועם".

הרצ"י מלצר עמד בפני החלטות לא פשוטות לגבי החינוך במושבה ועוד והצליח לשנות לטובה את אופיה הרוחני של המושבה. בתש,ז לאחר פטירת חותנו נבחר הרצ"י מלצר לכהן תחתיו כרבה הראשי של רחובות, שם  יסד את 'ישיבת הדרום' ואת בית הדין המקומי בניגוד לדעת הממונים במשרד הדתות.

נושא החינוך הדתי והתאמתו לצרכי הדור העסיקוהו ביותר, כפי שמדגיש ר"י עמיטל בהמשך המאמר:

"בראות הרב שאנשים שולחים את ילדיהם לבתי ספר שאינם דתיים מתוך טענה שבבתי הספר הדתיים רבים מן המורים אינם מוסמכים, הקים הרב מלצר סמינר למורים שבו המשיכו את לימודיהם בוגרי הישיבות התיכוניות מכל רחבי הארץ. ביזמת חתנו, הרב יהודה עמיטל, אז ר"מ בישיבת "הדרום" וכיום ראש ישיבת ההסדר "הר עציון" הגיע לסיכום עם משרד הביטחון על שילוב שרות צבאי עם הלימודים בישיבה ובסמינר, לימים נקרא שמו: "הסדר".

הרצ"י מלצר היה עצמאי בדעותיו הוא היה 'ציוני' ולא נרתע להצטרף לרבני הפועל המזרחי, למרות שאביו הגרא"ז מלצר היה יו"ר מועצת גדולי התורה של 'אגודת ישראל'.

אני ממליץ לקרוא את מאמרו הנ"ל של הרב יואל עמיטל בשלמות.

אז כפי שראינו, לרבנית מרים היו שרשים עמוקים בעולמה של תורה כנכדת אחד מגדולי הדור רא"ז מלצר זצ"ל, ורקע עמוק מאביה הרצ"י מלצר בהבנת צרכי הדור והשעה וההיענות להם. בדומה לסבתא הרבנית 'בילה הינדה' הקדישה חלק חשוב בחייה לתמיכה לעידוד וסיוע במסירות נפש לבעלה הגדול מורנו הרב יהודה עמיטל זצ"ל – במפעל חייו הקמת ישיבת הר עציון והובלתה. אולם בנוסף הייה לה גם 'מפעל חיים' משלה. היא הייתה מורה לגיל הרך במשך עשרות שנים בעיקר בבית הספר הממ"ד ציון עזרי שבשכונת מגוריה – גבעת מרדכי בירושלים. היא היתה מסוג ה'מורות לחיים' והיו מתלמידיה ששמרו על קשר איתה עשרות שנים לאחר מכן בהיותם בעלי משפחות ואף סבים וסבתות. בנוסף להיותה מחנכת 'המציאה' כמעט 'יש מאין' את לימודי התאטרון והדרמה בבתי הספר, ואת ה'טיפול' הרגשי באמצעות ספרות ואומנות. כילד בגבעת-מרדכי זכיתי ללמוד אצלה ב'חוג דרמה' ואני זוכר בערגה את השעות הקסומות שבה הייתה מקריאה לנו ספרים כגון: הנסיך הקטן, העץ הנדיב וכדומה ומשוחחת אתנו על רגשותינו בעקבות הקריאה, ולאחמ"כ נותנת לנו להמחיז ולהציג הצגות בעזרת תאטרון בובות ודרמה. במובנים רבים היא 'הקדימה את זמנה' ותחומים כאלה שהיום נלמדים בסמינרים כמקצוע מסודר – היא לימדה ויצרה מתוך אינטואיציה פנימית בריאה. במשך שנים הכינה הרבנית את המקראות בספרות לגיל הרך לחינוך הממלכתי והממ"ד ויחד עם חברתה – רבקה גלעדי. ואני מצרף את עמוד התוכן של אחת המקראות שבו ניתן לראות את ה'מגוון' המענין של החומר אותו בחרו העורכות להביא בפני התלמידים.

הגמרא בתענית דף  ט אומרת:

"רבי יוסי ברבי יהודה אומר: שלשה פרנסים טובים עמדו לישראל, אלו הן: משה ואהרן ומרים; ושלש מתנות טובות ניתנו על ידם, ואלו הן: באר וענן ומן. באר – בזכות מרים, עמוד ענן – בזכות אהרן, מן – בזכות משה; מתה מרים – נסתלק הבאר, שנאמר "ותמת שם מרים", וכתיב בתריה "ולא היה מים לעדה", וחזרה בזכות שניהן"

משנסתלקה הרבנית מרים – נסתלק 'באר' של חכמה עמוקה אהבת תורה וחסד חינוך ואהבת הבריות, אבל בעז"ה צאצאיה הרבים ותלמידיה הישירים והעקיפים בישיבת הר עציון – יחזירו את ה'באר' בעזרת עבודה קשה והליכה בדרכה של הרבנית מרים ע"ה – זכותה תגן עלינו.

וכעת חובה עליכם לצפות בדברי הרבנית עצמה בשיחתה לפני תלמידי הישיבה, המספרת ברגישות וחן את על שורשיה ועל הקמת 'ישיבת הר עציון' וימיה הראשונים – שנה טובה וכוח"ט.

מפגש ושיח עם הרבנית מרים עמיטל – תמוז תשע"ח.

ולבסוף בהקלטת ה'הספדים' בהלויתה של הרבנית:

"ובהפרק ההוא ואני הייתי כבן י"ז שנה, ובעיר מולדתי בבהכ"נ שלמדתי אז, סיימו אז בני החבורה ש"ס, ונתכבדתי להגיד חלוקא בתורת הדרן, והגדתי אז במקהלות שלשה ימים רצופים, והוא כתוב אצלי למשמרת, כי בסגנון החלוקים יכול להתחרות עם היותר נעלים, ובכל מקום שהייתי,, יודעים כולם כי כמעט שלא עבר עלי יום מימי המעשה שלא כתבתי בו ח"ת איזה שעות, וגם מיום שהועמס עלי עול הרבנות, עם כל טרדותי הרבות ובשמירת השיעורים הקבועים, היתה לי גם עת קבועה לכתוב חידושי, ובעיר מושבי זאת שהנני יושב פה קרוב לשתי שנה שרבו טרדותי מאד, בכ"ז בעזרת ה' יתברך כתבתי במשך הזאת יותר מארבע מאות בוגין ח"ת"

באותה תקופה קרה לו מקרה מיוחד ששינה את חייו, כפי שהוא ממשיך ומספר:

"בהיותי עוד כבן ט״ו שנה ובא אז לעיר מולדתי בביהכ״נ שלמדתי,  איש אחד לשבת ולהגות בתורת ה' והאיש ההוא הי׳ חכם גדול בחכמת החשבון הנשגב , ודבר על לבי לקחת לקח ממנו לקח שעה אחת ביום, והחל ללמוד עמי בספר כליל החשבון , ואשר למעט ידיעתי בלשקון ההגיון, הי׳ קשה לי מאד הלמוד בו, והיתה עצתו אמונה שאלמוד ספר מלות ההגיון (לרמב"ם),וזוכר אני עד היום, איך שהלמוד הזה עשה עלי אז רושם חזק, והחילותי להתחקות על שרשי הלמוד הזה, ולנסות להשתמש בו בהליכות למוד הגמרא והפוסקים, שבהם שמתי אז כל מעייני , ואור חדש הופיע אז עלי בדרכי למודי, ובל אוכל לשכוח כי בלמדי אז מס׳ שבועות, הראיתי אז לפני כמה לומדים, איך שיש לבאר עקרי ויסודי המס׳ הזאת עפ״י דרכי ההגיון , ומני אז הכה הלמוד הזה שורש בלבי עמוק עמוק , ועם כל הנטיה העצומה שהיתה בי מילדותי לדרכי הפלפול, ראיתי כי כל פלפולי יהיו למצער בנוים על יסןדות חזקים, ובמקום שהפלפול משכני בחזקת היד בדרכים רחוקים, הרגשתי בנפשי כי אחטא בזה לחוקי ההגיון, שמרתי לכתוב איזה התנצלות להראות, כי לא נתעיתי לחשוב כי זהו הדרך האמיתי, וכמו שיראה הקורא בספרי ״עדות ביעקב״ על דרוש [דרוש ב] שכתבתיו בהיותי כבן י״ח שנה , ובכתבי שם איזה ענין עמוק, התנצלתי מעט ע״ז ועוד באיזה מקומות . וגם עי״ז נעזרתי בעז״ה לסול מסלה חדשה בדרכי הדרוש, כאשר לא נעלם כ״ז גס מכל אלה ששמעו דרשותי, כי גם הם בסגנונן ,וברעיונותיהם הנשגבים ובהבאורים הישרים ,חדשים הם בכרמי הדרוש"

ואכן הרב ריינס חיפש בכל ימי חייו את ההגיון הפנימי (הלוגיקה) של התלמוד, ההלכה והמדרש. ובמקביל לעבודתו ברבנות בכמה עיירות, ופעילותיו הציבוריות חובקות העולם – לא הניח לעולם את 'עט הסופרים', כתב עשרות ספרים וזכה להדפיס כמה מהם בחייו.

בספרו הראשון 'עדות ביעקב' שהוציא ב1871 בווילנא, הכולל שו"ת בכמה סוגיות בעניני עדות, ישנו עדין סימן אחד הכתוב עדין בשיטת הפלפול החריפה מפני שנכתב בהיות כן י"ח! וע"כ הוא מתנצל, אולם לאחר מכן התרכז בפיתוח שיטת הלימוד הייחודית שלו. במקביל הוציא גם ספר דרשות באותו השם, ומאז הקפיד לעסוק ולפרסם ספרים רבים בהלכה בדרוש ובהגות גם יחד.

ב1875 ביקר בוילנא את הגאון רבי בצלאל כהן זצ"ל והראה לו את חיבוריו הרבים אשר בכת"י, הרב התפעל מאוד, וכתב לו מכתב המלצה מיוחד:

ב1880 הוציא דוגמא בשם 'חותם תכנית' (ב / 0.1 / 034) מתוך ספר גדול בשם 'דרך ים' שבו הוא מביא כללי הגיון שמצא בספרות התלמוד והמדרש עם דוגמאות לכל כלל וכלל. הספר עורר התלהבות בקרב חלק מהלומדים אך גם גרר התנגדות וביקורת בקרב חוגים שמרנים. ב 1886 הוציא את הספר 'שערי אורה' שהוא פתיחה בדברי אגדה וביאור ענינו של הספר 'אורים גדולים' הכולל חקרי הלכות בכמה סוגיות אותו הוציא בשנה שלאחמ"כ. אגב השימוש בהטיות שונות של המילה 'אור' המשיכה ללוות את שמות ספריו של הר"ר ובכך הוא דומה לבן דורו ורעו הראי"ה קוק בעל ה'אורות'.

לקראת שמיטת תרמ"ט (1889) היה מעורב הרב ריינס בדיונים ההלכתים על 'היתר המכירה'. ואף כתב ספר מקיף בשם 'וזה דבר השמיטה' בנושא. כתב היד וכן ומבוא על תולדות חייו המחבר יצאו לאור כעבור 134 שנים. בהוצאת מכון הר ברכה ובעריכת הרב ד"ר בועז הוטרר (‏ד / 9.571 / 032). בישיבת הר ברכה ערכו ערב השקה מרתק על הספר ומחברו.

מיוחדת במינה היא סדרת ספרי הדרוש שהוציא סביב מעגל השנה: נאד של דמעות – בעניין הבכי והאבל על חורבן בית המקדש ביום תשעה באב (וילנה תרנ"א). אור שבעת הימים – בעניין מעלתם של שבעת הימים הטובים החלים בחודש תשרי: ראש השנה, שבת שובה, ערב יום הכיפורים, יום הכיפורים, סוכות, הושענא רבא, ושמיני עצרת (וילנה תרנ"ה). אורה ושמחה – בעניין חג הפורים (וילנה תרנ"ח) ואור לארבעה עשר – בעניין חג הפסח שיצא כ15 שנים לאחמ"כ בפיוטרקוב תרע"ג.

כאמור הר"ר הגיע מבית שבו ינק חיבת הארץ וציפית הגאולה מבית מדרשו של הגר"א. לאחר הקונגרס הציוני הראשון ב1897 – נכנס הר"ר לעובי הסוגיה כדי לקבוע את עמדתו בסוגיה, ולאחר שהגייע למסקנא שזו הדרך הנכונה, גייס את עצמו בכל כוחותיו בפיזיים והרוחניים למען המפעל הציוני. ולאחר כשלש שנות פעילות הגיע למסקנא כי יש לאחד את כל הכוחות הדתיים במפלגה אחת והקים את ה"מזרחי". לימים סיפר בזכרונותיו כי בכנס שערך קם אחד הרבנים והביע את התנגדותו להקמת סיעה נפרדת לשומרי המצוות בטענה שאנו לומדים מארבעת המינים שכל סוגי היהודים צריכים להיות ב'אגודה אחת'. הר"ר השיב לו בחיוך שזה נכון, אבל הוא שכח שלמרות זאת ה'אתרוג' איננו נקשר באותו אגד ממש עם שאר המינים ומוחזק ביד שמאל בפע"מ!

שני הספרים הבאים שחיבר קשורים כולם לנושא הגלות וגאולה, ומבטאים את התהליך הרוחני שעבר באותם ימים:

שערי אורה ושמחה – "מאמרים המבארים מטרת פזורם של ישראל בימי גלותם, לחזק לבם באמונת ההשגחה" (וילנה תרנ"ט) (ט / 6 / 25). אור חדש על ציון – "על הקשר הנצחי שבין ישראל לארצנו הקדושה" (וילנה תרס"ב) (ט / 6 / 25)

אך לא רק פעילות ציונית וספרותית העסיקה את הר"ר. נושא נוסף שהטריד אותו והעסיק אותו כל חייו היה נושא ה'חינוך'. כבר בצעירותו הרגיש כי החינוך הישיבתי הקלאסי לא מכין את בוגריו לחיים המודרנים, לא מבחינה מקצועית ולא מבחינת יכולת התמודדות עם רעיונות הכפירה והחילון. והוא כתב תוכנית לישיבה מודרנית עם תוכנית מובנית של למודי קודש ברמה גבוהה עם לימודי חול שתכשיר ת"ח ובע"ב יר"ש ויודעי ואוהבי תורה המשכילים גם בחכמות החיצוניות. הוא הציג תוכנית זאת באסיפת גדולי תורה שהתקיימה בסנט-פטרבורג ב1882 אליה הוזמן למרות גילו הצעיר יחסית (43) הצעתו נדחתה בתקיפות ע"י גדולי התורה שהיו באסיפה, ומאז הוא הורחק מקרב מקבלי ההחלטות גדולי-הדור, הרחקה שהושלמה כעשרים שנה לאחמ"כ עם הצטרפותו לתנועה הציונית והקמת ה'מזרחי'. למרות ההתנגדות הקים הרב ריינס את הישיבה בעירתו ששווינציאן בה התקיימה כשלש שנים, ולאחמ"כ שוב ב1905 בעיר 'לידא' שנקראה ישיבת 'תורה ודעת'  או סתם 'ישיבת לידא' שם היא התקיימה כעשר שנים כאשר בשיאה היו בה 300 תלמידים! והיו לה הצלחות לא מבוטלות כאשר בין בוגריה היו אישים חשובים כהרב זאב גולד ממנהיגי המזרחי בארה"ב, והרב יצחק גרשטנקורן מיסד בני ברק! ועוד. כמובן שהיו גם בוגרים שהתחלנו, ביניהם כמה מפורסמים – אולם יש לדעת כי תופעה כזו הייתה קיימת בכל ישיבות ליטא באותם הימים. מענין לקרוא כיצד מתאר הסופר החרדי אהרן סורסקי את לימודיו של הרב גרשטנקורן בישיבת לידא  בביוגרפיה שכתב אודותיו 'חבל היוצר' פרק רביעי.

ב1913 (כשנתיים לפני פטירתו) פרסם הר"ר את הספר: שני המאורות – שבו שני חלקים: חלק ראשון בשם "אור עמים" על סיבת היחס האכזרי של עמים מסוימים לישראל.והחלק שני בשם "זיכרון בספר" – מחולק לשני שערים, הראשון "אור לו בציון" על חיבת ציון וייסוד תנועת ה"מזרחי". השני "אור תורה" על לימוד חול בישיבות. בספר הנ"ל מספר הר"ר בגוף ראשון על כל קורותיו בשני המפעלים הנ"ל, ועל הרדיפות והבזיונות שקיבל שלא הרתיעוהו מלדבוק בדרכו. הספר זמין באוצה"ח ומומלץ מאוד לכל מי שחפץ להכיר את ההסטוריה של ה'ציונות הדתית'. את תולדותיו של הרב ריינס ניתן לקרוא גם ברשימה המרתקת 'זכור זאת ליעקב – תולדות הרב ר' יצחק יעקב ריינס' שכתב שותפו לדרך הרב יהודה ליב מימון זצ"ל ונדפסה בפתח המהדורה השניה של 'נאד של דמעות' (ירושלים תרצ"ד). יובל שנים לאחמ"כ השלימה את המשימה בתו הלא היא: גאולה בת יהודה (רפאל) שכתבה ספר מקיף 'איש המאורות – רבי יצחק יעקב ריינס' המקיף את כל סיפור חייו ומפעליו בעזרת מסמכים, כתבת עיתונות ורשימות זכרונות. בסוף הספר נוסף מאמר על שיטתו בהלכה של הר"ר מאת בנה של גאולה בת יהודה – הרב שילה רפאל זצ"ל. ובכך נשלמה כתיבה של שלש דורות בני משפחת מימון – על הרב ריינס זצ"ל.זהו ספר חובה לכל דת"ל החפץ לדעת "מאין באת ולאן אתה הולך" (מ / 7 / 49).

ענין מיוחד יש בשאלת היחס בין הרב ריינס לרב קוק. כותבים רבים הדגישו את ההבדלים בין הציונות הגאולית של הראי"ה לציונות המעשית של הר"ר ששמה את הדגש על ההצלה של יהודי מזרח ארופה ודברה הפחות במונחי גאולה ומשיחיות., הבדלים שבאו לידי ביטוי קיצוני במחלוקת סביב הצהרתו של הרצל כי "הציונות אין לה דבר עם הדת" הצהרה שניתנה כמענה לנציגי ה'מזרחי' שתבעו שהמפעלים הציוניים לא יעסקו ב'קולטורא' (=תרבות וחינוך) והתקבלה בברכה ע"י המזרחי בעוד הראי"ה כעס עליה מאד וכמובן גם סביב תוכנית 'אוגנדה' שהר"ר ורוב חברי המזרחי הצביעו בעדה. על הבדלים אלו ושורשיהם כתב לראשונה הרב ד"ר מיכאל צבי נהוראי במאמרו  ואחריו הרחיבו והעמיקו אחרים. אולם במסגרת זאת ברצוני להאיר דווקא את הקשר המיוחד ושתופי הפעולה שהיה בין שני גדולים אלו. הר"ר היה מבוגר בכעשרים ושש שנים מהראי"ה ולא מצאתי עדות לפגישה ביניהם בליטא א. אולם מעט לאחר עליתו של הראי"ה לכהן כרבה של יפו והמושבות, שלח הר"ר אגרת לראי"ה שנדפסה במאמר: אגרות הרב ר"יי ריינס זצ"ל (סיני לא). ממנה ברור שהייתה ביניהם גם הכרות מוקדמת:

"ב"ה לידא יום כ"א לחודש כסלו תרס"ה

לכבוד ידידי וידיד נפשי הרב הגאון המפורסם, חריף ובקי משנתו זך ונקי, חכם ושלם, נודע לתהלה וכו' מו"ה כש"ת אברהם יצחק קו"ק שליט"א אב"ד דעיה"ק יפו ת"ו והמושבות.

שלום לכת"ר ולכל אשר אתו.

את יקרתו של כת"ר קבלתי באהבה ושמחה, אחרי אשר זה כבר לא נפקדתי מאתו בדברים וגם מנסיעתו של כת"ר לאה"ק לא הודיעני במאום (וכאשר עשה, לתמהוני הגדול, גם מר דודו הגאון הגדול האדר"ת שליט"א) ולא ידעתי איפוא מאת כל אשר אתו, ומה מאד שמחתי אלמלי הואיל כת"ר להודיעני בפרטרט משלומו היקר ומאת כל אשר לו לטובה והיה לי לענג ולרצון. ועתה שתים אני שואל מאת כת"ר בנוגע לישוב אה"ק של אחינו ב"י ואני תקוה, כי כת"ר באהבתו הגדולה לארצנו וישובה לא יחשך מעמל נפשו ואמנם השיב ישיבני דבר ברור ומפורט"

כאן עובר הר"ר לשאול על המצב הדתי והרוחני במושבות בא"י, ולדון על הדרכים להפצת אתרוגי א"י בחו"ל. ומוסיף לבסוף הערה אישית שהשמועות על כך שנתעשר כתוצאה מנישואיו השניים בשקר יסודם.

ככל הנראה הראי"ה תאר לר"ר את המצב הדתי נאמנה ובפרט את בעיות החינוך החילוני שפקידי הברון דחפו – והר"ר באגרת  נוספת מחודש טבת תרס"ה מודה לו ודן לפניו בדרכים השונות שבהם ניתן להבטיח את החינוך הדתי במושבות.

"יקרת מכתבו של כת"ר הגיעני לנכון ומאד אודה לו מקרב לבבי על דברי תאמת שהשמיע לי בדבר מצבן של המושבות באמונה ורוח. וזה כבר החלו להגיע לידי תלונות שונות על בתי הספר ופעולתם והנהגת היק"א הרעה. בסגרה בחוק יד את בתי ת"ת אשר פתחו אחינו החרדים לדבר ד'. ואני ערכתי היום מכתב מלא דברים נמרצים לראשי היק"א בדבר בתי הספר השאלו והנהגת פקידיה את בתי ת"ת ואעיר למוסר אזנם. אנכי הצעתי לפניהם לעשות אחת משתי אלה: אם לתת את החופשה הגמורה להחרדים ליסד להם ת"ת כאות נפשם או לשתף את החרדים בהנהגת בתי הספר ולתת להם דעה מכרעת בעניני הלמודים, הרוח והסדרים. כמובן, שהאופן השני הוא טוב יותר לנו לעניננו. כי קשה לבנות מאשר לתקן. ואמנם הטעמתי גם לפני הראשים האלה. כי הפתרון היותר טוב לשאלת ביה"ס הוא האופן השני…."

הר"ר חותם את מכתבו במילים אלו:

"ובחכותי תמיד לדבריו הנעימים של כת"ר הנני ידידו עוז הדוש"ת באה"ר ומברכו מקרב ולב עמוק בעבודה פורי' לטובת דתנו עמנו וארצנו הק'. יצחק יעקב ריינוס אב"ד דפ"ק"

במכתב מחודש אייר הוא פותח בדברי תנחומים על פטירת האדר"ת:

"לכבוד ידיד נפשי הרב הגאון המפורסם. גבר חכם בעז ורב פעלים. מפורסם לשם ולתהלה בתפוצות ישראל וכו' כש"ת מו"ה אברהם יצחק קוק שליט"א. החונה כבוד בעיה"ק יפו תוב"ב.

שלום וברכה מציון!

כרעם בגלגל הלמה ומחצה את ראשי הבשורה המעציבה ע"ד הלקח דודו הגאון והצדיק מרן האדר"ת זצוק"ל. נפעמתי עד היסוד בי מהידיעה המחרידה הלזו ולבי עלי דוי. ומי פלל כי כל כך מהרה יכבה שמישו של גאון וצדיק זה, גדולה האבידה לדורנו יתום זה וגדול השבר. והנני ממהר להביע לפני כת"ר את כל רחשי צערי ויגוני ואת כל השתתפותי החמה ביגונו העז והעמוק והנני אומר לו, כי הבוחר בציון יסעדהו ויאזרהו כח ועז לשאת ולסבל את האסון אשר בא עליו לפתע ויחבש את פצעי לבבו וינחמהו בתוך שאר אבלי ציון וירושלים המתאבלים באמת על האי שופרא דבלי בארעא"

לאחמ"כ עובר הר"ר לדון בנושא האתרוגים, ולבסוף הוא מדבר על נושא החינוך, ו"התיקונים" שרצה הראי"ה לתקן בישיבת  שערי תורה ביפו, בכיוון של הכנסת מקצועות של 'רקחות לתורה' ופילוסופיה יהודית:

"גם הבשורה שבשרני כת"ר מהתקונים שהוא אומר לעשות ב"שערי תורה", כדי שיהיו אמנם שערים המצוינים בתורה ומוסר ודעת, הרנינה את לבי כמו שתשמח בודאי את לב כל ישרי לב והמזרחים בכל מקום, שקבלו עליהם להיות לעזר להישיבה הקדושה הלזו, ישקדו עוד ביתר שאת לטובתה אחרי אשר כת"ר יעמד בראשה וינהלה בדרך הטוב והישר. והנני מבקש מכת"ר להמציא לי תיכף את התכנית שערך בעד ישיבה זו למען אשר תהי' לעינים גם לנו, העוסקים עתה ביסוד ישיבה משוכללת כזו גם ברוסיא, ואולי טוב יהיה, כי נעשה פרסום ל"שערי תורה" עתה בעתונים ובמכתבים החוזרים ויתעוררו הלבבות ותרבינה הנדבות ?"

גם באגרות הראי"ה. ישנן כמה אגרות ששלח הראי"ה לר"ר. האגרת הראשונה (אגרת קיח)  מאדר תרס"ח, עוסקת בעיקר ברעיון שהציע הר"ר לשתוף פעולה ואיחוד בין ישיבת 'שערי תורה' לבית מדרש חדש שהמזרחי חפץ להקיים בא"י ועל הקשיים העומדים בפני מי שחפץ לבצע תיקונים הכרחיים במסגרות החינוך בארה"ק.  באגרת קכט מניסן תרס"ח. כותב הראי"ה לר"ר שוב בענין הישיבה ביפו ומזרז אותו לפעולה מעשית בענין:

"יום ויום העובר עלינו בלא פעולה באה"ק, לפי מצבה כעת, הוא הפסד גדול. עת זהב היא לנו עתנו כעת על אדמת הקודש, להצמיח פרחי ישועה. נקום ונתעודד עזרת ד' מקודש מוכנת היא לנו, ידו הגדולה תעודד אותנו להזריח אור יקרות על ארץ חיים, וממנה על כל פזורי הגולה, אשר יראו וינהרו. נשתדל בקיבוץ עדרים בחיבור לטהרה, גם מכל לבבות רחוקות … יופיע עלינו אורו וישעו, וברבים יהיו עמנו"

ובאגרת מאוחרת יותר מתמוז תרע"א – כותב הראי"ה לר"ר מכתב שבו הוא מבקש שידאג להקריא במליאת הקונגרס הציוני את מחאתו בעניין חילול השבת והדת ע"י חלוצי העליה השניה:

"הנני מוסר בזה להדר"ג העתק ממכתבי, אשר הנני חפץ שיהי' פומבי כמה דאפשר, ושיהי' נקרא באזני רבים בהקונגרס. ידעו המתקבצים לבנות את הריסות עמנו וארצנו הקדושה את מעשי מהרסינו מבית, ויחגרו את כל כחם לעצור בעד הרעה בעוד מועד. בשום אופן אי־אפשר לנו לשבת דומם עוד, לראות איך אנשים קלי דעת משימים את כל כבוד קודש ד' לקלס ולמרמס, בעצם קדוש משכני עליון. מטמטמים המה בזה את הלבבות ומקררים את הרוחות, ביתושם לעבודת הקודש של בנין האומה והארץ, אשר זה מקרוב החל לפרח. עלינו כולנו לאחוז בזה באמצעים היותר אמיצים, להביע את מחאתנו בקול גדול ובכח אמיץ. בשום אופן אי אפשר שנשתתף בעזרה לכונן מכונים כאלה המחריבים אותנו חורבן כ"כ נורא, בתוכיות בניננו הכללי. סמוך אני בעה"י על חכמת הדר"ג, ויראתו הקודמת, ביחד עם יושר לבבו ואהבתו הנאמנה לבנין ארצנו הקדושה ותחית עמנו עליה, שידע איך להשתמש בדברי אלה לטוב, וזכות הרבים יהי' תלוי בו. לדעתי יוכל להתישב בענין זה עם מר ליבונתין, דירקטור הבנקים הארצי ישראליים והסורי", שיודע את המצב אל נכון, וגם דעתו אינה נוחה מההנהגה הפרועה הנ"ל"

מענין כי בכל האגרות מכנה הראי"ה את הר"ר "מר ידידי הגאון הגדול רב פעלים" באגרת אחת הוא מוסיף "אוצר תורה, יראה וחכמה" ובאיגרת אחרת הוא מוסיף את הכינוי "עוטה אורה" כנראה על שם שמות ספריו.

הר"ר נפטר ב1915. למרות עיסוקיו הרבים הספיק להוציא 12 ספרים בחייו, אך בעזבונו נותרו יותר ממאה כתבי יד שלא זכה להוציאם. בנו הרב אברהם דובר ריינס לקח א"ע את משימת הוצאת הכתבים. וב1926 הוציא בארה"ב את  'ספר הערכים' – "ערכים המסודרים בסדר ההיגיון והמחקר הפילוסופי לפי נושאים על האדם והטבע, עם ישראל, ארץ ישראל, וכל העניינים העומדים ברומות של עולם באנושות ובישראל". כשעלה לארץ עם כה"י פעל הר"א ריינס להקמת ועד שיפעל לסדור והוצאת הכתבים. הועד בראשות הראי"ה פרסם את הקול קורא דלקמן:

מסיבות שונות התכנית לא יצאה לפועל, וכתבי היד נשארו ספונים במחסני מוסד הרב קוק. ב2020 צאצאיו של הרב ריינס את הכתבים ותרמו אותם לספרייה הלאומית, שם הם נסרקו וכעת זמינים בגישה דיגיטלית לציבור. כתבי היד משתרעים על מגוון נושאים רחב, כולל תלמוד והלכה, אגדה, ציונות, פילוסופיה ומחשבה יהודית.

אז כפי שראינו למרות חלוקי הגישות בכמה נושאים עקרוניים. הייתה הערכה רבה ושתופי פעולה חשובים בין שני המאורות הגדולים 'עוטה האורה' – הרב ריינס. ובעל ה'אורות' – הראי"ה קוק. דומני שהציונות הדתית דהיום מבוססת  על תורתם ודרכם של שני אבות רוחניים אלו: אברהם – יצחק ויצחק-יעקב. יהי רצון שנמשיך לאחוז בשולי גלימתם ולמצוא את דרכנו מול שלל האתגרים המתחדשים לאורם של שני המאורות הגדולים.

לרגל האירוע העמדנו בספריה תערוכה חדשה על הראי"ה וספריו עם כמה פריטים ייחודיים ומעניינים במיוחד, התערוכה תוצג בעז"ה במחצית השנה הקרובה.

אני מעונין להרחיב הפעם על חלק מסוים מתוך התערוכה, ובעז"ה בהמשך השנה, נכתוב גם על חלקים אחרים.

בספר אורות של הראי"ה קוק זצ"ל (מחזור פד – וולוז'ין) שהתפרסם בתר"פ (1920), בפרק: אורות התחיה פסקה לד נכתב, כך:
" ההתעמלות, שצעירי ישראל עוסקים בה בארץ ישראל לחזק את גופם בשביל להיות בנים אמיצי כח לאומה, היא משכללת את הכח הרוחני של הצדיקים העליונים, העוסקים ביחודים של שמות הקדושים, להרבות הבלטת האור האלוקי בעולם, ואין גילוי אור אחד עומד בלא חברו כלל. 'ויעש דוד שם' (שמו"ב ח, יג). 'ודוד עושה משפט וצדקה לכל עמו' (שמו"ב ח, טו). 'ויואב בן צרויה על הצבא' (שמו"ב ח, טז). 'ולא נענש אבנר אלא מפני שעשה דמן של נערים שחוק' (ירושלמי, פאה א, א). אבל שיצחקו הנערים לחזק כחם ורוחם בשביל גבורת האומה בכללה, עבודת הקודש הזאת מעלה את השכינה מעלה מעלה, כעלייתה ע"י שירות ותשבחות שאמר דוד מלך ישראל בספר תהלים. אלא שע"י הכונות העליונות עולה הנשמה הפרטית, וע"י המעשים המאמצים את גוף היחידים לשם הכלל, עולה הרוחניות החיצונית, ושניהם כאחד משכללים את סדרי הקדושות כולם" ע"כ".

דברים אלו של הרב זצ"ל, גררו שורת גינויים וכתבי  חרם על הספר אורות ומחברו.

אחד מכתבי הפלסטר שיצאו הוא הקונטרס "קול השופר", שהוא כתב איסור על ספר "אורות" שחיבר 'אברהם יצחק הכהן קוק' – כן כך במקור ללא הרב וללא שליט"א! . הקונ'  כולל מכתבים בגנות הספר 'אורות' וקריאה להחרימו מהרב זוננפלד, הרב יצחק ירוחם דיסקין, הרידב"ז, ר"ח ברלין ועוד.  היוזם והמו"ל של הקונטרס לא חתם את שמו, אולם ככל הידוע הוא היה הרב עקיבא פרוש מירושלים. 

הקונטרס אשר נכתב בשפה בוטה וחריפה כלפי הרא"יה קוק ('נשתוממנו לראות ולשמוע דברים גסים וזרים לתורת ישראל כולה… ובכמה דברים מגלה פנים בתורה שלא כהלכה… ספרי קוסמים הם, ולפרסם אותו ברבים כי אסור לעיין ולסמוך על כל הבליו ועל חלומותיו'), עורר פולמוס רב ואספות רבנים למחאה נגד הדברים, ואף הביאה את האדמו"ר מגור להתערב בענין בניסן תרפ"א. בתגובה לחוברת הוציאו גדולי רבני ירושלים הודעה משותפת תחת הכותרת 'תרוממנה קרנות צדיק' בתשרי תרפ"א בה נכתב: 'האספה של הרבנים הגאונים מבד"צ אשכנזים פרושים וחסידים בעיה"ק ירושלם ת"ו… שנאספו… חוהמ"ס תרפ"א מביעה את צערה העמוק על חלול כבוד התורה ושם שמים בכתב הפלסתר "קול השופר"… לבזות בדברים גסים ומחוצפים את כבוד… רבנו אברהם יצחק הכהן קוק שליט"א, ותלמידו הגדול הגאון הצדיק רבי יעקב משה חרל"פ שליט"א." עליו חתמו כשמונים חותמים מרבני העיר, ראשי ישיבות, חכמי ונכבדי העיר ביניהם רבי יחיאל מיכל טיקוצ'ינסקי, הגאון רבי חיים לייב אויירבאך [אביו של הגאון רבי שלמה זלמן אויירבך זצ"ל], רבי שמחה בונים ורנר ועוד. הראי"ה עצמו כתב בענין באותה העת: ' הציבור היה תוסס מפני הנבלה של החוברת 'קול השופר' של מחרחרי הריב, אבל לא פעלה כל השתדלותם להצר את הצעדים של דרך הקודש שאנו הולכים בה, כי אם להרחיבם בעזרת ד'".

החוברת נידונה לשריפה ע"י חסידיו של הראי"ה, וכמעט שלא נותרו עותקים מחוברת נדירה זו. רוב העותקים שנותרו למרות זאת חסרים. בספריתנו נמצא עותק שלם ש'שרד לפליטה' בספרית מכון ליפשיץ. אגב, עורך הקונ' נפטר בפתאומיות כשנה לאחר כתיבת הקונ' והוא כבן 40 בלבד!

ד"ר יהושע ב. בארי תלמיד הישיבה אוניברסיטה הוא הראשון שעשה עבודת דוקטורט על משנתו של הרב קוק שאושרה ב: 1968, ולימים התפרסמה ב 5 כרכים מקיפים ומרתקים בשם אוהב ישראל בקדושה (ט / (0.2)8.1 / 37). בחלק שלישי הוא מקדיש פרק שלם (יט) לפרשה בשם: הראי"ה קוק "התעמלות" – וצפונותיה, בארי 'מהפך בזכותו' של הראי"ה וטוען כי בדבריו על ההתעמלות של צעירי ישראל, הוא לא התכוון כלל לעיסוק ב"ספורט לשמה". בארי מראה כי השם התעמלות היה שם קוד בארגוני השמירה וההגנה שהוקמו בארץ בראשית המאה ה20 (החורש (1907), בר גיורא (1908) והשומר (1909)) לאימונים של קרבות מגע ואימוני נשק, הוא מוסיף שאם נעיין בפסוקים שהרב מצטט בפסקה הנ"ל נראה שכולם אכן עוסקים בצבא ומלחמה. וכך הוא מסכם:
"מהאמור לעיל מובן, שפירושה של "התעמלות" במסה זו, הוא: "משחקי מלחמה", תרגילי קרב פנים אל פנים, וכדומה. והכוונה הייתה להתכנסויות של צעירים מבני המושבות החדשות לשם לימוד דרכי התגוננות עצמית, למקרה של התקפה מצד הערבים, על ההולכים בדרכים, ועל המושבות עצמן. ושאלה היא איפה ראה הראי"ה "משחקי נערים" אשר היסטורית זו, מימי המלך דוד?"

על מנת לענות על השאלה הנ"ל בארי מוסיף שתי עובדות מעניינות: 1) ב 1912 הזמינו פרנסי רחובות את ארגון השומר ומסרו בידם את הגנת רחובות. 2) שבזמן רבנותו ביפו היה הראי"ה נופש בקיץ ברחובות, וכאן מפליג בארי מעט למחזות הדמיון ומספר לנו כך:
"ונתאר לנו לרגעים: הראי"ה קוק, יושב על מרומי סוכת שומרים, המוקפת בכרמי המושבה רחובות. לפניו נשקפים מרחבי נוף קדומים. הוא הוזמן ע"י אנשי "השומר" ו"הנערים" כדי לצפות ב"שיעור" מיוחד של "התעמלות", דבר שלא ראה כמותו בגולה. צעירים מתאמנים בתרגילים גופניים שונים, הם לומדים דרכי התגוננות עצמית, מפני אויב. וה"שיעור" החל: שניים שניים נצבים הנערים, פנים אל פנים, בידיהם כלים מכלים שונים. האות ניתן, המאבק החל. אחדים תוקפים, אחדים מתגוננים, הם נאבקים, מתגוששים, נופלים וקמים תוקפים ונסוגים, אצים ורצים, קוראים קריאות רמות, הכל גועש כמרקחה. והראי"ה נרגש ונסער למראה המחזה המתגעש לנגד עיניו, ומתפלל בלחש, שהקב"ה ישמור עליהם, ושלא יינזקו חלילה. עיניו הצמאות משוטטות סביב. הוא רוצה לראות ולקלוט הכל. לעיני רוחו עובר גם הנוף ההיסטורי שלנו, האם היה בתולדותינו כמראה הזה? נערים משחקים משחקי מלחמה? ואכן; כן, הנה הנם, הנה אבנר, הנה יואב, הנה הנערים, והנה גם דוד המנצח. ומראה העינים משתלב ונשזר במראות החזון, שצפים, עולים ונגוזים, חליפות, לעיני רוחו. מראות מהעבר המפואר, ההווה התובע מאמצים, והעתיד המזהיר והמקווה, כולם נשזרו אלו בתוך אלו ונתמזגו, עד כי לא נודע ולא ניכר, מה מציאות ומה חלום. ואלה הצעירים שלפניו, הרי הם חוטרים מגזע ישי, ונצרים משרשיו"

ואכן היום לאחר שהתפרסמו ה שמונה קבצים של הראי"ה אנו יודעים שהפסקה הנ"ל באורות לקוחה מתוך קובץ א שנכתב בין השנים: תרס"ד – תרע"ד, הפסקה היא פסקה תשט"ז ונמצאת לקראת סוף הקובץ שמסתיים בפסקה תתק"ג, כלומר בהחלט יתכן שהפסקה נכתבה בין 1912-1914. אגב מעניין שאחד מהמנחים של בארי בדוקטורט היה פרופ' שמואל מירסקי שלימים נכדו יהודה מירסקי בוגר הישיבה (תשל"ח – ל"ט) כתב גם הוא דוקטורט על הרב קוק שיצא לאחרונה כספר בעברית הרב קוק מבט חדש (מ / 3.3 / 539 – מכללה)

אולם מעניין שמיד לאחר פרסום אורות והפולמוס שהתעורר, פנה ר' יצחק אייזיק בן-טובים (1852–1926) מחשובי פעילי חיבת ציון והמזרחי ברוסיה ובירושלים אל הרב חרל"פ וביקש ממנו להסביר לו את דברי הראי"ה, הרב חרל"פ בחר להשיב בכתיבת קונטרס מיוחד המוקדש כולו להסבר הפסקה הנ"ל בשם טובים מאורות החוברת המקורית נדירה, אבל נמצאת בספריתנו בחדר אמסטרדם ובספרית תמר (ט / 8.4 / 16). הרב חרל"פ מסביר שכשנראה מבחינה חיצונית שעם ישראל חוטא, יש צורך לחשוף את הפנימיות ולהראות את המניעים העמוקים שבכל התעוררות ומגמה וע"י החשיפה של המניעים העמוקים יתוקן בפועל הקלקול החיצוני, ואז עובר הרב חרל"פ לפסקה שלנו וכותב "המהלך הנשגב הזה, לגלות מה שבפנים מפני שזה מרפא את מה שמבחוץ, הוא ג"כ המגמה של פרק ל"ד באורות התחיה. מי לא יודע את גודל הצורך וההכרח של הגבורה גם הגופנית להגעת הנבואה וענפיה "אין הנבואה שורה אלא על גבור, חכם, עניו ועשיר" ואנו שהננו קרואים להתעתד בהכשרה נכונה לידי מדרגת רוח הקודש… הננו נדרשים להיות שלמים בכל התנאים אחד מהם לא יחסר.. אבל גם תנאי הגבורה אי אפשר שיחסר, כדי להכשיר את גופנו הנדכא והחלוש שישוב לאיתניותו, להיות גבור ורענן ודי אמיץ לקבל את רוה"ק, ולא להתבטל ולהתהרס. ולשחררו מקללת התוכחה שנתקימה בגלות "ונתן לך לב רגז וכליון עינים ודאבון נפש והיו חייך תלואים לך מנגד ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך, שחיים מרורים כאלה הם המונעים היותר גדולים בעד כל השגה ועליה" והדברים מפליאים! הצדיק המקובל הירושלמי הגרי"מ חרל"פ זצ"ל תלמידו הגדול של הראי"ה אינו מפרש את דברי הראי"ה כמתייחסים דווקא לעניני הכשרה למלחמה, אלא אדרבא מפרש ומייקר את עצם חיזוק הגבורה היהודית כחלק מתהליך השיבה לארץ וההכשרה לקבלת רוה"ק!

דברי הגרי"מ חרל"פ עוררו אותי לבדוק את הנושא יותר לעומק, וגיליתי להפתעתי כי באותו זמן שנכתבה הפסקה הנ"ל, אירעו ברחובות אירועים נוספים הקשורים ישירות ל התעמלות במובנה המקורי. בספר תרבות הגוף והספורט בישראל במאה העשרים (ק / 7.1 / 21 – מכללה) ישנו מאמר על חגיגות רחובות שהתקימו בשנים 1912-1914 בהם התחרו ספורטאים יהודים מאגודות ספורט שונות. וכך מתוארת שם ה חגיגה שהתקיימה ב1913 בחול המועד פסח:
"בזו של 1913 הופיעו חברי הסתדרות מכבי בארץ ישראל, לראשונה כתנועה ספורטיבית ארצית, ואליהם הצטרפו גם כמה עשרות ספורטאים יהודים מגרמניה. התחרויות צולמו גם במצלמת ה'קינימטוגרף' (ראינוע) בהפקת חברת ה'מזרח' מאודסה. הצילומים מראים המון אדם (הערכה 6000) תחרויות על מתח ומקבילים, תרגילי סדר בהשתתפות חברי 'מכבי' ומבט חטוף על ביתני תערוכת ההישגים השנתית. כל הצילומים הם באיכות מעולה, ונועדו להיכלל בסרט שיראה את הישגי ארץ ישראל היהודית בקונגרס הציוני הי"א, שעמד להיערך בווינה כמה חודשים לאחר מכן".
פרופ' יוסף קלויזנר תיאר בהתלהבות את התוכנית לחגיגות הנ"ל ואת התפעמותו מהחגיגות של השנה הקודמת "הביטו אל הפרוגרמה ותראו שאין זו פרוגרמה, אלא שינוי ערכים גמור. שיהא חשק ליהודי, שאינו מתבולל, ליהודי – עברי, להצטיין בהתעמלות ובמרוץ סוסים וביריה למטרה – הרי זה דבר שלא היה בתוכנו אולי מימי מרד בר כוכבא… עמדתי והתבוננתי שעה שלמה אל התחרות במרות הסוסים. לא ראיתי מימי יהודים רוכבים על סוסים רכיבה אמיצה ומגמאת-ארץ כזו…"
הצטרפו בבקשה לצפית חובה בת 5 דקות (החל מדקה 54:35 בסרט, בקטע הנקרא 'חגיגות הפסח ברחובות') באותו אירוע ראשוני ומרגש בקריינותו של יהורם גאון ותחוו מה שחוו אז תושבי הישוב (ומשמיעה מסתמא גם הרב זצ"ל), ואם התלהבתם למראה הדרישת שלום החיה מלפני 112 שנים. אתם מוזמנים לצפות בסרט מתחילתו.
א"כ האם לא מסתבר יותר שדברי הרב בפסקה ל"ד נכתבו, כתגובה והתייחסות לאירוע זה שהיה בעצם אירוע הטרום המכביה הראשון, וגרם לכ"כ הרבה התרגשות בקרב הישוב החדש (ה'מכביה' הרשמית הראשונה התקיימה ב1932)?

כתיבה וחתימה טובה, ושנה טובה. שנה שכל הרשעה כולה כעשן תכלה, שנה ש"צעירי ישראל – הבנים אמיצי הכח לאומה"  – ינצחו את אויבינו וישובו לביתם בשלום, עם כל החטופים. אמן.

רח"ע חי כל ימיו בליטא, והרב הרצוג נולד בפאריז וחי בבריטניה, אירלנד וישראל – ושני האישים לא נפגשו מעולם. אולם רח"ע אמנם ישב בוילנא, אולם מצודתו הייתה פרושה על פני העולם היהודי כולו, והוא עמד בקשרי מכתבים עם רבנים ועסקנים בעולם מכל רחבי העולם. בין השאר היה בקשר חם עם הרב שמואל יצחק הילמן ראב"ד לונדון, ועם חתנו הגאון הרב יצחק איזיק הרצוג רבה של דבלין, שאותו הוא מכנה במכתביו אליו: הוד כבוד ידידי היקר והנעלה הרב הגאון המפורסם וכו' כש"ת הלוי ד"ר הערצאג שליט"א אבד"ק דובלין ישא ברכה מאת ד'. או בניסוח מעט אחר: הוד כבוד ידידי הרב הגאון השלם במעלות ובמדות יראת ד' אוצרו כש"ת מו"ה יצחק אייזיק הלוי הערצאג שליט"א רב בדובלין מתגורר בלאנדאן ישא ברכה מאת ד'.

כפי שספרתי כבר בעבר ב1935 התקיימה בתל-אביב מערכת בחירות מרתקת לרבנות העיר. בשלב הסופי התמודדו: הרב אביגדור עמיאל, הרב הרצוג והגרי"ד סולוביצ'יק. בספר המרתק אחיעזר: קובץ אגרות, בעריכת אהרן סורסקי, (פ / 8 / 43) שאני ממליץ מאד לדפדף בו. מובאת האגרת הבאה ששלח רח"ע לחזוא"ש. ניתן לומר שרח"ע הוא ש"גילה" את החזוא"ש והוציא אותו מאלמוניותו כאשר ישב בקרן זוית ועסק בתורה בעת מגוריו בוילנה. כאשר עלה החזוא"ש ב1933 לארץ היה רח"ע מתכתב אתו בעניני השעה וניתן לומר שראה בו את איש אמוניו בארץ ישראל. וכך הוא כתוב באגרתו מערב פסח תרצ"ה (אגרת תשפ"ד):

"עתה באתי לעורר את הדר"ג כי ראוי להשים לב ע"ד הרבנות ב…  אשר להשערתי נכון מאר המצב לבחור את הרה"נ מו"ה… כמדומה שהוא המובחר מכל הקאנדידאטען ששמעתי, אולם הדבר תלוי בהרוחות השוררות בדעת הקהלה אשר בודאי תתן משפט הקדימה למזרחי בולט. לפנות אודות זה באופן רשמי קשה עלי וכבר פנה אלי רב נכבד אחד מזרחי שאציע מצידי את הקאנדידאטוריע שלו. כתבתי בדבר זה לכת"ר אשר ידעתי ענות צדקו ואת הצנועים חכמה להסתיר הדבר בכל זה אבקשו מאר להודיעני מצב הדברים ומה שיש לעשות מן הצר כי באמת זהו יסוד גדול לעניני העיר והיהדות"

עורך האגרות בחר להשמיט את שם העיר ואת שם המועמד שבו תמך רח"ע. אולם מתאריך האגרת וההקשר ברור שמדובר ברבנות תל-אביב וברור שהמועמד ה"מזרחי הבולט" שפנה אל רח"ע לבקש את תמיכתו הוא הרב עמיאל שהיה תלמידו של רח"ע בקבוץ האברכים בוילנה והיה איש המזרחי "בולט" וככל הנראה מסיבה זו לא תמך בו רח"ע. אולם מי הוא המועמד שעליו כתב רח"ע שהוא ה"מובחר מכל המועמדים"? מתברר שהגרי"ד סולוביצ'יק זצ"ל אמר לתלמידיו שהוא מעריך שרח"ע התכוון אליו. אולם תלמיד הגרי"ד הרב שלמה פיק ערך בירור עם מחזיקי האגרת המקורית והתברר שככל הנראה המועמד שבו תמך רח"ע היה הרב יוסף שלמה כהנמן רבה של פוניבז' שהיה גם הוא מועמד בשלב זה של ההתמודדות ורק לאחמ"כ פרש ממנה.ראו על כך במאמרו של פרופ' אביעד הכהן: על התמודדות הרי"ד סולוביצ'יק בבחירות לרבנות ת"א בשנת תרצ"ו וחידת אי הגעתו לארץ ישראל. בתוך: ציונות דתית ט (תשפב) עמ' 158 הערה 14.

כזכור לבסוף נבחר הרב עמיאל לרבה של ת"א. אולם שנה לאחמ"כ נפטר הראי"ה, ונערכו בחירות לרבנות הראשית לישראל. על המשרה התמודדו הגרי"מ חרל"פ והרב הרצוג. בציבור נפוצה שמועה שרח"ע מתנגד לרב הרצוג בגלל היותו בעל תואר ד"ר, במכתב לרב ראובן כ"ץ רבה של פ"ת הכחיש רח"ע את השמועה:

"הנני מוצא חובה לעצמי להכחיש בזה שאמרו בשמי איזה התנגדות למועמדותו של הרב הגאון מו"ה יצחק הערצאג שליט"א רב דדובלין לא נכון הדבר כי לא אמרתי שום התנגדות –  את הרב הגאון מוהר"י הערצאג לא אכיר פנים אל פנים כי אם מחליפות מכתבים, וגם שמעתי שמעו הטוב מכמה גדולי התורה והיראה המפליגים בשבחו הן בגודל תורתו, יראתו וצדקתו ובמעשיו הטובים והנהו אחד הרבנים המצויינים. והנני מוקירו ומכבדו כרום ערכו.  חיים עוזר גראדזענסקי"  (אחיעזר – קובץ אגרות אגרת רפ)

ולאחר שהרב הרצוג נבחר לרבה הראשי של א"י, שלח רח"ע מכתב ברכה לידידו הרב שמואל הילמן זצ"ל אב"ד לונדון חותנו של הרב הרצוג:

ב"ה יום ה' ב' דחנוכה תרצ"ז ווילנא. הוד כבוד ידידי הרב הגאון הג' וכו' כש"ת מוה"ר שמואל יצחק הילמאן שליט"א ברכה ושלו' עד העולם אחדשת"ה בימים האחרונים נודעתי כי כבוד חתנו הרב הגאון מוהר"י הערצאג שליט"א נבחר להרבנות הראשית בירושלם עיה"ק ת"ו והנני לברך את ידידי בברכת מזל טוב כי הונף וכי הורם חתנו לשבת על כסא כבוד בעיה"ק חמדת ישראל וירוה כתר"ה נחת מאתו ומצאצאיו היקרים שי' בשבתם יחד בארה"ק ת"ו. הצטערתי לשמוע כי באחד העתונים הדפיסו בשמי התנגדות לבחירת חתנו שליט"א הודיעני אודות זה הגאב"ד דפתח תקוה שליט"א והשבתיו ע"י מברק הכחשה כי לא הי' דברים מעולם"  (אחיעזר – קובץ אגרות אגרת רפא)

גם לאחחמ"כ המשיכה התכתבות בין רח"ע לרב הרצוג, בענייני הלכה ובשאלות השעה, אחד המכתבים, המיוחדים הוא המכתב שמצא ד"ר איתמר ורהפטיג בארכיונו של הרב הרצוג, וכך הוא כותב, בהערה בספר 'תחוקה לישראל' של הרב הרצוג שאותו הוא ערך:

"בעזבונו הספרותי של הרב הרצוג זצ"ל ב"היכל שלמה" בירושלים מצאתי תיק מכתבים שהופנו אליו מהגרח"ע זצ"ל, ומאחד מהם אני מצטט את הקטע הבא:

"ב"ה יום ה' כ"א מנ"א תרחץ. יראה בנחמה בעיר ה' שמה, הוד כבוד ידידי הרב הגאון המפורסם בתורתו ויראתו הקודמת לחכמתו כש"ת מוה"ר יצחק אייזיק הלוי הערצאג שליט"א, ישא ברכה מאת ד', אחדשת"ה.

ע"ד עיבוד החוקה של שלטון התורה במדינה העברית. בנוגע להמשפטים זהו באמת ענין קשה שראוי להתישב הרבה בזה. לפי מושכל ראשון חשבתי אולי אפשר לסדר באופן כזה שהשופטים בדיני ממונות בין ישראל לחבירו יהיו הרבנים שיוכלו להזמין ולהוציא פס"ד שכוחו יפה ע"פ החוק, ובנוגע להמשפטים בין יהודי ואינו יהודי יהי' עפ"י משפט כללי. בנוגע לגנבות וגזלות כפי הנראה מתשו' הר"ן הי' משפט מלוכה מיוחד לבד הבי"ד ושאר יסודות עונשין, הדנים ע"פ ד"ת, כי באמת קשה הדבר לתקנת המדינה שהגנב יפטור א"ע בכפל ומודה בקנס יהי' פטור לגמרי, וע"כ שבכגון זה צריך לתקן תקנות המדינה, כענין ב"ד מכין ועונשים וכו'". (תחוקה לישראל ב עמ' 75 הערה י)

מהמכתב המענין עולה כי הרב הרצוג ששאלת 'משפט התורה' במדינה העברית העומדת לקום הטרידה אותו מאד, התייעץ  בשאלה זו ב1938! עם רח"ע. רח"ע עונה לו שבאמת זו שאלה קשה  ובהשקפה ראשונה נראה לו כי הפתרון צריך להיות שמשפט האזרחי בין שני יהודים ינהג דין תורה, אולם במשפט הפלילי הנוגע לגנבות וגזלות תקום מערכת ממלכתית שתדון עפ"י משפטי המלוכה (= חוקי המדינה) ולא עפ"י דין תורה בהתבסס על דברי הר"ן לגבי משפט המלוכה. הרב הרצוג דחה את הצעתו של רח"ע וטען כי לא יתכן שההלכה מאפשרת קיום שתי מערכות משפט במקביל,  דבר שלטענתו היה גורם ל'כאוס' מוחלט. והוא מצמצם את דברי הר"ן להיתר למלך להרוג רוצחים אף שלפי שיני הראיות התורניים בית הדין לא יכל לחייבם. הרב הרצוג מספר שהוא ענה לרח"ע שלדעתו הפתרון שהציע איננו פתרון  ורח"ע לא ענה לו. על מחלוקת מעניינת זאת בין פוסק הדור ה'חרדי' שהציע להקים במדינה מערכת משפט חילונית מקבילה למערכת הדתית לבין הרב הראשי ה'ציוני' שדחה זאת בתוקף, מומלץ להעמיק במאמרו של איל רזניקוביץ: מלך כשופט ומחוקק (חלק ג') – דרשות הר"ן ב'.

אולם עם כל העושר הרב שנמצא באגרותיו של ר' חיים עוזר העוסקות בענייני השעה והנהגת הדור. כמובן שגולת הכותרת של יצירתו היא ספרו הגדול שו"ת אחיעזר (ג"ח), שקנה את מקומו בשורה הראשונה של ספרי השו"ת והלמדנות. שמו של השו"ת לקוח מהתורה (אחיעזר בן עמישדי) ומתכתב עם שמו של המחבר "חיים עוזר". הכרך הראשון בעניני 'אבן העזר' יצא ב – 1922 מעט לאחר מלחה"ע הראשונה כשעדין השלכהדי המלחמה הנוראה והשלכותיה הורגשו בציבור, ואכן בפתח השו"ת משתף רח"ע את הקוראים במשבותיו:

"מחשבות תוגה מתרוצצות בקרב לב חושב: האם שעת חירום כזאת מכוונת להוצאת ספרים לאור עולם? הלא ישאל השואל: עם ישראל טובע בים של דמעות ואתם אומרים שירה? היכל ה' כולו בוער באש. הלהבה אחזה את ארון הקודש, הלוחות והגווילים משוקעים באש ואתם מתעסקים בקישוט פרחי חמד?"

ומיד הוא עונה:

אולם זה כח ישראל סבא לאלקיו ולתורתו בכל הדורות ובכל התקופות והזמנים, גם כשחרב חדה היתה מונחת על צוארו, תורת ד' היתה שעשועיו כל היום, גם בעת החורבן אשר כל קיום הלאום היה בסכנה ובעת התחזקות הצדוקים בימים ההם לא הסיחו הפרושים רגע מתורת ישראל, יבנה וחכמיה שארית ישראל היתה אוד מוצל מאש, אשר כעמוד הענן האירו את ישראל בגולה, על ידם נשמר ונמסר הכתב והקבלה, על ידי רבותינו שבארץ ישראל ושבבבל נחתמו התלמודים המשנה והגמרא, אשר בהם אצורים כל מורשת אבות יסודי התורה ודעת דרכיה, שם אור זרוע וכל כוכבי זוהר, שם כל רוח ישראל יגדל נפשו, וכל מקום שהלך ישראל עם מקל נודדים, כל מקום שגלה -שכינה עמו ושם הכין משכן אהלו ללמוד התורה, ומיום הגלות ישראל מארצו לא נפסקת השלשלת הארוכה מארץ מדה על ידי הגאונים המבארים, הפוסקים הראשונים והאחרונים, אשר גם בימי השמד, הנזירות, הרדיפות והסלסולים עמלו במסירת נפש, להכין מכון לתורה, וכה נבנה על ידם הבנין העתיק לתורת ישראל והניחו מקום להתגדר בו, הענקים הגדולים הללו הניחו את הננסים לעלות על כתפיהם לחזק בכל דור ודור את הבנין הנשגב הנהדר בקדש, אשר כל כלי יוצר עליו לא יוצלח להשביתו מטהרו. וכה היתה התורה להזוכים בה, לסם חיים, ההעמקה וההתבוננות בדרכי הלמוד למקור מים חיים, כל ישיבה וישיבה מבצר עז להיהדות, התפשטות למוד התורה היא תריס בפני הפורעניות ומגן בפני התועים והמתעים, התורה והמאור שבה מחזירם למוטב"

גם בתוכן הספר נוכחת חזק מלחה"ע כאשר 15 תשובות בספר, עוסקות בהתרת עגונות, ומכילות חידושים ויסודות חשובות להיתר – המהוות עד היום מקור חשוב להסתמכות במקצוע חשוב זה.החלק השני של שו"ת אחיעזר עוסק בעניני יור"ד וקדשים! את החלק השלישי של השו"ת הוציא רח"ע בג' סיון תרצ"ט. כשלשה חודשים לפני פלישת הנאצים לפולין. וכך הוא כותב בהקדמת הספר:

"לא היתה כזאת גם בימי הבינים אשר כל הגולה כמדורת אש, בתי מדרשות וספרי תורה נשרפים בראש כל חוצות… קהילות ישראל גדולות וחשובות נתלשות ממקומן ושערי מדינות נעולות בפניהם, נעים ונדים בין גלי ים… עם ישראל כולו טובע בנהרי נחלי דם… אוי מה היה לנו!"

תשובה המפורסמת בכרך זה היא התשובה העוסקת בגיור מתגיירים שיש יסוד חזק להאמין שלא ישמרו תומ"צ בפועל, רח"ע מחדש הבנה חדשה במושג 'קבלת מצוות' שיש לו השלכה חשובה מאד לקבלת גרים בימינו:

"ולבד זה נראה דדין זה דנכרי שבא להתגייר ולקבל עליו כל המצות חוץ מדקדוק אחד מדברי סופרים דאין מקבלין אותו, היינו במתנה שלא לקבל, ושיהיה מותר לו דבר זה מן הדין, בזה אין מקבלים אותו דאין שיור ותנאי בגירות ואין גירות לחצאין, אבל במי שמקבל עליו כל המצות, רק שבדעתו לעבור לתיאבון אין זה חסרון בדין קבלת המצות.ומהאי טעמא נראה מה שחשש הרה"ג מהר"י פאזען לגייר לפי שלא ישמור דיני ישראל כהלכה, אפשר לומר דאין לחוש לזה, כיון דמקבל עליו כל המצות אף שחושב לעבור על איזה מהמצות אח"כ לתיאבון, מ"מ אין זה מניעה לקבלת המצות. ודוקא היכא שמתנה שלא לקבל עליו זהו חסרון בקבלת המצות דמעכב. אולם היכא שברור הדבר שבודאי יעבור אחרי כן על איסורי תורה, חלול שבת ואכילת טריפות, ואנו יודעים בבירור כונתו שאינו מתגייר רק לפנים ולבו בל עמו, הרי אומדנא דמוכח שמה שאומר שמקבל עליו המצות לאו כלום הוא, א"כ זהו חסרון בקבלת המצות, דמעכב" (אחיעזר ח"ג סי' כ"ו)

בתשמ"ו יצא בבני ברק חלק ד' של שו"ת אחיעזר המלקט תשובות נוספות של רח"ע מתוך כת"י שלא התפרסמו ומתשובות שהתפרסמו בכת"ע שונים.

שו"ת אחיעזר איננו שו"ת רגיל העוסק בפסיקת הלכה על סמך ברור הסוגיות ודיון בספרי הפוסקים והשו"ת. אלא יש בו בנוסף דיונים עמוקים העוסקים בהבנת עומק הסוגיות וסברותיהם בשילוב בקיאות ולמדנות. רח"ע מצטט באופן קבוע את גדולי האחרונים ה'למדנים' המשנה למלך, מחנה אפרים, רעק"א הקצות ודומיהם ודן בדבריהם בונה ובותר. לא לחינם הספר התקבל בהתלהבות בקרב לומדי התורה הליטאים וחידושיו נדונו בעולם הישיבות בלימוד הגמרא בעיון.

הרב ש"י זוין זצ"ל הקדיש בספרו 'אישים ושיטות' ( מ / 7 / 10) פרק ארוך למשנתו הלמדנית של רח"ע ושם בין השאר הוא משווה את שיטתו לשיטת מורו-חברו הגר"ח מבריסק – אבי שיטת הלימוד הבריסקאית:

"עם כל פרסומו הרב של ר' חיים עוזר עוד בשחרית ימיו כאדיר התורה, ראה צורך להסתופף גם בצלה של וואלווין. לא כתלמיד ולא כחבר היה לר' חיים סולובייצ'יק – ויהי לו כתלמיד חבר. כרע כאח לו התהלך עמו (אלופי ומיודעי" קורא לו ר' חיים עוזר באחיעזר"). שיעוד הקומה התורנית של ר' חיים עוזר היה בו בפרק כבר די מסוים וניכר עד שאיי אפשר היה לטשטש את צורתו ולהתחיל מבראשית". דרכו, דרך ווילנא לא עזב, אבל קלט לתוכו גם משיטתו של ר' חיים. הסברה הגיונית – אבל בצירוף ההיקף והרוחב של גדולי ווילנא. ניתוח מעמיק – אבל לא להתעכב בו במקום אלא להתפשט ולהתרחב. אף קורט של פלפול אינו מזיק, אם איננו מסובך ואיננו יוצא מחוץ לשורה". ולמה לא לישא וליתן עם האחרונים, גדולי הדורות שקדמונו? והן הן שתי נקודות עיקריות המבדילות בין ר' חיים ור' חיים עוזר – ההתפשטות והוויכוחים.

ההתפשטות כיצד? ר' חיים חצב את האבנים היסודיות הביע את נקודת האמת שבהלכה זו ושבסברא אחרת. ברזל ונחושת, מבלי להזיזם ממקומם. אבל לא דאג ר' חיים כל־כך לשני דברים: לשלילה ולהרחבה, שלילת סברא נגדית אינה מעניינת אותו. האמת תורה דרכה. למה לאבד זמן על ביטול דברים בלתי נכונים? מכלל הן אתה שומע מאליו וממילא את הלאו, וביסוס חידושיו באמצעות התפשטותם לסוגיות שונות והרחבתם לאפיקים ולשבילים מרובים אף זו לא ממידתו היא. ולא כך נהג ר' חיים עוזר. מבית ומחוץ הוא משכלל את תורתו. מבחוץ – נקיון מכל פסולת של שיבושי פירושים וליקוי חידושים. כל מה שאפשר לכאורה לומר בא בחשבון. אף תוספת חיזוק ל"הוא אמינא" באה – בשביל לבטלו, שלא יאמר אדם כך וכך יש לי להשיב, כך וכך יש לי לומר אחרת. ומבית היקף גדול של כל הסוגיא על מוצאיה ומובאיה חרכיה וסדקיה, יש ביסוס ויש ביסוס, יש מחדש המחפש את הראיות וההוכחות חפץ הוא בקיום חידושיו ורוצה בהצדקם. מוצא הוא שלפי חידושיו תתיישב קושיא פלונית ויתבאר איזה קטע בתלמוד או בראשונים – הרי שחידושו וטוב לו. יותר תירוצים ויותר ביאורים – מה טוב ומה נעים. שהסוגיא באותו ענין עצמו תהא הולמת את חידושו מתחילתה ועד סופה – לכך אין הוא דואג. ויש וכזה הוא ר' חיים עוזר – המחפש את האמת. אינו אלא בוחן ובודק. יתקיים חידושו או לא – לא אכפת לו. ולפיכך הוא דואג ראשית כל לביאור כל הסוגיא על מפרשיה ראשוניה. ושוב הוא יוצא לסוגיות אחרות הנוגעות לענין הנידון. מתאימות כל אלו להחידוש המרכזי – הרי טוב, ואם לאו – לא זו הדרך, רגש האחריות של גדול הדור אינו נותן לו להשתעשע בפרחים יפים אם אין עמהם פרי. ודווקא פרי מבושל כל צרכו. ולפיכך כל דבריו כבדי משקל ורבי ההכרעה.

בקיאותו הנפרזה של ר' חיים עוזר בספרי האחרונים משמשת יסוד להוויכוחים והמשא והמתן שלו עם אותם האחרונים. ובפרט זה, הוויכוחים, עומדים ר' חיים ור' חיים עוזר בשתי הקצוות. ר' חיים לא ראה צורך לטפל בדברי קודמיו ולא השתמש כל עיקר באחרונים. מסופקני אם עיין בהם וראה אותם. לא מחשבותיו מחשבותיהם ולא דרכו דרכיו. גישות שונות להם – ושפות שונות. ר' חיים עוזר, שלא ראה "חזות הכל" בשיטת הלימוד החדשה, מצא צורך להתחשב עם אישי התורה הקודמים. בידיעתו הרבה את האחרונים הוא מפליא. ולאו דווקא גדולי ליטא, דוגמת בית הלוי", ספרי ר' יצחק אלחנן, ודומיהם. אף הספרים שאינם מצויים בליטא, אם מפני יקר מציאותם ואם מחמת אי הסתגלותם לדרך הלימוד של הישיבות, אנו פוגשים אותם באחיעזר". ספרי שואל ומשיב", למשל, הם אורחים חשובים ב"אחיעזר" לא פחות מהאור שמח", ה"עונג יום טוב" וכיוצא מהספרים המקובלים בליטא התורנית. ולא שמשתמש בהם בתורת מקור ושורש לבנות עליהם את חידושיו. כל שכן שאין הוא עושה אותם ליסודות קבועים לסמוך עליהם. עד כדי כך אינה מגיעה הערצתו להאחרונים. הסוגיא וראשוניה מהווים הרקע של דיוניו, אלא שבדרך הילוכו הוא נפגש בדברי האחרונים באותו ענין והריהו לא מבטלם ולא מתבטל מפניהם, אלא בוחנם וחוקרם. לא וויכוח של נצחנות. אלא בירור שקט וענייני. במתינות ובדעת זקנים. בין שמסכים לדבריהם ובין שחולק עליהם – דבריהם דברי תורה הצריכים לימוד ועיון.

ועוד בה שלישיה – נקודה אחרת שיש בין ר' חיים לר' חיים עוזר –  ההוראה. ר' חיים לא הזדקק לכך. אפילו כשנעשה רבה האחראי של בריסק היה ממעט להורות ומשתמט מלפסוק. היה נוהג למסור תפקיד זה לדייניו ולמוצי"ו. בשאלות ממקומות אחרים לא פנו אליו לכתחילה. ידעו שהוא אינו משיב. ואולי נובע הדבר משיטתו בלימוד. בהוראה למעשה אין לפרוץ גדרים. כאן הלימוד המסורתי העיקר, ולפיכך נמנע לתקוע עצמו יותר מדאי בפסקים והוראות. ר חיים עוזר, שמעולם לא עזב את בית המדרש הישן ומעולם לא הזניח את הדרך הכבישה בלימוד, הרבה להשיב. פנו אליו בשאלות מעשיות מכל קצוי תבל ולכולם המציא פתרונים הלכותיים".

להרחבה וההעמקה כדאי לקרוא את הפרק השלם בספרו של הרב זוין. ואני מפנה גם להרצאתו של ד"ר צחי הרשקוביץ: הפוסק הלמדן: שני מודלים של הכנסת הלמדנות להיכל ההלכה. העוסק בהשוואה בין שני שו"תים למדנים בני אותו הדור: האחיעזר, ושו"ת צפנת פענח של ר' יוסף רוז'ין – הרוגיצ'ובר זצ"ל.  יהי זכרם של שלשת גדולי הלמדנים ר' חיים מבריסק, הרוגיצ'ובר ורח"ע – ברוך ותורתם תעמוד לנו ולזרענו עד עולם.

רח"ע נולד בעיירה איוויה שבליטא, אביו הרב דוד שלמה גרודזנסקי היה רב העירה. כבר מילדותו ניכרו בו כישרונותיו הגדולים והתמדתו העצומה, והוא כונה "העילוי מאיוויה", תקופה מסוימת למד בישיבת וולוז'ין שם היה לתלמיד חבר לגר"ח סולוביצ'יק שהיה מבוגר ממנו בעשר שנים, ובאותה תקופה מונה לראש ישיבה צעיר לצדו של הנצי"ב. רח"ע ספג מר' חיים את יסודות שיטתו הלמדנית הבריסקאית שאותה החל לפתח באותם ימים. אם כי הוא עצמו רוח אחרת הייתה בו כפי שנראה לקמן.

בהיותו כבן 20 נשא את לאה בתו של הרב אליהו אליעזר גרודזינסקי, (חתנו של רבי ישראל מסלנט) ששימש ברבנות בעיר וילנה. כשנתיים לאחמ"כ נפטר חותנו והוא מילא את מקומו, וכך כבר בגיל 22 מונה רח"ע לאחד מרבני 'ירושלים דליטא'. למרות גילו הצעיר הוכר כת"ח מופלג, וראש רבני וילנה רבי שלמה כהן בעל ה'חשק שלמה' היה נועץ בו בענינים חמורים של גיטין ועגונות. במהרה התפרסם שמו גם מחוץ לווילנה ורבנים מכל העולם החלו להריץ אליו את שאלותיהם. בנוסף נתגלה כשרונו לעסקנות ציבורית והוא הוזמן לאספות רבנים חשובות בעיני השעה, יחד עם זקני הרבנים. ולאחר פטירתו של גדול הדור רבי יצחק אלחנן ספקטור זצ"ל (1817-1896) הוכר רח"ע כסמכות ההלכתית העליונה במזרח אירופה.

רח"ע פתח בווילנה בית מדרש שבו כינס צעירים מוכשרים ולמדנים שהתעתדו להיות רבנים וראשי ישיבות, בין המפורסמים שבהם היו: רבי שלמה פוליצ'ק – העילוי ממיצ'יט, רבי יחזקאל אברמסקי בעל ה'חזון יחזקאל', ראש אגודת הרבנים בארה"ב רבי אליעזר סילבר, רבה של תל אביב רבי משה אביגדור עמיאל, רבי משה שצ'קס  רבה של לומז'ה ועוד. בבלוג שכתבתי לאחרונה "הרב משה אביגדור עמיאל – שמונים שנה לפטירתו" הבאתי מזירונותיו של הרב עמיאל על אותו קיבוץ אברכים. וההדרכה ברבנות ודינות שלה זכו מרח"ע.

בווילנה היה נהוג מאז 1791 שלא למנות רב ראשי לעיר, ובמקום זה היה תפקידי דינים ומוצי"ם בלבד, אולם ב1911 הכריח השלטון הפולני למנות 'רב מטעם' לעיר, התנאים לבחירת 'רב מטעם' היה שיהיה דובר רוסית ובעל השכלה יסודית לפחות. בד"כ ה"רבנים" שנבחרו למשרה זו היו עמי ארצות ופעמים רבות גם לא היו שומרי תורה, ולעיתים גרמו נזק רב. למשרה בוילנה הציג עצמו רב משכיל שרבני וילנה פחדו שישתמש במשרתו לקידום מגמות רפורמיסטיות והחליטו שיש לעשות מאמץ לבחור למשרה ת"ח יר"ש ולאחר מאבק קשה שבראשו עמד רח"ע נבחר למשרה הרב יצחק רובינשטיין זצ"ל (להלן הר"ר) שהיה בוגר ישיבות חשובות – ת"ח חשוב ובעל השכלה כללית תיכונית ואוניברסיטאית. בשנות מלחמת העולם הראשונה  נאלץ רח"ע לברוח לדרום רוסיה מחשש שהשלטונות יגלו אותו לסיביר כבן ערובה כלפי הגרמנים. הרב רובינשטיין שנשאר בווילנה פעל רבות כשתדלן למען התושבים היהודים מול כוחות הכיבוש שהתחלפו באיזור, דאג לנזקקי העיר ועמד בראש ועד העזרה לפליטים הרבים שהגיעו לווילנה. הר"ר היה ציוני בהשקפותיו ופעיל בתנועת המזרחי מימיה הראשונים.

לאחר סיום המלחמה חזר רח"ע לווילנה שיקם את מוסדותיה הדתיים, וביצר את מעמדו כפוסק ומשיב לכל תפוצות ישראל וגם כעסקן ציבורי ומראשי מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל.

ב1928 פעלו חוגים ציוניים בווילנה לבחירת רב ראשי  לוילנה מטעם הקהילה היהודית (ולא רק בתור רב מטעם). מועמד הציונים והמזרחי היה הרב רובינשטיין, עצם הצגת מועמדות לרב ראשי לוילנה כנגד מועמדותו של רח"ע נתפסה בחוגים החרדים ולא רק כפגיעה ברח"ע ובכבוד התורה ו'החפץ חיים' ועוד גדולי תורה יצאו כנגד הפגיעה בכבוד התורה. בחוגים החרדים הוצג הר"ר כ'נוכל' שניצל את העדרו של רח"ע בשנות המלחמה להשתלט על העיר וכו' – כמובן שהתמונה הייתה יותר מורכבת בווילנה באותם הימים הציבור החרדי היה מיעוט ורוב הציבור היה שייך לחוגים ציונים דתיים וחילונים או לחוגים סוציאליסטים (כפי שתוכלו להתרשם בעצמכם מהתמונה למעלה), והיה ציבור גדול שחפץ ברב בעל השקפה ציונית ומשכיל שיוכל לייצג נאמנה את השקפותיו כפי חוץ וכלפי פנים ובנוסף זכרו לר"ר את שנות המלחמה שבהם הוא מסר נפשו לצרכי תושבי העיר, את מלחמתו באנטישמיות בכהנו כחבר בסיים הפולני ואת פועלו למען הקמת רשת בתי ספר תחכמוני בוילנה וסביבתה, ואכן בבחירות שהתקיימו בהם התמודדו על התפקיד רח"ע והר"ר, נבחר הר"ר לרבה הראשי של וילנה.  הפרשה גרמה לקרע עמוק בין הציבור החרדי לאנשי המזרחי, וכמה רבנים גדולי תורה חברי המזרחי פרשו בגללה מהמזרחי, ביניהם רבי חנוך אייגש זצ"ל – מח"ס 'המרחשת' והרב יעקב כהן בנו של החשק שלמה. דומני שבמבט לאחור ניתן לומר שהמהלך היה טעות פוליטית וגם לאחר 'לימוד הזכות' שלימדתי לא היה נכון להציג מועמד אף אם הוא ת"ח ובעל זכויות רבות מול רח"ע שהוכר אז כאחד מגדולי הדור ונתמך ע"י החפץ חיים.

חשוב לציין שרח"ע עצמו שמר על יחסים טובים הר"ר גם לאחר הבחירות ויחד שתפו פעולה בכל הנצרך, וכארבע שנים לאחמ"כ נמצאה פשרה לפיה גם רח"ע יוכתר כרב העיר ותפקידי הרבנות חולקו ביניהם. כאשר ההיבטים הפורמליים של הרבנות (כגון רישום לידות ופטירות וכדומה) הופקדו בידי הרב רובינשטיין, והרב גרודזנסקי היה אמון על ההנהגה הרוחנית וההלכתית של הקהילה.

לאחר פטירת החפץ חיים ב1933, הוכר רח"ע כ'גדול הדור' ומעבר לשאלות בהלכה שהופנו אליו, הוא עמד גם בראש 'מועצת גדולי התורה' ובראש 'ועד הישיבות' ודאג לקיומם ומחסורם של כל ישיבות ליטא. הוא התנגד לציונות ולמזרחי אולם עשה זאת במתינות ובכבוד, כשנשאל למשל האם מותר לתמוך ב'תוכנית החלוקה' או שיש בכך משום 'לא תחנם'? – הסביר מדוע לדעתו אין בכך משום 'לא תחנם' ולא ענה שהמדינה היהודית איננה כלל מענינו של הציבור החרדי.  וכאשר הכריזה ההסתדרות הציונית על חרם נגדי על גרמניה הנאצית, בעקבות החרם הכלכלי אותו הכריזה על יהודי גרמניה, פנה אליו גיסו הרב אלחנן וסרמן הי"ד שיביע התנגדות לחרם זה. משיקולים של איסור מרידה באומות, סירב לכך הרב חיים עוזר באומרו שגם האומה הישראלית היא אומה, ואין למרוד בה.

סיפור מענין על  עיסוקיו הרבים ויכולותיו הפנומנליות מובא בספר: ארי בין העולמות : סיפור חייו ומשנתו של הרב אריה בינה (ר"י נתיב מאיר), מאת אביעד הכהן (2 מ / 2.32 / 32):

" חכם תורה נוסף שזכה ר' אריה להכיר אישית היה ר' חיים עוזר גרודז'ינסקי, רבם של כל בני הגולה, שישב בווילנה. "כשחזרנו מההלוויה של ה'חפץ חיים'", סיפר ר' אריה לימים לתלמידו יוסף (מוסן) לוי, "החלטתי לעבור דרך וילנה על מנת לפגוש את ר' חיים עוזר, שהכיר את אבי. כשהגעתי לביתו הוא היה באמצע סעודת הצהריים ומזכירו הקריא לו מכתבים בענייני צדקה. כשראה אותי, ביקש שאומר לו 'א שטיקל תורה', דבר תורה קצר. התחלתי לדבר, אך שמתי לב שר' חיים עוזר ממשיך לטפל בענייני הצדקה שבהם שח קודם. כעבור זמן קצר הפסקתי את דברי, חושש להפריע לו. 'מדוע הפסקת?' שאל ר' חיים עוזר. 'כי הרב עסוק', השיבו ר' אריה. 'לא, לא, תמשיך בבקשה', פסק ר' חיים עוזר. ר' אריה המשיך ולתדהמתו כאשר סיים, החל ר' חיים עוזר לדון עמו על כל פרט ופרט מדבריו. "הוא היה מסוגל לעסוק בשלושה דברים בו זמנית מבלי שיסיח דעתו מאחד מהם", הבהיר ר' אריה לתלמידו, וראה בכך קנה מידה לאדם גדול."

רח"ע עמד בקשרי מכתבים עם הראי"ה קוק הן בענייני הלכה והן בענייני השעה והוא מכנה אותו תמיד כינה "ידידי היקר והנעלה…" בספר : אחיעזר: קובץ אגרות, בעריכת אהרן סורסקי, (פ / 8 / 43) , מובאת האגרת המעניינת הבאה ששלח רח"ע לרב קוק זצ"ל:

בעז"ה, עשי"ת תרצ"ג.

הוד כבוד ידידי היקר והנעלה, הרב הגאון הגדול המפורסם כשיית מוה"ר אברהם יצחק הכהן קוק שליט"א. ישא ברכה מאת ד'.

אחדשת"ה. יקרת מכתבו מיום כ"ח מנחם אב העבר ע"י כבוד הרה"ג מוהר"ז גאלד נ"י הגיעני במועדו. והנה הדר"ג שמועה שמע מהסכמתי לנסוע לאה"ק לשבת שם בקביעות, ורומעכ"ת מוצא שיהי' לתועלת לכל עניני הקדש ולכל עניני הבנין והרכוז היהדות בכלל, ויעורר בדברים נעימים ונאהבים. הנה לא אכחד מידידי כי הרעיון הזה מנקר במוחי זה כמה שנים, אשר נפשי איותה לעת זקנה להסתופף בחצרות היכל ד'. אבל לידי החלטה לא בא, באשר בדור יתום קשה לעזוב את גלילותינו והישיבות, ויעוי' בשו"ת מהר"ם שיק חיו"יד (סי' רכ"ה רכ"ו רכ"ז) מה שהשיב להרה"ג ר' זלמן שפיצער ז"ל. אם אמנם בודאי יש לעשות הרבה באה"ק, בכל זה קשה להכריע, ואין ספק מוציא מידי ודאי, ולהשערתי המרכז מכוון ביותר במקום שרוב בני ישראל נחתים שם, וכעת המרכז היותר גדול לתורה הוא מדינת פולין. בכל זה עוד לא אמרתי נואש להרעיון לצאת בע"ה. אולם מדברי הרה"ג מוהר"ז גאלד שי' עוד לא נודעתי על נכון פרטי הדברים אשר חושב מעכת"ר שי', ייטיב נא הדר"ג להודיעני דעתו בפרטיות, כאשר כן כתב במכתבו, שאם יספיק הזמן לבא בדברים בענין זה יבאר לפני את העולה על רוחו, ואתישב בדבר אי"ה. והנני חותם בברכה לרומעכ"ת ולכב"ב ולכל הנלוים אליו, ועיניהם תחזינה במהרה בשוב ד' את שבות עמו ויקוים בנו כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלים.

כנפשו היקרה וכנפש ידידו מוקירו ומכבדו הדוש"ת. חיים עוזר גראדזענסקי

מהאיגרת עולה כי הרב זאב גולד  זצ"ל מראשי המזרחי, העביר לרח"ע מכתב מהראי"ה שבו הוא הציע לרח"ע לעלות לארץ ולהתמנות לתפקיד מסוים. בהערות לאיגרת מצוין בשם הרב דב כהן חתנו של הרב גולד שההצעה הייתה לכהן כמעין רב ראשי עולמי לכל תפוצות ישראל (רשכבה"ג), רח"ע לא דוחה את ההצעה על הסף אבל מציין שקשה לו לקבלה מפני שהמרכז הגדול ביותר לתורה  כעת הוא 'פולין' והוא חושב שתפקידו להשפיע עליו. דומני שמכתב זה מבטא בצורה חזקה ביותר את ההבדל בין שני הגדולים הנ"ל  שהיו כמעט בני אותו הגיל, שניהם עילויים גאונים שלמדו בוולוז'ין והתמנו בגיל צעיר ביותר לרבנות. אלא שבשלב מסוים נפרדו הדרכים הראי"ה בחר לעלות לארץ ולהניח את היסודות הרוחניים למדינה היהודית ולדור הגאולה, ואלו רח"ע בחר בבחירה מושכלת להישאר בגולה ב'מרכז התורה  בפולין' ולהנהיג את העולם החרדי בגלות.  וכעת אנו מבינים יותר טוב את הכינוי שבו השתמש כלפיו הרב הרצוג – "מאור הגולה"!.

רח"ע נשאר בפולין, והיה בוילנה בפרוץ מלחמת העולם השניה. באותם הימים ליטה היתה עצמאית והיתה מחשבה שהנאצים לא יפלשו אליה, רח"ע יזם את העברת כל הישיבות שהיו בבלרוסיה ובפולין לליטא ושם הוא דאג למחסורם, ביוני 1940 פלשו הסובייטים לליטא והחלו לפגוע  ביהודים. כחודשיים לאחמ"כ נדם לבו של קברניט הספינה הגדול –'מאור הגולה' רח"ע שנפטר בה' באב ונקבר בהלוויה גדולה.  ההלויה תוארה ע"י הסופר ר' שמואל רוטשטיין שנכח בארוע , ואני מביא אותה מתוך ספרו של אהרן סורסקי: רבן של ישראל – פרקים במסכת חייו ופעלו של רבשכבה"ג .. רבי חיים עוזר גרודזנסקי זצוק"ל מוילנא (מ / 7 / 31):

"ביום ראשון בבוקר נתמלא הבית, המדרגות וכל הרחוב.אלפי אנשים עמדו וחיכו עד שיגיע תורם להיכנס אל החדר, שבו הצטופפו יהודים נלבבים ליד מיטתו ואמרו תהילים… רצפת החדר היתה רטובה מדמעות… הסדרנים האיצו באנשים לצאת כדי לפנות את המקום לבאים אחריהם… הקהל גדל מרגע לרגע. אלפי אנשים הגיעו מקובנה ומשאר ערי השדה, בתוכם מאות רבנים ובני-ישיבה… בשעה שתים־עשרה בצהרים נע מסע ההלוויה ממקומו. ראשון למספידים במעונו של רבי חיים עוזר היה זקן רבני וילנא, הגאון ר' הניך אייגש, אולם אף מלה אחת לא הצליח להוציא מפיו, רק בכיו המר זעזע את כולם, הקהל התמוגג בדמעות… השלטונות לא הפריעו, ואף שלחו כמה עשרות מאנשי המשמר האדום" לפקח על הסדרים… כל החנויות (לרבות של הנוצרים) היו סגורות… את המיטה הקיפו בני-ישיבה בשרשרת חיה… ההלוויה עברה את רחוב טרוקר ואת הרחוב האשכנזי עד שהגיעו אל חצר בית הכנסת. כאן הספידו הרבנים ר' משה שצ'קס מלומז'ה ור' זלמן סורוצקין מלוצק… בקושי רב פינו דרך למיטה ועד בית הקברות, מהלך כמה קילומטרים,נתרבה עוד יותר מספר המלווים. כמעט לא נשאר יהודי אחד בביתו… בשעת הטהרה הספידו בבית החיים יותר מארבעים רבנים ואחד מהם, הרב רג"ב גינצבורג מיאנוב, נשיא אגודת הרבנים" דליטא, התעלף מרוב התרגשות בשעת הספדו… הכל היו נזהרים בדבריהם ורק המגיד דמתא של וילנא, רבי משה ז'וכוביץ, הזכיר במלים קצרות את מה שהעיק על הלבבות -ומיד נגש אליו אחד מאנשי המשמר האדום" וציוה עליו שיסיים… הקבר נכרה בין קברות הגאונים הרב ר' מאיר מיכל והרב ר' מאיר־נח לוין, שני גדולים ידועים מרבני וילנא, הורידו את רבי חיים עוזר אל הקבר וכהרף עין היה גופו מכוסה פתקאות לאלפים… באין לו בן אמר אחיו, ר' אליהו איסר גרודזנסקי, את הקדיש"… שעות רבות אחרי סתימת הגולל עוד הצטופף הקהל סביב לקבר הרענן ועד שהעריב היום לא חדלו ההספדים. כי הלילה החשיך, וחשכה אפפה את לב כל יהודי ויהודי הפליא ה' את מכות הדור שבעתיים הפלא ופלא, כי כבה נר ישראל וכי גלה כבוד מישראל, כי מפני הרעה נאסף ראש גולת אריאל".

פטירתו של רח"ע הצטרפה לפטירתם של שני גדולי ראשי הישיבות בליטא הגר"ש שקאפ ר"י סלוצק  שנפטר בט' חשון באותה שנה, ור' ברוך בער ליבוביץ ר"י קמינץ שנפטר בה' כסלו באותה שנה. הסתלקותם של שלשת גדולי הדור בסמיכות שברה את ליבם של יהודי ליטא ובני הישיבות שהרגישו שהקב"ה  מלקט את הצדיקים המגינים על הדור לפני החורבן הגדול. ואכן ב22 ביוני 1941 פלשו הגרמנים לליטא ויהדות ליטא ובכללה עולם הישיבות הושמדו. חוץ מישיבת 'מיר' שברחה בעוד זמן ליפן וניצלה, ועל כך נספר בעז"ה בפעם אחרת.  עיתון 'הצפה' של תנועת המזרחי שבזמנו הציבה מועמד מול רח"ע  פרסם הודעת אבל בעמוד הראשון של העיתון שבו כונה רח"ע – רשכבה"ג (=רבן של כל בני הגולה), ומתחת פורסמה רשימה קצרה ממנהיג המזרחי הרב מאיר בר אילן בה שבה הוא בעצם 'מצדיק' את התואר הנ"ל. למחרת דיווח הצפה בהרחבה על ההספדים השונים שהתקיימו בירושלים, ובפרט הספדו של הרב הראשי הרב הרצוג.

כשפרצה מלחמת העולם השניה שהה הרב רובינשטיין בקונגרס הציוני בג'נבה ומיהר לחזור לפולין שם עמד בראש מפעלי הצלה שונים. מספרים שהרב רובינשטיין השתתף בהלוויתו של רח"ע, ואף ניגש בבכי למיטה לבקש את סליחתו של הנפטר. ימים ספורים לאחמ"כ הצליח הר"ר לצאת מליטה ולהגיע לארה"ב. שם התמנה לאחד מראשי ישיבת רבנו יצחק אלחנן (ישיבה אוניברסיטה), והיה פעיל בפעילויות שונות למען יהודי אירופה, הוא היה שבור וחולה ולא מצא לנפשו מנוחה, וכשנתיים לאחמ"כ נפטר, והוא בן 65 בלבד, ולא זכה לעלות לארץ ישראל – משאת נפשו. ראו אודותיו עוד באנציקלופדיה של הציונות הדתית כרך ה  עמ' 585-588 (מ / 2.3 / 022).

התארכו הדברים ולא הספקנו לגעת במורשתו הספרותית והלמדנית של רח"ע  שהרי ב'ספרים וסופרים' עסקינן  – ולכך ועוד נקדיש בעז"ה את הרשומה הבאה.

בימים אלו כאשר עינינו וליבנו מופנים למתרחש באיראן, ואנו חוזים בחסדי ה' בהשמדת האיום האיראני ובעז"ה גם בנפילת המשטר בב"א. חשבתי שמן הראוי לעסוק מעט ביהדות איראן ומורשתה. הקהילה היהודית באיראן (פרס) היא אחת הקהילות היהודית העתיקות ביותר בעולם, ועפ"י המסורת ראשיתה כבר בגלות עשרת השבטים בבית ראשון. ההיסטוריה שלה מלאה ברדיפות, גזירות והמרות דת בכפיה, עם הפוגות קלות של שגשוג וחיים שלווים. אפילו היום תחת משטר האייתולות השיעי,  קהילת יהודי פרס מונה כ-9000 איש!, ומהווה הקהילה היהודית השניה בגודלה במזה"ת לאחר מדינת ישראל.

אחת הקהילות העתיקות בפרס היא קהילת יהודי העיר שיראז, כמו שאר קהילות יהודי פרס גם קהילת שיראז סבלה מרדיפות בלתי פוסקות ובמאה ה-12 אף מניסיון אסלום בכח כתוצאה מעלילת דם, של קצב יהודי מומר שהלשין על יהודי הקהילה שהם קיללו את דת האסלאם, כדי לנקום על שהודח מתפקידו על חשד שמכר בשר טרף בערב ראש השנה. לפני מותו הודה הקצב בכתב שרקם עלילה וכתוצאה מכך הורשו היהודים לחזור לדתם. אותו היום 'ב' במרחשון'  הפך יום טוב לדורות במשתה ושמחה.

לקראת סוף המאה ה-19 יהודים רבים היגרו לארץ ישראל. היהודים האיראנים הראשונים שעלו לאזור ארץ ישראל בעת המודרנית הגיעו מהעיר שיראז בתקופה העות'מאנית. הם יצאו למסע מפרך משיראז ב-1815 לנמל של בושהר ומשם עלו על ספינה שלקחה אותם לבצרה שבדרום עיראק. משם הם נסעו דרך היבשה לבגדאד ולאחר מכן לדמשק. אלו ששרדו את המסע הקשה התיישבו בצפת ובירושלים, והיו ראשוני קהילת יוצאי איראן בארץ ישראל. על התארגנות הקהילה בירושלים והקמת מוסדותיה ובית הכנסת הראשון שלה 'אוהבי ציון' ברח' שילה 13 מומלץ לקרוא בספרה הנפלא  של נירית שלו-כליפא נחלאות בלב עיר: לסייר עם יד בן-צבי בירושלים. (ע / 4.3 / 281 – מכללה)  עמ' 263-266.

הפעם ברצוני להתמקד במשפחה אחת של חכמים וסופרים יוצאי העיר שיראז, הלא היא משפחת: מלמד כהן. אבי המשפחה היה מולא (=חכם בפרסית) רבי רחמים מלמד כהן זצ"ל (1865-1932) הוא נולד בשיראז לאביו מחכמי העיר ומלמד תינוקות, ובגיל שלש התייתם מאמו, וכך הוא מספר בזכרונותיו, המרתקים 'מעשי רחמים' שנדפסו בסוף ספרו: עתרת רחמים על ספר התהילים (נמצא באוצה"ח):

"אבי היה רב ומגדולי העיר, מרביץ תורה לרבים, זכותו יגן עלינו, אמן, כל יום היה בצער על שנפטרה אמי הצדקת, ואינו מקבל ליקח אשה ואומר: אין לי קורת רוח פנוי. עד שמצא בתולה אשת-חיל, כמו מרת אמי ואוהבת אותי יותר ממור אבי, בכל פעם מתקוטטתי עלי: שלא תכה אותו הוא בן יחיד ונפטרה אימו, מצטער, ותלמוד אותו בנחת ולא בצער. ומן השמים ירחמו עלי. ולמדתי עד ט' שנים, ברוך ה', מוח שלי היה פתוח, עד שבן י"א הייתי דורש לרבים. כל כך היו שמחים לשמוע ממני דברי תורה, ואומרים: ילד קטן, בן פורת יוסף, דורש. וכשהיו אומרים קדיש, אומרים: "הדרשן אינו בר מצוה ואינו ממנין", ועל זה היו קוראים אותי "חכם קטן". זה כנוי נשאר לשמי "מולא כוצ'יך", רוצה לומר – חכם קטן. ושמחתי שהשם יתברך שם בפיהם לקרוא אותי קטן". ומור אבי אמר: שאתה תלמוד ילדים, שמשפחתנו [היו] מרביצים תורה לרבים. ושמעתי דבריו. גם היו ילדים גדולים ממני באים ללמוד אצלי, והיו שמחים. וכל שבתות היו מזמינים אותי לבתי כנסיות לדרוש. היו דרשנים גדולים וזקנים ממני, אבל שמחים לשמוע ממני"

הילד רחמים היה דורש כשלש ארבע שעות רצוף בשבתות אחה"צ בבתי הכנסת בשיראז, והוא מתאר כיצד היו גבאי בתי הכנסת מתקוטטים ביניהם מי יזכה בילד ה"מולא כוצ'יך". רחמים גדל ובגיל י"ח קיים את "בן שמונה עשר לחופה" ונשא את הרבנית אסתר לזוג הצעיר נולדו חמישה ילדים שנפטרו בצעירותם ובנוסף חוו הפלות רבות. כשאסתר עמדה ללדת את ילדה השישי נסע רבי רחמים להתפלל על ציון עזרא הסופר בעיראק שם שפך לבו בבכי ותמרורים שיזכו לבנים בני קיימא, בדרך חזרה לביתו נכנס לקבל ברכה מרבי יוסף חיים – הבן איש חי שהבטיחו שיזכו לזש"ק. בעודו בדרך לביתו התבשר שנולד לו בן ויקרא שמו בישראל: עזרא ציון ע"ש התפילה בציון עזרא הנביא. אחריו נולדו בן נוסף  – יעקב ושתי בנות. רבי רחמים הפך לרב ומנהיג העדה בבית הכנסת הגדול בשיראז, הוא מסר נפשו על שיפוץ בית הכנסת הישן, לבית כנסת גדול ויפה שמתפללים בו כ-300 איש בקביעות, אך לדרשותיו היו מגיעים לעיתים כ-2000 איש ואשה. בנוסף לימד את למודי הקודש בבית הספר 'אליאנס' שנפתח בעיר, והיה כתובת לכל דבר שבקדושה ובחסד בעיר. אולם למרות הכבוד שלו זכה, והסיפוק במעשיו, חשקה נפשו להסתופף בחצרות בית ה', כפי שהוא מספר בזכרונותיו הנ"ל:

" ואחר זמן עלה לדעתי לעזוב את ארצי ואת מולדתי לעלות לירושלים עיר הקודש. ושמעו כל הקהל ואמרתי להם: כל אלו שקר איך אני יכול לעזוב אשתי ובני ובנותי וחצר שקניתי וחצר שיש לי נחלת אבות וחלק המרחץ שיש לי אחד מששה חלקים ובית-הכנסת וספרים ומשא ומתן של יתומים ואלמנות שמסרו כספם בידי – נתתי להם גונב דעת, ה' ימחול לי שחשק ארץ-ישראל עלה לראשי ואחי עזרא שהלך לבית עולמו, וחתני שאול ובתי הולכים לארץ-ישראל ואני הולך עמם לשלחם ללוותם, עד יום יומים ואחזור". רבים האמינו ורבים שלא האמינו. ובלילה שיצאתי מעיר, היה לי ספר-תורה, והנחתי (לתוך המשא) לכיס בלי תיק בתוך המלבוש, כדי שלא נהיה בדרך בלתי ספר-תורה. בלילה באו כל קהל בחוץ ובשוק ואמרו: 'היה זה עומד עלינו למגן וצנה וברח'. הלכו לבית מנהל של בית הספר אליאנס: 'שפלוני ברח, עוד מה נעשה?, וגם בית הספר אין לך מורה צדק', מפני שהיה בית הספר מסור לידי, על כל דברים מאמין בדברי. כששמע כל אלו, שלח אחרי למלון שני שוטרים שיביאו אותי בכעס ובקצף, אם לא רוצה לבוא – יביאו אותו בעל כרחו. אנשים הודיעו אותי, נתתי להם שוחד ואמרתי: 'בבקר אבוא לפני המנהל', וברחתי חצות לילה ובקשתי מראש השיירה שימהר לנסוע קודם שיאיר היום וקבל. ועוד פעם שלחו שוטר אחרי ונתתי שוחד שיאמר לא ראיתי. ונסענו כמה יום"ובאנו בבושהר ולקח אותי המרוחם מ' אברהם דוד מנוחתו בגן-עדן, כמה ימים אכלנו בביתו וטרח עמנו בספינה ולקח לי כרטיס חצי מחיר ואמר למנהל [=רב החובל], שהוא חכם ורב של יהודי פרס וקיבלו דבריו והלכנו בספינה, בא לי כאב ראש והייתי מקיא ונפלתי כמו מת ואחר כמה ימים בערב שבת לקחו אותנו בקרנטינה והייתי בתענית ושפכו עלינו מים קרים…"

רבי רחמים ממשיך ומספר כיצד בדרך לארץ הייתה סערה בים ונוסעי הספינה והוא בתוכם נאלצו לזרוק את מטענם לים. כך איבד את כל כתבי היד של חידושי התורה שכתב. הוא הגיע לירושלים ב1906, ועל כל התלאות שעברו עליו והלחצים לחזור לשיראז שעמד בהם בגבורה, לאחר כשנה הביא לארץ את בני משפחתו, כאן הוכר כרבה ומנהיגה  של קהילת יהודי פרס בירושלים.

עליית המשפחה לארץ, הצילה אותה מהפוגרום שנעשה בתושבי העיר שיראז  כשלש שנים לאחמ"כ. באוקטובר 1910, בעת ניקוי בורות ביוב בבית יהודי בשיראז, טענו המנקים כי מצאו ספר ישן, כשכמה דפים שנותרו ממנו הוכרו כחלק מהקוראן. לפי האסלאם, דין משחית ספר הקוראן הוא מוות, בין אם המשחית מוסלמי או לא. ב-30 באוקטובר 1910, היום האחרון לצום הרמדאן, הותקף הרובע היהודי של שיראז בעקבות האשמות שווא שהיהודים הרגו ילדה מוסלמית לצורכי פולחן. חיילים, סיידים ועוברי אורח ואפילו נשים וילדים, הצטרפו לביזה שנמשכה 6–7 שעות ולא פסחו אפילו על בית יהודי אחד מבין 260 הבתים ברובע היהודי. רוב היהודים ברחו עם תחילת הפרעות. 12 יהודים נהרגו בעלילת הדם הזו, ו־50 אחרים נפצעו. הרובע כולו נשדד בידי המון הפורעים. תקיפת הרובע והבזיזה הביאה את הרובע לחורבן. מאמצי הסיוע והשיקום אורגנו על ידי ארגון כל ישראל חברים, בסיוע הקונסול הבריטי. גם מוסלמים מקומיים סייעו דרך חלוקת מזון וסיוע כספי. על פוגרום זה ניתן לקרוא בערך 'טבח שיראז' בויקיפדיה. אגב, ישנו היום נרטיב נפוץ שלפני עלית חומני לשלטון החיים היהודים בפרס היו 'גן עדן' והיהודים והאיראנים חיו בשלום ואחוה, אך הסיפור האמיתי כמובן הרבה יותר מורכב וכאמור יהודי איראן סבלו מרדיפות ופרעות במשך מאות שנים, עם הפוגות מסוימות ביניהם של חיים מעט שלווים.

בארץ הקים רבי רחמים את בית כנסת, תלמוד תורה וישיבה לעולי פרס שנקראו 'שערי רחמים' וכונו 'כנסאת מולא'. הוא היה מדיר שינה מעיניו ומסתגף ובכל רגע פנוי כתב מחדש את חידושי התורה שאבדו לו והוסיף עליהם והוציא שישה ספרים הכוללים פירוש על הזוהר – חיי רחמים, דרשות עה"ת – כסא רחמים, דרשות על חמש מגילות – צדקה ורחמים, פירוש לתהילים – עתרת רחמים, פירוש לפרקי אבות – ישועה ורחמים וסדרת כסא רחמים – על ברית מילה, ברכת האילנות ובר מצוה. כשהראי"ה קוק זצ"ל התמנה לרבה של ירושלים, התקשר עמו רבי רחמים והיה לומד עמו בחברותא עניני סוד וגאולה, הוא נפטר ב-1932 כבן 71, ההלויה עברה דרך 'בית הרב' והראי"ה הספידו ממרפסת ביתו. על בית הכנסת המיוחד של רבי רחמים ותוכניות הלימוד בו ניתן לקרוא בספר 'נחלאות בלב עיר' הנ"ל עמ' 267-269.

כאמור למולא רחמים הכהן היו שני בנים. הראשון  היה: עזרא ציון מלמד (1903-1994) (להלן: עצ"ם) הוא גדל בירושלים, ולמד בת"ת "דורש ציון", ישיבת "אפיריון" וישיבת "ציון". בנוסף ללימודי התורה שבהם הצטיין חשקה נפשו גם בלימודים כללים שונים, הוא הצטרף לחוג ללמודי אספרנטו שם מצא שפה משותפת עם חברת החוג שושנה רוטמן, בתו של מנחם-מנדל רוטמן, חסיד חב"ד הידוע כמתיישב הראשון של קבוצת "בית וגן" (לימים העיר בת-ים). השניים נשאו ב-1926 הנישואין הבין-עדתיים, אשר נחשבו ליוצאי דופן בתקופה זו, נערכו כמובן בידי הרב הראשי הראי"ה קוק, ידידו של אב החתן רבי רחמים. כשנפתח ה'מכון למדעי היהדות' ב-1924 (עוד לפני הפתיחה הרשמית של האוניברסיטה העברית ב-ז' ניסן תרפ"ה, לפני כ100 שנים!) הצטרף עצ"ם ונמנה עם ראשוני התלמידים, הוא עשה חיל בלימודיו ולקח כל קורס שהמכון הציע. ב-1933 קיבל תואר מוסמך למדעי הרוח במקרא, תלמוד, ידיעת ארץ ישראל, שפה וספרות יוונית והיסטוריה של יוון ורומא. בעיקר התחבר לחוקר התלמוד פרופ' יעקב נחום אפשטיין שבו ראה את רבו המובהק, והיה מכנהו "מו"ר פרופסור י"נ אפשטיין זצ"ל". יחד עם ידידו פרופ' ש. אברמסון הגיה את ספרו הגדול של אפשטיין 'מבוא לנוסח המשנה' וערך את המפתחות שלו. וערך את ספריו: מכילתא דרשב"י, פרוש הגאונים לסד טהרות ועוד. את עבודת הדוקטורט על "מדרשי הלכה של התנאים בתלמוד הבבלי" סיים ב-1941. הוא לימד בבית הספר היסודי "דורש ציון", ב"סמינר למורות של המזרחי" (=מכללת אפרתה) וב"בית המדרש למורים העברי" (= המכללה לחינוך ע"ש דוד ילין). ב- 1964 מונה לפרופ' חבר בחוג למקרא של האוניברסיטה העברית. לאחר יציאתו לגמלאות בשנת 1972, לימד בנוסף גם בחוגים לתלמוד באוניברסיטת תל אביב ובאוניברסיטת בר-אילן. עצ"ם היה כותב מוכשר ופורה מחקריו מקיפים תחומים רבים במדעי היהדות: חקר המקרא, התלמוד, ארץ ישראל והספרות היוונית-יהודית. במיוחד בולטים ספריו רחבי ההיקף : "מפרשי המקרא, דרכיהם ושיטותיהם" (א/ (0.2)3 / 11); "מבואות לספרות התנאים" (ב / 0.1 / 25) "פרקי מבוא לספרות התלמוד" (ב / 0.1 / 25); פרק מבוא לספרות התלמוד (ב / 0.1 / 25). בנוסף תרגם לעברית ספרים מיוונית עתיקה ומפרסית; וכמובן חיבר את המילון הארמי-עברי לתלמוד בבלי הנמצא על שולחנם של רבים מאד מלומדי התלמוד.נעצ"ם חיבר וערך למעלה ממאה ספרים ומאמרים, סכום מפעלו העצום של עצ"ם ניתן לקרוא במאמרו של נח עמינח איש התורה והמדע: מפעלו המדעי של עזרא ציון מלמד. בנוסף לשקיעתו העצומה בתורה ובחכמה, מצא עצ"ם זמן גם לפעילות ציבורית, היה חבר ועד קהילת ירושלים, חבר המועה"ד, רבה של קהילת יהודי פרס ב'שכונת 'נחלת ציון' בנחלאות. ראש ישיבת 'שערי רחמים' שהקים אביו, וחבר האקדמיה ללשון העברית עד לפטירתו כזקן חברי האקדמיה.

בנו השני של רבי רחמים  הרב יעקב חיים מלמד-כהן (1909-1991) היה מחנך, מנהל בית-ספר ואיש ציבור ירושלמי, חבר הנהלת הסתדרות המזרחי, חבר ועד העדה הפרסית וחבר ועד העדה הספרדית בירושלים. הוא המשיך את דרכו של אביו כדרשן ובעל קורא בבית הכנסת 'שערי רחמים' והיה פעיל בעשרות ארגונים ומפעלים. בדומה לאביו חיבר פירוש על תהילים 'נאוה תהילה' שיצא לאור יחד עם פרושו של אביו עתרת רחמים. בנו הקרוי ע"ש אביו הוא ד"ר רחמים מלמד כהן ז"ל. הוא היה מורה ומחנך מוערך שליח המחלקה התורנית בהסתדרות הציונית בכמה ארצות ומרצה לחינוך וחינוך מיוחד בפרט. ב-1994 בהיותו כבן 57 בלבד חלה בטרשת ALS מחלה הגורמת לניוון שרירים ושיתוק ושתוחלת החיים ממנה היא 2-5 שנים. ד"ר מלמד האריך ימים וחי עוד כ-26 שנים, בשנים אלו שבהם היה גופו משותק לחלוטין, פרסם עשרים ספרים בענייני חינוך, פרשנות תנ"ך, זיכרונות, שירה, פרוזה וציור. אותם כתב וצייר באמצעות אפליקציה המופעלת בעזרת העיניים (האיבר היחידי בגופו שלא שותק). דמותו הפכה להשראה לאלפי אנשים בארץ ובעולם, וביניהם חולים במחלות שונות ובני משפחותיהם אותם חיזק בגישתו האופטימית והמאמינה על חשיבות החיים והיכולת לחיות ליצור ולתרום בכל מצב. על אודותיו, ספריו ויצירותיו כדאי להכנס לקרוא ולצפות באתר המיוחד: רחמים מלמד-כהן.

דומה כי את כוחותיו המיוחדים שאב ד"ר רחמים מלמד-כהן, גם מאבותיו הדגולים מולא רבי רחמים מלמד הכהן ואביו הרב יעקב חיים מלמד כהן. ואכן אחד הספרים שכתב ד"ר רחמים מלמד הוא הספר 'קוצ'ק' שהוא עיבוד יומנו של אביו הרב יעקב "הכוללים זיכרונות מתקופת המנדט וקום המדינה. תככים, אהבות, טיולים חינוך וציונות כרוכים זה בזה נכתבו בכישרון ובאהבה ע"י ד"ר רחמים מלמד בתשע"ד בעזרת "עיניו הטובות" הספר נתרם  לספריית הישיבה ע"י המחבר ד"ר רחמים ז"ל (מ / 9 / 89). ד"ר מלמד כתב גם אוטוביוגרפיה מעוררת ההשראה בשם רב המשמעויות 'כטוב בעיני' שנתרמה גם היא על ידי המחבר  לישיבה (מ / 9 / 98).

אני ממליץ לקרוא את שלשת ספרי הזיכרונות: 'מעשי רחמים' של מולא רחמים מלמד הכהן זצ"ל, 'קוצק' של בנו הרב יעקב חיים מלמד כהן ז"ל, ו'כטוב בעיני' של ד"ר רחמים מלמד כהן ז"ל  אחד לאחר השני ולקבל תמונה שלמה ומרתקת על גלגולי שלשה דורות של משפחה מפרס וירושלים הכוללים: גלות ותקומה, מסורת וקדמה, נחישות ותעוזה, שמחת חיים ואהבה אין קץ לתורה לעם ולארץ.

ולסיום סרטון קצר על "פרס של מעלה" מביקור שערך הרב ישראל מאיר גבאי ראש ארגון 'אהלי צדיקים' בפרס בתשע"א

בספר "גאון בתורה ובמידות – פרקים לדרכו ולדמותו של מרן הגאון הרב שאול ישראלי זצ"ל" (מ / 7 / 43) מסופר על המשך קורותיו ברוסיה הסוביטית:

"בשנת תר"צ (בהיותו כבן 21)  הגיע הרב ישראלי למסקנה, כי במגבלות הקשות שהוטלו על למוד התורה ברוסיה, אין הוא יכול להמשיך לחיות בה ועליו להגר ממנה. למרות הסיכון בשהייה מחוץ למקום מגוריו למי שהיה בנו של רב, ולכן 'משולל זכויות', עבר למוסקבה במטרה להגיש בקשה להגירה, שם התקיים בתנאים קשים מעבודות מזדמנות. פעם אחר פעם נתקל בסירוב לבקשות ההגירה, עד אשר גמלה בלבו ההחלטה לנסות ולחצות את הגבול באופן בלתי חוקי. במוסקבה פגש הרב ישראלי בשני בחורים נוספים שהחליטו לברוח מרוסיה, החברותא שלו עוד מימי מינסק, ר' דוד סאלמאן (לימים הרב ר' דוד סלומון זצ"ל רבו של כפר אברהם), ור' אברהם פשעדמייסקי (לימים הרב ר' אברהם שדמי זצ"ל, חתנו של הרב חרל"פ זצ"ל, וראש כולל 'בית זבול'). באותם ימים היתה רוסיה סגורה ומסוגרת, ודינו של כל הנתפס בהברחת גבול היה מוות מיידי. שאלת הבריחה מרוסיה היתה לכן שאלה קשה וגורלית. יחדיו פנו השלושה לרבה של מוסקבה, הרב יעקב קלעמעס זצ"ל (לימים חבר במועצת הרבנות הראשית לישראל) בבקשת עצה והדרכה. הרב קלעמעס, שהתקשה להחליט בשאלה כה גורלית לשלושה, ערך בנוכחותם 'גורל הגר"א' כדי להכריע בשאלה. הפסוק שעלה בגורל הצביע על תשובה ברורה וחד משמעית: "פנו וסעו לכם ובאו הר האמורי ואל כל שכניו בערבה בהר ובשפלה ובנגב ובחוף הים ארץ הכנעני והלבנון עד הנהר הנהר הגדול נהר פרת" (דברים א' ח'). ומדויקים להפליא היו הדברים, כי הנהר המפריד בין רוסיה לפולין, אותו היה עליהם לחצות בעת בריחתם, נקרא עד היום 'פרות'!

בליל חורף קר ומושלג, בכ"ג שבט תרצ"ג, לאחר הרפתקאות שונות, חצו השלושה את הגבול על נהר פרות הקפוא, כשהם עטופים בסדינים לבנים וספר תורה בידיהם. הם נתפסו ע"י שוטרים פולנים ונכלאו בעיר בורשטשוב. כוונת הפולנים היתה להחזירם לרוסיה, כאשר היה ברור כי פסק דין מוות מובטח להם מיד עם החזרתם. הרב ישראלי פנה בשם השלושה אל מרן הראי"ה קוק זצ"ל בבקשה כי יפעל להשגת 'סרטיפיקטים' עבורם, וכך ינצלו מההסגרה הצפויה להם חזרה לרוסיה. רב המקום, הרב הערץ, הצטרף לפניה, ובמקביל פעל, עם אחרים, להשהיית הסגרתם של העצורים חזרה לרוסיה עד אשר יגיעו האישורים. (הוא אף פעל לעורר את דעת הקהל בעולם למטרה זו), מרן הרב זצ"ל פעל מיד לאשור הסרטיפיקטים עבורם, ועם קבלתם שוחררו השלושה מהכלא, ועלו ארצה, איש איש בדרכו. עד לגיוס האמצעים לנסיעה ארצה, פנה הרב ישראלי לישיבת מיר, שם למד כמחצית השנה. לימים סיפר כי התרשם שם עמוקות מהמשגיח הנודע, ר' ירוחם ליבוביץ זצ"ל. כאשר נפרד ממנו ביקש ר' ירוחם כי ידרוש בשלומו של מרן הראי"ה זצ"ל ויגיד לו כי: "קנאה גדולה הוא מקנא בו על פעולתו למען רבני רוסיה"

ואכן זכו כל שלשת ה"עילויים" הצעירים לעלות ארצה, ושלשתם קבעו את מקום לימודם בישיבתו של הראי"ה קוק זצ"ל –  ישיבת 'מרכז הרב'. הר"י גדל והתעלה בתורה, והושפע עמוקות מראשי הישיבה, כפי שמסופר שם בהמשך:

"מיד עם הגעתו ארצה עלה לירושלים, להודות למרן הרב זצ"ל על הצלתו, וקבע את מושבו בישיבת 'מרכז הרב'. במחברת בה נהג לרשום את חדושיו פתח עמוד חדש ועליו רשם כותרת: "תורת ארץ ישראל, פעה"ק ירושלים, ט"ו כסלו תרצ"ד". תקופת למודיו בישיבה היתה רבת משמעות להמשך דרכו. על תקופה זו כתב לימים בהקדמה לספרו 'חוות בנימין' "התקבלנו בחיבה ובתשומת לב מיוחדת לישיבה הק'. בעוד מרן הרב זצ"ל בחיים חייתו. וזכינו עוד לשמוע אמרותיו בקודש, ואף חזינו ולמדנו רבות מקצות דרכו בהדרכת העם בארץ ומחוצה לה, נודל חזונו ועומק השקפתו וטוהר נפשו זיע"א. כמו"כ זכינו לשמוע שיעורים רבי עמקות וחריפות מפי מרן ראש הישיבה הגרי"מ חרל"פ זצוקללה"ה והגות מחשבתו שניתנה בלבת אש…"זמן קצר יחסית למד הרב ישראלי במחיצתו של מרן הרב זצ"ל. אך לתקופה זו היתה השפעה עצומה על כל פועלו, כפי שיעידו הפרקים שלפנינו. עם ממשיכו של מרן הרב זצ"ל בראשות הישיבה, הגרי"מ חרל"פ זצ"ל, נקשר הרב ישראלי בקשר עמוק ומיוחד. הרב חרל"פ זצ"ל אף בחר בו ללמוד בצוותא, ולחזרה על השעורים הכלליים השבועיים בישיבה עובר לנתינתם"

ב1937 החליט הר"י שהגיע הזמן ללכת בעקבות אביו הי"ד ולקחת על עצמו משרת רבנות בישוב החדש בארץ ישראל. באותם הימים חפשו חברי המושב 'כפר הרא"ה' שהוקם כחמש שנים לפני כן רב לכפר. למשרה ניגשו שלשה רבנים גדולי תורה: הרב אליעזר יהודה ולדנברג (בעל ה'ציץ אליעזר'), תושב הכפר הרב אריה בינסובסקי (בינה) לימים ר"י 'נתיב מאיר'. והרב ישראלי שהיה אז כבן 28 ועדין רווק (ארוסתו בת דודתו בת שבע  בורגנסקי הייתה עדין בפולין וחכתה לאישור עליה) ההכרעה בין שלשת המועמדים הגדולים והמיוחדים הייתה קשה, ותושבי הכפר הצעירים התקשו להחליט. הגרי"מ חרל"פ רבו של הגר"י ישראלי הגיע במיוחד מירושלים לשבות ב'כפר הרא"ה' – ובשיחתו עם תושבי הכפר הטיל את מלוא כובד משקלו למען בחירתו של הר"י בטענו ש"לא יתכן שכפר הקרוי על שמו של הראי"ה זצ"ל לא יבחר בתלמידו ותלמיד ישיבתו למרא דאתרא" ואכן חברי הכפר בחרו ברב ישראלי לרב הכפר – והשאר היסטוריה. על מערכת הבחירות המעניינת הנ"ל ניתן לקרוא בהרחבה בספר "ייחודו של כפר – תולדותיו וקורותיו של כפר הרא"ה" עמ' 100-107. אגב, במשפחתנו מספרים כי באותה שבת התארח הרב חרל"פ בביתם של סבא וסבתא של רעייתי – ר' יהודה וחדוה צ'רבוניץ ז"ל מראשוני כפר הרא"ה. הם היו נשואים כחמש שנים ועדין לא נפקדו בילדים, ובמוצ"ש כשנפרדו מהרב בקשו את ברכתו לזש"ק, הרב חרל"פ ברכם ולאחר כשנה חבקו את ביתם הבכורה! השמועה נפוצה בכפר וכשהגיע הרב חרל"פ פעם נוספת לבקר בכפר הוא הופנה לשבות בביתם של משפ' מנדלסון שהיו גם הם חשוכי ילדים, הרב ברכם ולאחר כשנה זכו ללידת בתם הבכורה 'נחמה' לימים הרבנית נחמה אשת הרב יעקב אריאל שליט"א. ר' יהודה צ'רבוניץ היה איש תורה ועבודה אמיתי, הוא היה חקלאי שגידל בין השאר אתרוגים ובכל שנה היה מכין ארגז של אתרוגים מהודרים לרב ישראלי שמהם הוא היה בוחר את האתרוג שלו לברכה. אגב, מספרים שהיה בוחן את האתרוג ממרחק וללא זכוכית מגדלת… לעיתים כשהר"י היה נאלץ לנסוע היה ר' יהודה ממלא את מקומו בהעברת שיעור המשניות בין מנחה לערבית בבית הכנסת של הכפר.

בחירתו של הר"י הוכחה כבחירה של ה"אדם הנכון במקום הנכון" הר"י שימש ברבנות כפר הרא"ה במשך כעשרים ושבע שנים (1938-1965) בהם השפיע מתורתו וחכמתו על תושבי הכפר, הוא למד לעומק את כל נושאי המצוות התלויות בארץ, לימד אותם לחקלאי הכפר והסביבה ופסק בשאלות שאלפי שנים לא נזקקו להן. את מחקריו בנושאי מצוות התלויות בארץ פרסם בתשי"ז בספרו הראשון 'ארץ חמדה' – בהלכות ארץ ישראל, לבירורה של הלכה ולהדרכתה בחיים החקלאיים. חלק ראשון – מבוא כללי על עניני מצות ישוב הארץ, קדושת הארץ וגבולותיה, וחלק שני על הלכות כלאים (ד / 9.1 / 026).

בהקדמת הספר, כתב את הדברים הבאים, המבטאים יותר מכל את יחסו האוהב והמעריץ לבני עדתו בפרט ולחלוצים הדתיים בכלל:

"כאבני חן נוצצות מתנוססים יישובי תורה ועבודה, בהתישבות החקלאית בארץ ישראל משובצים הם בתוך מסגרת החוקה השומרה על אחידות ציבור זה כגוף מלוכד שומר תורה ומצוה, ומעוטרים בנוגה תפארת של הנהנים מיגיע כפיהם. כאן הולכים ונוצרים התנאים למימושן של כל המצוות כולן. כאן נעשה הנסיון להחיות את הטיפוס האידיאלי של איכר יהודי, של "עם שבשדות".

לאחר הבעת הערכה גדולה זו לאנשי "תורה ועבודה" עובר הר"י לדבר על תפקידם של אנשי התורה ביחס לציבור זה – וראויים הדברים מאד למי שאמרם:

"חידוש זה של צורת חיים שנשתכחה מאתנו בתוקף היד ודאי שהוא כרוך  בחיפושים והתלבטויות, וכן גם במשגים וטעויות. זו דרכה של התחדשות, וכבר אמרו חז"ל: אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם (גיטין מג). אין להרתע מטעויות כשם שאין להמנע מביקורת. מה שחשוב הוא שתהא זו ביקורת נאמנה, לא מתוך סילוף ולא מתוך שמחה לגילוי מומים אצל אחרים, אלא ביקורת מתוך אהבה, מתוך כאב, מתוך רצון לתקן ונכונות לסייע לתקן. ועוד לפני הביקורת והתוכחה נחוצה ההדרכה.  יותר מאשר תמיד זקוק העם כיום לתלמידי חכמים שבארץ ישראל המנעימים בהלכה, לרבנן דיבנה היודעים שההצלחה תלויה רק בשיתוף פעולה עם הצבור והמוכנים לצעוד צעד בצעד עם הצבור בכדי לתמוך אשוריו לבל ימוט, להדריכו ולנהלו על מי מנוחות. בכלל זה אין ספק שצריכה להיעשות עבודה תורנית מקיפה את כל ענפי החיים, הלכות חברה והלכות מדינה, הלכות צבא והלכות עבודת האדמה, לבירור ההלכה ולניתוח הבעיות שהזמן גרמן ופתרונן לאור ההלכה"

הר"י היה נאה דורש ונאה מקיים. הוא יסד וערך את הקובץ התורני 'התורה והמדינה' (פ / 6 / 99)  שיצא בשנים תש"ט-תשכ"ב והיווה במה למאמרים של ת"ח גדולי תורה בכל השאלות הנוגעות לענייני תורה ומדינה. הר"י יצר סגנון של עריכה פעילה כאשר המאמרים השונים היו מלווים ה'הערות העורך' שלעיתים תמכו בדברי הכותבים ולעיתים מזומנות הקשו עליהם. מבחר מהמאמרים של קבצי התורה והמדינה כונסו ויצאו לאור בשלשת הכרכים 'בצומת התורה והמדינה' (פ / 6 / 99) שיצאו בתשנ"א ע"י מכון צומ"ת. 'התורה והמדינה' היה המודל שעמד לפני מכון צומ"ת בהוצאת כתב העת 'תחומין' שהחל לצאת בתש"מ וממשיך לצאת פעם בשנה עד היום, ועוסק גם הוא בכל שאלות התורה והמדינה, והשאלות ההלכתיות המתחדשות בחיים המודרנים במדינת ישראל. הר"י עצמו כתב בקבצי התורה והמדינה מספר מאמרים מכוננים שחידשו יסודות המשמשים עד היום בסיס לפסיקה בעניינים אלו, את מאמריו הנ"ל ליקט הר"י והוציאם בשנת תשכ"ו בספר בשם 'עמוד הימיני' (ד / 9.81 / 011). את שמו המיוחד של הספר, הסביר הר"י בהקדמה:

"ובבנות שלמה את בית האלקים הקים עמודיו שנים: עמוד הימיני – יכין, ועמוד השמאל – בועז. סמלים לשמש ולירח אשר אף הם אינם אלא סמלים – הירח,  כנגד מלכות בית דוד, כדברי חז"ל, והשמש כהמשך עקבי לדבריהם …כנגד מלכות התורה, אשר על תופסיה נאמר "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו".  'בועז'  – בו עוז ואין עוז אלא תורה.  שני עמודים אלה תורה ומלכות ישראל הם הם שעליהם ישען בית המקדש של מטה ושל מעלה כאחד. מלכות בית דוד נמשלה לירח, וכנסת ישראל לירח היא מונה, כי זאת תכונתו, וזאת תכונתם שאין לו משלו ולא כלום. ומתוך ידיעה זו מקבל עליו על מלכות שמים. "למען ילמד ליראה את ה' אלקיו" ומתוך קבלת עול זו משתחרר מקבלת כל עול אחר שאין על גביו אלא ה' אלוקיו (הוריות י"א) ומכיון  שרואה את עצמו כטפל ואת העמוד השני הוא 'בועז' בו עוז תורה כעיקר מגיע ומביא העולם כולו יחד עמו לכלל תכליתו. ובזה גופא הופך הוא להיות העיקר (הימני לעולם חשוב רש"י ברכות כ"ח) חולשתו-גבורתו, קטנותו-גדולות. "המאור הקטן" "יעקב הקטן" "שמואל הקטן" "דוד הקטן ומלכות בית דוד – עמוד הימיני".

בראשית שנות החמישים התבקש הר"י ע"י הרב יהושע יגל זצ"ל לבוא ללמד במדרשית נעם מחשבת-ישראל, המקצוע עדיין לא היה קיים בתוכניות משרד החינוך, והר"י אסף חומרים מכל הספרות התורנית על כל הנושאים היסודיים של האמונה היהודית וגם על נושאים אקוטאליים שהעסיקו את הנוער באותם הימים כגון סוציאליזם ויהדות וערך אותם, בליווי הקדמה קצרה לכל נושא. הלקט המבואר הנ"ל  יצא בתשי"ב בשם: 'פרקים במחשבת ישראל' ( ט / 3.1 / 015 –  מכללה), והיה במשך שנים רבות החומר הרשמי למבחני הבגרות במחשבת ישראל.

הר"י היה גם נואם ודרשן מחונן, כפי שהגדירו רבו הרב חרל"פ במכתב המלצה "שפתותיו שושנים", והיה דורש לעיתים מזומנות בפני קהלים שונים. דרשותיו הרבות בשלל נושאים יוצאות לאור בשנים האחרונות בסדרת הספרים 'שיח שאול' עה"ת (ל / 1.6 / 98) ועל המועדים (ל / 1.7 / 96). 'זה היום עשה ה' – על יום העצמאות ויום ירושלים (ל / 1.6 / 098) , 'דבר לדור – הספדים על הראי"ה, הרב חרל"פ והרצי"ק' (ט / (0.2)8.1 / 30) ואסופת המאמרים והנאומים  'הרבנות והמדינה'  – העוסקים בעניני רבנות , הציונות הדתית, מדינת ישראל וארץ ישראל – שנערכו ע"י חתנו הרב ישראל שריר, העוסק שנים רבות בהוצאה לאור של כתבי הר"י והפצת תורתו לרבים.

גדלותו של הר"י לא אפשרה לו לפעול רק ברבנות הכפר, חינוך תיכוני וכתיבה תורנית, והוא נדרש לפעול בכמה מסגרות רבניות ארציות. כך היה ממיסדי וראש 'חבר הרבנים של הפועל המזרחי', וחבר במועצת הרבנות הראשית לישראל שבה היה מהבולטים והמשפיעים בעיקר באחריות על המצוות התלויות בארץ בכלל והשמיטה בפרט, כשרות "בני ישראל" מהודו, היחס לרפורמים, והשתלות לב. בתשי"ט הוזמן ע"י הרצי"ק למסור שיעור כללי במרכז הרב,  בהמשך התמנה הר"י לכהן כראש הישיבה לצידו של הגר"א שפירא זצ"ל. הרב ישראלי היה מוסר שיעור כללי בימי חמישי במשך כ 36 שנים עד סמוך לפטירתו. שיעוריו  יוצאים בשנים האחרונות בשם: שערי שאול (ג / 5 / 1136) עד כה יצאו השיעורים על ארבע המסכתות: שבת, פסחים, נדרים ובבא קמא – ורוב המסכתות עדין נמצאים בכתובים ובסיכומי התלמידים.

בתשכ"ה התבקש הר"י ע"י הרבנים הראשים לישראל הרב אונטרמן והרב ניסים להצטרף לבית הדין הגדול, אף שלא כיהן לפני כן בבתי הדין המחוזיים. לשם כך עבר הר"י לירושלים ועזב את רבנות כפר הרא"ה, בבית הדין התבלט הר"י כאחד מחשובי הדיינים והוערך על ידי חבריו מכל המגזרים. כלמדן מובהק חידש פסקים בכמה וכמה תחומים. מבחר מפסקי הדין החשובים שלו יצאו בספר "משפטי שאול" – פסקי דין (ד / 8.31 / 017) ומהווים עד היום אחד ממקורות ההסתמכות של היושבים על מדין.

במשך כל השנים, המשיך הר"י לעסוק בברורים הלכתיים בכל חלקי השו"ע ובפרט בענייני מצוות התלויות בארץ ועניני מדינה הקרובים לליבו. מחקריו ומאמריו הרבים נאספו ויצאו בשלשת חלקי חוות בנימין – מאמרים, בירורים ועיונים הלכתיים (ד / 8.20 / 081). את שם לספר נתן הר"י עצמו חוות – ע"ש אמו חוה, ובנימין ע"ש אביו בנימין,  כפרפרזה לשו"ת המפורסם 'חוות יאיר' של ר' יאיר בכרך עפ"י לשון הפסוק (דברים ג, יד)  "ויקרא אתהן חות יאיר" כאשר המילה 'חות' היא ע"ש סבתו הרבנית 'חוה בכרך' ו'יאיר' כשמו שלו. ספר נוסף: משפטי שאול – תורה ומדינה (ד / 8.31 / 17) , הוא אוסף של התכתבויות הלכתיות של הר"י עם תלמידי חכמים שונים. שזכיתי גם אני לקחת חלק באיסוף החומר מהמכותבים השונים  וחויה מיוחדת היתה לי לשמוע מפיהם על יחסו של הר"י לכל צורב, כיצד היה עונה לכל מכתב בד"ת בשפע ונדיבות ומעודד ת"ח צעירים לעסוק בפסיקה הלכתית.

על דמותו הגדולה של הרב ישראלי זצ"ל ועיונים במשנתו ניתן ומומלץ לקרוא בספרים: גאון בתורה ובמידות (מ / 7 / 43), ובספר: פרקי תורה ומדינה – עיונים במשנתו של הרב ישראלי (ד / 9.1 / 26).

בתשמ"ז יסדו הרבנים משה ארנריך זצ"ל ויבל"א הרב יוסף כרמל שליט"א את 'מכון ארץ חמדה' ששם לו למטרה לכנס אברכים מכלל ישיבות ההסדר ולהכשירם לכהן כדיינים רבנים ור"מים ברוח תורת ארץ -ישראל. הרב ישראלי נענה להזמנתם לכהן כנשיא 'ארץ חמדה'. הוא מסר שיעור שבועי בכולל, והדריך במסירות רבה את ראשי הכולל והאברכים, מתוך תחושה של שליחות קדושה. זכיתי ללמוד אצלו בשנותיו האחרונות ולספוג מעט מדמותו ותורתו הגדולה. ואף להשתתפותו בחתונתי שם שמח לפגוש את סב רעיתי ר' יהודה צרבוניץ ז"ל תלמידו ואהובו מ'כפר הרא"ה'. את החופה ערך מורנו הרב עמיטל זצ"ל, ושמחתי לגרום בעקיפין למפגש בין הגדולים למרות המחלוקת האידאולוגית שהייתה אז ביניהם, בבחינת ת"ח שבארץ ישראל המנעימים זה לזה בהלכה.