כל סמסטר אפשר להוסיף שכבה נוספת –

לחדד, לארגן, לגוון, להזמין יותר למידה.

קורס במודל הוא קורס שמתפתח וצומח עם הזמן.

 אז מאיפה אפשר להתחיל?

הנה רעיון למבנה קצר שאולי יעזור לעשות קצת סדר:

ההדרכה בנויה כהתקדמות בשלבים.

התחילו בזיהוי השלב שבו הקורס נמצא כרגע, ובחרו תחום אחד להתמקד בו לקראת הסמסטר הקרוב.

שלב 1 | זיהוי נקודת המוצא

איזו מהתחנות הבאות מתארת בצורה הטובה ביותר את הקורס כפי שהוא עכשיו?

תחנה 1 – קורס מתפקד

הקורס פעיל טכנית: יש יחידות, חומרים, מטלות וציונים.
הוא עובד – אבל עוד לא בהכרח “מנחה” את הסטודנטיות.

תחנה 2 – קורס מאורגן ומעוצב

הקורס ברור לניווט, יש פתיחים, אחידות עיצובית ותחושה של רצף.
הסטודנטיות יודעות איפה הן נמצאות ומה מצופה מהן.

תחנה 3 – קורס פדגוגי מתקדם

הקורס מציע מסלול למידה, מגוון דרכי השתתפות והערכה,
ומזמין את הסטודנטיות להיות פעילות ומשמעותיות בלמידה.

שלב 2 | בוחרים מיקוד

בוחרים תחום להתמקד בו לקראת הסמסטר הקרוב:
• ניווט ובהירות לסטודנטיות
• עיצוב ויזואלי ותחושת סדר
• תכנון מסלול למידה
• גיוון בהערכה

שלב 3 | צעד אחד קדימה

המטרה בשלב הזה היא לא לשנות את כל הקורס – אלא לבחור שכבה אחת להעמקה.
בחרו שורה אחת שמתאימה לשלב שבו הקורס נמצא עכשיו, והתקדמו משם.

השבוע מכללת הרצוג נפרדת מהרב פרופ' יהודה ברנדס (להלן הר"י) נשיא מכללת הרצוג בי"ב השנים האחרונות – היוצא לגמלאות. הר"י נולד ב1959 בתל אביב כבן יחיד להוריו שמשון ואהובה ניצולי השואה. הוא גדל ליד שיכון הפועהמ"ז בתל אביב התחנך בממ"ד בר אילן והיה חניך ומדריך פעיל בסניף בבני עקיבא בעיר. בתל אביב של אותם הימים היה ציבור דתי גדול ומבוסס ואף כמה חצרות חסידיות ושטיבלים רבים כפי שניתן לקרוא בספרה המרתק של ד"ר מיכל גרטלר (מרצה במכללת הרצוג) שטריימל בדיזנגוף: חצרות חסידיות והמרחב הדתי בתל-אביב, 1965-1940 (נ / 6.4 / 58). אחת מאותן חצרות הייתה חצר הוסיאטין מבית רוז'ין. אותה העביר לת"א האדמו"ר רבי ישראל פרידמן זצ"ל (1857-1948). לאחר פטירתו קיבל חתנו רבי יעקב פרידמן זצ"ל (1878-1956). את הנהגת החסידות. בדומה לכל אדמורי בית רוז'ין היה גם הוא תומך נלהב בישוב ארץ ישראל. אך בשונה מרוב האדמורי"ם הצטרף לתנועת המזרחי באוסטריה והיה בעל השקפה ציונית דתית מובהקת. בדרשותיו שהיה דורש בבית המדרש בתל אביב היה מדבר בשבח ישוב הארץ, מדינת ישראל וצבא ההגנה לישראל. דרשותיו כונסו לימים בספר 'אהלי יעקב' ומאז הוא נקרא על שם הספר. מוצאה של משפחת אביו של ר' יהודה היא העיירה הוסיאטין והם היו מקושרים לחסידות זו. הר"י ספג מהבית את אהבת החסידות בכלל וחסידות רוז'ין והוסיאטין בפרט. כשגדל ועבר ללמוד בישיבת 'הכותל' נקשר הר"י ברבו ראש הישיבה הרב ישעיהו הדרי זצ"ל שפתח בפניו את שערי לימוד תורת החסידות בעיון.

לימים כתב הר"י את הספר "במלכות הקדושה – ביקור בהיכלו של האדמו"ר מהוסיאטן – אדמו"ר ציוני בתל אביב (כ / (0.2)6.2 / 029). בשער הספר הוא כתב את הדברים החשובים היוצאים מן הלב:

"מיוחד בין אדמו"רי בית רוז'ין היה ר' יעקב מהוסיאטין, שהצטרף בפועל לתנועה הציונית, כחבר ב'מזרחי' וראה בחברותו בתנועה זו מימוש והגשמה של דרך ההנהגה החסידית.לאור כל זאת, גדולה האכזבה מכך שהספר אהלי יעקב לא התקבל בקהל ולא התפרסם כראוי לו. קרוב לוודאי, שהסיבה לכך אין לה ולא כלום עם ערכו של הספר, אלא עם תהליכים חברתיים ותרבותיים. לציבור הכללי אין נגישות לספרי חסידות שאינם שייכים לסוגים הפופולריים:סיפורי מעשיות או מימרות שנונות. בציבור החרדי גבר, בעיקר אחרי השואה, כוחן של חסידויות מזרמים אחרים, אשר דרכו של הרבי מהוסיאטין אינה דרכן, ואילו בציבור הציוני-דתי, שהוא קהל היעד הטבעי של תורת בית הוסיאטין, עסקו בעיקר בהגותו של הראי"ה קוק או הרי"ד סולובייצ'יק, שהם הוגים השייכים באופן מובהק למחנה הציונות הדתית. הספרות החסידית המקורית לא הייתה חלק מ'מדף הספרים" של הקהילה הציונית הדתית. התעוררות מאוחרת של לימוד חסידות לא באה מן הכיוון הציוני דווקא, אלא בהשפעת חוגים חרדיים, חוקרים אקדמיים, או נהייה אחרי הפן המיסטי והרגשי, בעידן הבתר-רציונלי והפוסט-מודרני. אלו ואלו לא מצאו עניין מיוחד באהלי יעקב. מטרתו של חיבורנו זה להתחיל בתיקון עוולה זו, לחשוף את המרגלית הטובה הזאת ולשבצה במקומה הראוי"

מעניינים הם גם 'דברי התודה' בפתיחת הספר, החושפים את מקורות יניקתו, ורוחב דעתו של המחבר:

"דברי תודה. לאבי מורי, ר' שמשון ב"ר שלמה ברנדס ז"ל, בן הוסיאטין, שממנו עיקר הבנתי והשגתי את מהותה של חסידות רוז'ינאית בכלל, וחסידות הוסיאטין בפרט. כידוע, עיקר לימוד החסידות אינו מספרים ומסיפורים, אלא בנקודה פנימית שבנפש, שאין לומדים אותה אלא איש מפי איש, בן מאב ותלמיד מרב, ורק בדרך של "מבין מדעתו". לרב ישעיהו הדרי שליט"א, ראש ישיבת הכותל, שפתח בפני שערי לימוד תורת החסידות בשנות לימודי בישיבת הכותל. לרבי ישראל פרידמן בן שלום שליט"א, אחיין של בעל אהלי יעקב, נין ונכד לאדמו"רי בית רוז'ין, בענף הבוהושי, שהקדיש מזמנו לקריאה מדוקדקת של כל הספר, וחיזק את ידי, בהערות מפורטות שבכתב ובשיחות בעל פה. לפרופ' דוד אסף, הי"ו, היסטוריון דייקן, מחבר המונוגרפיה המקיפה דרך המלכות על ר' ישראל מרוז'ין, שהואיל בטובו לעבור על כל הספר, עודדני לפרסמו והצילני משגיאות בהערותיו המלומדות"

כחמש שנים לאחמ"כ פרסם הר"י מאמר חשוב בקובץ אקדמות כ"ה (תש"ע) שבו הוא מעמיק להסביר את משנתה הייחודית של חסידות רוז'ין. לא ברעש ה' – סוד המפגש האינטימי בסיום המאמר הוא כתב:

"כל הניסיון לרדת לסוף דעתם של צדיקים וחסידים מן הדורות הקודמים ב"דעת אלקים הפנימית שבקרבם" נוגע רק בשטח החיצון של הדעה. אין הכותב יכול לרדת לסוף דעתם של ההוגים שציטט, וספק אם הקוראים יכולים לעשות זאת באמצעות תיווכו. אולם יש ערך בניסיונות התבוננות אלו ובכתיבה הזאת. יש מי שהדברים רחוקים מתכונת נפשו מרחק רחב, ולכן אינם מתקבלים על לבו כלל, ויש מי שתכונת נפשו קרובה יותר לסגנון המחשבה המתואר, וקריאת הדברים מעוררת הד בלבו של המעיין ומאפשרת לו להמשיך בעקבות הדברים, לפתח בקרבו ולסגל לעצמו תפיסת אלוקים המתאמת לתכונת נפשו שלו".

בהגיעו לגיל הישיבה התיכונית עלה הר"י לירושלים ללמוד בישיבת נתיב-מאיר, שם נקשר לדמותו של רה"י הרב אריה בינה זצ"ל (1913-1994). סוד גלוי הוא שכאשר אדם מספיד אדם אחר או מספר זיכרונות ממנו, הסיפורים שהוא בוחר לספר מעידים במידה רבה על אישיותו הוא, ואלה הסיפורים שרשם פרופ' אביעד הכהן (מחזור י"ג) מפיו של הר"י בספרו 'ארי בין העולמות – סיפור חייו ומשנתו של הרב אריה בינה' (מ / 2.31 / 032):

"ליד הפנימייה של החמישית. נזכר הרב פרופ' יהודה ברנדס שכן בית החלמה ליולדות. כדרכם של נערים צעירים, לא תמיד נזהרנו לדבר בשקט כשעברנו לידו. באחד הימים הודיעו בכל מהדורות החדשות על זריקת רימון רסס בדיסקוטק בנתניה. ר' אריה כינס את כל תלמידי הישיבה בבית המדרש ל"שיחת פתע". "אני יודע מי זרק את הרימון. הרוצח יושב כאן', הכריז, לתדהמתם של הנוכחים. שהרי גם כאן יש אנשים כאלה שלא אכפת להם משפיכות דמים. יולדת היא במצב של פיקוח נפש, והפרעה לה כמוה כשפיכות דמים', שאג בקול. 'מי שאינו זהיר ורגיש דיו לחוש בצערה של יולדת, עשוי להגיע גם לשפיכות דמים'. ההלם היה גדול, אך המסר הועבר היטב. ברור היה לכולם שר' אריה הגזים מעט בדבריו, אך היה בהם שיקוף הולם לדרכה של תנועת המוסר. לפי גישתה, אדם נבחן גם בדברים הקטנים, לא רק בגדולים. גם הפרט הקטנטן ביותר עשוי לשקף את מצבו הרוחני של האדם"

וסיפור נוסף מיום ההלוויה של בוגר 'נתיב מאיר' מיכאל נדלר, בן ציון ליבוביץ ונחום פניגשטיין הי"ד. שנרצחו בכסלו תשל"ו ע"י מחבלים בישיבת הגולן:

"ההלוויה עמדה להתקיים ביום שישי בשעות הצהריים. בבוקרו של אותו יום העביר ר' אריה את שיעורו כסדרו. "מדי כמה דקות", נזכר תלמידו הרב פרופ' יהודה ברנדס, "נקרא ר' אריה למשרד לטפל בעניינים שקשורים לסדרי ההלוויה. הוא יצא לכמה דקות והמשיך בשיעור, כאילו לא אירע דבר. היינו באמצע לימוד דבריו של אחד מהאחרונים, בעל 'הדר הכרמל' על מסכת בבא בתרא, ור' אריה המשיך מהמקום שמממנו הפסיק. ניכר היה שראשו טרוד באסון הנורא אך הוא לא ויתר על השיעור. בשבילנו, היה זה שיעור לחיים בהתמדה ובחשיבותו של לימוד התורה".

לימים חינך הר"י בעצמו תלמידים בגיל תיכון בביה"ס הימלפרב בירושלים, ואף ניהל את ביה"ס במשך כשש שנים. את משנתו החינוכית הציג בספר: על פי דרכו, אסופת מאמרים על ערכו של היחיד וחינוכו (ח / 8.2 / 97). בפתח הספר כתב:

"הרעיון המרכזי המונח ביסודו של ספר זה מופיע בפסוק במשלי שממנו נלקח שמו: "חנך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה" (כ"ב, ו) – יש להעניק לכל תלמיד את התנאים והצרכים המתאימים לו, על מנת שיוכל לפתח את אישיותו הייחודית. כל אדם הוא בחינת עולם שלם, ודיכוי הייחודיות הזאת עלול לגרום לכישלון החינוך. רש"ר הירש ניסח באופן בהיר ומופלא את יסודות התפיסה החינוכית הזו במסגרת פירושו לפסוק בבראשית, שבו התייחס לדרך חינוכם וגידולם של יעקב ועשו. דבריו מתאימים מאוד לשמש מבוא לחיבורנו"

באותם שנים, היה נוהג הר"י לדרוש בפני תלמידי בית הספר לקראת שבת, את אותם הדרשות הוציא לימים בשני הכרכים של ספר 'תורת אמך – דרשות לפרשת השבוע' (ל / 1.61 / 266)

"ספר הדרשות שלפנינו שייך בוודאות לבחינה של "תורת אמך". ראשית, יסודו ב"תורה שבעל פה". הן מפני שהוא מבוסס על מדרשים ומפרשים לפרשיות התורה שבכתב והן מפני שהדרשות שבו נאמרו במקורן בעל־פה ממש, בבית המדרש של בית הספר 'הימלפרב' בירושלים, בכל ערב שבת, בשנים שבהן שימשתי כמנהל החינוכי של בית הספר. דרשות אלו שנמסרו בעל־פה, נדפסו וחולקו לתלמידים ולהוריהם בכל שבוע. חלקן חזרו ונשנו או נתחדשו בדרשות ערב שבת בבתי הכנסת "אבוא ביתך" ו"זכרון מנחם" שבירושלים, ורובן שבו ופורסמו בכלי תקשורת שונים: עיתון 'הצופה', אתר האינטרנט של העיתון 'מעריב' (nrg), ואתר 'בית מורשה בירושלים'. כל דרכי הפרסום הללו עדיין אינן יכולות להיחשב ל"כתב", אלא הן צורה חומרית יותר של "על־פה". מעין דיבור כתוב. בחינה שנייה של "תורת אמך" שבדרשות אלה באה לידי ביטוי בהיעדר הממד חמור הסבר של פרשנות מדויקת, הנאמנה לכללים הקבועים של פרשנות פשט או מידות של דרש. כל אלה אינם מצויים כאן. הדרשות הן שילוב בלתי שיטתי של דרכי פרשנות ודרכי דרש. הדרשות, בעיקרן, יוצאות מפרשת השבוע וחותרות לברר היבט רעיוני, מוסרי או חינוכי שניתן לדלותו מן הפרשה הנדונה. בחינה שלישית של "תורת אמך" שבדפים אלה, היא הממד של העיסוק בפרשה מנקודת מבט אישית אינטימית. הן מבחינת בחירת הנושא והשאלות הנדונות בו, הן מבחינת השימוש במקורות מדרשיים ופרשניים, אין בהם עקביות שיטה וסדר, אלא הן משקפות את טעמו וראות עיניו של המחבר בבחירת הספרים והנושאים הקרובים ללבו, ולהערכתו, גם לרבים משומעיו. במובן מסוים יש להודות שסוג כזה של דרשות ושל כתיבה הריהו מעין "יומן רעיוני" הנסמך אל הפרשיות, יותר משהוא פירוש לתורה. טיבן של דרשות שכאלו שהן מושפעות בדרך כלל גם מאירועי הזמן ולא רק מן הכתוב בתורת הנצח. ואכן, במקורן נלוו לדרשות אלו גם יישומים קיומיים והדרכות בענייני דיומא, מתחום החינוך בבית הספר או ענייני ציבור, חברה ומדינה"

למען הגילוי הנאות, אספר שבמשך כשנתיים לימדתי בביה"ס הימלפרב, וטעמם המתוק של הדרשות לשבת שמסר הר"י לאחר התפילה ביום שישי בבוקר נשאר עדין בפי. גם בתפקידו ב'נשיא מכללת הרצוג' נהג הר"י לשלוח בדוא"ל שיחה שבועית  על פרשת השבוע לעובדים ולסטודנטים. השיחות מהשנתיים האחרונות של מלחמת 'חרבות ברזל' יצאו השבוע  בהוצאת תבונות של מכללת הרצוג כספר בשם "מקץ שנתיים ימים".

כאמור לאחר סיום לימודיו בנתיב מאיר, עבר הר"י ללמוד ב'ישיבת הכותל' שם קיבל מרה"י הרב הדרי שערים ללימוד משנת הראי"ה וללימוד הגות וחסידות. אולם במיוחד הוא הושפע מהר"מ שלו הרב שמעון גרשון רוזנברג -שג"ר (1949-2007). ממנו קיבל את הגישה ללימוד הגמרא באופן של איחוד ההלכה והאגדה.

בשו"ת חת"ס (או"ח נא) כותב החת"ס: "וכן אני אומר כל המערב דברי קבלה עם ההלכות הפסוקים חייב משום זורע כלאים – "פן תוקדש המלאה הזרע אשר תזרע" ולעומת זה המערב ספרי הגיון (=פילוסופיה) עם דברי תורה עובר על "חורש בשור וחמור יחדיו" ואם הוא מנהיג ישראל – "מנהיג בכלאים". אף שדברים אלו נאמרו בעיקר כנגד ערבוב קבלה ופילוסופיה בהלכה, הם התפרשו כיציאה עקרונית נגד כל ערבוב עניני אגדה בהלכה. אולם כידוע בספר 'אורות הקודש' (ח"א שער חכמת הקודש סדר ב) מובאות כמה פסקאות מהראי"ה על 'איחוד הנגלה והנסתר' ובפסקה יח פסקה ספציפית על "איחוד ההלכה והאגדה" שם כותב הרב זצ"ל "באמת יש בתוך האגדה תמיד תמצית הלכותית, וכמו כן בהלכה תוכן אגדי פנימי. על פי רוב מונח התוכן האגדי בצורתה האיכותית של ההלכה. והתוכן ההלכותי בתיאורה הכמותי של האגדה. ובלא חיפוש והרגשה מיוחדה מושפעים אנו בעת הלימוד ההלכותי מתכונתה האגדית המסותרה של ההלכה, ובלימוד האגדה, מקיצובה של ההלכה המעורב בתוכן האגדי". הרב לא נתן דוגמאות כיצד יש לבצע איחוד כזה בפועל, ויש הרואים בפתיחה של הראי"ה למסכת בבא בתרא – דוגמה קטנה לאיחוד שכזה.

בפוסט הקודם כתבתי בקצרה על בית המדרש של הרבנים: דב ברקוביץ, צוריאל ווינר, אברהם וולפיש ויעקב נגן – שסללו דרך מסוימת בניסיון למצוא ה"תוכן האגדי הפנימי" שבתוך ההלכה. במקביל פעל הרב שג"ר לסלול דרך משלו באיחוד ההלכה והאגדה – הוא החל בכך עוד בכהנו כר"מ בישיבת הכותל, וביסס ופיתח את שיטתו כשלימד בישיבת מקור חיים (שפע), בית מורה וישיבת 'שיח יצחק'. הר"י הושפע עמוקות מהרב שג"ר בקבלת ה'עיקרון' של חיפוש המשמעויות הרוחניות וההגותיות העומדות מאחורי הסוגיות ההלכתיות, ומהמשמעויות ההלכתיות הנובעות מדברי אגדה והגות. אולם כ'תלמיד המבין מדעתו' הוא מפתח ויוצר בשיטה זו בדרכו שלו.

את פרסומיו במקצוע זה של איחוד ההלכה והגדה – מחלק הר"י לשני ראשים:

ראשית הוא התחיל בכתיבה על ה"תמצית ההלכותית אשר בתוך האגדה' בפרסמו בתשס"ה את החלק הראשון מסדרת 'אגדה למעשה' (ות / 2.1 / 026 – מכללה), בפתח הכרך הוא הציג את התפיסה העומדת מאחורי החיבור:

"ידוע ומקובל בין הלומדים והמעיינים, שההלכה והאגדה שני עולמות נבדלים הם. ההלכה חמורת סבר, דקדקנית ופרטנית, מעשית ומחייבת, ואילו ההלכה פניה שוחקות, מרחפת כרוח אלקים על פני המים, נוגעת למחשבה ולא למעשה, ולפיכך גם אינה מדויקת ואינה מחייבת באותה מידה. ביסודו של חיבור זה עומדת ההנחה, שהפרדה והנגדה זו שבין האגדה להלכה קיצונית מדי, חוטאת לאמת, מחטיאה את ההבנה הראויה וגורמת למיעוט ערך של שני המקצועות גם יחד.

שתיים הן מגמותיו של חיבור זה: שיטתית ותכנית. המגמה השיטתית מדגימה דרך בלימוד אגדה, דרך שבה מתקיים שילוב בינה לבין ההלכה. זו דרך המבארת את חשיבותה של האגדה לעולם המעשה, ואת האופן שבו נטועים שורשיה של ההלכה בעולם הרוח של האגדה. לשם כך נבחרו מספר סוגיות אופייניות, שיש בהן שילוב של הלכה ואגדה, מעשה והגות, ועל ידי העיון בהן מודגמת דרך הלימוד המוצעת.

המגמה האחרת היא מגמה תכנית עיונית, והיא מונחת, כמובן, בגופן של הסוגיות שנבחרו. דרך כל אחת ואחת מהן אפשר להיכנס לעובי הקורה של נושאים מורכבים ורגישים באורח חייו של האדם, וללמוד את הדרכת התורה בהם. הבחירה בסוגיות הודרכה על־פי שני עקרונות אלו. אלו הן סוגיות המאפשרות להדגים יפה את השיטה, אך גם הנושאים שלהן הם בעלי עניין וצורך קיומי. כרך זה מוקדש לביתו של האדם. אם יזכני השי"ת, יופיעו שני כרכים נוספים, האחד יוקדש לאדם בחברה, והאחר לעבודת ה' של היחיד"

בפתיחת החלק השני שיצא בתשע"ב ומוקדש לאדם ולחברה, הוסיף הר"י את הדברים הבאים:

"מעבר לכל הטענות הפרטניות והתשובות להן, עומד עיקרון מרכזי אחד שעליו מושתת חיבורנו: ההנחה, שכביכול ניתן לנתק נתק גמור בין ההלכה לאגדה, והתיאור של ההלכה כתחום שמתנהל באופן עצמאי, בלי זיקה ישירה לשאלות של השקפה והגות, היא הנחה מוטעית מיסודה. אין הלכה שאינה מעוצבת על־ידי אגדה. בשורשה של כל הלכה עומדת ראיית המצווה כערך רוחני, והבנת טעמיה והגיונה הפנימי. איך אפשר לפסוק אילו מינים הם כלאיים ואילו אינם כלאיים, אם אין מבינים את טעמה ומשמעותה של מצוות כלאיים? בלא הבנה יסודית של משמעות המצווה, אי־אפשר להסיק שום מסקנה וגם לא לדמות דבר לדבר. במקביל, כל אגדה, במידה שיש בה הוראה והנחיה חינוכית וערכית, מבקשת את המימוש שלה בחיי המעשה, ומימוש זה, הוא גופו הלכה."

במקביל הולך הר"י ומפרסם את סדרת 'מדע תורתך' העוסקת בלימוד סוגיות התלמוד, מתוך המגמה לחשוף את ה"תוכן האגדי הפנימי" שבתוך ההלכה. עד כה יצאו החידושים למסכתות: כתובות, ברכות ושבת. בפתח הכרך הראשון למסכת כתובות, מבהיר המחבר את התפיסה העומדת מאחורי שיטת לימודו:

"אם נרצה למקד את הייחוד בדרך הלימוד בבית מדרשנו, הבאה לידי ביטוי גם בשעורים שבספר הזה, אפשר לומר שהמוקד בשעורינו הוא על לימוד סוגית הגמרא כמקור קיומי. שני חלקים לנוסחה זו:

א. 'לימוד סוגית הגמרא', דהיינו, העמדת הגמרא במוקד. לאפוקי מדרך הלימוד המקובלת בישיבות רבות, שבה עומד במרכז הלימוד העיסוק בדברי הראשונים והאחרונים, בין אם בעיון ובין אם להלכה. המגמה של שיעורינו איננה התייחסות שיטתית לדברי המפרשים, אלא התייחסות עקבית ושיטתית לגמרא, וראיית הראשונים והאחרונים כמפרשים, ולא כמושאי לימוד בפני עצמם.

ב. כמקור קיומי', דהיינו, הצבת שאלת המשמעות הקיומית – במה תורת ה' מחייבת אותנו ומדריכה אותנו בחיינו. אין אנו מסתפקים בניתוח עיוני של הגמרא והמקורות כפי שהם, בהקשרם הפילולוגי וההיסטורי, כמקובל במחקר האקדמי, או בניתוח העיוני האנליטי, המקובל בלמדנות הישיבתית, אלא משתדלים לדרוש מעצמנו בכל סוגיה וסוגיה להשיב על השאלה – במה דברי התורה הללו חיים וקיימים בעולמנו ובחיינו"

בסוף המבוא הוסיף הר"י מסגרת קטנה שבה כתב:

"בימי הבאתו של הספר לדפוס הלך לעולמו מורי הרב שמעון גרשון רוזנברג (שג"ר) זצ"ל. הרבה תורה למדתי מפיו. יסודות של מחשבה למדנית ויצירתיות פרשנית שקבלתי ממנו ומכוחו משוקעים בשעורי הספר הזה. יהיו נא שפתיו דובבות בקבר, וזכותו תעמוד לנו וכל ישראל. אמן".

בהקשר זה מענין מאוד הפולמוס בין מורנו הרא"ל זצ"ל לר"י סביב השאלה האם האם שיטת לימוד זאת עשויה לסייע  לחיבור הנפשי של תלמידי הישיבות התיכונית וישיבות ההסדר ללימודי הגמרא. ראו כאן.

בתשע"ו יצא ספרו של הרב שג"ר "הליכות עולם" (ד / 0.7 / 101). הר"י הוסיף לספר 'אחרית דבר' שבה תיאר בהרחבה את שיטתו הלמדנית וההגותית של הרב שג"ר, וסיים במילים אלו:

"המבקש לעמוד על שיטתו של הרב שג"ר בהתמודדות עם הסתירות והפערים המהותיים הקיימים בהגות ההלכתית חייב לזנוח את החתירה ליציבות ולרוגע הנובעים מגישה אחדותית וקוהרנטית. לרב שג"ר אין פתרון הרמוניסטי לאף אחת מן הסתירות שמנינו: בין שכל של תורה לבין היגיון אנושי, בין צדק מופשט לבין צדק תורני, בין דין לבין מנהג, בין כפיפות התורה להקשר ההיסטורי שבו ניתנה והתפתחה לבין נצחיותה ואמיתותה הפילוסופית, בין הגזירה חסרת הטעם לבין הטעמים למצוות, בין פשט לבין דרש, בין נצחיות התורה לבין האקטואליות שלה והשתנותה בנסיבות הזמנים, ובין מוחלטות אמיתותיה האלוקיות לבין יחסיותן האנושית. הרב שג"ר, בעקבות הרמב"ם, נוקט בדרך של כפילות. ההיבטים השונים, אף אם הם נראים כסותרים זה את זה, משלימים זה את זה ומאפשרים מבט עמוק יותר על החכמה האלוקית הגנוזה בתורה"

כחמש שנים לאחמ"כ, הוציא הר"י את ספרו: המקף והאליפסה: הערכים והאיזונים של הציונות הדתית (מ / 2.3 / 68) שבו הוא מציג את אותה "דרך של כפילות" כאורח החיים של הציונות הדתית, אורח חיים שיש בו "מלאות ושלמות", וכך הוא מציג את ה"גישה האליפסית":

" כפי שכבר הוסבר קודם בקצרה, עיקר עניינו של ספר זה הוא לפרוס את הגישה האליפטית כאורח חיים המשלב בין התורה לבין העולם. הדגם הגיאומטרי של האליפסה עדיף על פני המקף, מפני שהוא מתאר מרחב חיים שלם שסובב סביב שני מוקדים, ולא צירוף של שני גופים נפרדים על ידי גורם מחבר כלשהו. איש תורה ועבודה אינו תופס את עצמו כאדם קרוע בין שני עולמות, בין עולמו הדתי לבין עולם העבודה שלו. הוא רואה אותם כשני מוקדים יסודיים שסביבם סובבים חייו. לעיתים הוא קרוב יותר למוקד האחד ולעיתים לאחר. כאשר הוא נמצא בבית הכנסת בתפילה או לומד בישיבה ובבית המדרש הוא קרוב יותר למוקד התורה, אולם אין הוא נבדל אז באופן ממשי מן המוקד האחר. הוא עדיין נמצא בתוך מערכת אישית, חברתית ורעיונית התחומה בתוך שטח האליפסה. כשהוא נמצא בשדה או במפעל בימות החול הוא קרוב יותר למוקד האחר, אולם גם אז אין הוא נבדל מן המוקד של התורה. יתר על כן, הוא מבקש להביא עימו ככל האפשר יותר מהשפעת המוקד של התורה אל המוקד של העבודה. על ידי קיום מצוות, על ידי קביעת עיתים לתורה, על ידי ראיית העבודה עצמה כערך דתי ותורני, וכיוצא בזה.

כשם שהדבר נכון לגבי היחיד במצביו השונים, כך הוא נכון לגבי החברה הדתית כולה. החברה כולה היא חברה אחת, המפוזרת במרחב האליפטי. הרבנים, בני הישיבות והאברכים קרובים יותר למוקד התורה. אנשי העמל והמעשה קרובים יותר למוקד העבודה. אולם היחס ההדדי ביניהם אמור להיות יחס חברי, משלים קשר המבוסס על ההבנה ששני המוקדים הם חיוניים והכרחיים לחיי אדם ולבניק חברה. כדברי אביי בשם חכמי יבנה: "אני בריה וחברי בריה, אני מלאכתי בעיר והוא מלאכתו בשדה, אני משכים למלאכתי והוא משכים למלאכתו, כשם שהוא אינו מתגדר במלאכתי כך אני איני מתגדר במלאכתו. ושמא תאמר אני מרבה והוא ממעיט? שנינו: אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבן לשמים" הדגם האליפטי אינו דגם הרמוני, אוטופי, שאין בו מתחים ותחרות בין המוקדים אדרבה, החיים בשדה האליפטי כוללים גם מעלות ומורדות, עימותים ומחלוקות בדבר מידת ההשפעה של כל אחד מן המוקדים, חלוקת היחס הנכונה ביניהם, חלוקת משאבים הוגנת וראויה. כל אלו עשויים להיות גורמים למחלוקות קשות ועימותים מרים, אבל עדין -אלו מחלוקות שבתוך המחנה. מחוץ למחנה נמצאים אלו שוויתרו לחלוטין על אחד המוקדים וחדלו מלייחס לו מעמד מחייב וסמכותי בחייהם או לתת לו לגיטימציה משמעותית"

ובסיום הספר, הוא חותם:

"קיימת נטייה שגויה לחשוב שקיצוניות ודבקות בעמדה אחת, חד־משמעית ונחרצת, היא סימן לרצינות ועומק, ואילו תפיסה דו מוקדית מן הסוג שתיארנו לכל אורך הספר מעידה על פשרנות, רפיון וחוסר יכולת לקבל החלטות ולעמוד בהן בעוז ובאומץ. במלוא הזהירות והצניעות ברצוני להציע שהדגם שפיתחה הציונות הדתית לחיים אליפטיים דו־מוקדיים אינו דגם של חולשה ופשרה אלא דגם שיש בו מלאות ושלמות רבה יותר מן הנטייה אל הקצוות. טובים השניים מן האחד, והם יכולים להרים משא שמשקלו גדול מסכום המשא של אחד ועוד אחד. לפיכך יש להבין כי הדגם הזה אינו פריפריאלי או מגזרי בלבד, אלא ראוי ללימוד ואימוץ גם בחלקים אחרים של החברה היהודית בארץ ובעולם"

אז כפי שפתחנו, הרב יהודה ברנדס שהוא- ה'נשיא יהודה השלישי' של המכון להכשרת מורים ומכללת הרצוג פורש לגמלאות (קדמו לו הרב יהודה שביב זצ"ל  וד"ר יהודה שורץ ז"ל, שני שמואלים: פרופ' שמואל שילה ז"ל, וד"ר שמואל ויגודה, ויצחק אחד: הרב פרופ' יצחק קראוס) וכדרכם של ת"ח אנו בטוחים  שילך מחיל אל חיל: יפרסם את הכרך השלישי בסדרת 'אגדה למעשה' כרכים נוספים  בסדרת 'מדע תורתך' ועוד ספרים רבים נוספים. אנחנו מצדנו משאירים מספיק מקום פנוי במדפי הספרייה. וזאת ההזדמנות לאחל  הצלחה בתפקיד לנשיא הנכנס של המכללה  ד"ר אבישלום וסטרייך שגם הוא כבר חיבר כמה ספרים חשובים, אבל על כך נכתוב בעז"ה בהזדמנות אחרת. אז שיהיה בהצלחה רבה למשמר היוצא ולמשמר הנכנס.

"ולטוב יזכר שם בני מהר"ש נ"י שטרח הרבה בסידור הכתבים על מכונם המוקדם מוקדם והמאוחר מאוחר. וגם מלאתי את ידו להוציא את כל פסקי הלכות מתוך הפלפול ולעשות את פנים הספר בלשונו כי הוא בעל צחות לשון הקודש. וקמא קמא דתיקן הביא לפני וראיתיו מתאים עם הביאור לא החטיא המטרה [רק במקומות מועטים שהצרכתי להגיה קצת הלשון לפי ערך רוחי] והכל מסודר על מכונה ועליה יסוב הביאור כחפץ לבבי"

כשנפטר ה'אבני נזר' בתר"ע (1910) היה הרש"ב כבן 56, בתחילה לא רצה לקבל עליו את עול ההנהגה מפני שחשש ל'ביטול תורה' – אולם זקני החסידים לחצו עליו בטענם שכמו שאביו השכיל לעסוק בתורה במקביל לתפקודו כאדמו"ר, כך יצליח גם הוא. הרש"ב אכן הצליח ובגדול, הוא פיתח את החצר בכמות ובאיכות, עמד בראש ישיבה שהקים בסוכטשוב שיצאו ממנה למדנים גדולים. ובמקביל המשיך לעסוק בהוצאת כתבי אביו כאשר ליקט את תשובותיו, העתיקם ערכם והוציאם בסדרת השו"ת 'אבני נזר'. למרות שהקדיש חלק ניכר מזמנו וכוחותיו להוצאתה לאור של תורת אביו, בחר שלא להוציא את דברי תורתו שאמר על השולחן מפני שהוא כתב אותם בקצרה ובראשי פרקים, והרש"ב חשש שלא יובנו כראוי ע"י הקוראים. אולם בשיחותיו שלו בשעת עריכת השולחן (טיש) הוא הרבה לצטט מדברי תורתם של סבו השרף מקוצק ושל אביו ה'אבני נזר' לבארם ולפתחם. הרש"ב כיהן באדמורות כ-15 שנים בהם הרבה לומר  ד"ת עמוקים ומקוריים בהרחבה וזרימה. אולם הוא לא התפנה להוציאם לאור. רק לאחר פטירתו טרח בנו ממשיך דרכו האדמו"ר רבי דוד בורנשטיין הי"ד בעל ה'חסדי דוד', להוציא את דרשותיו לאור, והמשיך את דרכו של אביו שטרח להוציא את כתבי אביו שלו,  וכך כתב בהקמת הספר:

"יתענגו החכמים וישמחו הנבונים בהגלות נגלות מאורי אור יקרות וקפאון חידושי תורת כ"ק אבינו אדומו"ר הרב הגאון הקדוש זצוקלל"ה אשר הניח אחריו ברכה, כתובים בכתב ידו הקדושה, דברי אלקים חיים אשר דרש מדי שבת בשבתו ומועדי קודש, המבשרות צבא רב קהל חברים מקשיבים לקולו. משובצים באבני נזר קודש, מאמרי קודש מכ"ק אביו אדומו"ר הגדול הרב הגאון הקדוש רשכבה"ג זצוקלל"ה אשר שמע מפיו הקדוש ומהם אשר נכתבו בכתב ידו הקדושה, אך יען נכתבו בקיצור כדרכו בקודש, חשש כ"ק אבינו אדומו"ר זצוקלל"ה להדפיסם, פן יחטאו המטרה בכוונתו הקדושה (כי אף בחידושיו לתורה הנגלית כתב בעצמו בתשובותיו בשם גדול אחד שבדבריו צריכין לעיין כמו בדברי הראשונים, עיין באבני-נזר חלק אה"ע סי' קכ"ב, מה גם בנסתרות). וכ"ק אבינו אדומו"ר זצוקללה"ה ביארם בביאור רחב בצחות לשונו הקדוש. וכעת תהילה לאל עליון, תעלוז נפשינו בכפליים לתושיה, בהוציאנו לאור עולם, חידושי תורת אמת מאנשי אמת, מאב ובנו אדמו"ר הקדושים זצוקללה"ה, שראו את החידוש. ויהי רצון מלפני אבינו שבשמים, שדבריהם הקדושים, הנאמרים בקדושה ובטהרה וברגש קודש, לעורר לבב אחינו בני ישראל, לתורת ה' ולאהבתו וליראתו הטהורה, ימצאו מסילות בלבב הלומדים והמעיינים בדבריהם הקדושים, להנטותם לתחיה לתורה ולמצוות, אשר יעשה אותם האדם וחי בהם עד העולם, ולהניח ברכה אל ביתם בשפע ברכה והצלחה, כדברי זוהר הקדוש פר' בלק (ר"ב:) על פסוק 'כי ממנו תאכל'. כעתירת המצפים לישועה, ושלא ימוש דברי התורה מפינו ומפי זרעינו וזרע זרעינו,ולימים שיקויים בהם והיו עיניך רואות את מוריך', "יגדיל תורה ויאדיר'. דוד בהגה"ק המחבר זצוקלל"ה"

אם כן לדברי האדמו"ר המו"ל בספר 'שם משמואל' שזורים יחדיו חדושי התורה של האב ה'אבני נזר' ושל הבן ה'שם משמואל', ואכן בחיפוש שערכתי בעזרת תוכנת אוצה"ח מצאתי כי ה'אבני נזר' מוזכר 571 פעמים! בספר 'שם משמואל'. שם הספר הושאל מהמשנה במסכת שבת פי"ב  משנה ג' "אמר רבי: מצינו שם קטן משם גדול, שם משמעון ושמואל, נח מנחור, דן מדניאל, גד מגדיאל'. אני מתאר לעצמי שיש מהקוראים השואלים את עצמם, אז התשובה היא שכן יש גם כמה ספרים בשם: שם משמעון, ואפילו שני ספרים בשם: דן מדניאל. (גד מגדיאל ונח מנחור – בינתיים פנויים…)

היחס לישוב הארץ ולציונות – פרשה מעניינת במיוחד היא יחסם של האדמורי"ם מסוכצ'ב לישוב ארץ ישראל ולציונות. כבר האבני נזר תמך מאוד בישוב הארץ וכתב בתשובותיו כי "מצווה גדולה להשתדל אצל הממשלה ליתן רשות לקיבוץ אנשים לעלות. שזה ודאי תועלת גדולה בכמה עניינים… ואפילו להאנשים היושבים בחו"ל הוא מצווה גדולה לקנות נחלה בארץ ישראל. ובפרט אם יהיה להם מזה פרנסה, אף אם ישבו בחו"ל – נחשב קצת כאלו יושבים בארץ ישראל" (אבני נזר סי' תנ"ד). בתרנ"א 1891 שלח האבנ"ז את בנו ה'שם משמואל' לבקר בארץ ולקנות קרקעות, השליחות נכשלה מפני שהשלטונות העות'מנים לא אפשרו אז לנתינים זרים לרכוש קרקעות בארץ. אהבת הארץ המשיכה לבעור ברש"ב ובספר שם משמואל ניתן למצוא קטעים רבים על מעלת הארץ וחשיבות ישובה, ולהלן כמה דוגמאות:

"בבואו מפדן ארם ויחן את פני העיר…שגם שכם מצאה חן בעיניו אחר שנוכח ממהות המקומות והערים של חוץ לארץ, ואפילו של עבר הירדן, הבין ויעקב אבינו ע"ה יתרון מעלת ארץ־ישראל מתוך חושך של שאר המקומות (וישלח, תרע"ו, עמ' ל"ד)"

והדברים המפורסמים בקשר לחטא המרגלים:

"המרגלים, שרצונם הי' להתענג על התורה במדבר, וימאסו בארץ חמדה, לחרוש ולזרוע ולעסוק בגשמיות העולם … בחרו לשבת במדבר, והיתה העשיי' נחות דרגא להם – – אך לא כן הי' הרצון העליון, בי עיקר צורך גבוה נעשה על ידי עשי'ה, וידוע כי עיקר מעלת העשי'ה היא בארץ ישראל, כמ"ש הרמב"ן … והם שרצו בחכמה בלי עשיי הוא בכלל "חכמתו מרובה ממעשיו' (במדבר, תרע"ג, עמ' כ"ב).

ועל הצורך באחדות כדי לירש את הארץ, כתב:

"ולעומת שישראל מתאחדים, הן בפרט והן בכלל, לעומתם זוכין לירש את הארץ … אך באשר לא עמדו בנסיונם, והיה פירוד בין הדעת והאמונה, נדחה ה"דור דעה" מלהיכנס לארץ ולא ירשו דור באי הארץ אלא שבעה עממין … וזה היה מה שביקש בלק "שלא יכנסו לארץ" – שארץ ישראל עצמה מאחדת את כלל ישראל, "ולא נתערבו ישראל עד שעברו את הירדן" (בלק, תרע"ה, עמ' שמ"ג).

אולם הכמיהה והרצון לישוב הארץ לא גרמו לאב ובנו להצטרף לתנועה הציונית ההרצליינית ולתנועת המזרחי – אליהם התנגדו, וזאת ככל הנראה בעיקר מפני ההסתייגות משיתוף פעולה עם חילונים, ואולי אף מהקמת מדינה לפני ביאת המשיח. על סוגיה מעניינת זו הבאתי ספור מדהים מכלי ראשון ברשימה: ר' יצחק יעקב ארליך זצ"ל – סבא רבא של ז'אבו ארליך הי"ד. דברים מעניינים בנושא נכתבו  גם ע"י ידידי הרב אבישי אלבוים בבלוג המשובח 'עם הספר'  "הכת הידועה" האם היא הציונות?

אולם חלק מצאצאיו וחסידיו של הרש"ב נהיו לציונים של ממש, בד בבד עם נאמנותם והקשרים העמוקים שרחשו לחצר סוכצ'ב ואדמוריה. לרש"ב היו 19 ילדים (משני נשים) רובם נרצחו בשואה וביניהם האדמו"ר רבי דוד בורנשטיין הי"ד. לאחר השואה הקים בן אחר הרב חנוך העניך בורנשטיין את חצר סוכצ'ב בשכונת בית וגן בירושלים. הוא שימש גם  כיו"ר המחלקה החרדית בקק"ל, והיה העורך הראשון של בטאון 'ההד' שהיה ביטאון דתי-חרדי לאומי שיצא ע"י קק"ל. בתו של ה'שם משמואל' שרה צינא נישאה לרב שאול רפפורט, ובנם הוא הרב  שבתאי רפפורט לשעבר ר"מ בישיבת הר עציון, ראש ישיבת ההסדר  'שבות ישראל' באפרת וראש המכון הגבוה לתורה באוניברסיטת בר אילן. הרב רפפורט קשור בלב ונפש למורשת אבותיו בהלכה ובמחשבה  ומלמדה בכל הזדמנות. כדאי לקרוא את הראיון המרתק 'אש וקרח'  שערכו עמו בעלון עולם קטן לרגל מלאת 100 שנים לפטירת סבו ה'שם משמואל' (גיליון 1029 'שמות' תשפ"ו  עמ' 10-11)

בן אחר הרב אהרן ישראל בורנשטיין עלה לארץ והתיישב בת"א. הוא כתב את תולדות שלשת האדמורי"ם לבית סוכצ'ב לפני השואה והוציאם בספר 'מראה הדש"א'  (כ /0.2 / 176) [דש"א הם ר"ת: דוד –  בנו של ה'שם משמואל', שמואל – השם משמואל, ואברהם – האבני נזר]. כך מתאר הוא את בספרו את ההבדלים בין ה'אבני נזר' לבנו הרש"ב:

"ה"שם משמואל" היה שונה מאוד מאביו (ה"אבני נזר"), גם במבנה גופו ובהבעת פניו, כמו שהיה שונה ממנו הרבה בפנימיותו ובמזגו. ה"אבני נזר" היה בעל מבנה גוף שברירי, קומתו למטה מבינונית, דל בשר, עם קווי פנים חדים, ה"שם משמואל" לעומתו, היה לו גוף איתן ורחב גרם, קומתו קצת למעלה מבינונית, שרירי, ופנים מלאים לו. גם במזגם היה הבדל גדול בין האב לבנו; כבר הוזכר למעלה' והודגשה זריזות תנועותיו של ה"אבני נזר", בשבתו ובקומו, בהילוכו וגם בדיבורו, לעומתו ה"שם משמואל" היה מתון ועצור בהילוכו ובתנועותיו, יציבתו איתנה וכן גם פסיעותיו.

אבל לא רק בתכונותיו הגופניות היה שונה מאביו, אלא גם בכל דרך חינוכו וקבלת תורתו מרבותיו היה שונה מאביו. ה"אבני נזר" ינק את תורתו משלושת רבותיו, מקוצק, גור ואלכסנדר, ואילו ה"שם משמואל" קיבל את הכל ממקור אחד, מאביו. בעוד שה"אבני נזר" קלט את אשר למד מרבותיו השלושה', וזיקק אותם ואיחדם למסכת אחת. הרי שה"שם משמואל" קיבל כבר את רובי תורתו ממקור אחד, מאביו, וחסך מעצמו את מלאכת העיבוד והאיחוד של ריבוי מקורות לימודו. ולכן הגושפנקא של ה"אבני נזר" טבועה כל־כך ובולטת בתורת ה"שם משמואל", כי קיבל בירושה מה"אבני נזר" תורה שלימה ומגובשת, וזו ניכרת בכל דברי וכתבי ה"שם משמואל". ומסירת המורשת הזו היתה מושלמת, בלי הגבלה, וכבר אמרו חז"ל" בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו, מכל שכן כאן שהי' בנו ותלמידו כאחד, בנו יחידו, ותלמידו הותיק הצמוד אליו ביותר"

גם באופן הרצאתו היה הבדל: ה"אבני נזר" הרצה בצורה קצרה ותמציתית. ואילו ה"שם משמואל" שטח דבריו בהרחבה ובצורה מתאימה יותר לקהל שומעיו. דיבורו היה קצוב וסמכותי, לאט ובמתינות", כל מלה היתה שקולה ומבטא אותה בדיוק ומתוך הדגשה במקום הדרוש. לא היה מרים את קולו בדיבורו, והיה מרצה דבריו במשפטים מהוקצעים וברורים וקשורים יחד ובנשימה ארוכה.

בכל הליכותיו של ה"שם משמואל" היו נראים ישוב הדעת' וזהירות. היה בעל שכל בהיר ותפיסה חדה ומהירה, אבל סיגל לעצמו ריסון מרצון, כך שכלפי חוץ היה נראה מתון ושקט, למרות שבפנימיותו היה מהיר תוסס ונלהב. בדרך זו הצליח להסתיר מן העין את האש העצורה בקרבו' ואת ההתלהבות המתמדת. גם בשעת התפילה לא גילה את רתיחתו הפנימית, לא בנענועי גוף מופרזים ולא בהרמת קול, אף שפניו היו בוערות כלפידים", רק בעתים מיוחדות היתה התלהבות זו פורצת החוצה, בעיקר בשעת "עריכת השולחן", כשאמר אשת חיל וכו' בעוז ובלהט, וביותר בקידוש, ובנטילת ידים שלאחריה, או ב"אתקינו סעודתא" וכו', לפני מזמורי האריז"ל. ולכן מובנת ההדגשה המרובה על ההתלהבות בספרו "שם משמואל", ורואה בזה גם תרופה נגד השיגרה וההרגל וברור שזה בדיוק ההפך מן העצבות"

הרב ישראל אהרן היה ממייסדי ומתפללי בית החסידים של סוכטשוב בתל אביב שבו התפללו כמה עשרות שרידי חסידי סוכצ'ב, רובם אנשי הציונות הדתית. בין המתפללים היה הסבא של ז'אבו ארליך – רבי יהודה ארליך. לימים כתב אביו של ז'אבו הסופר רבי ישראל ארליך ספר בשם 'אביר הרועים' (כ / 0.2 /031) על תולדות אדמורי סוכצ'ב ומשנתם. בקטע מיוחד הוא מתאר את האווירה ששרה באותו 'בית חסידים' בתל אביב:

"רחובותיה הראשיים של תל־אביב ההומים, מלאים היו אדם. זה דמותם של הרחובות עם צאת השבת, שמרובין בהם המטיילים בזוגות ובקבוצות, לאחר מנוחת יום השבת. פניה שפנינו מרחוב המלך ג'ורגי לרחוב רש"יי הצר, מצאה אותנו בודדים. כאן אין מרבים לטייל ואין הרחוב משמש במוצאי שבת, אלא כקשר בין הרחובות הראשיים. כשקרבנו לאותו בית ישן, בן קומה אחת, העומד זה שנים ברחוב רש"י כבר שמענו קולות ובנות קול. בחצר כבר ראינו רבים. הכרנום. חסידי סוכטשוב שנתועדו לכאן הערב, נדחקים לעשרותיהם לפנים השטיבל" הדחוס־אדם, ממלאים את החדרים, את המרפסת הגדולה, כשכל המאורות דלוקים, מברכים איש את רעהו בגוט־וואך". מוצאיי שבת עתה אור ל־כ"ד בטבת ומלאו ארבעים שנה לפטירתו של האדמו"ר, רבי שמואל בורנשטיין, האדמו"ר מסוכטשוב, בעל "שם משמואל"…השלך הס. הכל מצטופפים אל עבר ראש השולחן. כאן מסובין זקני החסידים לבית סוכטשוב. כאן מסובין שרידי בית הרבי. הבן רבי אהרן־ישראל. הנכד, רבי מנחם־שלמה המכהן כרב בשכונת יד אליהו בתל־אביב, ונתכתר בכתר־אדמו"ר, לאחר פטירת אביו האדמו"ר רבי חנוך זצ"ל, בירושלים. השלך הס. ומעבר לראש השלחן נשמע קול הקורא פרק בספר שם משמואל", ופותח בהסבר. כן. סוכאטשוב. אבני נזר" ואגלי טל" – זה היסוד של תורה. "שם משמואל" זה ספר החסידות. מאימתי החלו שמות אלה מהדהדים בזכרוננו ? דומה, מיום שעמדנו על דעתנו. ישובים היינו בחיק סבא ובחיק אבא – וקולטים סיפוריהם אודות בעל האבני נזר". סבא ממה שידע בבחינת בדידי הוה עובדא", ואבא – ממה שידע מפי אביו. וכאן יותר משהיו אלה דברי חסידות, היתה כאן חריפות של האדמו"ר מקוצק, חותנו, ודברי הלכה משלו ומשל ספריו. ולאחרי מכן – שם משמואל". משום קירבה יתירה שהיה סבא קרוב לרבי שמואל, שבן דודו היה – לא סיפר בו, אך הרבה לצטט מדברי תורתו אבירי הרועים ששמעם ולמדם מספריו, וספריו אלה כרכי שם משמואל" בכריכתם השחורה, תמיד תמיד, בכל סעודת שבת ומועד מונחים היו על השולחן, ומהם היינו לומדים בין מנה למנה, ובין זמירות לזמירות. ולאחר מכן, בשטיבל", כד־הוינא טליא, לוויים ביד אב וביד סב, ואף כאן: אבני נזר, אגלי טל, שם־משמואל… ועד לרבי שביקר בארץ־ ישראל באמצע שנות השלושים, ועד לנזר שעל ראש ר' חנוך בבית וגן שבירושלים"

בנו של הרב ישראל אהרן בורנשטיין – נולד בפולין בד' אדר תרפ"ח, כשנתיים לאחר פטירת סבו ה'שם משמואל' ונקרא ע"ש סבו והסבא רבא שלו ה'אבני נזר' – שמואל אברהם. הוא עלה לארץ עם הוריו בגיל שש וגדל בתל אביב, הצטרף לגדנ"ע ולהגנה החל מגיל 14, במלחמת השחרור השתתף בהגנה על הקוצרים בשדות תל- עדשים, בל"ג בעומר תש"ח כשבועיים לאחר 'הכרזת המדינה' נפל בקרב עם כנופיה. שמואל-אברהם בורשטיין הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בנחלת-יצחק. חטא המרגלים עליו דיבר ה'שם משמואל' שלא רצו להיכנס ל'ארץ' ולעסוק בעבודות גשמיות ובמלחמות – תוקן ע"י נכדו שלחם  ונפל למען תקומת עם ישראל בארץ ישראל.

בשנים האחרונות התחבב מאוד הספר 'שם משמואל' על ידי ציבור דתי לאומי, והוא נלמד ע"י אנשים רבים. כמה כותבים גם חיפשו ומצאו דרכים להנגשתו לציבור הרחב הרב אלי שיינפלד ר"מ בישיבת חורב הוציא את הספר: לאור השם – הערות רוחניות בעבודת ה' לאור דברי “השם משמואל” בפרשות השבוע, ואת הספר: מועדי השם – עיבוד עכשווי  לתורת השם משמואל על חגי ישראל (כ / 7 / 40). בפתח הספר הוא כתב את הדברים הבאים:

"את כתבי ה'שם משמואל' הכרתי לראשונה לפני כעשרים שנה עת הייתי בחור ישיבה בישיבת הגולן. לא אחת חיפשתי ותרתי אחר שורשי המועדים. זכור לי היטב בירור ממושך שעשיתי על אודות פשרו של ט"ו בשבט. עיינתי בספרים רבים מתחומי המחשבה והחסידות, אך רק כאשר זכיתי ללמוד את דברי ה'שם משמואל', חשתי שמצאתי את שביקשה נפשי. באופן מופלא שזר האדמו"ר סוגיות שונות, קישר בין מחלוקתם של בית שמאי ובית הלל באשר לזמנו של ראש השנה לאילן לבין מחלוקתם העקרונית ביחס לדרכי הנהגת ה' בעולם, ואף הצמיח משם הדרכה בעניין מקומם של המוח והלב בעבודת השם. נמלאתי התרגשות ושמחה גדולה. מאז לא מָשה ידי מספרי ה'שם משמואל'. דברי ה'שם משמואל' נכתבו בקיצור ובעמקות, והם מזמינים את הלומד, גם אם לא זכה לשמוע את הדברים באופן ישיר מפיו של האדמו"ר, להמשיך לברר ולהעמיק בדבריו ולדלות מהם אור יקרות, שבכוחו להאיר גם את חיינו, כאן ועכשיו. מסיבה זו בשני העשורים האחרונים אני משתדל ללמוד בחבורה את דבריו העמוקים"

הרב כרמיאל כהן מישיבת ברכת משה במעלה אדומים הוציא את הספר: מפניני השם משמואל, והרב נדב מיטב מאור עציון הוציא את: מפתח ענינים לספר 'שם משמואל'  (כ / 7 נ/ 40) המאפשר למצוא התייחסויות לכל נושא למי שלא מעונין דוקא בלימוד רציף.  פרופ' אבי וינרוט הוציא את הספר: לאור שם משמואל (כ / 7 / 40) שהוא עיבוד של חלק מתורות  ה'שם משמואל' על סדר הפרשות, בפתח הספר הוא כותב:

"ה"אבני נזר" הטעים, כאמור, בהקדמה לספרו (אגלי טל), כי עונג וטעם בלימוד תורה מצווה הם, ומי שמתענג נעשה דבוק לתורה ודברי התורה נבלעים בדמו. כזה הוא העיון בספריו של "אבני נזר", והדברים נכונים גם בספר "שם משמואל" המבוסס, כאמור, על דברי ה"אבני נזר". העיון בספר "שם משמואל" הוא "מטעם". דבריו המקוריים להפליא, מסבים עונג עילאי, מרומם ומקדש. זהו תענוג שהוא מצווה. המבט הנגלה לעיני המעיין בספר "שם משמואל" הוא תמיד מפתיע, מדהים בחידושו, פותח עיניים ושובה לב, עמוק וחריף ועם זאת כה מובן ומתקבל על הדעת ועל הלב. זהו עונג של אמת! ספר זה הוא דוגמא ואות לכך שעונג מאמת יצמח"

ולאחרונה החלו חסידי סוכצ'ב להוציא את סדרת ה'שם משמואל' במהדורה חדשה ומאירת עיניים. עד כה יצא הכרך בראשית א לפרשות: בראשית – חיי שרה.

ניתן למצוא ברשת כמה סדרות של שיעורים קצרים בתורת ה'שם משמואל' שנמסרים ע"י רבנים מישיבות ההסדר. בחרתי להביא בפניכם את שיעורו של הרב מרדכי פרומר ממעלות לפרשת השבוע פרשת 'וארא' – גילוי שם הוי"ה בתולדות האומה ובחיינו.  ואם 'נתפסתם' אתם יכולים להמשיך ולהאזין לכל הפלייליסט' של 'השם משמואל בפרשה'  – טעמו וראו כי טוב ה'.

הוא התחתן צעיר עם יוכבד (יוכה) גם היא בת להורים ניצולי שואה מהונגריה שהקימו בית ומשק במושב הסמוך כפר אחים ונולדה להם בת – את ביתם בנו בישוב החדש 'אלון שבות' שהוקם יחד עם מעבר הישיבה מכפר עציון – ובבית שבנו ברח' השירות 12 הם נשארו לגור עד עצם היום הזה . יחד עם חבריו יצא מבית המדרש למלחמת יום הכפורים והשתתף בקרבות הבלימה הקשים בגולן שם נפצע קשה, הוא אושפז עם 40% כוויות וכאשר שאל  את רופאו מה סכוייו להישאר בחיים, ענה לו הרופא "אתה תחיה אם מאוד תרצה" והוא אכן רצה מאד, בעזרתה המסורה של יוכבד שלא עזבה את מיטת חוליו, רופאיו שנלחמו על חייו וכח הרצון האדיר שלו – הוא יצא מביה"ח לאחר שלשה חודשים להמשך טיפולים מורכבים בבית עד שהחלים. בהספד שנשא בנו בוגר הישיבה הרב אביהוד שוורץ (עד לאחרונה ראש מדור הלכה ברבנות הצבאית ובקרוב רב חיל האויר, ומלמד הדף היומי בישיבת הר עציון), הוא אמר שבתקופה זו כרת י"ש ברית עם החיים, המשפחה והחינוך. הוא חזר ללמוד בישיבה בהתמדה ונקשר במייחד ברבו הרב עמיטל, שהיה ביניהם חיבור מיוחד שוודאי שלרקע ההונגרי של המשפחות היה בו משקל. כשהמחזור הראשון של הישיבה סיים את תקופת ה'הסדר' שיש לחשוב על תוכנית שתאפשר לבחורים להמשיך וללמוד בישיבה תוך כדי דאגה לפרנסה וגם להשפיע מהרוח הגדולה של ישיבות ההסדר על החינוך של ילדי ישראל. וכך קם בתשל"ד המכון להכשרת מורים שע"י ישיבת הר עציון. בשנים הראשונות הוא נוהל ע"י הרב יהודה שביב זצ"ל, יהודה הצטרף לצוות הניהול ובתשל"ח התמנה למנהלו של המכון – תפקיד אותו מילא במשך כעשרים שנה. הוא ראה בתפקידו זה משימת חיים ושליחות קדושה, ופעל במסירות וללא ליאות לפיתוח המכון להגדלתו ושכלולו. בתקופות מסוימות היה יוצא לאחר העבודה במכון לעזור להוריו במושב שפיר בחליבת הערב ברפת. אולם בנוסף לתפקיד המנהל הטכני, הוא נכנס לעובי הקורה של שאלות החינוך הדתי והכללי במדינת ישראל,  חקר את הנושא מחינה תאורטית ומעשית והפך למומחה מהמעלה הראשונה בתחום החינוך. מענין שלמרות שכיום מזוהה 'מכללת הרצוג' בעיקר עם לימוד התנ"ך, י"ש עסק בעיקר בהוראת התושבע"פ והמשנה בפרט שבה ראה את פסגת החינוך הדתי וחשיבות גדולה גם בהנחלתה לציבור הכללי.

על קורותיו במלחמת יום כיפור והקמת המכון להכשרת ימים סיפר י"ש לד"ר צחי לבן רן בפודקסט הרפוד של מכללת הרצוג (עונה שניה פרק 17) בפרק שנקרא: מהטנק השרוף בנפאח להקמת מכון להכשרת מורים באלון שבות. האזינו והסכיתו מה הם חזון ושליחות.

בתש"ן פרסם מאמר בקובץ 'שמעתין' (גיליון 100) שנקרא 'הוראת שירת המשנה' שבה ניסח את עיקרי תפיסתו בהוראת המשנה:

"אחד הקשיים העומדים בפני תלמידינו, הוא הלימוד מתוך טקסט רצוף, בלתי מחולק, כמקובל בדפוסי המשנה השונים (כמו סיפור ולא כמו שיר!). ראוי להציע כי בראשית לימוד המשנה יקבלו התלמידים בצד הטקסט בדפוס המסורתי ומשנה עם ברטנורא או משנה עם פירוש קהתי), את הטקסט של המשנה בהדפסה מיוחדת, המציעה את המשניות כנתינתן ממנסחי המשנה, בצורה שקולה, מעוצבת ושירית. צורה זו תסייע להבנה, ותדרבן או התלמידים ליצירתיות, לפיתוח, לשאלות, ולגילוי דיוקים שונים. הרגלים אלה יאפשרו למתקדמים שבין תלמידינו, להציג לעצמם, בהמשך הלימוד, את המשניות כראוי, על פי הדוגמאות שלמדו בראשית לימודם. שלב זה יאפשר בדיקת אלטרנטיבות שונות וויכוח פורה בין הלומדים. להלן דוגמאות אחדות של משניות המועתקות כפי שנראה לנו להציע אותן בפני הלומדים. הקוראים בוודאי יגלו בעיון בכל אחת מן המשניות את המיוחד בניסוח, או את המעניין בצורת ההעתקה, או את המועיל בצורת ההוראה. כאן המקום להדגיש כי הצעתנו היא ראשית דבר, ולא סופו. שימוש בשיטה זו מאפשר המשך הלימוד בשיטות אחרות, פרשניות, הלכתיות, או מעשירות בכיוונים שונים"

בהרצאה שנתנה במכון 'מופת'  (ופורסמה בדפים 13 תשנ"א) ניסח י"ש את "עקרונות הגישה הספרותית תבניתית"

"גישה זאת בנויה על התמודדות בשלב הראשון עם המשנה עצמה, בלי פרשנות ובלי מקורות עזר. אלה יוצגו רק בשלב השני או השלישי. הגישה שאני מבקש להציע אינה שוללת את כל הגישות האחרות, אלא מהווה בסיס ויסוד להן. הגישה הרצויה, לאמיתו של דבר, היא זו האינטגרטיבית, העושה שימוש בגישות אחדות. עיקרה של הגישה המוצעת הוא התבוננות במשנה כטקסט בעל מרכיבים ספרותיים מובהקים, שמאפייניו הבסיס לעיון במשנה, להבנתה ולפרשנות שלה. דומים למאפייני השירה. הצגת המשנה תוך הדגשת המרכיבים הספרותיים שבה והתבוננות במבנה המשנה הן הבסיס לעיון במשנה, להבנתה ולפרשנות שלה…הגישה הספרותית תבניתית יכולה לשמש כבסיס ללימוד המשנה. שאלות שיעלו בעיון הראשון באמצעות גישה זאת יטופלו אחר כך באמצעות גישות נוספות. חשוב לאפשר לתלמידים לגלות שאלות בעצמם ולא רק לעיין בשאלות שהעלו אחרים. יש להשקיע מאמץ באיתור המשנה ובקביעות המבנה שלה. שהסכנה שהתלמיד יגיע לסילוף כוונת המשנה אינה גדולה, כי המורה תמיד יכול לתקן, לכוון ולהפנות לפרשנות. לא כל המבנים שווים. יש להעדיף את הדרך הפותחת בעיון הספרותי על פני הדרך העוסקת בפרשנות. המעלה של העיון הראשוני בטקסט של המשנה היא שהתלמיד עומד בפני אתגר יצירתי, בפני חומר המחייבו לחשוב ולגלות בעצמו את הטמון בטקסט"

במאמריו אלה ואחרים נתן י"ש דוגמאות לתועלת שניתן להפיק מהוראת המשנה באופן זה של קריאת בצורה מעוצבת, העיון במבנה המשנה בצורה זו עוזר להבין את תוכנה ולשננה. ויתירה מזו גורם לתלמיד להבחין בעצמו בקשיים המתעוררים במשנה שעליהם עמדו האמוראים בגמרא ופרשני המשנה ראשונים ואחרונים. לאחר שהתלמיד עומד בעצמו על פשוטה של משנה והשאלות שמתעוררת בה, הוא יהיה בשל יותר לעבור לשלב השני של לימוד פרשנות השמנה המסורתית המתייחסת בין השאר לקשיים העולים ממבנה המשנה.

באותם שנים שבהם כתב י"ש את מאמריו אלו החל הרב אברהם וולפיש לפתח את שיטתו בלימוד המשנה, בעקבות מורו הרב דב ברקוביץ, הוא טען שבמשנה ישנה עריכה ספרותית הבאה לידי ביטוי לא רק בתוך כל משנה כיחידה עצמאית, אלא גם במבנה הפרק, היחידה (כמה פרקם העוסקים באותו נושא), והמסכת. לשיטתו העריכה הספרותית מגלה לנו רעיונות מחשבתיים ורוחניים העומדים מאחורי ההלכות המובאות במשנה. את יסודות שיטתו הוא סיכם בעבודת המוסמך שלו 'תופעות ספרותיות במשנה' (תשנ"ד) שנכתבה בהנחית חוקר האגדה בשיטה הספרותית – פרופ' יונה פרנקל ז"ל. כמובן שכיוון המחקר הנ"ל התאים לכיוון הקריאה של י"ש לעסוק במבנה הספרותי של המשנה, והוא הוזמן לשמש כמרצה ב'מכון להכשרת מורים' בשיעוריו במכון פיתח את שיטתו ואף פרסם כמה מאמרים חשובים בכתב העת נטועים – בטאון לענייני תורה שבעל פה של מכללת הרצוג, שהחל לצאת באותה שנה. את השיטה המגובשת הציג וולפיש בעבודת הדוקטורט שלו שיטת העריכה הספרותית במשנה על פי מסכת ראש השנה (ב / 0.7 / 41), והביאה לפני הציבור שוב בספרו: מרבדי משנה – פרקי ברכות. עיון ספרותי ורעיוני במשנת ברכות (ב / 0.7 /41).  תלמידו של הרב וולפיש במכון להכשרת מורים היה ביגר הישיבה הרב יעקב נגן שלימים פיתח בדרכו שלו את השיטה כפי שניצתן לקרוא בספרו: נשמת המשנה – צוהר לעולמה הפנימי של המשנה (ב / 0.7 / 58).

אולם כאמור, י"ש התענין בנושא המבנה הספרותי של המשנה בעיקר כאמצעי עזר ללימוד והוראה וביחס למשנה בודדת כיחידה עצמאית, במשך השנים הוא עיצב משניות רבות, ובתקופת מחלתו התגייסו חבריו לסייע בידו לסיים את המלכה ולהעלות לרשת לאתר 'דעת' של מכללת הרצוג  את כל שישה סדר משנה מעוצבים, בשם: משניות מעוצבות. בפתח האתר הציג י"ש את הרעיון והתועלת המרובה שיש  בלימוד המשנה בצורה זו:

"בשנים האחרונות מתפרסמים מקורות התורה שבעל פה, והמשנה בכללם, בתבניות חדשות ומעניינות. זאת, לצורך הקלה והשבחה של הלימוד וההוראה. סידור המשנה בשיטה של "משנה מעוצבת", משמעו הדפסת ששת סדרי המשנה כאילו היו פיוט או שירה, ולא בהדפסה המקובלת שבה הטקסט מסודר בצורה של פרוזה. הדפסה שירית-פיוטית כזאת עוזרת כמובן לשנן את המשנה בעל פה, במיוחד לאור העובדה שבמקורה, התורה שבעל פה היתה "תורה דבורה", ששיננו בעל פה.

הסידור בשיטת "משנה מעוצבת" מאפשר שכבה נוספת של הבהרה והבנה של משמעות המשנה. הסידור לא כולל רק שורה מתחת לשורה כשכל השורות מיושרות לצד ימין, אלא "הזחה", כלומר סידור המילים של המשנה בצורה שמבהירה לקוראים מתי מתחילים היגד או פסקה חדשים. ההזחות מאפשרות לקוראים לראות בצורה בהירה מה המבנה של הסעיפים הכתובים במשנה ומה יחסי הגומלין ביניהם. מתכונת כזאת מציפה תובנות שנסתרות בעיון במשנה המיושרת לימין, והופכת את המשנה למובנת, מאירת עיניים ומעוררת מחשבה. היא מאפשרת לערוך השוואת והקבלות, ולא פחות מכך, יכולה גם לעורר אצל הקוראים ואצל הלומדים שאלות והצעות לסידורים אחרים.

"המשנה המעוצבת" מיועדת להקל על הלימוד, אבל גם לאתגר אותו לחשיבה נוספת ומעניינת. התבונה שבמלאכת ההזחה היא תבונה שאפשר ללמוד ולתרגל, והיא יכולה להיות מכשיר רב ערך ללמידה פעילה של הלומדים ולפיתוח מיומנויות של עיון והעמקה. לפעמים, נכון יהיה למסור ללומדים מראש את העיצוב, ולפעמים – לאתגר אותם לחשוב על ההזחות בעצמם. "המשנה המעוצבת" מיועדת לראות במשנה דיקלום שקל יותר ללמוד בעל פה, אבל גם שיר ששורותיו אינן בהכרח חוזרת על עצמן. שיר שיש בו עומק הן מצד המילים והן מצד ה"מנגינה".

בפרק מיוחד של הפודקסט 'הרפוד' (עונה שניה פרק עשרים) המשנה המעוצבת – כך נכון ללמוד וללמד משנה הסביר י"ש את עקרונות המשנה המעוצבת ומעלותיה.

לאחר כעשרים שנים בראשות המכון להכשרת מורים, מונה י"ש למפקח על המכללות למורים. ולמרצה בכמה מכללות, באותה תקופה התפנה לכתוב את עבודת הדוקטורט שלו בנושא שכה היה קרוב לליבו  ובו ראה את החשיבות הרבה ביותר: הוראת תורה שבעל פה – הוראת משנה ותלמוד בחינוך הישראלי באספקלריא של תוכניות הלימודים והספרות הדידקטית את העבודה כתב בהנחית  הפילוסוף של החינוך היהודי פרופ' מיכאל רוזנק. בסיום העבודה כתב את הדברים הבאים:

"דומה כי עתידה של הוראת תורה שבעל פה תלוי, מצד אחד באפשרות להשתחרר מתמונת עולם שאינו קיים ומצד שני בביטול הציניות; דהיינו, על אנשי החינוך הדתי להכיר בתמונת עולם חדשה ולהתאים את עצמם ככל האפשר למציאות שבתי הספר פועלים בתוכה. על אנשי החינוך הכללי, אם הם מעונינים בהמשך זיקתם לספרות חז"ל, לחתור לאמפטיה כלפי המקורות במקום הציניות שהם נוקטים בה, ולהתמודד בצורה מושכלת ורצינית עם הוראת המשנה והתלמוד…

האתגר בהוראת תורה שבעל פה הוא במציאת מסילות לליבו של כל תלמיד בתחום הדעת הסבוך הזה, ולא רק לליבו של המוכשר ביותר. הסיכוי של החינוך הדתי הוא במציאת גורמים מחזקי מוטיבציה, ובמציאת דרכי הוראה ההולמים את ההוראה הנרחבת לכלל התלמידים, ולא רק לאוכלוסייה סלקטיבית, כפי שהיה מקובל בדורות קודמים.

מערכת חינוך נמצאת בסיכון בין השאר, כאשר היא מציבה לעצמה מטרות שהם מעבר ליכולת ההשגה, או שהיא בעצמה אינה מאמינה בהן, וממשיכה להכריז על מטרות אלה רק בגלל שמרנות או העמדת פנים. הסיכוי של החינוך הדתי בהוראת משנה ותלמוד הוא בהתאמת המטרות לגיל התלמידים ולסוגי האוכלוסייה המגוונים, הבאים בשערי החינוך הדתי, תוך הצבת רף סביר מבחינה פדגוגית. התחושה שגורלו של החינוך הדתי יוכרע לדורות על ידי ההוראה של התורה שבעל פת, מלווה רבים מהכותבים בתחום, ומאלה הדואגים לעתיד החינוך הדתי.

הסיכוי של הוראת התלמוד בישיבה התיכונית הוא בהמתקת הלימוד, הנחשב בעיני התלמיד הרגיל כגלולה מרה. המתקת הלימוד יכולה להתקיים באמצעים מגוונים ובגישות שונות. תחושה מרוממת של בן הישיבה הלומד גמרא היא תחושה קשה להנחלה ולחיקוי. הבסיס התרבותי, קיומי, חוויתי, של הישיבה, המאפשר ללמוד גמרא בדרך ישיבתית, קשה להעתקה למסגרות אחרות. הסיכוי של הישיבה התיכונית הוא ביכולתה להחזיר לחלק הישיבתי שבה אותה תודעה ישיבתית חווייתית, אשר יש המעידים שאין חוויה מסעירה ומרוממת ממנה.

תמונת התלמידים בבית הספר הממלכתי העומדים מול הספרים הגנוזים בארון, מול המשנה והתלמוד, היא תמונה המאפשרת לבחון את הסיכויים להזדהות ולמציאת רלוונטיות בלימוד ספרות זאת, כמו גם את הסיכונים לניכור גובר ולניתוק מוחלט מספרות חז"ל ההתנגדות הקיצונית בעשורים הראשונים של המאה העשרים להוראת המשנה והתלמוד בבית הספר הכללי וההתנגדות המוחלטת לעיון בספרות ההלכה, התחלפו במשך השנים ביחס פושר ובאדישות מעצבי תוכניות הלימודים החדשות בתורה שבעל פה בנו את הוראת המקצוע ואת תוכניותיו בעיקר בגישה ערכית תרבותית. התוכניות אינן מתיימרות להקנות יכולת לימוד עצמאית בתורה שבעל פה, אלא רק יכולת התמצאות בה. מוקד התוכניות הוא הפיכת לימוד המשנה והתלמוד ללימוד ערכי, ללימוד משפיע על החניכים וממילא גם על החברה ועל הליכותיה. התוכניות בנויות בצורה מודולרית והן מאפשרות בחירה במספר יחידות ונושאים, המתאימים לכל קבוצת לומדים תוכניות כאלה נותנות סיכוי מתקבל על הדעת – גם מצד המורים, גם מצד התלמידים וגם מצדה של החברה – ללמוד משנה ותלמוד בחברה לא מסורתית באופן אמפטי. בהצגת המשנה והתלמוד בדרך שבה הסממנים הדתיים יהיו מוצנעים, יש סיכוי וסיכון כאחד. הסיכוי הוא בכך שהתוכן ההומניסטי האוניברסלי המצוי במשנה ובתלמוד, שהוא תוכן מעניין המשקף את רוח דברי חז"ל, עשוי לדבר גם אל ליבם של התלמידים החוששים מדימוי דתי.

הסיכון הוא בכך שתינתן תמונה חלקית – ואולי אף מסולפת – על המשנה והתלמוד, מבחינת הבנת המשמעות המקורית של החיבורים. הפתרון המסתמן לדילמה זאת הוא במודעות המורים, ואולי גם של התלמידים, להיבטים השונים הקיימים במשנה ובתלמוד, ואשר לכל אחד מהם זכות קיום עצמאית. מודעות כזאת תאפשר למנוע תחושה של אחיזת עיניים ושל סילוף מכוון של המורים את כוונתם המקורית של החיבורים. סיכון לעתיד הוראת תורה שבעל פה בחינוך הממלכתי כרוך בתוכניות יומרניות קשות להגשמה ולעומת זאת סיכוי לעתיד הוראתה מצוי בחשיבה מחודשת, בהשתחררות מסטריאוטיפים ומבוז ליהדות הממוסדת, ובהכרה האופטימית בסיכויים צנועים למציאת טעם במשנה ובתלמוד בבית הספר הכללי"

על מפעל חייו בהכשרת מורים לחינוך הדתי ותובנותיו הוא שוחח בפרק נוסף של הפודרסט 'הרפוד' (עונה שניה פרק 18) שנקרא: צו השעה – מכשירים מורים.

כשפרש לגמלאות, הוא לא נח על זרי הדפנה, והאמת שבכלל לא היה אצלו מושג כזה "לנוח" כל ימיו היה קם לפנות בוקר ומתפלל במניין ראשון ועובד עד שעות מאוחרות (את ההשכמה המוקדמת ירש מבית הוריו שבו היו צריכים להשכים קום לחליבת הבוקר). משפחתו מספרת כי הכינוי הכי חריף מבחינתו היה "זו בטלנות" – וביומנו שבו היה מצין כל יום מה עליו לעשות היה מציין לעיתים "שתי דקות מנוחה"… ואכן לאחר שעסק עשרות שנים בהכשרת מורים לחינוך הממלכתי דתי. הוא התגייס בכל כוחותיו להקמת וניהול המכון החרדי להכשרת מורים לחנוך העצמאי, שם בכוחות רעננים הקים מערך הכשרה שבו יישם את העקרונות שרכש במשך השנים והתאים אותם לציבור החרדי מתוך שותפות של אמת ודוד שיח מכבד. שותפיו החרדים לצוות והתלמידים הרבים העריכו אותו מאוד וישמו את הכלים שקבלו ממנו לשיפור ההורה בחינוך העצמאי. את ההערכה והאהבה שהוא קיבל מתלמידיו הרבים ניתן לראות במודעת האבל שהם פרסמו לאחר פטירתו, ובדברי ההספד שנשא בהלויה הרב נחום עודד הופמן המנהל הפדגוגי של המכון החרדי במאה שערים (החל מדקה 29.30 בצילום הלוויה שלפניכם). הוא עצמו סיפר על כך בפרק נוסף של הפודקסט 'הרפוד' (עונה שניה פרק 19) הכשרת מורים חרדים – גשר בין בית המדרש לכיתה.  מונלץ לשמוע את כשרון הרצאתו מראהו וקולו של ר' יהודה שוורץ בשיעור שהוקלט בביתו בחודשי חייו האחרונים על מזמור תהילים ק"נ – הללויה הללו אל בקודשו.

הרב חזקיה די סילוה (להלן רח"ד) נולד ב- 1656 בליווורנו שבאיטליה. באותם שנים צמחה ופרחה קהילת יהודי ליוורנו ורח"ד למד תורה מפי רבניה. אולם נפשו של רח"ד חפצה בתורת ארץ ישראל, ובהיותו כבן עשרים עלה לירושלים, ולמד בישיבתה המפורסת 'בית יעקב' שנוסדה ע"י רבי יעקב ישראל חאגיז' ובראשה עמד באותם שנים חמיו של הרב חאגיז' – הראשון לציון הראשון ר' משה גלאנטי המכונה המג"ן. כשנתתים לאחר עליתו נשא לאשה את חנה בתו של איש ההלכה והרופא רבי רפאל מרדכי מלכי שעלה גם הוא עם משפחתו באותם שנים מאיטליה ולמד בישיבת 'בית יעקב' שם פגש את רח"ד ובחר בו לחתן. לאחר חתונתו המשיך לעמול בתורה בישיבת 'בית יעקב' בירושלים, ותקופה מסוימת אף גלה למצרים ללמוד מרבי שלמה קוסטא ורבי יהודה שארף . ב- 1689 נפטר ראש הישיבה המג"ן, והישיבה נכנסה למשבר ובנוסף הייתה שנת בצורת והיה רעב קשה בירושלים. רח"ד נשלח ע"י רבני העיר לאירופה לגייס כספים עבור תושבי ירושלים במסעו הגיע לאמשטרדם שבאותם הימים היתה מרכז לדפוס עברי. הוא התעכב בעיר כדי לסיים את כתיבת ספרו הגדול 'פרי חדש על יורה דעה' (סימנים א-קכב) ולהביאו לדפוס.

מסתבר שבזמן שהותו של הרח"ד באמשטרדם ועבודתו על סיום כתיבת ה'פרי חדש' הוא ישב בספריה החשובה של בית המדרש 'עץ חיים' ספרדי, שנוסדה עוד ב- 1639 ועברה למשכן הקבע שלה בבית הכנסת הפורטוגזי החל מ- 1675 ושם היא נמצאת עד עצם היום הזה. הספריה של בית המדרש עץ חיים – אשכנזי הנמצאת היום בחדר אמשטרדם שבספריתנו – נוסדה רק בשנים יותר מאוחרות, אולם ככל הנראה חלק מן הספרים הישנים שבה, נאספו מבתי הכנסת האשכנזים של אמשטרדם, ומי יודע אולי רח"ד למד גם בהם (ביינתיים לא מצאנו הערות שלו בשולי הספרים שברשותנו…). כמובן שהמהדורה הראשונה של הספר נמצאת ב'חדר אמשטרדם' אשר בספריתנו.

בהקדמת הספר מסביר רח"ד את שם הספר 'פרי חד"ש' הן כר"ת של שמו חיים די סלויה – והן בגלל החידושים הרבים שבספרו. הוא דן בכל שאלה ממקורותיה בתלמוד ובדברי הראשונים ובוחן בביקורתיות וללא מורא את דברי הראשונים וגדולי פוסקים שקדמו לו. יש בספר לעיתים חדושים לקולא, כמו פסיקתו לגבי חלב עכו"ם "הכלל העולה דבעיר שלא נמצא שם חלב טמא, או שהיא יותר ביוקר מחלב טהור, מותר לקנות מהעכו"ם חלב שחלבו בלא ראיית ישראל כלל. וכן מצאתי המנהג פשוט פה אמשטירדאם, וכן נהגתי אני גם כן זולת קצת יחידים הנזהרים בזה" קדם לו בפסיקה זו הרדב"ז. ויצאו כנגדה בתוקף החת"ס ואחרונים נוספים. בספר הוא קורא תגר על חומרות יתירות אחר התלמוד, ואומר אין לנו לגזור גזירות מדעתנו בדבר שלא נזכר בתלמוד… אין לנו לחדש אחרי שנסתם התלמוד (סי' כ"ז א', סי' ל"ז א', סי' ל"ב ו', סי' נ"ח ט"ז). ולעיתים הוא דוקא מחמיר כנגד הדעה המקובלת. אך החידוש הגדול בספר הוא שבזמנו כבר החלו להתקבל בעולם פסקי המחבר בשו"ע והרמ"א כמחייבים. ואילו רח"ד לא ראה את פסיקות הב"י כמחיבות וחלק עליהם בכמה וכמה מקומות ולעיתים בלשון חריפה כדבריו בסי' ש"ט ס"ו "שהמחבר וכל האחרונים טעו בזה."

פרסום הספר 'פרי חדש' גרם לסערה, כפי שמספר בן הדור רבי אברהם הלוי בעל שו"ת גינת ורדים (1650-1712) בשו"ת גינת ורדים (כלל ג' סי' ג):

"עובדא הוה בחד צורבא מרבנן דהוה חריף טובא ואורייתיה מרתחא ליה וחיבר ספר על טור י"ד הוא ספר פרי חדש. ויש בו חדושים רבים מפלפול ובקיאיות. ואע"פ שאין הכרעתו מכרעת לנו לענין פיסקא דדינא, מ"מ יועיל לנו הספר הלז להקל מעלינו טורח החיפוש, ולכל הפחות יועיל להערה ואנחנו נדע מה נעשה… ויהי כבוא הספר הלז למצרים עברו מעברה על מקצת דבריו ומצאו ששלח רסן לשונו לדבר תועה על גדולי ישראל… ועל רבי' הגדול ב"י אשר הוא לכל הוראתינו יסוד ועמוד בכל התלמוד… ויהי בהתפרסם הדברים… וקבצו חכמי ישראל מבני העיר וגם גרים הנמצאים מארץ אחרת ויבקשו לקעקע ביצתו ועלתה הסכמת החכמים לפייס שני הצדדין לבלתי שלוח יד בחכם המחבר ולא לפגום בכבודו ח"ו ולא בנגידא ולא בשמתא, אכן בינם לבינו בסתר דברו אתו תוכחות והתנצל וידע אשר עשה ובוש ממעשיו… עלתה הסכמתם שספריו הנמצאים פה מצרים שישקעו בבנין וגזרו והחרימו בכל תוקף ובכל אלות הברית על דעת המב"ה [=המקום ברוך הוא] שלא יקרא אדם בספר הלז לא קריאת עראי ולא קריאת קבע וכתבו הסכמה זו… וחתמו בה כל חכמי העיר וגם הנמצאים מארץ אחרת גם נקרו נקרו הנה רבני חברון תוב"ב ושאלו מהם שיסכימו במעשה אשר נעשה ואמרו שלרצון בני העיר הם חותמין בהסכמה זו אכן אינם מקבלים הסכמה זו עליהם שבצאתם חוץ לעיר יחזיקו בספר הלז וילמדו בו"

נמצא א"כ שרבני מצרים (ושניים מרבני חברון)  הטילו איסור על הספר 'פרי חדש' והורו לגונזו. אם כי לאחר לחצים לא הטילו חרם על המחבר עצמו.

לאחר כשנתיים בחו"ל, חזר ה'פרי חדש' לירושלים. בשהותו באמסטרדם הוא פגש את הגביר ר' יעקב פירירא, נדיב מפורסם שתרם רבות למטרות צדקה באמסטרדם ובארץ ישראל. יעקב פירירא היה בנו של הגביר אברהם פירירא שייסד בשנת תי"ט (1659) את ישיבת חסד לאברהם בעיר חברון. לאחר פטירת אביו בשנת תנ"ט (1699) הגדיל בנו יעקב את קרן התמיכה בישיבה והרחיב אותה. מאז נקראה הישיבה "חסד לאברהם ואמת ליעקב". הפרי חדש הציע לגביר להקים ישיבה דומה בירושלים שילמדו בה חכמי העיר ושתיקרא על שמו. ואכן כשחזר רח"ד לירושלים הקים ישיבה שהקראה 'בית יעקב – פירירא' והיותה תחליף לישיבת 'בית יעקב – ויגה' שבה למד הוא עצמו ונסגרה לאחר פטירתו של ראש הישיבה המג"ן. רח"ד עצמו עמד בראש הישיבה ומסר בה שיעורים, אולם לא ארכו הימים וכשנתיים לאחר חזרתו ארצה בימי החנוכה כ"ט בכסלו תנ"ו (סוף 1695) נפטר הרח"ד והוא כבן 39 בלבד! ונקבר בחלקה הספרדית בהר הזיתים.

כעשור לאחר פטירתו, יצא בנו הצעיר רבי דוד מירושלים לאמשטרדם עם כת"י שהותיר הרח"ד – פרי חדש על אורח חיים. רבי דוד טיפל במסירות בכל הנדרש להדפסה וזכה להוציא את הספר ב- 1706.  גם בספר הזה ישנם פסקים מקוריים, לדוגמא בהלכות מגילה מעלה המחבר את השאלה: כיצד נהגו לצום בתענית אסתר, הרי כתוב שכל הימים שבמגילת תענית בטלו חוץ מחנוכה ופורים, ובמגילת תענית נאמר שכל הימים הרשומים בה אסורים בתענית גם לפניהם ואחריהם? הוא מביא את תרוצו של הרז"ה שמכיון שפורים נחשב ל'דברי קבלה' ודברי קבלה אינם צריכים חיזוק א"צ לאסור את התענית לפניה, וכאן מחדש רח"ד חידוש גדול שכ"ז נכון לגבי פורים דמוקפים שיום ארבעה עשר הוא הפורים שלהם ומכיון שהוא מדברי קבלה מותר להתענות לפניו ביום י"ג. אולם בירושלים שיום הפורים שלהם הוא בט"ו האיסור להספיד ולהתענות ביום י"ד הוא רק בגלל שהוא ב'מגילת תענית' (שהרי איננו נחשב לפורים וממילא איננו מדברי קבלה) וא"כ יש לאסור להתענות גם ביום י"ג כמו בכל הימים האסורים רק בגלל מגילת-תענית ולכן צריכים חיזוק. רח"ד מסיים "נפיק לדידן דיתבינן בירושלים דקרינן בט"ו שיהא אסור לן להתענות בי"ג וכן נראה עיקר אע"פ שלא נהגו כן". מענין לציין שיש מהדורות ישנות של הספר שצינזרו וכתבו "ואין נראה עיקר"…

אגב, פגשתי פעם יהודי ירושלמי חסיד קרלין ירושלמי, שאמר לי שמקובל במשפחתם שהפרי חדש הוא המרא דאתרא של ירושלים, ובירושלים יש ללכת אחרי פסקיו – ולכן אינם מתענים בתענית אסתר בשנים שהיא חלה בי"ג באדר (רוב השנים).

כמובן שהמהדורה הראשונה של הפרי חדש או"ח נמצאת גם היא בספריתנו, בספרית הרב יששכר תמר זצ"ל. העותק שלנו היה בבעלותו של הרב אברהם לוונשטאם (1775-1839) רבה של מזריטש ואמדן. בנו של רבי אריה לייב ברעסלא מח"ס שו"ת פני אריה. בעלותו מופיעה הן עג"ב שער הספר, והן בדף מיוחד המצורף לספר.

נחזור לדברי רבי אברהם הלוי  בעל שו"ת גינת ורדים שהבאנו לעיל, לאחר שהוא מתאר את החרם שהחרימו רבני מצרים את הספר 'פרי חדש' הוא ממשיך וכותב: "והחכם המחבר נתבקש בישיבה של מעלה ובכן כמה וכמה חכמים שלמים וכן רבים נכספה וגם כלתה נפשם להגות בספר הלז… מה גם שזה לי ימים והדבר הזה בלבי כאש בוערת…"

לאחר דיון האם החרם הותר לאחר פטירתו של המחבר מגיע הרב הלוי למסקנה כי החרם לא הותר מעצמו אבל די בכך שאותו בית הדין שהחרים יבטל כעת את האיסור ויהיה מותר ללמוד בספר. ואכן בהשגחה פרטית התמנה ב- 1740 תלמידו המובהק של רח"ד – רבי שלמה אלגאזי השני (1673-1762) לרבה של מצרים, וביטל את האיסור על ספר 'פרי חדש' ועוד הגדיל לעשות שהיה נוהג לפסוק כדעת רבו בכל מקום שבו חידש פסקים יחודים. ואכן מאז זכה הספר 'פרי חדש' להכרה כאחד מספרי הפסק מהשורה הראשונה, ולקוטי פר"ח שבהם מסקנות דיוניו ופסקיו נדפסו במהדורות רבות של השו"ע. להרחבה על פרשת החרם על הספר 'פרי חדש' ורקעה, כדאי לקרוא בעבודת הדוקטורט של הרב פרופ' שלמה זלמן הבלין "רבי אברהם הלוי מחבר שו"ת גנת ורדים ובני דורו" (ה / 3 / 14) עמ' 301-315.

ב- 1696 כשנה לאחר פטירת הפר"ח נולד בעיר סלא שבמרוקו – רבי חיים בן עטר – האור החיים הקדוש. לא כאן המקום להאריך בסיפור חייו, לענייננו כעת חשוב הספר 'פרי תאר' שאותו חיבר, בהקדמת הספר, הוא מתאר את שלשת הפוסקים מפרשי השו"ע שבדבריהם הוא עוסק בספרו:

"הראשונות – מפרשי השו"ע הראשונים הנה באו, וחיבוריהם הם בבחינת נהרי נחלי דבש סביבות הגן והיו לשלשה ראשים: שם האחד פי' שונה הלכות, אשר שם הזהב וזהב האר"ש ההיא טוב. ושם הנהר השני גיחון יבטח כי יגיח ירדן אל פיהו, שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו. ושם הנהר השלישי חדקל, שמימיו חדים וקלים, הוא ההולך קדמת אשו"ר לחפש אחר פסקי ראשונים ותוהא בהם – וחרב קולמוסו מלאה דם חללים וצרופים אשר צרף במצרפו, ואמר כי הוא זה פרי חדש, אליו תשמעון"

בדבריו אלו מסביר האוה"ח שבספרו הוא ידון בדבריהם של נושאי כליו של השו"ע: הט"ז והש"ך, שאותם הוא משבח. ובספר 'פרי חדש' שאותו הוא מבקר על מגמתו וסגנונו. השם 'פרי תאר' לקוח מן הפסוק "זית רענן יפה פרי תאר קרא יהוה שמך.." (ירמיהו יא, ט"ז) והמילה 'תאר' מתכתבת עם שם המשפחה 'עטר'. האוה"ח בחר להוציא את ספרו מסביב לשו"ע כאשר מצד אחד של השו"ע מודפסים מחדש דברי ה'פרי חדש' במלאם ומצד שני ה'פרי תאר'  את הטעם לבחירה זו הוא מסביר בהמשך ההקדמה:

"לטובה נתכוונתי  להדפיס חידושי סמוך ל'פרי חדש', לפי שרוב משאי ומתני עמו יחדתי, לשתי סיבות: א', כי דרך לו ישר  כאדם בעל חכמת תורה הישרה, ב' לפי שחורפתו מְחַלְיָא לִיה  חריפותו גורמת לו לדבר נגד ת"ח גדולים וטובים ממנו  המה גדולי עולם, והסיר מסוה הכבוד  שהיה ראוי לו לנהוג בהם, אשר לא טוב עשה בזה דוקא. וברוך ה' יגעתי יגיעה שכליית ומצאתי  כי כמלא נימא עֲבָרַתּוּ אינו חסר אלא מלא נימא משלימות דעת הראשונים, ורְתחת תורתו גְמָעַתָּה – ומלא נימא זו נבלעה ונגמעה בשל ורתחת תורתו גְּמָעַתָּה, ונאמן עלי הדיין שלא עסקתי עמו דרך קינטור, אלא באהבת אמת ואמונה".

לספר המשולב משני הפרות 'פרי חדש' ו'פרי תאר' קרה המחבר 'פירות גנוסר' עפ"י הגמרא בברכות מ"ד המדברת בשבח פירות גינוסר – המתוקים.

ב- 1741 עלה האוה"ח עם כשלשים משפחות תלמידיו לארץ ישראל – כשנה לאחמ"כ התיישב בירושלים והקים בה ישיבה בשם 'כנסת ישראל'. באותו תקופה חי בירושלים נער כבן 18 בשם חיים יוסף דוד אזולאי  שלימים גדל לאחד מגדולי ישראל  הלא הוא רבנו החיד"א שבספרו שם הגדולים (מערכת ספרים, ערך פרי תואר) מספר את הסיפור המדהים הבא: "ואני זכיתי בילדותי לילך עם הרב הנזכר (=רבי חיים בן עטר) וכל בני ישיבתו לעשות זייאר"ה על מצבת הצדיקים שבעיר הקודש ירושלים ת"ו, וכבואנו למצבת הרב 'פרי חדש' ראינו להרב הנזכר שנשאר יחידי על מצבתו כמו רביע שעה, ורחושי מרחשן שפוותיה. והבנו דהיה שואל מחילה ואומר כי לשם שמים נתכוון וכיוצא"

באותה שנה שבה הגיע האוה"ח לירושלים, טיפל ידידו רבי שלמה בן יצחק אלוף מליוורנו בהדפסת ספריו 'אור החיים – על התורה' ו 'פרות גנוסר' בבתי הדפוס שבליוורנו. ההדפסה נתקלה בקשיים בגלל הביוקרטיה הקשה של קבלת 'רישיון הדפסה' שהייתה באותם שנים באיטליה. רבי שלמה התייאש ומסר את הספר 'פרות גנוסר' להדפסה באמשטרדם! וכך מסובב הסיבות סובב שגם הספר 'פרי תאר' המתפלמס עם ה'פרי חדש' יידפס כמו ספרי הפרי חדש על יו"ד ועל אוה"ח – באמשטרדם!

למרבה הצער גם האוה"ח הק' כמו עמיתו ה'פרי חדש' נפטר כשנה בלבד לאחר עליתו ארצה והקמת ישיבתו, כשהוא בן 47 בלבד. הוא נקבר בהר הזיתים במרחק מטרים ספורים מקברו של בעל ה'פרי חדש' – ומסתמא גם בעולם האמת הם יושבים ולומדים ומתווכחים יחד. הפרי חדש נפטר כאמור בחנוכה  ולכן מעטים עולים לפקוד את קברו ביום היארצייט שלו, אולם כאשר עולים המוני בית ישראל לקברו של האור החיים הקדוש ביום ההילולה שלו בט"ו בתמוז, רבים  מהם פוקדים גם את קברו הסמוך ונראה של בעל הפרי חדש שאתו התפלמס בעל האוה"ח ב"אהבת אמת ואמונה".

ולמעוניינים להרחיב ולהעמיק על שיטתו של ה'פרי חדש' בהלכה, מצ"ב שיעורו של הרב שמואל גלייזר ר"מ בישיבת ההסדר בירוחם – פרי חדש (הרב חזקיה די סילוה) – במסגרת הפודקאסט 'עולמם של אחרונים'

אתמול י"ג מרחשון מלאו 110 שנים לפטירתו של רבי אליעזר ליפמן פרינץ (1835-1915) (להלן: אל"ף). הוא נולד בעיר ארנהם אשר בהולנד. אביו החבר ר' רפאל פרינץ היה צאצא של משפחה שהגיעה להולנד מאיטליה באמצע המאה ה-17 ועסק במסחר בדים ושטיחים. הוריו דאגו לחנכו בחינוך יהודי ברמה גבוהה אצל מחנכים ת"ח חשובים, ובמקביל למד מדעים באופן עצמאי. מגיל צעיר שולב בעסקי המשפחה ובכל רגע פנוי עסק בתורה. בהיותו כבן כ"א נשא את הנרייטה יעקובזון מאמשטרדם לפרנסתו עסק במסחר בשטיחים ולנשמתו התעמק בלימוד תורה ויצר קשרי מכתבים עם גדולי תורה ומחקר. לצורך לימודיו החל בבניית ספריתו הגדולה, והזמין ספרים חשובים מסוחרי ספרים מרחבי העולם היהודי. הוא השתלם במלאכת המילה ומל ילדים רבים בעיר והסביבה, ישנה תשובה מעניינת של רבי יעקב עטטלינגר בעל הערוך לנר על שאלתו לגבי מילה בשבת של בן ישראלית שהתעברה מנכרי. החל מ-1871 החל לפרסם בכתבי עת מאמרים תורניים, סקירות וביקורת ספרים – בכל מקצועות התורה.

בברנהם נולדו לזוג פרינץ חמישה בנים ובת. ב-1876 לאחר כעשרים שנות מגורים בברנהם עברה המשפחה לאמשטרדם, שם בעיר הגדולה מצא אל"ף כר נרחב לפעילות, מפאת עושרו הוא לא נזקק לעסוק יותר במסחר ויכל להקדיש את כל זמנו לתורה וכמה – הוא פתח בביתו 'בית מדרש' בו נמסרו שיעורים ברמה גבוהה ע"י גדולי תורה, ובראשם הגאב"ד המהרי"צ דינר שאותו קיבל עליו כרבו.  בנוסף ללימודיו ומחקריו, הוא נרתם לפעילות ציבורית והתמנה לראש 'חברת פקידים ואמרכלים' – חברה שנוסדה ב-1810 ופעלה רבות למען הישוב הישן בארה"ק. אולם לא ארכו ימי הטובה ובשנת 1876 נפטרה רעיתו האהובה הנרייטה ושנה לאחמ"כ נפטרה גם אמו. אל"ף נותר לבדו מטופל בשישה ילדים, והוצעה לו הצעת שידוך עם האלמנה גבי' שראה לאב מפרנקפורט דמיין, והוא החליט לעבור לפרנפורט. ספריתו מנתה אז כבר כמה אלפי ספרים יקר ערך ביותר, ותוך כדי תהליך אריזתם החליט אל"ף להכין קטלוג של הספריה שלו קרא: נעימות אל"ף. למלאכת הכנת הקטלוג שכר את ר' יהודה פלק שבהקדמת הקטלוג, כתב את דברי המבוא דלקמן:

"אל אוהבי תורה ודורשי ספריה! הספרים האלה הכתובים ברשימה הזאת נקבצו ונאספו במחיר רב ע"י הגביר היקר החכם והנכבד כ"ה אליעזר ליפמאן בן כ"ה רפאל פרינץ נ"י, רבים מהם מגדולי חכמי ישראל הקדמונים וגאונים אנשי השם המפוארים הנדפסים בדפוסי העברים הקדומים היקרים מאד במציאות. גם רבים מגדולי ישראל חכמי זמננו הנדפסים בזמן הזה;  ומלבד כי טהורים ונקיים הם מחלאה, מכורכים בכרכים יפים ונאים הנחמדים למראה ונעימים להשכיל. ולמען הקל למבקש לדעתם, חצצנו נערנו כיד ה' הטובה עלינו השכיל לכתוב את שמות הספרים האלה ע"ס א"ב עם תמונתם תכנם ומחבריהם מקום וזמן דפוסם, וזאת חשבנו למשפט להודיע על מלאכת הרשימה הזאת וענינה. דברי המרשים – יודא ליב בן מוהר"ר גבריאל פאלק, אמ"ד ליראה את ה' לפ"ג [ תרמ"ז]"

מאשתו השניה נולדו לו שלש בנות ובן אחד, ולאחר שנפטרה אשתו השנייה בפרנקפורט דמיין נישא בשלישית ליעני עפשטין. גם בפ"ד לא הניח ידו מפעילות ציבורית והקים ארגון "חבורת מוהלים" ובכך סייע לרגולציה של המצוה שעליה מסר נפשו בכל תחנות חייו.

כשקמה התנועה הציונית, הצטרף אליה רא"ף בכל ליבו, והתפלמס עם רבנים מתנגדי הציונות, בספר המיוחד "פרנס לדורו – התכתבות אליעזר ליפמן פרינץ עם חכמי דורו" (מ / 7 / 183) מופיע מאמר בהמשכים שפרסם ב-1904 "בעניין הציונות" (עמ' 428-440), בסוף המאמר הוא כותב את הדברים הבאים:

פתגם ידוע הוא בתורת הקבלה "עלמא די לעילא אצטריך לאתערותא דעלמא די תתאה" אותו רעיון מתבטא גם בתהלים (קטז יג): "כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא"; רק אחרי שהרימותי כוסי למעלה – רשאי אני להזכיר את שם ה' ולבקש את עזרתו. עינינו נשואות לאל הטוב, לישועה, רוח והצלה לאחינו ולאחיותינו המעונים בלחץ הגלות. עזרה חומרית וסיוע כספי נוכל להושיט לקרבנות הפוגרומים, לסובלים מרורות אחרי עמידה אמיצה בהגנה עצמית, שבה הפסידו את הכל, במערכה נגד כוחות אכזריים, ונאלצו לנטוש את חורבות שכונותיהם. אבל מה נענה ואיך נעזור לנשים ולבנות שנאנסו, לגברים ולנערים שנרצחו, לפליטים שגורשו מבתיהם, ועדיין אין לבנו סמוך ובטוח שראינו כבר קץ לסבלם, שהמאורעות והפרעות האלו ח"ו לא יחזרו על עצמם! האם אין אנו חייבים, נדרשים ומצווים להשתדל ולדאוג לאלו האחים שרק בגלל ייחוסם היהודי נרדפים על צווארם, להשיג עבורם מקלט בטוח ולקומם הריסות חייהם? האם יש פתרון יותר קרוב ועולה על הדעת מרכישת אדמות ארצנו, המיועדות לנו, ושרק בגלל שנאת חינם גורשנו משם, להחזירן במאמץ מלוכד, משותף ומאוחד לרשותנו?. הרצל, תיאודור הרצל – הגבור שעמד על משמרתו ונפל זה עתה, יהא זכרו ברוך – לא שאף אלא למטרה זו. הוא היה האיש המבשר שהכריז על שיבת ציון. הכרזתו השיבה מתהום הנשייה עריקים, שנמנו על קבוצות יהודים שכבר מחקו מתוך תפילות ישראל כל זכר ציון וירושלים  שחזרו מהתנכרותם ותחי בהם רוח חדשה לציון, מתוך הבנה משוכנעת שעם ישראל תמיד התפלל ועודנו מתפלל על בניין ציון ושובנו לשם. ראשי התנועה הציונית לא חשבו אף פעם, וגם כעת אינם חושבים, לדחוק את הקץ ולכונן תנועה משיחית. ואם השעה משחקת להם ויוזמתם תצליח בסיעתא דשמיא – לא יראו בהצלחתם את הגאולה המיוחלת ומימוש חזון נביאינו. משאלת לבם נובעת מרגשי אחווה ואהבת הבריות. ממעמקי לב הקשיבו לקול היוצא ממסתרים, קול ממרומים, קול ה' חוצב להבות אש בלב בוער בנדיבות דשמיא הומניטרית"

עד כאן דיבר אל"ף על הציונות וארץ ישראל כ'מקלט בטוח', אולם הוא ממשיך ואומר שאכן שלומי אמוני ישראל, מצפים מהתנועה והציוניות ליותר מכך:

"אכן אנחנו שאיננו מתגרים בהם אלא מקבלים את מאמציהם של שומרי ציון הנאמנים בסבר פנים יפות אנחנו מגלים עוז בנפשנו לראות בתנועה זו סימן ל"עקבות משיחא". אין אנו רוחשים אמון לקנאים הקיצוניים הטוענים שאסור לנו להצטרף לתנועה הציונית כיוון שבתלמוד הורונו שהקב"ה השביענו שלא לעלות בחומה המקיפה את גלותנו. מקובל עלינו פירושו של פרשננו הראשון לתלמוד, רש"י, לכתובות קיא ע"א, שלא ניחלץ מהגלות באלימות ובכח הזרוע. אנו חוזרים ומזהירים, שאנו רואים בתנועה הציונית תרופה ומרפא למצב המועקה והחולי של היהדות והיהודים, באשר הם שם, בגלות. התנועה הציונית תשכין אחדות ושלום בקהילות ישראל, בקהילות המפולגות והשבורות, אשר בשני חלקיה מחזיקים את מוסדות הציבור היהודי באותה נאמנות למסורת; מקפידים על שחיטה, כשרות, מקוואות, חינוך וכו' לקיימם כדת וכדין לפי החוק היהודי המסורתי. זאת ועוד, אם תשכיל הציונות לחדור לכלל ישראל נזכה לקירוב הרחוקים. כלומר, הקהילות הדוגלות בהתנגדותן לכל עתיד משיחי ומדעיכות בלב בניהן את נר האמונה בביאת המשיח, אותן הקהילות שמחקו כבר כל זכר לציון גם אלה תשובנה לחיק העם, ליהדות הלאומית, ותשאנה לבסוף מתפילותיהן בעול האומה, באורח חיים יהודי נאמן. בדרך זו יקוים חזון הנביא יחזקאל (לז כב): "ועשיתי אותם לגוי אחד בארץ בהרי ישראל… ולא יחצו עוד לשתי ממלכות עוד". נבואה זו נאמרה אחרי תחיית העצמות היבשות של שבט אפרים, אשר העזו לשחרר את עצמם מגלות מצרים, בלא רשות ההשגחה העליונה – אנחנו מצביעים על דברי חז"ל אלו ללא תוספת ביאור"

בספר מובאים התכתבויות מרתקות בשלל נושאים עם  גדולי הדור ההוא, חוקרים חשובים ואישי ציבור. בפתח הספר מבוא על האיש ותולדות חייו מאת נכדתו הגב' אלס בנדהיים שאף ערכה את הספר. בספר נוסף –  'פרנס לדורות' (פ / 8 / 149) כונסו דברי תורתו ומחקריו של אל"ף מתוך הבמות השונות שבהם פורסמו כתבי יד וגליונות ספריו. בספר: הגהות וביאורים לש"ס, מאמרים על תפילה ומנהגים, הגות מחשבה ולשון ועוד. בסוף הספר מדור שבו צילומי הקדשות של מחברים שהעניקו לו את ספריהם, ודוגמאות של כריכות ספרים מפוארים מספריתו. הגב' בנדהיים פרסמה גם את: אילן יוחסין למשפחת אליעזר ליפמן פיליפ פרינץ – שניתן לראותו באוצה"ח. המעיין שם ימצא שצאצאיו של אל"ף פזורים היום ברחבי ארץ ישראל – וממשיכים לתרום מאונם והונם למפעלי תורה וחסד.

אל"ף אף סייע למדפיסי הש"ס דפוס וילנא, וב"אחרית דבר" שבסוף התלמוד בבלי נכתב לו הבעת תודה "לכבוד הרה"ג השוע הנדיב מוהר"ר אליעזר ליפמן פרינס מאמשטרדם". ובסוף מסכת חולין אף נדפסו הגהות וחידושים ממנו.

הרב פרינץ נפטר בי"ג בחשון תרע"ו (21 באוקטובר 1915) בפרנקפורט דמיין, ונקבר במיידרברג (Muiderberg) שבאמסטרדם. ב-1930 תרם נכדו ר' משולם אליעזר פרינץ מלונדון את ספריתו, שכללה כבר כ-8000 כותרים בהם כרכים נדירים ועתיקים, לבית המדרש למורים מזרחי שברחוב הלל בירושלים – שלימים הפך למכללת ליפשיץ. עם הגעת הספריה, נערף טקס רב רושם, בהשתתפות נציגי הרבנות הראשית, הסה"ל, משפחת פרינץ וקהל גדול. בטקס נאמו הראי"ה קוק, הרב מאיר בר אילן ונציג המשפחה פרופ' אברהם הלוי פרנקל.

תשעים וחמש שנים שכנה הספריה החשובה במכללה למורים ע"ש ליפשיץ בירושלים, בארונות עץ מיוחדים שהוקדשו לה. לאחרונה נוצר צורך בהעברת הספריה ובהסכמת בני המשפחה נאמני ההקדש הוחלט כי החלק הארי של הספרייה יועבר לספריה הלאומית, כשחלק ממנו אף יוצג באולם הקריאה של הספרים הנדירים, וכעשירית מהאוסף יישאר בחזקת מכללת הרצוג – ליפשיץ, ויקבל מקום של כבוד בספרית המכללה אשר ב'היכל שלמה'. זכיתי לעבור יחד עם ידידי דוד אלטלף ואיתי קופר על אלפי הספרים שבספריה ולבחור מהם את הספרים שישכנו ב'היכל שלמה' -זאת הייתה חוויה מיוחדת במינה וחד פעמית!. זכה רבי אליעזר פרינץ, הת"ח והחוקר, עסקן הציבור למען ישוב ארץ ישראל והציונות, שספרייתו המפוארת תשכון משכן קבע בספריה הלאומית של מדינת ישראל, ובסמינרים למורים דתיים המחנכים את הדורות הבאים לתורה וחכמה – בירושלים עיה"ק. יהי זכרו ברוך!

היום ה' חשון הוא יום השנה העשירי לפטירתו של אדם זרטל ז"ל (להלן א"ז). א"ז נולד ב1936 בקיבוץ עין שמר אשר במועצה האזורית 'מנשה', הוריו היו ממקימי הקיבוץ ואביו משה זרטל (זילברטל) היה ממנהיגי השומר הצעיר בורשה ובארץ ישראל. א"ז למד כלכלה וחקלאות והיה פעיל בקיבוץ ובגיל 30 כבר היה מרכז המשק. במקביל שלח ידו בכתיבת סיפורים ותסריטים. ואף זכה בפרסים על כתיבתו. במלחמת ששת הימים הוא השתתף בקרבות כקצין בהנדסה קרבית – ולאחר המלחמה השתתף בשיחות העדות של לוחמים שכונסו בקובץ "שיח לוחמים". לקובץ הייתה אג'נדה מסוימת שבאה לבטא את קשיי הלוחמים מהצורך להרוג את האויבים ולכבוש שטחים מיושבים בערבים, מסיבה זו הושמטו הראיונות עם תלמידי מרכז-הרב שהשתתפו במלחמה וביטאו רוח אחרת לגמרי ורק ב2018 נוספו הראיונות במהדורה החדשה של הספר (נ / 4.32 / 060 – מכללה), אגב, אחד מהלוחמים תלמידי מרכז הרב שדבריהם מובאים בספר הוא הרב יואל בן נון שאיתו ניפגש שוב בהמשך הבלוג. לאחר המלחמה יצא א"ז לשליחות באפריקה  ומיד עם פרוץ המלחמה חזר לישראל וסייע בניהול צליחת תעלת סואץ במבצע אבירי לב כקצין הנדסה בכיר, במהלך הקמת הגשרים נפצע קשה מפגז מצרי. הוא שהה  כשנה בבית חולים, ונשאר נכה ומהלך בעזרת קביים שהפכו לחלק מדמותו. המלחמה והפציעה השפיעו עליו ל'חשב מסלול מחדש' והוא החליט ללמוד ארכאולוגיה ולהתחבר לשורשים של עם ישראל בארץ ישראל. ב1978 עוד כשהיה סטודנט הצטרף לסקר הארכאולוגי הגדול 'סקר הר מנשה' שבהמשך זכה להובילו, הוא טען שרק באמצעות הליכה ברגליים ניתן להכיר את השטח באמת ולא לפספס ממצאים חשובים, וכך במשך כ11 שנה צעד ברגליו בעזרת קביו בהרים ובוואדיות ורשם כל סימן לתילים וישובים עתיקים סימנים לחקלאות קבורה ועוד.

את כל הממצאים רשם א"ז בדקדקנות והוציא אותם בשישה כרכים הנקראים: סקר הר מנשה בשנים 1992-2016. החידוש החשוב של 'סקר הר מנשה' הוא מציאת ממצאים בשטח של מאות נקודות ישוב קטנות המתוארכות לתקופת ההתנחלות, וזרטל טען כי לאור ממצאיו מתחזקת תקפותו של הסיפור המקראי – יציאת מצרים, הנדודים במדבר, הכניסה לכנען דרך עבר הירדן היא תקופת ההתנחלות, התגבשות העם, והכיבוש הישראלי. בכך הציב עצמו א"ז כאחד הלוחמים התקיפים בגישה הארכאולוגית וההסטורית המצמצמת שטענה שספורי המקרא בנוגע לכיבוש וההתנחלות אינם תקפים הסטורית. במפעל חייו זה סגר א"ז מעגל כאשר בן קיבוץ עין-שמר אשר במועצה האזורית מנשה הכווללת רק את החלק ה'שפלתי' של חבל מנשה אשר ממערב לקו הירוק – העפיל בהר וכבש ברגליו את הר מנשה – אשר ממזרח לקו הירוק. במסגרת סקר זה זיהה א"ז את האתר 'אל אחוואט' בצפון מערב השומרון כ'חרושת הגויים' המקראית מקום מושבו של סיסרא שר צבא יבין. על השערה זו ועל מקורם של גויי הים הוציא את ספרו: סודו של סיסרא – מסע בעקבות גויי הים ושירת דבורה (נ / 1.1 / 289- מכללה)

אבל תגלית חייו של א"ז שאיתה הוא מזוהה יותר מכל היא כמובן המזבח בהר עיבל, במסגרת סקר הר מנשה הגיע זרטל להר עיבל שם גילה שרידי מבנה גדול קדום מאוד, הוא השיג תקציב לחפירה והחל לחפור – בתחילה העלה כל מיני השערות לגבי מהות המבנה ודחה את האפשרות שמדובר במזבח, אולם בהמשך החפירות חלה תפנית מעניינת , כפי שמספר א"ז בספר המיוחד שהקדיש לתגלית " עם נולד – מזבח הר עיבל וראשית ישראל" (נ / 1.1 / 306 – מכללה):

"אחר הצהריים, לאחר תום העבודה, ישבנו בחדר בצריף המדרשה. הקירות היו ערומים. ליד הדלת נידלדלה כתובת שנותרה מאיזה חג: "עוד ניטע כרמים בהרי שומרון". במדרשה דתית אין תולים תמונות על הקירות מחשש עינא בישא של רבנים קיצוניים. שתינו קפה והמשכנו לדון במהותו של המבנה בהר עיבל. היה זה יום רביעי, 15 באוקטובר, 1983.לאחר הדיון בזהות האפשרית בין המזבח במשכן למבנה של חורבת עיבל נטלתי נייר וציירתי סקיצה של המבנה, השמורה עימי עד היום. "במה" ממולאה ומרוצפת מלמעלה, ששתי חצרות מרוצפות לפניה. הבמה מוקפת בקיר סובב, ועולה אליה כבש כפול…היה זה ציור פשוט למדי, שתיאר את מה שכבר ידענו. אך כשראה אותו צבי קניגסברג, איש שבי שומרון ונאמן המשלחת, קפץ ממקומו כנשוך נחש. איני זוכר אדם שהחוויר כך בבת אחת, אחר־כך האדים -ואיבד את כושר הדיבור. בלי לומר כלום בהה כמה שניות בסקיצה על הנייר. אחר־כך רץ החוצה, נעלם, ולאחר דקות חזר במרוצה כשהוא נושא בידו ספר חום קטן: אחד משישה סדרי משנה – סדר קודשים, מסכת מידות.

זה הרגע לומר דבר או שניים על צבי קניגסברג. הכרתי אותו שנתיים קודם לכן, כשהיינו שקועים בסקר של בירת ממלכת ישראל שומרון. צבי הוא איש גבוה, צנום וממושקף. תנועותיו ודיבורו מהירים. תמיד רץ ונחפז לאן שהוא. היו לו בית ומשפחה ביישוב, אך את עיקר זמנו עשה בריצות בלתי פוסקות. למדרשה ולתלמידיה סיפק את התקציבים, הכספים, המזון – ושאר דברים שאין העולם יכול בלעדיהם. צבי "התאהב" מייד בעבודתנו ונצמד אלינו בחוזקה. להר עיבל הגיע בעונה השנייה ומאז לא נפרדו הדרכים: בכל שעה פנויה היה מופיע באתר ומצטרף לחופרים. מוחו היה הר געש של רעיונות. בלי הרף הרצה בפנינו בעיניים לוהטות. כשהיתה לו שעה פנויה אחר הצהריים היה מופיע, לבוש מכנסיים קצרים וסיגריה בידו, מתיישב ועוקב בעיניים מוקסמות אחר מיון החרסים. הוא גם נהג להיכנס לוויכוחים סוערים עם המתנדבים מהקיבוצים: על ההתנחלויות, על נצח עם ישראל, על ההיסטוריה. באותו יום, 15 באוקטובר, נכח גם הוא בדיונים הבלתי רשמיים; עתה חזר, חסר נשימה, עם המשנה בידו.

חלפו שנים מאז. עבר חלף הזמן, באו והלכו מאורעות, נעשתה היסטוריה. אבל את הרגע הזה לא ישכח מי שהיה שם. רגעים כאלה אינם חוזרים על עצמם. צבי חזר במרוצה עם ספר המשנה; שלושה או ארבעה בחורים בהו בו. הוא התיישב, נשם בכבדות ופתח את הספר בסדר קודשים. היה זה הפרק השלישי, העוסק בהלכות מזבח בבית המקדש השני בירושלים (במסכת מידות יש תיאור שלם של בית המקדש, הכולל את הפרטים הטכניים הקטנים ביותר).

הפרק השלישי נפתח כך…"המזבח היה שלושים ושתיים על שלושים ושתיים…" אבל לצד התיאור המילולי היה שרטוט מזבח העולה הגדול של הבית השני בירושלים, ששוחזר על־פי המשנה. להוציא כמה פרטים, היה השרטוט דומה לסקיצה שציירתי על הנייר כמה רגעים קודם לכן. המזבח במשנה היה רבוע (ולא מלבני כשלנו); למעלה במרכזו היה התפוח (ערימת האפר של הקורבנות) ובפינותיו – ארבע הקרנות. אל ראש המזבח הגדול עלה הכבש, רחב מזה שלנו. משני צדדיו של הכבש הגדול היו הכבשים הקטנים. שניהם עלו אל הסובב – היא המרפסת שהקיפה את המזבח.שני המבנים היו זהים: זהות ארכיטקטונית שנראתה במבט ראשון. הזהות הגדירה את המבנה בהר עיבל כמזבח והסבירה את החלקים שבילבלו אותנו: עתה ניתן לראות מהו סובב ומהו כבש כפול ומה ההיגיון שמאחורי כל העניין. היה רגע של שתיקה. הדמיון היה קרוב כל־כך שמשהו עמד בגרון היושבים בחדר. לאחר השתיקה פרצו צעקות: "היי" ו"הורא" ו"הידד". עמדנו על הרגליים, התחבקנו וצרחנו. חבורת גברים ונשים בבגדי עבודה יצאה מגדרה. לחלק מאיתנו עמדו דמעות בעיניים. היה קשה להבין את גודל הרגע. התיאור במשנה סגר את התמונה והסביר את כל העניין"

א"ז לא ציין באיזה הוצאה של המשנה היה אותו כרך חום של המשנה, אולם כל לומד משנה מבין מיד שהכוונה למשנה עם פירוש קהתי והרי העמוד עם תמונת המזבח מתוך משניות קהתי:

וממשיך א"ז ומספר, על ההתרגשות שאחזה במתיישבי שבי-שומרון והסביבה:

"בחוץ החלו להתקבץ אנשים. הם שמעו את הצעקות הבלתי רגילות באווירו של ערב הסתיו השקט. הם נכנסו אל החדר, שאלו קצת, לא הבינו. אחר כך הציצו בציורים – וראו את הדמיון. אנשי המדרשה והחופרים כאחד היו שותפים מלאים ללבטים, להיסוסים. כולם ליוו את החפירה בסקרנות ובשקיקה. עתה עברה ההתרגשות מאדם לאדם. הכול החלו לשוחח בהתרגשות וגם לצעוק. לעומד מן הצד היתה זו בוודאי תמונה מוזרה: משלחת ארכיאולוגית מדעית, רצינית וכבדת סבר בדרך כלל, יוצאת מגדרה, יורדת מן המסלול ופוצחת בקריאות הידד. כי מעבר לפתרון החידה המקומית – היה ברור שנתגלה דבר שסופו מי ישורנו. הרגשנו שקשה עוד להעריך את היבטי התגלית. שאנו עומדים על סף תקופה חדשה. אל המקום הזה הגענו בדי עמל, והיינו מוכנים אליו מבחינה נפשית. הרמזים על תגלית קרובה וחשובה – הלכו ונתרבו. התגלית גם לא ירדה כרעם ביום בהיר. להפך, היה זה מין קרשצ'נדו, שיאה של דרמה שנתפתחה לאיטה. הכול הוביל אל הרגע הזה בצריף, הבשיל והיה מוכן. ואולי גם זו היתה הסיבה לפורקן של הרגעים האלה. אם אכן נתגלה המזבח שמשה ציווה לבנות על הר עיבל; ואם מתאים המבנה לקטע חשוב במקרא, המתאר טקס מרכזי סביב המזבח, שבו ישראל "היה לעם" (דברים כז, ט) – כי אז מדובר במהפך: מהפך ביחס בין הארכיאולוגיה לחלקים הקדומים של המקרא. כבר באותו רגע, וביתר שאת אחר־כך, עברה בנו רגשה. היינו עוד רחוקים מהבנת כל המשמעויות הנובעות מכך, אך הלב עלה על גדותיו.

הלילה ההוא לא יישכח: ארוחת הערב והפעולות האחרות נתבטלו ואיש במחנה לא ישן. כל אנשי המקום – המתנדבים, הצוות, אנשי המדרשה, מתנחלים מהיישוב הגיעו דחופים אל החדר בצריף. במקום הצנוע הזה הצגנו את שני הציורים. לא היית צריך להיות איש מקצוע כדי להבין. הדמיון היה רב ואי־אפשר היה להתעלם ממנו. האנשים התבוננו בשקט, השוו, הסבו אלינו את עיניהם. מהבסיס הסמוך של חיל התותחנים שמעו כבר על התגלית. באו קצינים וחיילים, הסתכלו, לחצו ידיים. אחר כך טילפנו לאי־שם: בערב החלו להגיע מיישובים סמוכים. יצאו קבוצות קבוצות, הסתכלו לרגע, פתחו את התנ"ך. מחוץ לצריף ועל הדשא שמצפון לחדר האוכל של המדרשה הדליקו מדורה, ישבו בחבורות, התווכחו ואחר־כך שרו. את החנות הקטנה של היישוב פתחו לרווחה והביאו בקבוקי יין וכיבוד. סידרו על השולחנות כמו בחגיגה. דבר לא היה מאורגן בלילה הזה; לא פקודות ולא הנחיות. לקראת חצות התרבו הבאים: כמו הוליך עוף השמים את הקול. צריך להבין: רובם של האנשים הללו חיו ביישובי השומרון זה כמה שנים. התנאים היו קשים, חלוציים, ראשוניים. רובם גרו עם משפחותיהם הגדולות בקרוואנים צרים. האנשים הצעירים האלה התיישבו בשומרון מתוך רצון לשוב אל המקומות שבהם נוצר עם ישראל. עתה, כשנתגלה סימן ישיר לראשית העם, לא יכלו שלא לחגוג. להם כמו נתגשם חלום – ואני לא התכוונתי לזאת. ביקשתי רק לחפור את התנ"ך, ובלילה ההוא התבוננתי בהם בעיניים מורחבות. גם המתנדבים הנוצרים רקדו ושרו והתפללו. התברר שיש לתגלית משמעות רבה גם להם – אמריקנים ואוסטרלים ושוודים ועוד. הם אחזו את התנ"ך והתלהבותם היתה רבה. אפילו אנשי הקיבוצים, שחונכו על סוציאליזם ואחוות עמים, שגדלו על התנ"ך כאוסף של אגדות יפות ותיאוקרטיות – גם הם שמחו. כך עברו הערב והלילה של 15 באוקטובר 1983".

כפי שוודאי שמתם לב, למרות המעבר שעשה א"ז מספרות לארכאולוגיה – לא איבד את יכולת הכתיבה הספרותית שלו, ואכן הספר 'עם נולד' אף שעוסק ב'ממצא ארכיאולגי' כתוב ונקרא כספר מתח מרתק, ומומלץ לכל מי שמתעניין בהיסטוריה של עם ישראל. א"ז זיהה את הממצא כמזבח בהר עיבל שאותו בנה יהושע בן נון ככתוב בספר יהושע פרק ח. כששמע הרב יואל בן נון על התגלית, ביקר כמה פעמים באתר וחקר אותו לעומקו במאמר מקיף שכתב  בשם "המבנה בהר עיבל וזיהויו כמזבח" ביסס  י. בן נון את זיהוי המזבח כמזבח שבנה י. בן נון, וטיפל בכמה בעיות שמעורר זיהוי זה מבחינה הלכתית. א"ז בספרו הנ"ל מצטט בעמ' 175-180 את עיקרי המאמר הנ"ל ומסכם:"ניתוחו של בן-נון הוא מאלף: בעוברו על המקורות התלמודיים הואה בודק, אחד לאחד, באיזה מידה מתאימות ההלכות המאוחרות למזבח שלנו…" אגב, למי ששואל את עצמו שם המשפחה "בן-נון" נבחר ע"י אביו של ר' יואל חבר האקדמיה העברית ללשון ומיסד מכללת שאנן למורים – ד"ר יחיאל בן נון (1911-1983) כעברות לשם משפחתו הקודם 'פישר' (=דייג) עפ"י ההנחה הפילולוגית שגם פירוש שם אביו של הושע – 'נון' משמעותו דג כפי הידוע לנו מהארמית.

א"ז לא היה טיפוס של "תחת גפנו ותחת תאנתו" וסמוך לסיום עונות החפירות בהר עיבל, החל בפרויקט גדול נוסף והוא זיהוי וחפירה של "מתחמי הגלגלים", הוא גילה כי בבקעת הירדן ובמורדות המזרחיים של השומרון ישנם  כ32 מתחמים מתקופת ההתנחלות בעלי צורת כף רגל. לאחר מחקר הוא הגיע למסקנה כי אלו אתרי פולחן ישראלים, וקישר אותם למקומות המכונים בתנ"ך 'גלגל' והסביר ששמם נובע מכך שהם בנויים משני עגולים (אליפסות)  כצורה של כף רגל. ע"ס השוואות לתרבויות שכנות הוא הגיע למסקנה שהצורה הנ"ל באה לבטא באופן סמלי מקום מקודש שבו כביכול האל מניח את "כף רגלו", ובכך פירש פירוש/ חדש את הביטוי 'עליה לרגל' כעליה למתחם הבנוי בצורת 'רגל' – את מחקרו ורעיונתיו הספיק לכתוב כספר מרתק גם הוא בשם 'כפות רגלי האל – איך גילינו את הגלגלים בבקעת הירדן'. א"ז נפטר בה' חשון תשע"ה, ונקבר עם הקביים שבעזרתם צעד בא"י לארכה ולרחבה. את מחקרו בענין 'מתחמי הגלגלים' סיים ערך והוציא לאור תלמידו הארכאולוג שי בר בספר בשם: כפות רגלי האל – איך גילינו את הגלגלים בבקעת הירדן (נ / 1.1 / 370- מכללה)

ונסיים ב'אפילוג' שכתב א"ז בסיום הספר 'עם נולד' שדומני שמהווה סוג של סכום מפעל חייו – ומאפיינת את אישיותו המיוחדת והשורשית של אדם זרטל ז"ל:

"עשר שנים חלפו מאז עונת החפירות האחרונה. האתר בהר עיבל, שרבים יצאו נגדו בחריפות, לא נשכח מלב; יותר ויותר אנשים מכל הדתות והאמונות נוהרים אליו. יש כאן מין תחיה חדשה: שוב החלו לעלות אליו לרגל. זה המקום היחיד הקשור ישירות למשה ויהושע – מנהיגי האומה ויוצריה. זה המקום שישראל היה בו לעם ושם קם המונותיאיזם המשוכלל – אמונה באל אחד שיש עמה גם תורת מוסר חדשה. אירוניה קטנה של ההיסטוריה: מדובר כאן בתגלית הקשורה לדת ופולחן; ועם זאת מסר חשוב של המזבח הוא הצורך להיוהר מקנאות דתית, מדעית ואינטלקטואלית. קנאות כזו, מעודנת מאחרות אך לא פחות מסוכנת, מצויה לעיתים בהיכלי המדע והאקדמיה: לא פעם קשה לאנשי הרוח להכיר בעובדות הסותרות את דעותיהם. בעשר השנים שחלפו לא הפנימו חלק מהם את התגלית ולא השכילו עדיין להפוך אותה לנכס צאן ברזל של ראשית ישראל. ההכרה הזו הופכת במהירות לנחלתו של הקהל הרחב; ואפשר שגם כאן יתקיים הפסוק "מפי עוללים ויונקים יסדתי עוז". לא פעם קרה שההכרה האקדמית הגיעה זמן רב לאחר שהעניין כבר נתקבל על־ידי אחרים.

ראוי להזכיר גם מסר נוסף – היסטוריה עושים ברגליים. כאשר מדובר בתהליכים סבוכים, שאירעו לפני זמן רב כל־כך, אין די בלימוד הטקסטים והעמקה במקורות. הארכיאולוגיה והאתנוגרפיה המודרניות מספקות לנו אמצעי מחקר רבים, אבל בלי לימוד המרחב קשה ליצור תובנות חדשות. הטופוגרפיה, הנוף, נוהגי חיים עכשוויים, המים והקרקע – אלה יכולים לקרב אותנו מאוד אל מי שחי אז. כדי להיכנס לנפשם ולמחשבתם של אנשי תקופת המקרא ראוי ללכת במשעולים שהלכו בהם. זו שיטת האנתרופולוגיה המודרנית – מן הדין שהתפישה הזו תתקבל גם במקצוע שלנו. המסר נשאר – הבחירה הנצחית בין טוב ורע. על יצירת ישראל. איש לא זכר עוד מה שקרה בין עיבל לגריזים, אבל חלפו מאות ואלפי שנים. מקום המזבח נשכח, אך נשאר הסיפור מי ייתן והעבודה שהצגנו כאן תהיה תרומה צנועה לבחירתו של כל אחד ואחד"

ולבסוף בחרתי להביא בפניכם את הרצאתו המרתקת של זרטל בפני קבוצת "מתנחלים" במרכז הארצישראלי בשדמה. ההרצאה המרתקת עוסקת בקצרה בתולדות חייו ולאחמ"כ בתגלית המזבח בהר עיבל ובקצרה גם על תגליותיו האחרות. מעבר להרצאה המרתקת עצמה ניתן להתרשם מאופיו החם, חוש ההומור האהבה העצומה לתנ"ך ולארץ ישראל  ולקשר האוהב שנוצר במשך השנים בין השמוצ'ניק בן החלוצים מקבוץ 'עין שמר' של הקיבוץ הארצי לבין ה'מתנחלים' מיהודה ושומרון. יהי"ר שיחסי הערכה וחיבה הדדים כאלו יאפיינו את מערכות היחסים בין הקבוצות השונות בחברה הישראלית. אכי"ר.

כזכור בתקופת מגפת הקורונה (ימ"ש) התעוררה בעיה לגבי יכולת קיום מנהג ההקפות בשמחת תורה, ולכן יצאתי לסובב ולהקיף מעט בספרים לבדוק מה מקור המנהג, והיחס אליו.
ישנו ספר שיצא לאור בתרכ"ב (1862) בשם: דברי קְהִלֹּת – המודיע מנהגי תפילות ק"ק פרנקפורט על המאין עליון יכוננה ושאר קהילות אשכנז ההולכות אחריה. ונוסף לכל מנהג טעמו בהערות מִשֶּׁלִּי , המחבר הוא: שלמה זלמן בן מ"ה אהרן יחיאל גייגר זללה"ה. הרב גייגר הנ"ל היה אחיו הגדול של אברהם גייגר שהיה מראשוני תנועת ההשכלה ומאבות הרפורמה.

במנהגי "שמחת תורה" כותב הרב גייגר בדברי-קהילות את הדברים הבאים:
וזאת לדעת: בפ"פ (=בפרנקפורט דמיין) ובכל המדינות הנוהגות מנהג אשכנז אין מקיפין בשמחת תורה עם ס"ת לא בלילה ולא ביום. אך עתה חדשים מרחוק באו להקיף בביהכ"נ כמנהג פולין לאור הנר, אבל אין זה דין ישן שדעת זקנים נוחה ממנו. כי הם אומרים "מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה ואין כל חדש תחת השמש, ולא תחת החזן ולא תחת הרב, בתוך חבורה הנוהגת כשורה, ומחזקת התורה, הכתובה והאמורה, הלא מחכמי אשכנז גזורה: "לא תקיפו בשירה ובזמרה, כי זה מחוקי אנשי אמונה טפלה לעבודתם הזרה, ובארצכם לא תעשו כן בעבודתכם היקרה, הקדושה והטהורה, כי אם לכו בדרך הישרה". וגם אנכי מוסיף, להזהיר ולהטיף: אף אם החנווני מקיף, כל הישר הולך לא ילך אחריו להקיף, אך ילך בדרך אבותיו, וירבו ימיו ושנותיו"
בעותק הספר הנ"ל הנמצא בספריית הרב ישכר תמר זצ"ל שבספריית הישיבה, רשם הרב תמר את ההערה המדהימה הבאה (מצ"ב הצילום):
"שמעתי מאת הרב ליפנסקי ז"ל דומ"ץ דפפד"מ. שהמחבר התכוון להרה"ג רש"ר הירש ז"ל שיסד בזמנו הקהילה הנפרדת הידוע שנתפרסמה אחר זמן לתהילה, ורש"ר הירש היה זמן מועט חנווני או סוחר, והוא הנהיג הקפות בקהילתו, והמחבר שהיה מתנגדו קורא לו בלשון זה. ישכר תמר, תל אביב".

א"כ לפי דברי הרב גייגר מנהג ההקפות יובא מפולין ע"י הרש"ר הירש לגרמניה, והוא יוצא בחריפות נגד הבאת המנהג החדש, ואף רואה בו מנהג זר המושפע מחוקי עבודה זרה.
על דבריו אלו, יש להעיר מספר ההערות:
1) כמובן שהמנהג להקיף את הבימה ז' פעמים עם ס"ת, מושפע מהמנהג להקיף בהושענא רבא את הבימה עם ארבעת המינים. שהוא זכר למקדש. ומדוע להחשיבו כמנהג ע"ז?
2) לרב גייגר היה פשוט שמנהג ההקפות יובא לגרמניה מפולין, ואכן המקור להקיף עם סה"ת ז"פ הוא מהאר"י הקדוש ועם התפשטות קבלת האר"י הגיע לארצות המזרח ולמזרח אירופה. אולם יש מקורות עתיקים מימה"ב לכך שהיה מנהג להקיף את הבמה עם סה"ת פעם אחת גם במערב אירופה.

אחד המקורות החשובים ביותר לבירור מנהג אשכנז הקדמון, הוא ספר המנהגים לרבי יצחק איזיק מטירנא (נפטר בסביבות 1425) שבו הוא מתעד בעיקר את מנהג אוסטריך (יצא בהוצאה חדשה ע"י מכון ירושלים) הוא היה חברו של המהרי"ל שספר המנהגים שלו מהווה את המקור העיקרי למנהג אשכנז המערבי. במנהגי שמחת תורה כותב רבי יצחק איזיק מטירנא, את הדברים הבאים: "שחרית הש"ץ מתחיל נשמת… הלל וקדיש שלם, אתה הראית. וביש מקומות אומר אותה גם בלילה לפני הוצאת ס"ת. ומפקין כל ס"ת שבארון וש"ץ אומר שמע ישראל אחר גדלו ועומד אצל המגדול ואומר אנא ה' הושיעה נא כאמש רק שאין מסבב המגדול"

בספר הנפלא תולדות חג שמחת תורה שכתב הביבליוגרף אברהם יערי ויצא בהוצאת ממוסד הרב קוק (זמין באוצה"ח). הוא מעיר את ההערה הבאה: "מכאן משמע שבלילה באותן הקהילות שהוציאו הספרים גם בלילה, היו מסבבין את המגדל פעם אחת, כלומר, הוציאו את הספרים, עיקפו את המגדל, והכניסום מצד שני. ואילו ביום הוציאו הספרים עד למגדל ואמרו אנא ה' וכו, ולא סיבבו, כי הניחו שלשת הספרים לקריאת היום, והשאר חילקו לקהל לקריאה חבורות חבורות, כדי שהכל יוכלו לעלות לתורה. ואלו במקומו של ר' אייזיק טירנא, באוסטריא, לא הוציאו ספרי התורה בלילה כלל, כבימי רבו ר' אברהם קלויזנער".
אולם נעלם מעיניו של יערי, שמספר שורות לפני כן, כותב רבי יצחק איזיק טירנא עצמו: "שמחת תורה מעריב את יום השמיני. תפילה וקדיש כדאמש ואז מפקין כל ס"ת שבארון וש"ץ נוטל ס"ת אחת ומתחיל אנא ה' הושיעה נא אלהי הרוחות ב' או ג' חרוזות ומסבב את המגדל והעם עמו עם הס"ת… ואז גוללין ומחפשין וזאת הברכה בס"ת ראשונה, ובשניה בראשית, ובשלישית למוסף ביום השמיני בפנחס. ומנהג באלו המקומות לקרות כל הנדרים. ומזמרין זמירות"
דהיינו במקומו של רבי יצחק איזיק שחי באוסטריה היה נהוג לסובב עם הס"ת את הבימה פעם אחת בלילה. כלומר שהמנהג לסובב את הבימה עם סה"ת הוא קדום והיה נהוג במקומות מסוימים במערב אירופה, הרבה לפני שהאר"י ותלמידיו הנהיגו להקיף ז"פ.

ישנו מכון חשוב בשם: מכון מורשת אשכנז, בראשות הרב בנימין שלמה המבורגר שליט"א, השם לו למטרה לברר את מנהגי קהילות יהודי גרמניה, להראות את שורשם בהררי קודש, ולשכנע את צאצאי יוצאי קהילות אלו לחזור למנהגם המקורי. הם מוציאים לוח שנה עם כל מנהגי בית הכנסת, ושם במהדורת תשפ"א הם כותבים:
"ריקודים בתוך בית הכנסת לא היו נהוגים בדורות שלפנינו. מאז ימות רבותינו הראשונים נהגו באשכנז לצאת במחולות שיר לכבוד התורה, בשעות אחר הצהרים של שמחת תורה, סביב מדורה בחצר בית הכנסת, בלא לטלטל את ספרי התורה ובלא לקפץ עמם. היו עורכים שולחן לצד המחוללים וכל החפץ בכך היה מטיב את לבו במיני תרגימא ומשקה המונחים שם. בדורות האחרונים בטלה שמחה זו בצו השלטונות, שאסרו על עריכת מדורות מפני חשש דליקות ושריפות. מני אז לא היו מנהגי מחול קבועים בשמחת תורה בקהילות אשכנז. יש שלא רקדו כלל, ויש שבליל שמחת תורה יצאו במחולות באולמות מיוחדים, ויש שבאותו לילה עשו הקפות עם מחולות בבית הכנסת עם קריאה לילדים, זה בכה וזה בכה"
נמצאנו למדים שיהודי גרמניה ראו בטלטול ספר התורה והקיפוץ עמהם בזיון לס"ת (ואולי אף חוק ע"ז..) אולם שמחו לכבוד התורה במחולות סביב המדורה…
ונסיים, במנהג מיוחד שמצאתי שנהגו בקהילת וירצבורג אשר בגרמניה, ונרשמה בספר: לקוטי הלוי מאת הרב נתן במברגר רבה של וירצבורג. "בשחרית מדליקין כל הנרות בבית הכנסת, ואחר ההלל מוציאים כל הס"ת שבהיכל ומעמידין בתוכו נר. ועושין הקפות בס"ת ג' פעמים" וכן נזכר במנהגי בית הכנסת דקהל עדת ישראל בברלין שהיו נוהגים להקיף בלילה וביום ג הקפות. א"כ יש כאן מנהג נדיר ולא מוכר להקיף ג' פעמים! מה לדעתכם פשר המנהג? בשלמא ז"פ – כנגד הקפות של הושענא רבא, הקפות יריחו, ושבע המידות הבנין הקבליות: חג"ת נהי"ם. פעם אחת בלבד – לכבוד התורה ושכל הציבור יוכלו לראות (ואולי לנשק), ואולי גם כנגד הקפות של המזבח בימי החג הראשונים. אולם מה פשרם של ג' הקפות? מדוע דווקא ג' וכנגד מה?

ואם ב"יקים" ושמחת חג עסקינן. יסלחו לי היקים שבינכם, אבל אינני יכול שלא לסיים בסיפור המתקשר לנושא: יש לי גיס שאביו "יקה" אמיתי. הוא מספר שבפורים הוא יושב בסעודה לחוץ ומתבונן בשעון ואומר עוד 10 דקות לשקיעה ב"ה נשאר רק עשר דקות לשמוח…

לפני כשנתיים אירע לעם ישראל אסון כבד ב'שמחת תורה', מענין לציין שזה איננו הטבח הראשון שנערך ביהודים בעיצומו של שמיני-עצרת, וישנה אגדה על טבח נוראי שנערך ביהודי קרקוב בעיצומם של ההקפות, כפי שמספר הרב יהודה לייב פישמן מימון זצ"ל בספרו 'חגים ומועדים' ( ל / 1.6 / 014):

מנהג שכזה לבטל לחלוטין מחצית מההקפות לתמיד, מתאים יותר לגלות שבה "ערבה כל שמחה" וברור שאיננו רוצים להנהיג כמותו כאן במדינת ישראל ראשית צמיחת גאולתנו, אולם בקהילות שונות נהגו בשנה העברה ואולי ינהגו כך גם השנה להקדיש את אחת ההקפות או חלקה לזכר נרצחי טבח שמחת תורה תשפ"ד הי"ד. ויהי"ר שלא ישמע עוד שוד ושבר בגבולנו ונוכל לשמוח כראוי לכבודה של תורה "כי היא לנו עוז ואורה" בשבע הקפות מלאות ושמחות כנהוג ברוב קהילות ישראל זה מאות בשנים. ומכיוון שביו"ט אסור לצלם, ומאחר ובקהילות אשכנז המערבי לא נהגו את מנהג ההקפות השניות (מנהג שהתחדש בארץ עפ"י האר"י) אני נאלץ לערוך תפנית של 180 מעלות ולסיים בסרטון ההקפות השניות בחסידות 'תולדות אהרן'.

חג שמח, ובשורות טובות.

בית ישיבת 'הר עציון' מבכים מרה את הסתלקותה של הרבנית מרים עמיטל זצ"ל – בשנת הצ"ח לחייה.

בשיחה מרתקת ויחודית שמסרה הרבנית מרים ז"ל לפני תלמידי הישיבה (המצורפת בסוף הפוסט) היא הציגה את סבתא הרבנית 'בילה הינדה' כדמות שהשפיעה יותר מכל על עיצוב אישיותה. הרבנית 'בילה הינדה'  הייתה בתו של הנגיד הרב שרגא פייבל פרנק זצ"ל דמות מופלאה של ת"ח וגביר בעל מפעל לעורות ועשיר גדול  תלמיד קרוב של ר'  ישראל סלנטר  זצ"ל מחזיק תורה ומוקיר רבנן. הוא נפטר בגיל 43  וציווה בצוואתו שישיאו את ארבעת בנותיו לת"ח חשובים, ואכן האלמנה קימה את הצואה והשיאה את ארבעת בנותיה לת"ח גדולים וביניהם רמ"מ עפשטיין ר"י סלבודקה-חברון  ורעו רבי  איסר זלמן מלצר זצ"ל שנשא את הרבנית 'בילא הינדה'. לא אכתוב כאן הכל כי אני ממליץ לשמוע  את הסיפורים מהרבנית עמיטל עצמה בשיחה הנ"ל. אומר רק שהרבנית 'בילא הינדה' הייתה אישה חריפת שכל ומשכילה וידעה תנ"ך ע"פ, וקימה בעצמה 'חכמת נשים בנתה ביתה' בכך שלא רק עמדה לימין בעלה הגדול בכל מפעליו אלא גם ידעה לדחוף ולנווט את הדברים כך שאכן  יוכל למצות את כשרונותיו ולהפיץ את תורתו, כפי שמסופר בספר 'בדרך עץ החיים' אודות רא"ז שכתב הרב ידעאל מלצר ז"ל אחיה של הרבנית מרים:

"מפני מה הדפיס את ספרו אבן האזל? מספר רבי שמשון אפשטין נכדו של הגאון רבי משה מרדכי אפשטין זצ"ל שבמסיבת ארוסיו השתתף אף רבנו וסיפר כיצד כתב את ספרו הגדול אבן האזל על הרמב"ם. כאשר יצא הכרך השני של הספר 'לבוש מרדכי' מאת גיסו הגאון רבי משה מרדכי אפשטין שאלה אותו רעייתו הרבנית בילא-הינדא: מפני מה אינו כותב אף הוא ספר? השבתי לה כך: שלי אין חידושים ואין לי מה לכתוב.  "כיצד זה יתכן לאחר שנים כה רבות שהנך ראש ישיבה עדיין אין לך חידושים משלך"? הוסיפה ושאלה הרבנית בילא הינדא. "אמנם יש לי חידושים, עניתי, אבל מעטים הם, זעיר פה זעיר שם ולכדי ספר לא יגיעו" "אם כך" עמדה הרבנית בילא הינדא על דעתה "תדפיס את מה שיש לך ויהא זה אפילו גליון דפוס אחד בלבד, וכאשר תוסיף ותחדש תוכל להדפיס מדי פעם גיליון דפוס נוסף, ובמשך הזמן יהא זה ספר גדול רב כמות ורב איכות". שמעתי בקול רעייתי הוסיף וסיפר רבנו, והדפסתי גיליון דפוס אחד, ולאחר מכן המשכתי והוספתי עד אשר יצא ספרי 'אבן האזל' הכל בזכותה של הרבנית 'בילא הינדא'! כעת הנני נוהג להשיא עצה זו אף לאחרים אם אין בידך חידושים כדי ספר הדפס לפחות גליון דפוס אחד, וכאשר יהיו בידך עוד חידושים הדפס גם אותם וכך בסופו של דבר תחבר ספר שלם" סיים רבנו את דבריו.

הרבנית לא נתנה רק את הדחיפה הראשונית, אלא גם הייתה מעתיקה את כתב ידו הקשה של רא"ז במכונת כתיבה ומתקינה אותם לדפוס. ומספר ר' טוביה פרשל שהיה מפקד בהגנה במלחמת השחרור, שבזמן המלחמה רא"ז נפצע ברגלו מפגז (הוא היה בן 77!) והרב והרבנית ירדו זמנית לפ"ת להחלמה ומנוחה, "הרבנית הייתה עסוקה ביישור ניירות עטיפה על מנת שיוכלו להמשיך ולכתוב את דברי התורה, מכיוון שנייר הכתיבה אזל מן השוק".

וסיפור מופלא נוסף אודות הדפסת 'אבן האזל' שגם בו הייתה מעורבת הרבנית 'בילה הינדה' מסופר בספר 'אדרבא' שבהוצאת 'דרש'ו:

"גדולי ישראל שבכל הדורות היו ידועים במידת הרחמים שלהם, וברגישותם הגדולה לצרכי הזולת ולרגשותיו. הרב ישראל ליוש בסיפור נפלא על מידותיו הנאצלות של הרב איסר זלמן מלצר זצ"ל:

רבי איסר זלמן מלצר זצוק"ל, היה דודם של שלשה מראשי ישיבת חברון – רבי אהרן כהן, רבי יחזקאל סרנא ורבי משה חברוני. בהלווייתו של רבי איסר זלמן, עמד רבי משה חברוני ובקש לספר ספור מדהים, על אהבת התורה של דודו:

בארץ ישראל התנהל באותה תקופה, מאבק עקוב מדם בין האנגלים לבין המחתרת היהודית. בזמנים מסוימים הכריזו האנגלים על עצר – אסור לצאת מהבית בלילה, החל מהשעה שש בערב ועד השעה שש בבקר. חיילים בריטים פטרלו ברחובות, לפקח על ביצוע העצר. כל אזרח שנמצא מסתובב ברחוב, נלקח למעצר או – אם נראה חשוד ומסוכן – אפילו נורה על ידי החיילים.

בשעת לילה מאוחרת ישב רבי משה חברוני בישיבה ולמד. השעה הייתה שתים בלילה, כשנשמעו דפיקות על הדלת. הוא נבהל ונחרד, הבריטים באים! מה הם מחפשים בישיבת חברון? הם חושבים שמישהו החביא כאן 'סליק' של נשק?!

מה יהיה? הוא בכלל לא יודע אנגלית, ואין לו דרך לתקשר איתם. הוא התפלל מעומק לבו, וביקש מה' שיעזור לו. אחר כך ניגש אל הדלת, ושאל בקול קצת רועד: "מי שם?". ואז הוא שמע קול עונה לו באידיש: "דער פעטער" (- הדוד). – הדוד??

בתחושת רווחה גדולה הוא פתח את הדלת, ורבי איסר זלמן מלצר נכנס פנימה.

"למה הגיע הדוד פתאום לישיבה?", תהה רבי משה חברוני. "והרי יש עצר, ומסוכן להסתובב בחוץ!". אמר לו הדוד, רבי איסר זלמן: "ישבתי בבית עם רמב"ם קשה, והייתי זקוק בדחיפות לתירוץ על הקושיה. את מי יכולתי לשאול בשעה כל כך מאוחרת בלילה? אמרתי לאשתי: 'ר' משה חברוני, האחיין שלנו, וודאי אינו ישן עכשיו. הוא יושב בישיבה ולומד. אלך אליו, ונלבן יחד את הקושיה ברמב"ם'".

"הדוד טרח ובא בשעה שתים בלילה, בעיצומו של עצר, מאחר שלא היה יכול להישאר בלי תירוץ על הקושיה!"

"עמדתי נדהם מגודל אהבת התורה של הדוד", אמר רבי משה חברוני בהספדו. "הוא טרח ובא בשעה שתים בלילה, בעיצומו של עצר, מאחר שלא היה יכול להישאר בלי תירוץ על הקושיה! לאחר מכן", המשיך רבי משה וספר בהספד, "רבי איסר זלמן הסביר לי את הקושיה האדירה שהציקה לו. התפללתי לה' שיאיר את עיני, ואמרתי תירוץ. רבי איסר זלמן מלצר היה מאושר.

"הוא פנה ללכת, אבל אני הפצרתי בו: 'דוד, בבקשה תישן כאן! מסוכן לצאת עכשיו לרחוב!'. – 'אני צריך לכתוב את החידוש', הוא אמר. – 'בסדר, אפשר לכתוב כאן!'. – 'לא, אני צריך לכתוב במחברת שלי. אני לא יכול לכתוב כאן, רק בבית'. "החלטתו הייתה נחושה, ומה יכולתי לעשות?! "ראו מה זאת אהבת תורה! ראו עד היכן התמדתו המופלאה של רבי איסר זלמן מלצר!" את כל זה סיפר רבי משה חברוני בשעת ההלוויה.

ב'שבעה', כשבא רבי משה לנחם את הדודה הרבנית, הזכירו בני הבית את הספור שספר בהספד. אמרה לו הדודה: "לא כך היה המעשה". "לא כך היה?", תמה רבי משה חברוני. "והרי בעיני ראיתי ובאזני שמעתי. הוא בא אלי בעיצומו של העוצר…". "נכון", אמרה הדודה, "הוא בא אליך בעיצומו של העצר, אבל כל המעשה שונה לחלוטין. אתה סיפרת את הספור, כדי ללמד על אהבת התורה של רבי איסר זלמן ועל התמדתו. את זה כולנו כבר יודעים, גם בלי הספור שלך. הספור מראה את שבחו בענין אחר". וכך ספרה אשתו של רבי איסר זלמן מלצר, על פשר אותו מעשה:

"רבי איסר זלמן כתב את חידושי התורה שלו, ואני סייעתי לו לסדר את הכתבים. הוא רצה מאד שהספר יצא לדפוס, ואני רציתי בכך עוד יותר ממנו. הבעיה הייתה, שבגלל קצב ההדפסה האיטי ובגלל העומס, בעלי הדפוס אמרו שרק בעוד חמש שנים יוכלו להדפיס את הספרים! זה היה מצער מאד, שהרי עולם התורה זקוק לספרים של ר' איסר זלמן!

"יום אחד הודיעו לי מבית הדפוס, שמישהו ויתר על ההדפסה שלו. 'אם תביאו לי את הכתבים של ר' איסר זלמן עד מחר, בשמונה בבוקר, הכתבים יכנסו מיד לדפוס. אבל אם תבואו בשמונה וחמש דקות, התור ייתפס, ותחכו עוד חמש שנים', כך הודיע בעל בית הדפוס".

בלילה הגיע ר' איסר זלמן לביתו, והרבנית ספרה לו בשמחה גדולה, שהכתבים יכנסו לדפוס למחרת בבוקר. הכל כבר מוכן ומאורגן, אין שום מניעה להביא את הכתבים להדפסה. פתאום החוויר רבי איסר זלמן. "מה קרה?", שאלה הרבנית בדאגה. "את יודעת, שהכנסתי לספר קושיה ותירוץ של ר' אהרן כהן, וגם קושיה ותירוץ של ר' חצק'ל סרנא, ורק את ר' משה חברוני לא הכנסתי"."נו, ולכן? מה הבעיה? ר' משה חברוני הרי לא יקפיד, הוא עניו גדול…"

"אני לא יכול לפגוע פגיעה כזו", אמר רבי איסר זלמן. "אני לא אדפיס את הספר בלי קושיה של ר' משה".הרבנית בילה הינדא כמעט התחילה לבכות, אבל רעיון גאוני נצנץ ועלה במוחה. "תיגש לר' משה חברוני, ותשאל אותו על תירוץ לקושיה ברמב"ם, על אף שאתה כבר יודע את התירוץ. תמחק את התירוץ שאתה כתבת, ותכניס את התירוץ שלו – שיהיה זהה לשלך – ל'אבן האזל'". בשעה שתים בלילה הגיע ר' איסר זלמן מלצר אל ר' משה חברוני, כדי לשמוע ממנו תירוץ לקושיה, ולהכניס ל'אבן האזל', כדי שלא יהיה חשש של פגיעה בר' משה…

כזכור, היה באותו לילה עצר, אבל העצר לא הפחיד את ר' איסר זלמן מלצר. הוא בא אל ר' משה חברוני עם 'רמב"ם קשה'. הוא אמר, שלא היה יכול לישון בלילה, והייתה זו האמת לאמתה, וכי היה יכול לישון בעת כזאת?! הן הדפסת הספר תלויה ועומדת על חוט השערה, ובשום אופן אי אפשר להוציא את הספר, אם תהיה בכך פגיעה ח"ו בר' משה. לאחר שהציג ר' איסר זלמן מלצר בפני ר' משה חברוני את הקושיה האדירה, וקבל ממנו את התשובה, שכבר חידש בעצמו לפני כן, הוא מהר אל ביתו. צריך היה לערוך את הדברים מיד, שבשעה שמונה בבוקר כבר יהיו הכתבים בדפוס…

"ר' איסר זלמן היה מתמיד גדול מאד", אמרה הרבנית בילה הינדא, "אבל הוא לא היה רק מתמיד, הוא גם היה 'מרחם על הבריות'. מאמצים גדולים מאד עשה ר' איסר זלמן כדי להיזהר מכל חשש של פגיעה ח"ו בזולת".

הדמות השניה שהשפיע עמוקות על מסלול חייה של הרבנית היה אביה הרב צבי יהודה מלצר זצ"ל  הוא  נולד להוריו רא"ז והרבית בילה הינדה בליטא ב1899 ולמד בישיבת ראדין אצל ה'חפץ חיים' ובישיבת נובהרדוק שם דבק ברבו המובהק 'הסבא מנובהרדוק' הרב יוסף הורוביץ זצ"ל.

על דמותו המוסרית המיוחדת סיפר לימים נכדו הרב יואל עמיטל שליט"א (בנם של מורנו הרב והרבנית עמיטל) במאמר שכתב עליו בתוך הספר: דמויות מופת בציונות הדתית : אישים ופועלם, תש"ח-תשס"ח. בעריכת הרב צבי שינובר. (מ / 2.3 / 24):

"בימי מלחמת העולם הראשונה, לוותה אמו סכום כסף גדול מאוד על מנת לקנות עבורו תעודת שחרור מן הצבא. כאשר חזר לישיבת נובהרדוק שם למד, פגש ברכבת בחור אשר לא היה מוכר לו שנסע ללמוד בישיבה ללא תעודת שחרור. שאל אותו הרב מלצר כיצד הנך נוסע ללא תעודת שחרור מן הצבא, והרי זו סכנת נפשות? קח בבקשה את תעודת השחרור שלי. לכתחילה סירב הבחור באמרו שהוא באמת יצא מכלל סכנה, אבל אתה ר' צבי יהודה מסכן בכך את חייך, בסופו של דבר שכנעו הרב מלצר לקחת ממנו את תעודת השחרור ובכך הכניס את עצמו לסכנת נפשות".

בהיותו כבן כ"ב פגש אותו הרצי"ק,  ובאגרת ששלח לאביו הראי"ה ביום כ"ז לחודש אלול תרפ"א (לפני 104 שנים בדיוק!) והתפרסמה לאחרונה בספר 'צמח לצבי' ח"ב (ט / 8.25 / 011), הוא מביע את התרשמותו מאישיותו של 'בן הרב מסלוצק' הלא הוא הרצ"י מלצר:

"ביום א' דנא זכינו ונתעודדנו ששלח לנו המל"ח (=המיועד להיות חותי) הרב שליט"א ע"י בן הרב מסלוצק הרא"ז מלצר, הצעיר המצוין בדעת תורה וירא"ה בעדינות נפש ושכל טוב ומוכשר לקבל טהרה ורוממות רוח מקודשת"

בהגיע לפרקו נשא את הרבנית סוניה בתו של הרב צבי שטיינמן זצ"ל (1865-1947), ויחד עם הוריה עלה לא"י. בארץ התמנה חותנו לרבה של 'רחובות' והוא עצמו לרבה של 'פרדס חנה'.

וממשיך ר' יואל עמיטל ומספר:

"בבואו למושבה לא היה מנין לתפילת שחרית ולא הייתה פעילות דתית מיוחדת במשך ימות השבוע. הרב ארגן בכל יום מנין לתפילת שחרית, וכן ארגן שיעורי תורה לגברים ולנשים. את משחקי הכדורגל שהיו בשבתות במרכז המושבה הצליח להפסיק.על מנת לחזק את היהדות במקום יסד הרב מלצר את ישיבת "קלוצק", שהייתה ישיבה גבוהה בה למדו כשלושים בחורים וביניהם מהמעולים בין בני הישיבות באותם הימים, לאחר שנים אחדות ראה שיש צורך לפתוח ישיבה עם לימודים תיכוניים דבר שהיה חידוש גדול בארץ ייסד יחד עם ישראל סדן והרב יהושע יגל את "מדרשית נועם".

הרצ"י מלצר עמד בפני החלטות לא פשוטות לגבי החינוך במושבה ועוד והצליח לשנות לטובה את אופיה הרוחני של המושבה. בתש,ז לאחר פטירת חותנו נבחר הרצ"י מלצר לכהן תחתיו כרבה הראשי של רחובות, שם  יסד את 'ישיבת הדרום' ואת בית הדין המקומי בניגוד לדעת הממונים במשרד הדתות.

נושא החינוך הדתי והתאמתו לצרכי הדור העסיקוהו ביותר, כפי שמדגיש ר"י עמיטל בהמשך המאמר:

"בראות הרב שאנשים שולחים את ילדיהם לבתי ספר שאינם דתיים מתוך טענה שבבתי הספר הדתיים רבים מן המורים אינם מוסמכים, הקים הרב מלצר סמינר למורים שבו המשיכו את לימודיהם בוגרי הישיבות התיכוניות מכל רחבי הארץ. ביזמת חתנו, הרב יהודה עמיטל, אז ר"מ בישיבת "הדרום" וכיום ראש ישיבת ההסדר "הר עציון" הגיע לסיכום עם משרד הביטחון על שילוב שרות צבאי עם הלימודים בישיבה ובסמינר, לימים נקרא שמו: "הסדר".

הרצ"י מלצר היה עצמאי בדעותיו הוא היה 'ציוני' ולא נרתע להצטרף לרבני הפועל המזרחי, למרות שאביו הגרא"ז מלצר היה יו"ר מועצת גדולי התורה של 'אגודת ישראל'.

אני ממליץ לקרוא את מאמרו הנ"ל של הרב יואל עמיטל בשלמות.

אז כפי שראינו, לרבנית מרים היו שרשים עמוקים בעולמה של תורה כנכדת אחד מגדולי הדור רא"ז מלצר זצ"ל, ורקע עמוק מאביה הרצ"י מלצר בהבנת צרכי הדור והשעה וההיענות להם. בדומה לסבתא הרבנית 'בילה הינדה' הקדישה חלק חשוב בחייה לתמיכה לעידוד וסיוע במסירות נפש לבעלה הגדול מורנו הרב יהודה עמיטל זצ"ל – במפעל חייו הקמת ישיבת הר עציון והובלתה. אולם בנוסף הייה לה גם 'מפעל חיים' משלה. היא הייתה מורה לגיל הרך במשך עשרות שנים בעיקר בבית הספר הממ"ד ציון עזרי שבשכונת מגוריה – גבעת מרדכי בירושלים. היא היתה מסוג ה'מורות לחיים' והיו מתלמידיה ששמרו על קשר איתה עשרות שנים לאחר מכן בהיותם בעלי משפחות ואף סבים וסבתות. בנוסף להיותה מחנכת 'המציאה' כמעט 'יש מאין' את לימודי התאטרון והדרמה בבתי הספר, ואת ה'טיפול' הרגשי באמצעות ספרות ואומנות. כילד בגבעת-מרדכי זכיתי ללמוד אצלה ב'חוג דרמה' ואני זוכר בערגה את השעות הקסומות שבה הייתה מקריאה לנו ספרים כגון: הנסיך הקטן, העץ הנדיב וכדומה ומשוחחת אתנו על רגשותינו בעקבות הקריאה, ולאחמ"כ נותנת לנו להמחיז ולהציג הצגות בעזרת תאטרון בובות ודרמה. במובנים רבים היא 'הקדימה את זמנה' ותחומים כאלה שהיום נלמדים בסמינרים כמקצוע מסודר – היא לימדה ויצרה מתוך אינטואיציה פנימית בריאה. במשך שנים הכינה הרבנית את המקראות בספרות לגיל הרך לחינוך הממלכתי והממ"ד ויחד עם חברתה – רבקה גלעדי. ואני מצרף את עמוד התוכן של אחת המקראות שבו ניתן לראות את ה'מגוון' המענין של החומר אותו בחרו העורכות להביא בפני התלמידים.

הגמרא בתענית דף  ט אומרת:

"רבי יוסי ברבי יהודה אומר: שלשה פרנסים טובים עמדו לישראל, אלו הן: משה ואהרן ומרים; ושלש מתנות טובות ניתנו על ידם, ואלו הן: באר וענן ומן. באר – בזכות מרים, עמוד ענן – בזכות אהרן, מן – בזכות משה; מתה מרים – נסתלק הבאר, שנאמר "ותמת שם מרים", וכתיב בתריה "ולא היה מים לעדה", וחזרה בזכות שניהן"

משנסתלקה הרבנית מרים – נסתלק 'באר' של חכמה עמוקה אהבת תורה וחסד חינוך ואהבת הבריות, אבל בעז"ה צאצאיה הרבים ותלמידיה הישירים והעקיפים בישיבת הר עציון – יחזירו את ה'באר' בעזרת עבודה קשה והליכה בדרכה של הרבנית מרים ע"ה – זכותה תגן עלינו.

וכעת חובה עליכם לצפות בדברי הרבנית עצמה בשיחתה לפני תלמידי הישיבה, המספרת ברגישות וחן את על שורשיה ועל הקמת 'ישיבת הר עציון' וימיה הראשונים – שנה טובה וכוח"ט.

מפגש ושיח עם הרבנית מרים עמיטל – תמוז תשע"ח.

ולבסוף בהקלטת ה'הספדים' בהלויתה של הרבנית:

"ובהפרק ההוא ואני הייתי כבן י"ז שנה, ובעיר מולדתי בבהכ"נ שלמדתי אז, סיימו אז בני החבורה ש"ס, ונתכבדתי להגיד חלוקא בתורת הדרן, והגדתי אז במקהלות שלשה ימים רצופים, והוא כתוב אצלי למשמרת, כי בסגנון החלוקים יכול להתחרות עם היותר נעלים, ובכל מקום שהייתי,, יודעים כולם כי כמעט שלא עבר עלי יום מימי המעשה שלא כתבתי בו ח"ת איזה שעות, וגם מיום שהועמס עלי עול הרבנות, עם כל טרדותי הרבות ובשמירת השיעורים הקבועים, היתה לי גם עת קבועה לכתוב חידושי, ובעיר מושבי זאת שהנני יושב פה קרוב לשתי שנה שרבו טרדותי מאד, בכ"ז בעזרת ה' יתברך כתבתי במשך הזאת יותר מארבע מאות בוגין ח"ת"

באותה תקופה קרה לו מקרה מיוחד ששינה את חייו, כפי שהוא ממשיך ומספר:

"בהיותי עוד כבן ט״ו שנה ובא אז לעיר מולדתי בביהכ״נ שלמדתי,  איש אחד לשבת ולהגות בתורת ה' והאיש ההוא הי׳ חכם גדול בחכמת החשבון הנשגב , ודבר על לבי לקחת לקח ממנו לקח שעה אחת ביום, והחל ללמוד עמי בספר כליל החשבון , ואשר למעט ידיעתי בלשקון ההגיון, הי׳ קשה לי מאד הלמוד בו, והיתה עצתו אמונה שאלמוד ספר מלות ההגיון (לרמב"ם),וזוכר אני עד היום, איך שהלמוד הזה עשה עלי אז רושם חזק, והחילותי להתחקות על שרשי הלמוד הזה, ולנסות להשתמש בו בהליכות למוד הגמרא והפוסקים, שבהם שמתי אז כל מעייני , ואור חדש הופיע אז עלי בדרכי למודי, ובל אוכל לשכוח כי בלמדי אז מס׳ שבועות, הראיתי אז לפני כמה לומדים, איך שיש לבאר עקרי ויסודי המס׳ הזאת עפ״י דרכי ההגיון , ומני אז הכה הלמוד הזה שורש בלבי עמוק עמוק , ועם כל הנטיה העצומה שהיתה בי מילדותי לדרכי הפלפול, ראיתי כי כל פלפולי יהיו למצער בנוים על יסןדות חזקים, ובמקום שהפלפול משכני בחזקת היד בדרכים רחוקים, הרגשתי בנפשי כי אחטא בזה לחוקי ההגיון, שמרתי לכתוב איזה התנצלות להראות, כי לא נתעיתי לחשוב כי זהו הדרך האמיתי, וכמו שיראה הקורא בספרי ״עדות ביעקב״ על דרוש [דרוש ב] שכתבתיו בהיותי כבן י״ח שנה , ובכתבי שם איזה ענין עמוק, התנצלתי מעט ע״ז ועוד באיזה מקומות . וגם עי״ז נעזרתי בעז״ה לסול מסלה חדשה בדרכי הדרוש, כאשר לא נעלם כ״ז גס מכל אלה ששמעו דרשותי, כי גם הם בסגנונן ,וברעיונותיהם הנשגבים ובהבאורים הישרים ,חדשים הם בכרמי הדרוש"

ואכן הרב ריינס חיפש בכל ימי חייו את ההגיון הפנימי (הלוגיקה) של התלמוד, ההלכה והמדרש. ובמקביל לעבודתו ברבנות בכמה עיירות, ופעילותיו הציבוריות חובקות העולם – לא הניח לעולם את 'עט הסופרים', כתב עשרות ספרים וזכה להדפיס כמה מהם בחייו.

בספרו הראשון 'עדות ביעקב' שהוציא ב1871 בווילנא, הכולל שו"ת בכמה סוגיות בעניני עדות, ישנו עדין סימן אחד הכתוב עדין בשיטת הפלפול החריפה מפני שנכתב בהיות כן י"ח! וע"כ הוא מתנצל, אולם לאחר מכן התרכז בפיתוח שיטת הלימוד הייחודית שלו. במקביל הוציא גם ספר דרשות באותו השם, ומאז הקפיד לעסוק ולפרסם ספרים רבים בהלכה בדרוש ובהגות גם יחד.

ב1875 ביקר בוילנא את הגאון רבי בצלאל כהן זצ"ל והראה לו את חיבוריו הרבים אשר בכת"י, הרב התפעל מאוד, וכתב לו מכתב המלצה מיוחד:

ב1880 הוציא דוגמא בשם 'חותם תכנית' (ב / 0.1 / 034) מתוך ספר גדול בשם 'דרך ים' שבו הוא מביא כללי הגיון שמצא בספרות התלמוד והמדרש עם דוגמאות לכל כלל וכלל. הספר עורר התלהבות בקרב חלק מהלומדים אך גם גרר התנגדות וביקורת בקרב חוגים שמרנים. ב 1886 הוציא את הספר 'שערי אורה' שהוא פתיחה בדברי אגדה וביאור ענינו של הספר 'אורים גדולים' הכולל חקרי הלכות בכמה סוגיות אותו הוציא בשנה שלאחמ"כ. אגב השימוש בהטיות שונות של המילה 'אור' המשיכה ללוות את שמות ספריו של הר"ר ובכך הוא דומה לבן דורו ורעו הראי"ה קוק בעל ה'אורות'.

לקראת שמיטת תרמ"ט (1889) היה מעורב הרב ריינס בדיונים ההלכתים על 'היתר המכירה'. ואף כתב ספר מקיף בשם 'וזה דבר השמיטה' בנושא. כתב היד וכן ומבוא על תולדות חייו המחבר יצאו לאור כעבור 134 שנים. בהוצאת מכון הר ברכה ובעריכת הרב ד"ר בועז הוטרר (‏ד / 9.571 / 032). בישיבת הר ברכה ערכו ערב השקה מרתק על הספר ומחברו.

מיוחדת במינה היא סדרת ספרי הדרוש שהוציא סביב מעגל השנה: נאד של דמעות – בעניין הבכי והאבל על חורבן בית המקדש ביום תשעה באב (וילנה תרנ"א). אור שבעת הימים – בעניין מעלתם של שבעת הימים הטובים החלים בחודש תשרי: ראש השנה, שבת שובה, ערב יום הכיפורים, יום הכיפורים, סוכות, הושענא רבא, ושמיני עצרת (וילנה תרנ"ה). אורה ושמחה – בעניין חג הפורים (וילנה תרנ"ח) ואור לארבעה עשר – בעניין חג הפסח שיצא כ15 שנים לאחמ"כ בפיוטרקוב תרע"ג.

כאמור הר"ר הגיע מבית שבו ינק חיבת הארץ וציפית הגאולה מבית מדרשו של הגר"א. לאחר הקונגרס הציוני הראשון ב1897 – נכנס הר"ר לעובי הסוגיה כדי לקבוע את עמדתו בסוגיה, ולאחר שהגייע למסקנא שזו הדרך הנכונה, גייס את עצמו בכל כוחותיו בפיזיים והרוחניים למען המפעל הציוני. ולאחר כשלש שנות פעילות הגיע למסקנא כי יש לאחד את כל הכוחות הדתיים במפלגה אחת והקים את ה"מזרחי". לימים סיפר בזכרונותיו כי בכנס שערך קם אחד הרבנים והביע את התנגדותו להקמת סיעה נפרדת לשומרי המצוות בטענה שאנו לומדים מארבעת המינים שכל סוגי היהודים צריכים להיות ב'אגודה אחת'. הר"ר השיב לו בחיוך שזה נכון, אבל הוא שכח שלמרות זאת ה'אתרוג' איננו נקשר באותו אגד ממש עם שאר המינים ומוחזק ביד שמאל בפע"מ!

שני הספרים הבאים שחיבר קשורים כולם לנושא הגלות וגאולה, ומבטאים את התהליך הרוחני שעבר באותם ימים:

שערי אורה ושמחה – "מאמרים המבארים מטרת פזורם של ישראל בימי גלותם, לחזק לבם באמונת ההשגחה" (וילנה תרנ"ט) (ט / 6 / 25). אור חדש על ציון – "על הקשר הנצחי שבין ישראל לארצנו הקדושה" (וילנה תרס"ב) (ט / 6 / 25)

אך לא רק פעילות ציונית וספרותית העסיקה את הר"ר. נושא נוסף שהטריד אותו והעסיק אותו כל חייו היה נושא ה'חינוך'. כבר בצעירותו הרגיש כי החינוך הישיבתי הקלאסי לא מכין את בוגריו לחיים המודרנים, לא מבחינה מקצועית ולא מבחינת יכולת התמודדות עם רעיונות הכפירה והחילון. והוא כתב תוכנית לישיבה מודרנית עם תוכנית מובנית של למודי קודש ברמה גבוהה עם לימודי חול שתכשיר ת"ח ובע"ב יר"ש ויודעי ואוהבי תורה המשכילים גם בחכמות החיצוניות. הוא הציג תוכנית זאת באסיפת גדולי תורה שהתקיימה בסנט-פטרבורג ב1882 אליה הוזמן למרות גילו הצעיר יחסית (43) הצעתו נדחתה בתקיפות ע"י גדולי התורה שהיו באסיפה, ומאז הוא הורחק מקרב מקבלי ההחלטות גדולי-הדור, הרחקה שהושלמה כעשרים שנה לאחמ"כ עם הצטרפותו לתנועה הציונית והקמת ה'מזרחי'. למרות ההתנגדות הקים הרב ריינס את הישיבה בעירתו ששווינציאן בה התקיימה כשלש שנים, ולאחמ"כ שוב ב1905 בעיר 'לידא' שנקראה ישיבת 'תורה ודעת'  או סתם 'ישיבת לידא' שם היא התקיימה כעשר שנים כאשר בשיאה היו בה 300 תלמידים! והיו לה הצלחות לא מבוטלות כאשר בין בוגריה היו אישים חשובים כהרב זאב גולד ממנהיגי המזרחי בארה"ב, והרב יצחק גרשטנקורן מיסד בני ברק! ועוד. כמובן שהיו גם בוגרים שהתחלנו, ביניהם כמה מפורסמים – אולם יש לדעת כי תופעה כזו הייתה קיימת בכל ישיבות ליטא באותם הימים. מענין לקרוא כיצד מתאר הסופר החרדי אהרן סורסקי את לימודיו של הרב גרשטנקורן בישיבת לידא  בביוגרפיה שכתב אודותיו 'חבל היוצר' פרק רביעי.

ב1913 (כשנתיים לפני פטירתו) פרסם הר"ר את הספר: שני המאורות – שבו שני חלקים: חלק ראשון בשם "אור עמים" על סיבת היחס האכזרי של עמים מסוימים לישראל.והחלק שני בשם "זיכרון בספר" – מחולק לשני שערים, הראשון "אור לו בציון" על חיבת ציון וייסוד תנועת ה"מזרחי". השני "אור תורה" על לימוד חול בישיבות. בספר הנ"ל מספר הר"ר בגוף ראשון על כל קורותיו בשני המפעלים הנ"ל, ועל הרדיפות והבזיונות שקיבל שלא הרתיעוהו מלדבוק בדרכו. הספר זמין באוצה"ח ומומלץ מאוד לכל מי שחפץ להכיר את ההסטוריה של ה'ציונות הדתית'. את תולדותיו של הרב ריינס ניתן לקרוא גם ברשימה המרתקת 'זכור זאת ליעקב – תולדות הרב ר' יצחק יעקב ריינס' שכתב שותפו לדרך הרב יהודה ליב מימון זצ"ל ונדפסה בפתח המהדורה השניה של 'נאד של דמעות' (ירושלים תרצ"ד). יובל שנים לאחמ"כ השלימה את המשימה בתו הלא היא: גאולה בת יהודה (רפאל) שכתבה ספר מקיף 'איש המאורות – רבי יצחק יעקב ריינס' המקיף את כל סיפור חייו ומפעליו בעזרת מסמכים, כתבת עיתונות ורשימות זכרונות. בסוף הספר נוסף מאמר על שיטתו בהלכה של הר"ר מאת בנה של גאולה בת יהודה – הרב שילה רפאל זצ"ל. ובכך נשלמה כתיבה של שלש דורות בני משפחת מימון – על הרב ריינס זצ"ל.זהו ספר חובה לכל דת"ל החפץ לדעת "מאין באת ולאן אתה הולך" (מ / 7 / 49).

ענין מיוחד יש בשאלת היחס בין הרב ריינס לרב קוק. כותבים רבים הדגישו את ההבדלים בין הציונות הגאולית של הראי"ה לציונות המעשית של הר"ר ששמה את הדגש על ההצלה של יהודי מזרח ארופה ודברה הפחות במונחי גאולה ומשיחיות., הבדלים שבאו לידי ביטוי קיצוני במחלוקת סביב הצהרתו של הרצל כי "הציונות אין לה דבר עם הדת" הצהרה שניתנה כמענה לנציגי ה'מזרחי' שתבעו שהמפעלים הציוניים לא יעסקו ב'קולטורא' (=תרבות וחינוך) והתקבלה בברכה ע"י המזרחי בעוד הראי"ה כעס עליה מאד וכמובן גם סביב תוכנית 'אוגנדה' שהר"ר ורוב חברי המזרחי הצביעו בעדה. על הבדלים אלו ושורשיהם כתב לראשונה הרב ד"ר מיכאל צבי נהוראי במאמרו  ואחריו הרחיבו והעמיקו אחרים. אולם במסגרת זאת ברצוני להאיר דווקא את הקשר המיוחד ושתופי הפעולה שהיה בין שני גדולים אלו. הר"ר היה מבוגר בכעשרים ושש שנים מהראי"ה ולא מצאתי עדות לפגישה ביניהם בליטא א. אולם מעט לאחר עליתו של הראי"ה לכהן כרבה של יפו והמושבות, שלח הר"ר אגרת לראי"ה שנדפסה במאמר: אגרות הרב ר"יי ריינס זצ"ל (סיני לא). ממנה ברור שהייתה ביניהם גם הכרות מוקדמת:

"ב"ה לידא יום כ"א לחודש כסלו תרס"ה

לכבוד ידידי וידיד נפשי הרב הגאון המפורסם, חריף ובקי משנתו זך ונקי, חכם ושלם, נודע לתהלה וכו' מו"ה כש"ת אברהם יצחק קו"ק שליט"א אב"ד דעיה"ק יפו ת"ו והמושבות.

שלום לכת"ר ולכל אשר אתו.

את יקרתו של כת"ר קבלתי באהבה ושמחה, אחרי אשר זה כבר לא נפקדתי מאתו בדברים וגם מנסיעתו של כת"ר לאה"ק לא הודיעני במאום (וכאשר עשה, לתמהוני הגדול, גם מר דודו הגאון הגדול האדר"ת שליט"א) ולא ידעתי איפוא מאת כל אשר אתו, ומה מאד שמחתי אלמלי הואיל כת"ר להודיעני בפרטרט משלומו היקר ומאת כל אשר לו לטובה והיה לי לענג ולרצון. ועתה שתים אני שואל מאת כת"ר בנוגע לישוב אה"ק של אחינו ב"י ואני תקוה, כי כת"ר באהבתו הגדולה לארצנו וישובה לא יחשך מעמל נפשו ואמנם השיב ישיבני דבר ברור ומפורט"

כאן עובר הר"ר לשאול על המצב הדתי והרוחני במושבות בא"י, ולדון על הדרכים להפצת אתרוגי א"י בחו"ל. ומוסיף לבסוף הערה אישית שהשמועות על כך שנתעשר כתוצאה מנישואיו השניים בשקר יסודם.

ככל הנראה הראי"ה תאר לר"ר את המצב הדתי נאמנה ובפרט את בעיות החינוך החילוני שפקידי הברון דחפו – והר"ר באגרת  נוספת מחודש טבת תרס"ה מודה לו ודן לפניו בדרכים השונות שבהם ניתן להבטיח את החינוך הדתי במושבות.

"יקרת מכתבו של כת"ר הגיעני לנכון ומאד אודה לו מקרב לבבי על דברי תאמת שהשמיע לי בדבר מצבן של המושבות באמונה ורוח. וזה כבר החלו להגיע לידי תלונות שונות על בתי הספר ופעולתם והנהגת היק"א הרעה. בסגרה בחוק יד את בתי ת"ת אשר פתחו אחינו החרדים לדבר ד'. ואני ערכתי היום מכתב מלא דברים נמרצים לראשי היק"א בדבר בתי הספר השאלו והנהגת פקידיה את בתי ת"ת ואעיר למוסר אזנם. אנכי הצעתי לפניהם לעשות אחת משתי אלה: אם לתת את החופשה הגמורה להחרדים ליסד להם ת"ת כאות נפשם או לשתף את החרדים בהנהגת בתי הספר ולתת להם דעה מכרעת בעניני הלמודים, הרוח והסדרים. כמובן, שהאופן השני הוא טוב יותר לנו לעניננו. כי קשה לבנות מאשר לתקן. ואמנם הטעמתי גם לפני הראשים האלה. כי הפתרון היותר טוב לשאלת ביה"ס הוא האופן השני…."

הר"ר חותם את מכתבו במילים אלו:

"ובחכותי תמיד לדבריו הנעימים של כת"ר הנני ידידו עוז הדוש"ת באה"ר ומברכו מקרב ולב עמוק בעבודה פורי' לטובת דתנו עמנו וארצנו הק'. יצחק יעקב ריינוס אב"ד דפ"ק"

במכתב מחודש אייר הוא פותח בדברי תנחומים על פטירת האדר"ת:

"לכבוד ידיד נפשי הרב הגאון המפורסם. גבר חכם בעז ורב פעלים. מפורסם לשם ולתהלה בתפוצות ישראל וכו' כש"ת מו"ה אברהם יצחק קוק שליט"א. החונה כבוד בעיה"ק יפו תוב"ב.

שלום וברכה מציון!

כרעם בגלגל הלמה ומחצה את ראשי הבשורה המעציבה ע"ד הלקח דודו הגאון והצדיק מרן האדר"ת זצוק"ל. נפעמתי עד היסוד בי מהידיעה המחרידה הלזו ולבי עלי דוי. ומי פלל כי כל כך מהרה יכבה שמישו של גאון וצדיק זה, גדולה האבידה לדורנו יתום זה וגדול השבר. והנני ממהר להביע לפני כת"ר את כל רחשי צערי ויגוני ואת כל השתתפותי החמה ביגונו העז והעמוק והנני אומר לו, כי הבוחר בציון יסעדהו ויאזרהו כח ועז לשאת ולסבל את האסון אשר בא עליו לפתע ויחבש את פצעי לבבו וינחמהו בתוך שאר אבלי ציון וירושלים המתאבלים באמת על האי שופרא דבלי בארעא"

לאחמ"כ עובר הר"ר לדון בנושא האתרוגים, ולבסוף הוא מדבר על נושא החינוך, ו"התיקונים" שרצה הראי"ה לתקן בישיבת  שערי תורה ביפו, בכיוון של הכנסת מקצועות של 'רקחות לתורה' ופילוסופיה יהודית:

"גם הבשורה שבשרני כת"ר מהתקונים שהוא אומר לעשות ב"שערי תורה", כדי שיהיו אמנם שערים המצוינים בתורה ומוסר ודעת, הרנינה את לבי כמו שתשמח בודאי את לב כל ישרי לב והמזרחים בכל מקום, שקבלו עליהם להיות לעזר להישיבה הקדושה הלזו, ישקדו עוד ביתר שאת לטובתה אחרי אשר כת"ר יעמד בראשה וינהלה בדרך הטוב והישר. והנני מבקש מכת"ר להמציא לי תיכף את התכנית שערך בעד ישיבה זו למען אשר תהי' לעינים גם לנו, העוסקים עתה ביסוד ישיבה משוכללת כזו גם ברוסיא, ואולי טוב יהיה, כי נעשה פרסום ל"שערי תורה" עתה בעתונים ובמכתבים החוזרים ויתעוררו הלבבות ותרבינה הנדבות ?"

גם באגרות הראי"ה. ישנן כמה אגרות ששלח הראי"ה לר"ר. האגרת הראשונה (אגרת קיח)  מאדר תרס"ח, עוסקת בעיקר ברעיון שהציע הר"ר לשתוף פעולה ואיחוד בין ישיבת 'שערי תורה' לבית מדרש חדש שהמזרחי חפץ להקיים בא"י ועל הקשיים העומדים בפני מי שחפץ לבצע תיקונים הכרחיים במסגרות החינוך בארה"ק.  באגרת קכט מניסן תרס"ח. כותב הראי"ה לר"ר שוב בענין הישיבה ביפו ומזרז אותו לפעולה מעשית בענין:

"יום ויום העובר עלינו בלא פעולה באה"ק, לפי מצבה כעת, הוא הפסד גדול. עת זהב היא לנו עתנו כעת על אדמת הקודש, להצמיח פרחי ישועה. נקום ונתעודד עזרת ד' מקודש מוכנת היא לנו, ידו הגדולה תעודד אותנו להזריח אור יקרות על ארץ חיים, וממנה על כל פזורי הגולה, אשר יראו וינהרו. נשתדל בקיבוץ עדרים בחיבור לטהרה, גם מכל לבבות רחוקות … יופיע עלינו אורו וישעו, וברבים יהיו עמנו"

ובאגרת מאוחרת יותר מתמוז תרע"א – כותב הראי"ה לר"ר מכתב שבו הוא מבקש שידאג להקריא במליאת הקונגרס הציוני את מחאתו בעניין חילול השבת והדת ע"י חלוצי העליה השניה:

"הנני מוסר בזה להדר"ג העתק ממכתבי, אשר הנני חפץ שיהי' פומבי כמה דאפשר, ושיהי' נקרא באזני רבים בהקונגרס. ידעו המתקבצים לבנות את הריסות עמנו וארצנו הקדושה את מעשי מהרסינו מבית, ויחגרו את כל כחם לעצור בעד הרעה בעוד מועד. בשום אופן אי־אפשר לנו לשבת דומם עוד, לראות איך אנשים קלי דעת משימים את כל כבוד קודש ד' לקלס ולמרמס, בעצם קדוש משכני עליון. מטמטמים המה בזה את הלבבות ומקררים את הרוחות, ביתושם לעבודת הקודש של בנין האומה והארץ, אשר זה מקרוב החל לפרח. עלינו כולנו לאחוז בזה באמצעים היותר אמיצים, להביע את מחאתנו בקול גדול ובכח אמיץ. בשום אופן אי אפשר שנשתתף בעזרה לכונן מכונים כאלה המחריבים אותנו חורבן כ"כ נורא, בתוכיות בניננו הכללי. סמוך אני בעה"י על חכמת הדר"ג, ויראתו הקודמת, ביחד עם יושר לבבו ואהבתו הנאמנה לבנין ארצנו הקדושה ותחית עמנו עליה, שידע איך להשתמש בדברי אלה לטוב, וזכות הרבים יהי' תלוי בו. לדעתי יוכל להתישב בענין זה עם מר ליבונתין, דירקטור הבנקים הארצי ישראליים והסורי", שיודע את המצב אל נכון, וגם דעתו אינה נוחה מההנהגה הפרועה הנ"ל"

מענין כי בכל האגרות מכנה הראי"ה את הר"ר "מר ידידי הגאון הגדול רב פעלים" באגרת אחת הוא מוסיף "אוצר תורה, יראה וחכמה" ובאיגרת אחרת הוא מוסיף את הכינוי "עוטה אורה" כנראה על שם שמות ספריו.

הר"ר נפטר ב1915. למרות עיסוקיו הרבים הספיק להוציא 12 ספרים בחייו, אך בעזבונו נותרו יותר ממאה כתבי יד שלא זכה להוציאם. בנו הרב אברהם דובר ריינס לקח א"ע את משימת הוצאת הכתבים. וב1926 הוציא בארה"ב את  'ספר הערכים' – "ערכים המסודרים בסדר ההיגיון והמחקר הפילוסופי לפי נושאים על האדם והטבע, עם ישראל, ארץ ישראל, וכל העניינים העומדים ברומות של עולם באנושות ובישראל". כשעלה לארץ עם כה"י פעל הר"א ריינס להקמת ועד שיפעל לסדור והוצאת הכתבים. הועד בראשות הראי"ה פרסם את הקול קורא דלקמן:

מסיבות שונות התכנית לא יצאה לפועל, וכתבי היד נשארו ספונים במחסני מוסד הרב קוק. ב2020 צאצאיו של הרב ריינס את הכתבים ותרמו אותם לספרייה הלאומית, שם הם נסרקו וכעת זמינים בגישה דיגיטלית לציבור. כתבי היד משתרעים על מגוון נושאים רחב, כולל תלמוד והלכה, אגדה, ציונות, פילוסופיה ומחשבה יהודית.

אז כפי שראינו למרות חלוקי הגישות בכמה נושאים עקרוניים. הייתה הערכה רבה ושתופי פעולה חשובים בין שני המאורות הגדולים 'עוטה האורה' – הרב ריינס. ובעל ה'אורות' – הראי"ה קוק. דומני שהציונות הדתית דהיום מבוססת  על תורתם ודרכם של שני אבות רוחניים אלו: אברהם – יצחק ויצחק-יעקב. יהי רצון שנמשיך לאחוז בשולי גלימתם ולמצוא את דרכנו מול שלל האתגרים המתחדשים לאורם של שני המאורות הגדולים.