איש יהודי היה בעיר טיספירד אשר בהונגריה ושמו הר"ר יקותיאל ווייס הוא נולד בשבועות תרכ"א 1861, וכבר בנעוריו נכרו כישרונותיו ושקידתו בתורה. הוא למד כעשר שנים בישיבת פרשבורג אצל רבו המובהק הרב שמחה בונם סופר בעל השבט סופר (נכדו של החת"ס). לאחר נישואיו השתקע בעיר טיספירד ועסק לפרנסתו במסחר, אולם בכל רגע פנוי ובפרט בשעות שלפנות בוקר עסק בלימוד תורה וכתב וחידש חידושים מקוריים באגדה ובפרשנות התנ"ך. ב1903 יצא ספרו הראשון אור הבוקר ועולת הבוקר באגדה ובמוסר, ועשרים ושמונה שנים לאחמ"כ ב1931 יצא בבודפשט ספרו דבר המלכה (א / 4.9 / 11 – אמסטרדם) העוסק בקשר שבין הפרשה להפטרה.

האם, שמתם לב לשורות שבהם המחבר מודה לבנו? "הובא לדפוס לקיים מצות אב ואם ע"י בנינו המפואר המהולל תוך אנשי שם בשערי בת רבים, כלילת יופי מוהר"ר חיים יעקב ווילא בבונה – זרת (ארג – נטיעה). לא הבנתי איפה הבן חיים יעקב גר? היכן זה על המפה?
והנה כשלש שנים לאחמ"כ ב1934 הוציא ר' יעקב חיים וויללא ספר נוסף של אביו, והוא הספר 'יקו אור' והפעם כתוב על השער בגדול את מקום ההוצאה בונה – זרת!! היכן המקום הזה? ומה בדיוק בונים שם?

כשנה לאחמ"כ ב1936 יצא ספר נוסף מאת הרב יקותיאל ווייס. פירוש על חמש מגילות בחמישה כרכים. הפרוש קרוי בשני שמות! 'יפה וברה' ע"ש אם המחבר, ו'באר "לחי" רואי "לרמז בו שם בני האהוב והנכבד בר"ת לבני חיים יעקב". ראו את שער הספר המצ"ב, ושימו לב למקום ההוצאה:

א"כ התעלומה נפטרה ארג – נטיעה שבה גר הבן חיים יעקב הלא היא ארגענטינא = ארגנטינה. ובונה – זרת היא עיר המלוכה שלה דהיינו בואנוס איירס. ומעניין מאד לגלות שהיה שם באותם שנים 'דפוס עברי' הבן הנאמן והאהוב 'חיים יעקב' המשיך לעסוק בנאמנות בהוצאת כל כתבי אביו לאור. והוציא עוד באותה שנה גם את שעה ניבי על פרקי אבות (ב / (3)1.31 / 070 – תמר), ואת הספר "קול רעש גדול" דברי אגדה ומחשבה על תרי"ג מצוות ('רעש גדול' בגי' = תרי"ג) כולם נדפסו בעיר בונה – זרת עיר המלוכה לארץ ארגענטינא. ראו את השער של 'קול רעש גדול ואת התמונה הצבעונית של המחבר שהתווספה לו, היא חסרה כיום בהרבה מן העותקים אבל נמצאת בעותק שבספרייתנו.

רק בספר נוסף של הרב ווייס דבש וחלב – ביאורים ורעיונות על משלי שהוציא לאור הבן חיים יעקב וויללא ב1941 הוא כותב את שם ההוצאה כמקובל בואינוס איריס עיר המלוכה למדינת ארגנטינה. שנה לאחמ"כ הוציא הבן ספר מעניין על חיי אביו ודמותו המיוחדת בשם חיי יהודי שלם (מ / 7 / 104- תמר) בספר תאור יפיפה של הווי החיים בעירות וישיבות הונגריה, ונוספו לו פרקי חיים של הבן המתאר את מצב החיים של יהודי ארגנטינה בראשית המאה ה-20, מצבם הרוחני הירוד ואת פעולותיו לחיזוק הקהילה וחיי הדת שם. גם לספר זה הוא מצרף תמונה של אביו, ושימו לב לכיתוב המעניין מתחת לתמונה:

אז לסיום. קודם כל זה הזמן לנחם את נבחרת ארג-נטיעה ואת עיר המלוכה שלה בונה-זרת על הפסדם בגביע העולם בכדורגל ובפרט את מסיי ומחי. ואני פונה בשאלה אליכם: מדוע לדעתכם כינו הרב ווייס ובנו את העיר בואנוס-איריס בשם בונה – זרת? ומדוע כינה הרב ווייס את ארגנטינה ארג-נטיעה? האם אתם מכירים מקרים נוספים שבהם יהודים כינו שמות מקומות בשמות כינוי יהודיים, והאם אתם יודעים את הסיבות לכינויים הנ"ל? אנא כתבו את תשובותיכם בקבוצת הוואטסאפ של 'ספרים וסופרים'.

It can become the language of your feelings and prayers. The Haredi students of the English teacher-training program "Navat Israel – Herzog College" analyzed their experience of teaching kids frightened by the sirens, confused by constant disruptions of the learning routine, depressed and uncomfortable in the bomb shelters.  Our students tried to think how English can help their pupils cope with the emotional hardships of the war and wrote poetry in simple English within the framework of creative-writing workshops (the course "Teaching Creative Texts", Dr. Shulamit Kopeliovich). The students' love for poetry in English started in the Literature courses of Mrs. Naomi Homnick.

Benny & the basket (a chant)

My name is Benny.

I have a colorful basket.

And inside it I have my blanket

And my teddy bear.

Every time I go to bomb shelter,

I cover my ears and close my eyes very tight.

I hold my blanket and my teddy.

Then, I pray to Hashem

that the boom will be far away from us,

And that all of the Jewish people

Will be happy and safe.

By Rivka Cohen, Efrat Cohen, Elisheva Cohen &Nomi Frei

POEM

Nati is my name.

When war time came,

I was dressed up to a police man

And to the safe room I quickly ran

Because of the Rocket from Iran.

But don't worry, we had fun!

With my friend in the safe room

We watched the teacher from the Zoom.

Together we played

And to Hashem prayed:

Save us in these days

And send our worries far away!

By Shosana, Nomi Sandaka, Shifi, Rivka Elizada

***

Everything can be good and bad:

The phone is ringing.

What can it be?

Maybe it’s a siren, maybe it’s your grandma…

People are running.

What can it be?

Maybe there is a fire, maybe Moshiach is coming…

Someone is screaming.

What can it be?

Maybe it is from hurt, maybe it is from excitement…

By Sara Wasserzog and Odeliya Yosifon

***

The sun is up, the sky is blue,

Sometimes I feel a little blue too.

I may be sad, I may be scared.

But I know my family is always there.

Hashem is with us through the night,

To keep us safe and bring the light.

He hears my prayer, he is so near,

He helps me let go of my fear.

We hold our hands, we stand so tall,

Together, we can win it all.

I’m proud and I’m strong,

This is where I belong.

By Shirel Menashe

Half Full / Half Empty Emotions

The cup is half empty, the cup is half full.

How would you feel if your mom brought home a bull?

When the sirens rang, that's how I felt.

Scared, hot, and squishy, I thought I would melt.

I learnt that Hashem keeps us safe,

And I will always be in the right place.

By Kayla Lefkowitz, Avigail Azulay and Chana Ita Rosenberg

And you can also use activities and worksheets to help schoolchildren write their own pieces of poetry:

Emotions_Cup_Worksheet

Feelings in the War-Writing Poetry Activity

1-Lucy Dee Shabbat book

Inspired by Lucy's book, the students of the Haredi English-teaching program "Herzog College-Nevat Israel" created English books rooted in the Jewish tradition and values (in the course "Teaching Creative Texts" with Dr. Shulamit Kopeliovich).

GIFT for MIRI

Noam Tells the Truth

Let's celebrate this Simcha

Preparing for Shabbat

Levi and his Shabbos guests

David is learning to be careful

Hashem is Everywhere

A day in my Life – celebrating literacy

Noam Tells the Truth

Shiri is Happy

Brochas Book

We know that teaching English in Haredi and religious schools is so important now! And it is also very challenging! This project is our small step in cultivating both innovative and traditional ways of teaching English with Jewish values in the memory of Lucy Dee who set these pedagogical goals to all of us. Download these books and use them in your classrooms. Celebrate English Literacy with our materials culturally adapted to Haredi and religious classrooms in Israel and in the Diaspora!

]]> https://pedagogy.herzog.ac.il/%d7%9e%d7%a1%d7%a2-%d7%91%d7%a1%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%99%d7%a9%d7%99%d7%91%d7%94-%d7%91%d7%a2%d7%a7%d7%91%d7%95%d7%aa-%d7%a8%d7%91%d7%a0%d7%95-%d7%94%d7%99%d7%a9%d7%90-%d7%91%d7%a8/ Tue, 14 Jul 2026 20:04:48 +0000 https://pedagogy.herzog.ac.il/?p=21924 שלשום (כ"ח תמוז) מלאו מאה ועשרים שנה לפטירתו של הראשל"צ הרב יעקב שאול אלישר זצ"ל (להלן היש"א) הוא נולד בצפת ב1817. אביו הרב אליעזר ירוחם אלישר, היה ראש השוחטים בצפת ודיין וחזן בקהילת יוצאי קושטא בצפת. אולם כשהיה היש"א כבן שבע בלבד נפטר אביו ואמו נאלצה למכור את כל רכושם ולפרנס אותה ואת בנה היחיד בדוחק מעבודות תפירה. לאחר כארבע שנות אלמנות נשאה לרב בנימין מרדכי נבון זצ"ל (1788-1851) שהיה אב"ד בירושלים וראש של כמה ישיבות. הרב נבון שהתאלמן מאשתו ושיכל את ילדיו ממנה, אימץ את היש"א כבן והשקיע את כל כוחותיו בחינוכו ובפרנסתו כדי שיוכל לגדול בתורה. לימים הוציא היש"א את תשובותיו של הרב נבון יחד עם תשובות רבנים נוספים ותשובותיו שלו עצמו בספר "בני בנימין וקרב איש" (ש / תמר / 259).

בהקדמת הספר הוא מתאר את דמותו של אביו חורגו ואת חסדו כלפיו:

"אם אמרתי אספרה גודל רחמנותו. לא עזב חסדו ואמתו. ורוב צדקותיו. תרומותיו ומעשרותיו. לא יסופר ולא ישוער. מעיד אני עלי שמים וארץ שמיום שנכנסתי בהיכלו. בחור רך בשנים היתי הביאני המלך חדריו שריד באהלו. מצאתי שני יתומים בחורי חמד למדנים סמוכים על שולחנו. וג' אלמנות במרום קנו. אוכלות משלו. ומשיך ואזיל אין לגרע יתומים ויתומות יושבי בצלו. ומכניסם לחופה. לא נצרכה אלא להעדפה. כי ד' סומך ידו. רצון יראיו יעשה ועצת מלאכיו ישלים.  מי יוכל לספר רוב ענונותו. כלא חשיב בעיניו הנה מדתו. מקבל כל אדם בסבר פנים יפות. ובפרט ת"ח שיושבים אסופות. אוהב את הבריות ומקרבן. הנה אלה רשעים במתק שפתיו מחזירן למוטב להוציא מלבן. כללא דמילתא אין די באר אחד מאלף קצות דרכיו. וירק את חניכיו. הן אני נשארתי לבדי. קטן שבתלמידיו לא חז ולא מידי. נחבא אל הכלים – יתום קטן היתי רך ויחיד לפני אמי. עני ורש משפחת בנע'מי. ויביאני אל ביתו. ונחת שלחנו מלא דשן לאכול ושתו. וילמדני דעת ואורח תבונות. יפה ת"ת עם דרך ארץ דברי חכמים כדרבנות. וינחני במעגלי צדק על מי מנוחות. והן בפיו תוכחות. ויגדלני כאב את בן ירצה. וישמני בבית מדרשו בשימוש חכמים מלכים ויועצי. כ"ד שנים היתי אני ובני ביתי. אוכלים ושותים לפניו על ראש שמחתי. אשאלך והודיעני הנמצא כזה. רב חסד צדיק לפני בדור הזה. המעדיף טובו. אשר יחמול איש על בנו כי אהבת נפש אהבו. מאכילו ומשקהו והלבישו את האי"ש".

לימים קרא היש"א לאחד מבניו שנולד בערב חנוכה: ניסים בנימין מרדכי  ניסים בגלל החנוכה, ובנימין מרדכי על שמו של אביו חורגו.

הרב נבון כינה את היש"א בשם 'יש"א ברכה' (יש"א ר"ת: יעקב שאול אלישר. וברכה ע"ש הפסוק: ישא ברכה מאת ה'…) וכינוי זה דבק בו כל ימיו ואף הוא עצמו היה חותם את מכתביו ותשובתיו: הצעיר יש"א ברכה ס"ט.

כשהגיע היש"א לגיל בר מצוה כבר היה נחשב לעילוי גדול. בנוסף ללימודיו עסק זמן קצר במסחר. אולם בגיל 15 נשא בחורה יתומה לאישה, והרב נבון פרנס אותם ושלשת ילדיהם במשך כעשרים וארבע שנים. שבהם גדל בתורה כאחד מגדולי דורו. ב1845 נשלח ע"י אבו לאיזמיר כשד"ר של הקהילה הספרדית בירושלים. ב1851 – נפטר אביו מאמצו הרב נבון – פטירה שהשפיעה עליו נפשית וכלכלית. הוא נסמך למורה הוראה ודיין ע"י רבני ירושלים וב1853 נשלח כשד"ר של הקהילה בירושלים לכמה קהילות  בעולם. היש"א נודע בחכמתו הרבה, בהופעתו החיצונית המרשימה ויכולת ההשפעה שלו שתרמה לה גם שליטתו בשבע שפות: עברית, לאדינו, ערבית, טורקית, פרסית, יונית ואיטלקית. ב1855 החליטו יהודי אלכסנדריה שלא לאפשר לשדרי"ם מא"י לאסוף כסף בעירם לצורכי תושבי ארץ ישראל, ולהפנות את כל כספי הצדקה לצרכים פנימים. רבני ירושלים שלחו את היש"א לשכנע את תושבי אלכסנדריה לחזור בהם מהחלטתם, היש"א הצליח בשליחותו ולא עוד אלא שתושבי העיר בקשו ממנו להישאר ולכהן כרבה של אלכסנדריה. היש"א נטה לקבל את ההצעה שהיה בה יתרונות מעמדים וכלכלים גם יחד. אולם מאחר ואמו שהתאלמנה כאמור בשניה בקשה ממנו שלא להותירה לבדה בירושלים, ומאידך לא חפצה לעזוב את ירושלים ולרדת לאלכסנדריה – הוא דחה את ההצעה וחזר לירושלים.

ב- 1869 התמנה היש"א לראש אב בית הדין בירושלים, במקום הרב אברהם אשכנזי (1811-1880) שנתקבל למשרת הראשון לציון. ב1880 נפטר הרב אשכנזי, וגורמים בוועד העדה הספרדית הציעו ליש"א את המשרה הרמה. אולם הוא סירב מפני שבירושלים חי באותה העת מחותנו הרב רפאל מאיר פאניז'ל (המרפ"א) (1804-1893) שבתו וידה הייתה נשואה לבנו של היש"א רבי חיים משה אלישר (החמ"א) (1845-1924). הרב פאניז'ל היה מבוגר ב13 שנים מהיש"א ולכן ויתר היש"א על התפקיד לטובת מחותנו המבוגר ממנו. הרב פאניז'ל כיהן בתפקיד 13 שנים, ורק לאחר פטירתו ב1893 התמנה היש"א ברכה לראשל"צ. גם הוא כיהן במשרה 13 שנים עד לפטירתו ב1906. (שניהם נפטרו בני 89!). היש"א חיבר ספרים רבים ששמות כולם בנויים מביטוים מהתנ"ך המכילים את המילה אי"ש (ר"ת:  אלישר יעקב שאול). בשער כל ספר הוא מביא את הפסוק השלם שממנו נלקח הביטוי. ולעיתים אף שני פסוקים. בספרו הראשון: אי"ש אמונים – דרשות בעניין חגי ישראל ומועדיו. הוא מביא את הפסוקים: "פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים" ו "איש אמונים מי ימצא".  בספרו השני: שו"ת מעשה איש – מובאים הפסוקים: "ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו" ו"מעשה ידיו בררת".  בשו"ת שמחה לאי"ש : "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה". בספר הדרשות דרך אי"ש : "הורני ה' דרך חקיך ואצרנה עקב". בספר ישא אי"ש: " "אשר נשאך ה' אלקיך כאשר ישא איש אהבנו" וכמובן הפסוק "ישא ברכה מאת ה' וצדקה מאלקי ישעו". בספר הדרושים עולת אי"ש: "המקריב את עולת איש". ובשו"ת משה האי"ש: "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה". בספר: דברי אי"ש – הכולל: דרושים, דברי אגדה, וכן את דרשת הרב אלישר והרב בורלא בעת הכתרתו ל"ראשון לציון" לא הובאו פסוקים, וגם לא בספר הדרוש פני האי"ש. מענין שגם בספר "שאל האי"ש ופני חמ"א" שהוציא בנו לאחר פטירתו הכולל את תשובותיו ותשובות בנו, המשיך בנו את המנהג והוסיף את הפסוקים: "שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך" ו "חיים שאל ממך נתת לו ארך ימים עולם ועד". הרב חמ"א הוציא גם את הספר: כבוד לאי"ש –  שהוא אסופת הספדים  מספדנים שונים על היש"א ברכה.

בספריתנו ישנם שלשה עותקים מיוחדים של ספרו של  היש"א ברכה – שו"ת שמחה לאיש (שיצא בתרנ"ג 1893), החושפים מעט מסביבתו וקשריו, ואווירת אותם הימים המיוחדים בירושלים עיה"ק:

העותק הראשון הוא עותק של השו"ת שמחה לאיש – שהגיע אלינו עם ספריתו של הרב בן ציון קואינקה זצ"ל (שעליה עוד נרחיב רבות בעתיד) על כריכת הספר הודבקה כמנהג מחברים ספרדים באותם הימים מדבקה של טופס הקדשה קבוע מאת המחבר למקבלי הספר כמתנה. כאשר שם מקבל המתנה נשאר ריק וממולא ידנית ע"י המחבר כאשר הוא מעניק למאן דהוא את הספר, העותק שלפנינו מוקדש ל "הרב הגדול גאון יעקב אשר אהב סלה מר מחותנינו כקש"ת יצחק מפראג"  הכינוי "יצחק מפראג" הוא כינויו של הרב יצחק פראג אופלטקה (להלן רי"פ) (1819-1900) הוא היה דמות מופלאה וחריגה. הוא נולד בפראג ולמד אצל החת"ס בפרשבורג. עפ"י המלצת החת"ס הוא עלה לירושלים בגפו כשהיה כבן 19. בירושלים אמצו הרב ברוך עייאש, והוא החל ל"הסתפרד" למד לדבר בלאדינו ובהברה ספרדית סיגל לעצמו את הלבוש המבטא והמנהגים הספרדים ובעצם הפך להיות "ספרדי ככל הספרדים", הרב עייאש אף לקחו לביתו. רי"פ היה שילוב יוצא דופן של ת"ח  רופא עממי, ועסקן צבור הוא ניהל את ביה"ח רוטשילד, והקים את ת"ת 'דורש ציון' לילדי הספרדים שבו למדו בנוסף ללימודי הקודש גם לימודי חול. בעז"ה נרחיב בהזדמנות לכתוב עליו. אך לענייננו מענין לציין כי בשו"ת 'שמחה לאיש' עצמו ישנם התכתויות בד"ת בינו לבין  הרב אלישר, והוא אף מודה לו בהקדמה על עזרתו בהוצאת הספר. מכך שהוא מכנה אותו "מחותנינו" ניתן להסיק כי היו ביניהם גם קשרי נישואין.

עותק שני של 'שמחה לאיש' הנמצא גם הוא בספריתו של הרב ב"צ קואינקא העניק הרב אלישר לרב  יוסף רפאל בן נון (1821-1906) . הרב בן נון מילידי ירושלים התחנך בישיבותיה ולימים התמה לרב הקהילה הספרדית ביפו. הוא חיבר את הספר: "יאיר מבין", העוסק בכללים והגדות בש"ס ובפוסקים. בשל מצבו הכלכלי, שלא אפשר לו להוציא לאור את הספר, פרנסי יפו ייסדו ועדה להדפסתו, שהחלו בהוצאתו בשלבים בחוברות. חלק גדול מהחיבור עודנו בכתב יד.

העותק השלישי של 'שמחה לאיש' שבספריתנו נמצא במדור ספרית הרב יששכר תמר שבספריתנו. על העותק הזה נרשם רישום בעלות בראש השער מצד שמאל "הצב"י רחמים יוסף פראנקו ס"ט" כלומר מדובר בספר שהיה בבעלות הרב רחמים יוסף פראנקו (החרי"ף) (1835-1900). הרב פראנקו היה רבה של חברון וראש הקהילה הספרדית שלה ומיסד ביה"ח 'חסד לאברהם' בעיר. על השער למטה מופיעה חתימת בנו "רבנו מאיר פראנקו" שירש ממנו את הספר לאחר פטירתו. בדפדוף בספר אנו מוצאים כמה הערות ארוכות של החרי"ף שבהם הוא דן בדברי המחבר ומעיר עליהם כדרכה של תורה. ברצוני לעסוק במסגרת זו בהערה אחת מעניינת, והיא ההערה בחלק אבהע"ז סי' כ"ה.

היש"א דן שם בעיני כפיית גט ובתוך הדברים כותב:

"ואנא נפשאי זכורני כי בשנת התרכ"ט (1869) נשאלנו ממח"ת יע"א [= יגן עליה אלקים] מאת ה' כמוהר"א יהושע עובדיה על איש אחד שהיה נשוי עם אשתו כמה שנים והיה לו ממנה בנים ובנות והאשה היתה נאה במעשיה ומום לא היה בה ותקפו יצרו ונשא אשה אחרת בלי שום סיבה רק למלאות תאותו והלשינו עליו להשררה יר"ה ויאכפו עליו למען יגרשנה  ועשו לו הרחקה דר"ת ז"ל ושאל מאתנו כדת מה לעשות. ואנא זעירא היתי ראב"ד באותו פרק ונשאנו ונתנו בענין וכתבנו הסכמתינו שעפ"י הדין אין לכופו לגרשה חלילה! וגם לו לעשות לו הרחקה כלל…זולת אם יסכימו רוב בנין ורוב מנין מאותו זמן והלאה שכל מי שישא אשה על אשתו בלא שום סיבה כנז' שחייב לגרשה אם יסכימו כל הרבנים והדיינים ובהסכמת חבר עיר ויכתבו בכתובה התנאי הנזכר. וגם הרב הגאון ראשל"צ  כמוהר"ר אברהם אשכנזי ז"ל הסכים עמנו בכל הנזכר"

בלי להיכנס לעומק הנושא. נסביר בקצרה שבארצות המזרח לא קבלו את חרם דרבנו גרשם שלא לשאת יותר מאישה אחת, אבל בכ"ז היה מנהג בהרבה מקומות שלא לעשות זאת. העברין המתואר בשאלה נשא אשה שניה ללא סיבה מוצדקת וחויב ע"י השלטונות החילונים בעיראק לגרש את השניה, ובית הדין בבגדד כפה אותו לעשות זאת ע"י שימוש בסנקציות עקיפות. הקרויות "הרחקות דרבנו תם". בית הדין בבגדד שלח שאלה לבית הדין בירושלים שאלה האם הם נהגו כראוי. בית הדין בראשותו של היש"א ענה להם כי עקרונית אין לכפות גט בסיטואציה כזו, אבל בכ"ז משום "מגדר מילתא" הם עשו נכון. אולם להבא יש לתקן תקנה מיוחדת שאין לשאת אשה שניה ללא אישור מבי"ד והנושא אשה שניה שלא כדת יחויב לגרשה ואם לא יעשה כן יהיה מופרש ומובדל מעד"י וכו' ואז ניתן יהיה לכופו בהרחקות ר"ת. והראשל"צ הרב אברהם אשכנזי הסכים לפסקים והוסיף שרצוי לכתוב זאת בכתובות ולא להסתפק בתקנה בלבד.

על דבריו אלו של היש"א העיר הרב פראנקו בגיליון הספר שלו, את הדברים הבאים:

"שאלה זאת הנה היא כתובה על ס' הישר שערי רחמים ח"א סי' ג, וממני הצע' המחבר ס' שערי רח' הנז' יצאו הדברים, וחתמו בניסן ההוא חברי מע' הרב המכונה היש"א ברכה הי"ו והרב שמ"ח צדיק ז"ל. ולא ידעתי למה לא כתב בשם אומרו אחרי היות שערי רחמים פתוחים לפניו?"

הרב פראנקו מביע תרעומת קלה, מדוע הרב אלישר לא הפנה לפסק השלם, שהוא הדפיסבספרו 'שערי רחמים' (ח"א סי' ג) שיצא כבר בתרמ"א 1881 (שנים עשר שנים לפני הוצאת 'שמחה לאיש'). והוא והוא מוסיף שבעצם הוא זה שכתב את הפסק וחבריו הרב אלישר (היש"א ברכה) והרב שמ"ח צדיק (כינוי מליצי לרב שמ"ח גאגין זצ"ל) רק חתמו לאחמ"כ, ולכן תלונתו "למה לא כתב בשם אומרו" מדוע היש"א לא הפנה לספרו הנ"ל.

ואכן בספר 'שערי רחמים' של הרב פרנקו באבהע"ז סי' ג' מופיעה התשובה המלאה ששלחו בית הדין בירושלים לבית הדין בבגדד, בהקדמת הסימן כותב הרב פראנקו את המילים הבאות:  "נדרשתי להשיב מפני הכבוד ע"ד אשר נשאלנו בב"ד הצדק העי"א [=ה' עליון יברך אותו] מעוב"י [מעיר ואם בישראל] מאת מע' הרבנים דיני דנה'ר דע'ה" כלומר האב"ד הרב אלישר ביקש ממני לכתוב את התשובה. ובסוף התשובה נכתב: "ולאפס פנאי לא באנו בארוכה וצור ישראל יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו, נפלאות, כ"ד עמוסי התלאות בצ'עריך ירושלים. החו' בס' ויעבירו קול במחנה לאמר איש ואשה אל יעשו עוד.." וחתומים: הצעיר יעקב שאול אלישר ס"ט, הצעיר רחמים יוסף פראנקו, הצעיר שמ"ח גאגין ס"ט.

הסיומת "בסי' ויעבירו קול במחנה לאמר איש ואשה אל יעשו עוד" מהוה מליצה על המעשה הרע שנעשה ע"י האיש שלקח אשה שניה, הפסוק נבחר מפרשת השבוע של השבוע שבו נכתבה התשובה פרשת 'ויקהל' (זאת המשמעות של המילה בסימן…), פרשת ויק"פ  בתרכ"ט השנה שבה נכתבה התשובה חלה בכ"ג אדר. א"כ נראה כי הרב פראנקו סיים את כתיבת התשובה בשבוע שהסתיים בכ"ג אדר ואז העבירה לעיונם של חבריו לבית הדין הרבנים אלישר וגאגין – והם הסכימו לפסק והוסיפו את חתימתם ב"ניסן ההוא" כפי שכתב הרב פראנקו בהערה על תשובת היש"א הנ"ל.

כעת כשהבנתי את הערת הרב פראנקו שקובל ע"כ שהיש"א לא הפנה לתשובה המלאה שאותה הוא כתב ופרסם בשו"ת שלו 'שערי רחמים'. סקרן אותי לראות כיצד נהג החותם השלישי על התשובה הרב שמ"ח גאגין בנוגע לתשובה זו. הרב גאגין פרסם בתרל"ח (1878) את ספר השו"ת שלו: ישמח לב. והנה להפתעתי גיליתי כי בשו"ת הנ"ל בחלק אבעהע"ז סי' י"ט מובאת אותה התשובה שלנו. הרב גאגין מקדים לתשובה את הדברים הבאים: "תשובה זאת השבנו מפה עקו"ת ירושלים ת"ו מבית דינינו הק' לעיר גדולה ש"ח וש"ס עוב"י בבל רבתי יע"א למעלת הרבנים דייני דנה'ר דע'ה ב"ד הק' אשר שם יצ"ו ועל צבא תהילתם הרב המובהק ר"מ ור"מ כמוהר"ר אליהו יהושע עובדיה נ"י, אתה ה' תשמרם כיר"א". ולאחמ"כ הוא העתיק את כל התשובה כולל דברי מבוא שהרב פראנקו השמיט, ולבסוף מעתיק את חתימת חברי בית הדין, הרבנים: אלישר, פראנקו והוא עצמו. כעת תמהתי תהיה חדשה: מדוע פרסם הרב פרנקו בשו"ת שערי רחמים' שלו את אותה התשובה בדיוק שפרסם הרב גאגין בשו"ת שלו שלש שנים לפני כן?. ניתן להעלות כמה השערות: יתכן שהשו"ת 'ישמח לב' של הרב גאגין לא עמד בפני הרב פראנקו כשפרסם את ספרו 'שעירי רחמים'. יתכן גם ששערי רחמים היה מוכן לדפוס עוד לפני ששו"ת ישמח לב יצא לאור השערה זו מתחזקת מעט מכך שהסכמת חמיו של הרב פראנקו לספר ניתנה כבר בשנת תרל"ה ומכך שהוא מודה בפתח ספרו לנדבנים ממרוקו ותוניס שסייעו בהוצאת הספר וידוע לנו שהוא ביקר בארצות אלו כשד"ר בשנת תרל"ו-תרל"ז. ויתכן גם שאולי הרב פראנקו ראה שהתשובה התפרסמה כבר בשו"ת של הרב גאגין, ובכ"ז חשב שהגון וראוי שהוא יפרסמה בשו"ת שלו מכיון שבעצם כדבריו בהערה שפענחנו, הוא זה שכתב את התשובה והרב גאגין רק הסכים וחתם עליה לאחמ"כ.  כאן אנחנו נכנסים לשאלה מעניינת של 'זכויות יוצרים' למי מבי"ד שפוסקים יחד פסק מסוים, ישנה הזכות לפרסם את הפסק בשו"ת שלו רק לדיין שכתב את התשובה, או גם לחבריו שהסכימו על ידו, ואולי יש לחלק בין מקרה שאחד כתב לגמרי לבד ורק לאחר שסיים הראה את דבריו לחבריו והסכימו אתו, לבין מקרה שדנו ופלפלו יחדיו ולאחמ"כ אחד מהשלושה ניסח את הדברים שכך משמע קצת מדברי היש"א ברכה "ונשאנו ונתנו בענין וכתבנו הסכמתינו" שהיה במקרה שלנו. מי ייתן ויום אחד יגיע לספריתנו גם העותק הפרטי של שו"ת 'ישמח לב' שהיה בבעלות הרב פראנקו ונוכל לראות האם גם שם העיר בצידי הגיליון ע"כ שהרב גאגין פרסם את התשובה אותה לטענתו הוא כתב.

כאן המקום להודות מקרב לב לידידי איתי קופר ודוד אורן שוחרי הספר העברי שסייעו בידי לפענח את כתב היד הספרדי הרהוט הקשה כ"כ לקריאה, ולנתח את משמעותה של ההערה.

הדברים התארכו ולא נגענו בפעלו של היש"א ברכה כראשל"צ למען אחדות הקהילות בירושלים, השקפותיו על החינוך והציונות ועוד. על כך ועוד תוכלו לעיין בספר: הראשונים לציון (מ/ 2.3 / 26) מאת: אברהם אלמליח, עמ' 308-323. ובספר: משפחת אלישר בתוככי ירושלים. שכתב נתן אפרתי  (נ / 6.2 / 32). העותק שבספריתנו ניתן במתנה ע"י נינו של הרב אלישר – מנשה חי אלישר לר' ישעיהו (צ'רלס) ביק אביו של הרב עזרא ביק – ר"מ בישיבת הר עציון.

המסע שערכנו חושף אותנו לעולמם הנפלא שלחכמי ארץ ישראל הספרדים בסוף המאה ה19 וראשית המאה ה-20, ומעט למאחורי הקלעים של כתיבתם והיחסים ביניהם. אני בטוח שספרית הרב בן ציון קואינקה שהצטרפה לאחרונה לספרית הנדירים של הרב ישכר תמר, ושל בית המדרש 'עץ חיים' (אשכנזי) באמסטרדם – טומנת בקרבה עוד הפתעות ודרישות שלום רבות מגדולי ישראל, ובעז"ה נזכה לחשוף גם אותם בעתם ובזמנם 'קמעא קמעא'.

 מהו החומר למבחן?

• האם המבחן מקיף את כל יחידות הלימוד או את חלקן? האם הוא כולל את המסרים המרכזיים שהועברו בשיעורים? האם אנו בודקים את הידע, המיומנויות והערכים שנלמדו?
• אם המבחן כולל קטע שלא נלמד או יישום ידע ומיומנויות ברמה גבוהה, כדאי לוודא שתרגלתם את העניין עם התלמידים מראש.

אילו סוגי שאלות המבחן כולל?

• רמות חשיבה מגוונות: בהתאם למטרות ההוראה, כדאי ליצור איזון בין שאלות מיחידות הלימוד השונות ומרמות החשיבה השונות, על פי הטקסונומיה של בלום. תוכלו לראות כאן כמה דוגמאות.
• שאלות מסוגים שונים: מומלץ לשלב בין שאלות סגורות מסוגים שונים (כמו רב־ברירה, נכון או לא, והתאמה), לבין שאלות פתוחות. שילוב כזה נותן לתלמידים הזדמנות להראות את ידיעותיהם במגוון דרכים.
• יש לנסח פריטים שמצד אחד, מחייבים מענה על בסיס הנלמד, ומאידך, מתמקדים בנושאים מהותיים המשקפים את מטרות ההוראה.

האם ההנחיות למבחן ברורות?

מבחן הוא מצב מלחיץ, והנחיות ברורות יוצרות תחושת וודאות וביטחון.

שימו לב שכתבתם:

• פיסקת פתיחה הכוללת הסבר על מבנה המבחן: מספר השאלות בכל חלק, הניקוד לכל שאלה, האם יש בחירה, ופירוט חומרי עזר מותרים בשימוש.
• ניסוח ברור לכל שאלה הכולל מילת שאלה והפנייה סדורה לנושא השאלה או לטקסט מדויק. מומלץ להעדיף ניסוחים פשוטים וישירים.
• מומלץ לנסח את המבחן בלשון רבים כדי לפנות לזכר ונקבה גם יחד.

כמה שאלות כדאי לחבר? ומה משקל כל פריט?

• מומלץ שהמבחן יכלול כמות פריטים המתאימה למשך זמן המבחן ושומרת על אתגר.
• היקף מבחן: תואם את הנלמד, מכבד את התלמידים ושומר על תחושת מסוגלות.
• משקל פריטים: לרוב, שאלה פתוחה תקבל משקל התלוי בכמות הסעיפים, ומומלץ שסעיף בודד יקבל עד 20 נקודות. שאלת רב־ברירה תקבל עד 4 נקודות.
• מתן אפשרות בחירה: בחירה בין שאלות או סעיפים מאפשרת לתלמידים גמישות במענה, וחשוב לשמור על מבנה מבחן פשוט וברור.
• לייעול הבדיקה, מומלץ להכין מראש מחוון ברור הכולל את הקריטריונים ואת המשקלים על פיהם יינתן הציון.

כמה זמן?

• יש לתכנן מבחן בזמן המוקצה לכך.
• ודאו שהזמן שתכננתם מאפשר מענה לכל השאלות ושומר על עניין ואתגר.
• מומלץ לתכנן מרווח ביטחון של כ־15 דקות שיאפשר לתלמידים לענות בנחת וביישוב הדעת.
• משך זמן לפריט: הקצו משך זמן מתאים לכל שאלה בהתאם לרמת החשיבה ומורכבותה. שאלה סגורה דורשת כ־2 דקות, ושאלה פתוחה דורשת זמן המתאים לרמת המורכבות.

תיאום ציפיות עם התלמידים והכנה למבחן

• יש לערוך תיאום ציפיות עם התלמידים לפני המבחן, להציג באופן ברור את החומר למבחן, את הדרישות ואת מבנהו.
• מומלץ לתרגל שאלה מסוג השאלות שיופיעו במבחן. הדבר מרגיע, יוצר תחושת ביטחון ומסוגלות בקרב התלמידים.

סיימתם את כתיבת המבחן? קראו אותו מתחילתו ועד סופו. וודאו שהוא: 

• תקף – שאלות המבחן מייצגות נאמנה את חומר הלימודים ובוחנות את הידע, המיומנויות והערכים המצופים ממי שלמד את המקצוע.
• מהימן –  שאלות המבחן ברורות, מובנות וחד משמעיות.
• הוגן – המבחן משקף את תהליך הלמידה בשיעורים, מעריך באופן עקבי ומדויק את הישגי התלמידים, כך שהציונים ישקפו את רמת הידע והמיומנויות שלהם בחומר הלמידה, ככל הניתןל לא השפעות זרות, ברמת קושי התואמת את הנדרש והמצופה מהתלמידים.

ועוד רעיון אחרון:

המבחן הוא הזדמנות אחרונה גם להיפרד בנושאי הלימוד שלנו. רעיון למחשבה: פתחו את המבחן בפסקה המסכמת את הלמידה, סכמו את הלמידה ו"הכניסו" אותם אל המבחן באמצעות מסרים אישיים.

• סקירת הקורס בשיעור סיכום: כדאי להכין סיכום ב"מבט-על" על הנלמד בקורס, לסקור את הנושאים שלימדתם ואת עיקרי המסרים שביקשתם להעביר ביחס לכל נושא. הסילבוס הוא עזר מצוין לעניין: לעבור על נושאי הקורס ולסכמם.
• סרטון סיכום: ניתן לצלם ב'זום' סרטון קצר ובו סיכום של הלמידה. כדאי לשלב מילות עידוד, לצד הסבר על מבנה הבחינה, דגשים למיקוד הלמידה לקראת המבחן ואפילו דוגמאות לשאלות מהסוג שיופיעו במבחן. העלו את הסרטון לאתר המודל של הקורס ועדכנו את הסטודנטים.
• הכנת מאגר חומרי לימוד: משרתי המילואים ונשותיהם שהחסירו שיעורים יודו לכל תיווך קל ויעיל של חומר הלימוד. תוכלו להיעזר בכלי בינה מלאכותית, NotebookLM, אשר מסייע ביצירת חומרי למידה ואף פודקסטים המובססים על כל חומר כתוב שתעלו אליה. להדרכה על NotebookLM לחצו כאן.
• הכנת יחידת הכנה למבחן: ניתן להכין יחידה באתר המודל של הקורס ולהעלות אליה את רשימת נושאי הבחינה, דוגמאות לשאלות או כל חומר רלוונטי אחר. מרצים המעוניינים לשתף במצגות ששימשו כחומרי הוראה בשיעורים יכולים לעשות זאת ביחידה זו. מומלץ לעודד את הסטודנטים לשתף זה את זה בסיכומים או כל חומרי למידה שהכינו.
• תמיכה בלמידה לקראת המבחן: ניתן לפתוח באתר המודל של הקורס "פורום" ייעודי לשאלות ותשובות, ולעודד את הסטודנטים לשאול בו שאלות זה את זה וגם כמובן לענות על שאלות חזרה. למי שיש קבוצת ווטסאפ עם הסטודנטים/ יות, יכול להשתמש בה כדי לעורר שיח לימודי לקראת המבחן. קשר זה יסייע בהפחתת חרדה ויסייע ביצירת תחושת מסוגלות.
• הקלטת השיעור: חשוב מאד להקליט את השיעור ולוודא העלאתו לאתר המודל של הקורס. זה יסייע לכל מי שנבצר מהם להשתתף בשיעור.

נקודות אחרונות למחשבה

• שיעור סיכום הוא הזדמנות מצויינת גם לעידוד תהליכי רפלקציה על הלמידה וחיבור החומר לעולמם של הסטודנטים: עודדו אותם לחשוב עם מה יצאו מהקורס? כיצד הייתה הלמידה שלהם השנה? מה יוכלו ללמוד מכך לעתיד?
• ולא לשכוח את משרתי המילואים ונשותיהם: כל חומר למידה מאורגן ומסודר יסייע להם בהשלמת השיעורים שהחסירו.

1. פתיחה: איסוף הלימוד בקורס :
   • חזרה למטרות הקורס: מדוע למדנו את הקורס ומה חשיבותו? כיצד נושאי הקורס קשורים לתוכנית הלימודים ולעבודת המורה?
   • הבניית הידע: מהם גופי הידע והנקודות העיקריות שנלמדו בכל נושא/יחידת הוראה/שיעור? בהזדמנות זו: כדאי להזמין את הסטודנטים לשתף זה את זה בסיכומי השיעורים לקראת הבחינה.
   • מיומנויות וערכים: אילו מיומנויות וערכים רכשו הסטודנטים, מעבר לידע התוכני?
   • תהליך הלמידה בקורס: כיצד הנושא נלמד? כדאי לפתוח "חלון רפלקטיבי" ולספר מעט על שיטות ההוראה שהשתמשנו בהם במהלך הקורס: החל מדיוני מליאה, שיטות עיון, פרקטיקות ללמידה פעילה ועוד.
     להרחבה בנושא -עיינו בדרך בה  ד"ר אחינעם יעקבס – סיכמה קורס.
2. פרידה מקבוצת הלומדים:
   • הזמינו סטודנטים לשתף תובנות אישיות: מהו המסר המרכזי שעימו הם יצאו מהקורס?
   • הביעו הערכה למאמצי הסטודנטים, ובפרט השנה, ותנו במה לתוצרי למידה משמעותיים שהוגשו במהלך הקורס.
3. עידוד למידת המשך:
   • המליצו על דרכים להעמיק בתחום מעבר לקורס: נושאים להמשך לימוד, קריאה והרחבה.
4. משוב:
   • שאלות פתוחות להתייחסות הסטודנטים, הן כסיכום הן ללמידה אישית.

מהלך הוראה אפשרי:

מבט-על (5 דקות):

• מבט-על על מטרות הקורס והדרך שעברנו עם השאלות בתחום הידע.
• חיבור בין התכנים השונים שנלמדו.

סיכום הקורס (15 דקות):

• סיכום תמציתי של הנושאים המרכזיים.
• הדגמה כיצד הנושאים השונים משתלבים זה בזה
• מתן במה לסטודנטים לשתף תובנות מרכזיות מהקורס, שאלות וכיו"ב.
• הצגת דוגמאות ליישום החומר הנלמד בשדה החינוכי

סיום (10 דקות):

• משוב בעל-פה
• מילות סיכום אישיות
• הצעות להמשך למידה והעמקה בתחום

בקישור הזה המצגת שהכינה ראש החוג לחינוך מיוחד הדס דוויק לשיעור האחרון ולסיכום הקורס. מוזמנים להיעזר בה!

טיפים מעשיים

• תכננו מראש: השיעור האחרון דורש תכנון מוקדם. אל תשאירו אותו ל"נראה מה יהיה".
• שתפו את הסטודנטים: תנו להם במה לשתף את התובנות שלהם, לעיתים הם רואים דברים שאנחנו פספסנו.
• איזון נכון: השיעור האחרון צריך לשלב בין סיכום אקדמי לבין סגירה רגשית של הקורס.
• הימנעו מעומס: לא צריך לחזור על כל פרט שנלמד. התמקדו ברעיונות המרכזיים.

נקודה אחרונה למחשבה

עם איזה שאלות הקורס התמודד? מה הסטודנטים יודעים או יכולים לעשות עכשיו? השיעור האחרון הוא הזדמנות להדגים את מה שלימדנו במהלך הסמסטר בפועל.

האתגר הגדול בנושא אינו רק לזהות עבודות שנכתבו בבינה מלאכותית, אלא להגדיר היכן עובר הגבול בין שימוש בכלי עזר לגיטימי לבין 'מיקור חוץ' של החשיבה. במקום לחזור למבחני כיתה או להרים ידיים, כדאי להכיר את מודל AIAS: The Artificial Intelligence Assessment Scale.

המודל הינו סולם בן 5 רמות שילוב של AI – מאיסור מוחלט ועד שותפות מלאה – שנועד להפוך את ה-AI  מכלי 'מבצע' המחליף את הסטודנט, ל'פיגום' שתומך בלמידה שלו (קישור למחקר באנגלית). המודל מעניק לנו כלי עבודה יישומי, המחליף את ההנחיות הכלליות והמעורפלות בהגדרות פדגוגיות מדוייקות. באמצעותו נוכל להגדיר מהם רכיבי הליבה במטלה שחשוב לנו שהסטודנט יבצע בעצמו, ולגזור מכך את המינון והשלב הנכון לשימוש ב-AI.

הרמות הרלוונטיות ביותר לקורסים שלנו הן רמות הביניים (4-2), המאפשרות שילוב מושכל שקל יותר לאכוף ולבקר. הפעם נדגים רמה אחת, אך לפני כן – הנה שני עקרונות שחובה להכיר בכל רמת שילוב:

1. מהתוצר אל התהליך: מרכז הכובד בהערכה עובר אל ה"דרך". עבודה עם AI דורשת מיומנויות חדשות של למידה – כמו ניסוח פרומפטים מותאמים לתחום הדעת, דיוק, בקרה וסינון מידע. מסיבה זו, גם המחוון צריך להתייחס לתיעוד התהליך ולתרומת הסטודנט, ולא להסתפק רק בבדיקת התוצר הסופי.
2. אמון לצד אחריות: נקודת המוצא היא אמון. אנחנו סומכים על הסטודנטים שאם הם קיבלו הנחיות ברורות ומדויקות – הם (או לפחות רובם) יפעלו על פיהם, אך הצד השני של המטבע הוא אחריות מלאה שלהם על התוצר. לא נקבל תירוצים על טעויות של AI.

איך זה עובד בפועל?

דוגמה ליישום של רמה 2 – AI לתכנון והבנייה

• העקרון: ברמה זו הבינה המלאכותית היא "שותפה לסיעור מוחות" בלבד. היא עוזרת לפזר את הערפל הראשוני, לארגן את הפרטים ואף לבנות שלד, אך הכתיבה בפועל היא מפרי עטו של הסטודנט.
• המטלה: היעזרו ב-AI להעלאת השערות להסבר תופעה, בחרו את המשכנעת ביותר וכתבו בעצמכם ללא AI דו"ח המנתח אותה מול הנתונים.
• כלי בקרה: צירוף קישור לשיחה המלאה עם הבינה. הקישור מאפשר לנו לראות את נקודת ההתחלה: מה הסטודנט שאל, מה המכונה הציעה, ומה הוא בחר לקחת הלאה.

טיפ: כדי לחזק את הלמידה, כדאי לדרוש מהסטודנטים לקשר את הניתוח בדו"ח לתכנים ספציפיים או למקרה בוחן ייחודי שעלה במהלך השיעור.

גם אם יש דרכים לעקוף זאת, דרישה כזו מחייבת את הסטודנט לבצע מהלך רב-שלבי המחבר בין החומר שנלמד בכיתה לבין המטלה, ומונעת מצב של "שגר ושכח" שבו הבינה עושה הכל לבד.

היחס הפדגוגי לשימוש בבינה מלאכותית: שימוש מושכל ואחראי

לפי מדיניות המכללה, האחריות והסמכות לקבוע את מדיניות השימוש בבינה מלאכותית בכל קורס נתונה בידי המרצה. רצוי ומומלץ לבקש מהסטודנטים למלא את הצהרת המקוריות שלנו ככלי חינוכי ולא כאמצעי שיטור. מילוי ההצהרה מזמן לסטודנטים לחשוב מה למדו מהשימוש בבינה המלאכותית, ואיפה יכלו לעבוד בעצמם באופן יעיל יותר. זו הזדמנות לשיחה על שאלות עמוקות: מהו ידע? מה ערך החשיבה העצמאית? איך נשתלב בעולם שבו הבינה המלאכותית נוכחת? אלו שיחות חשובות שהסטודנטים מעריכים את ההזדמנות לנהל.

ולמה עוד חשוב לשים לב בהכנת העבודות?

פשטות בהנחיות: פחות זה יותר – הנחיות תמציתיות מקלות על ההבנה. כדאי לנסח את המטלה בצורה ממוקדת:

• מטרת העבודה – במשפט אחד או שניים
• היקף נדרש – מספר מילים או עמודים
• מבנה מצופה – אילו חלקים צריכה לכלול העבודה
• מועד הגשה – ברור וחד-משמעי

הנחיות של עד עמוד אחד מספיקות ברוב המקרים.

מתן אפשרות בחירה –  בחירה מעלה מוטיבציה. ניתן להציע:

• בחירה בין מספר נושאים
• בחירה באופן הצגת העבודה: מסמך כתוב, מצגת, סרטון, פודקאסט
• בחירה בהיבט מסויים בחומר הלימוד שהסטודנט מעוניין להעמיק בו

גם בחירה מוגבלת, כמו בחירה בין שני נושאים, תורמת לתחושת המעורבות של הלומדים.

מחוון: מפת הדרכים של הסטודנט

מחוון הוא פירוט של הקריטריונים להערכה ורמות הביצוע השונות בכל קריטריון. הוא משרת שתי מטרות: מסייע לסטודנט להבין מה נדרש ממנו, ומסייע למרצה לבדוק את העבודות באופן עקבי והוגן. שיתוף המחוון עם הסטודנטים לפני הכתיבה תורם לתחושת ביטחון, מקטין חששות וחוסר וודאות ומסייע לסטודנטים לכוון את עבודתם בהתאם.

דוגמה למבנה מחוון:

הקריטריון להערכה: כתיבה אקדמית

כמובן שניתן להיעזר בבינה מלאכותית להכנת מחוון.
פרומפט למשל: צור מחוון להערכת עבודה בקורס ____ בנושא _____ .
פרטים על העבודה: (סוג העבודה, היקף, מטרות עיקריות)
המחוון יכלול קריטריונים להערכה עם שלוש רמות ביצוע: מתקדם, בסיסי, ודורש חיזוק.
נסח את הרמות בשפה מעצימה שתכוון את הסטודנט לשיפור.

רוצים ללמוד ולהתנסות איך ליישם את זה בפועל בקורס שלכם?

במכללה יש קהילה לומדת בנושא, הצטרפו לקבוצה שקטה שבה יש תזכורות למפגשים, הקלטות וחומרים נוספים.

מפגש סיכום שנה חגיגי מתוכנן ליום שני, י"ד בתמוז, 29/6 בזום בין השעות 20:30-21:30.

                      (הגן הבוטני הלאומי בפדובה)

ביום רביעי שעבר כ"ו אייר מלאו מאתיים ושמונים שנים לפטירתו של אחד ומיוחד מגדולי ישראל שאף שבחייו סבל רבות ממחלוקות, החרמות ורדיפות, קשה להפריז בהשפעת משנתו על כל חוגי היהדות השפעה שרק הולכת וגדלה.

רבי משה חיים לוצאטו (רמח"ל) נולד ב1707 בעיר פדובה שבצפון איטליה. צאצא למשפחת לוצאטו המעטירה. כבר בילדותו נכרו כשרונותיו הגדולים והוריו שכרו עבורו את הרב יצחק קנטריני ללמדו עברית, דקדוק שירה ולוגיקה. לאחר מכן עבר רמח"ל ללמוד עם קבוצת בחורים בישיבת רבה של פדובה רבי ישעיה באסאן ממנו למד תלמוד ופוסקים וקבלה וראה בו את רבו המובהק. רמח"ל התגלה כגאון וכבור סוד שאינו מאבד טיפה, ובגיל 14 כבר שלט בכל התלמוד הבבלי, ספר הזהר וכתבי האר"י.

כשהיה בן 15 עזב הרב באסאן את פדובה. ורמח"ל  הצטרף לחבורה של חסידים בפדובה שנקראה "מבקשי השם" שעסקו בלימוד תלמוד אליבא דהילכתא  ולימוד קבלה. שם התחבר לרבי משה דוד וואלי (הרמ"ד) שלימים הפך לתלמיד  חבר שלו. כשהיה רמח"ל כבן עשרים, זכה להתגלות של מגיד כפי שסיפר בעצמו:

"אך הצעת המעשה בקיצור. ביום ראש חודש סיון התפ"ז, בהיותי מייחד יחוד אחד, נרדמתי ובהקיצי שמעתי קול אומר: "לגלאה נחיתנא רזין טמירין דמלכא קדישא" [ירדתי לגלות לך סודות נעלמים של המלך הקדוש]. ומעט עמדתי מרעיד, ואחר נתחזקתי. והקול לא פסק, ואמר סוד מה שאמר. ביום הב' בשעה ההיא השתדלתי להיות לבדי בחדר, וחזר הקול ואמר סוד אחר. עד שאחר כך ביום אחד גלה לי שהוא מגיד שלוח מן השמים", ומסר לי יחודים פרטים לכוין בכל יום, ואז יבוא. ואני לא רואה אותו, אלא שומע קולו מדבר מתוך פי. ואחר כך נתן לי רשות לשאול גם כן. ואחר כך כמשלש חדשים, נתן לי תיקונים פרטים לעשות בכל יום, כדי שאזכה לגילוי אליהו ז"ל. ואז ציוה לי לחבר ספר על קהלת, שהוא היה מפרש לי הסוד של הפסוקים כל אחד. ואחר כך בא אליהו, ואמר סודות מה שאמר. והוא אמר שעתה יבוא מטטרון שרא רבא. ובבואו ידעתי שהוא הוא, מפני דברי אליהו שאמר לי. ומאז והלאה הכרתים, כל אחד בפני עצמו. וגם יש נשמות מתגלות, שאיני יודע שמם. ובכתבי החידושים אשר אומרים, אכתוב היום האחד אתי. וכל הדברים האלה בנפלי על פני אני עושהל". ורואה את הנשמות האלה הקדושות, כמתוך חלום ממש בצורת אדם." (אגרות הרמח"ל סי' טו, ג' חנוכה הת"ץ)

ב1728 נחנך ארון קודש מפואר בבית הכנסת הספרדי בפדובה, לכבוד הארוע הוציאה הקהילה קונטרס קטן בשם: חנוכת הארון המכיל "שירים וזמירות אשר חיבר הבחור המשכיל נבון וחכם כמהח"ר משה חיים לוצאטו נר"ו לשיר בבית הכנסת קהל קדוש ספרדים בפאדובה ביום הקים הארון הקודש" אותו 'בחור משכיל ונבון' הוא כמובן לא פחות מאשר אחד ממתפללי בית הכנסת: רבי משה חיים לוצאטו – הרמח"ל  שהיה אז בן 21 ועדין לא נשוי. הוא חיבר לכבוד האירוע טקס הבנוי על שבע הקפות שבכל אחת מהם שיר בסגנון של מזמורי תהילים חדשים. מהקונטרס הנ"ל נשארו עותקים בודדים בעולם, וכאשר נחנך הארון מחדש לאחר שהועבר ל'היכל שלמה' ב1958. הוציאה הנהלת היכל שלמה הוצאת צילום של הקונטרס הנדיר הנ"ל בגודל המוקטן שיצא במקורו (12.5 / 9 ס"מ) על מנת שיקל על המשתתפים בטקס להחזיקו בידיהם בשעת ההקפות. גם הקונטרס המצולם נדיר מאוד. וכמובן שעותק אחד שלו נמצא בספריתנו (ז / 9.3 / 11 – חדר אמסטרדם) ואתם מוזמנים לבוא לראותו ולמשמשו. העותק שלנו נתרם לישיבה מעיזבונו של פרופ' יהודה אליצור שהשתתף בחנוכת בית הכנסת 'רננים' וקיבל כשאר המשתתפים עותק מהוצאה ייחודית זאת. להרחבה על בית הכנסת רננים וארון הקודש ראו בספרו של בוגר הישיבה וחוקר בתי הכנסת ד"ר ראובן  גפני – מקדש מעט – בתי כנסת מוכרים ונסתרים בירושלים (נ / 6.3 / 65).

אני מצרף סריקה של גוף הקונטרס, וצילום תרגום של מכתב מרתק ומרגש שכתב ראש קהל פאדובה, אל רב החובל של האוניה הישראלית 'דורית' שהובילה את הארגזים שבהם חלקי ארון הקודש והבמה המפורקים לארץ ישראל. שימו לב לשמו המעניין של ראש הקהל…

באותם הימים ניסה רמח"ל את כוחו גם בשדה המחזאות – וחיבר את המחזה מעשה שמשון (ת / 3.1 / 033 – מכללה)  שנשאר ספון בכת"י שנים רבות, ונמצא וי"ל בתרפ"ז ע"י הסופר שמעון גינצבורג.

בסוף שנת ת"צ (1730) התמנה רמח"ל לעמוד בראש חבורת 'מבקשי השם', החבורה מנתה אז כעשרה ת"ח והם חתמו על כתב  התקשרות שבו התחייבו ללימוד רציף ביום ובלילה במשמרות, והכל לשם שמים:

"לעבוד עבודתם לפני ה' באמת ובתמים ובאהבה שלמה בלא שום ציפוי שכר לעצמם כלל ועיקר, כי אם לתיקון השכינה הקדושה ולתיקון כלל ישראל, וכל שכר מצוותיהם ומעשיהם הטובים נתנו במתנה לכללות כל ישראל ולגמול חסד עם השכינה הקדושה ולעשות נחת רוח ליוצרם"

בין החברים היו כמה שהיו סטודנטים לרפואה באוניברסיטת פדובה ואחד מהם היה ר' יקותיאל גורדון מווילנה, הוא הוקסם מאישיותו ומתורתו של הרמח"ל וכתב מכתב לרבי מרדכי יפה מווינה  שבה סיפר בהתלהבות על ה'מגיד' שנתגלה לרמח"ל ועל גדלותו ומעלתו. הרב יפה לא כ"כ התרשם, והוא חשש שאולי מתפתחת כאן תנועה חדשה של משיח שקר, והוא הוא העביר את מכתבו של גורדון לרבני ונציה וביקש את חוות דעתם על הרמח"ל, וכך הם ענו לו:

"באמת ובתמים יאמין מעכ"ת כי בקראנו שנים שלשה דלתות מהאגרת הנז' יצא לבנו וחרדנו איש אל אחיו לאמר: מה זאת עשה האלדים לנו ? הנאמין בו כי ישיב זרענו אל החכמה הקדומה העליונה הנפלאה מעיני כל חי בהשפעתו והארתו, או דילמא נניחנו בכלל המעכבים עקבות משיחא בחוצפה ישגה עליו ומלכותא בלא תגא טרוף טרף וכל דבריו ודרכיו הכל המה מעשה תעתועים בעת פקודתם ילכדו וספקא דאוריתא לחומרא נקטינן, אשר ע"כ בתחילה עלה במחשבה לקרוא לו לשמוע מה בפיו כאשר עשו קדמונינו בעניינים הדומים לאלו. אכן בזכרנו את ציון 22 מעכ"ת שהוא רבו מובהק וכאב את בן ירצהו ולו שם ביודעים בנסתרות לה' אלדינו, ועל ידו נדע הדבר בהצנע לכת ולא יתפרסם אצל עמי הארץ המלעיגים דברים כאלה, וקרוב הדבר שיתגלו הדברים לנכרים באים בשערינו אלה להתגולל עלינו ולהתנפל עלינו ולהבאיש את ריחנו בעיניהם, גמרנו בדעתנו ואמרנו אל לבנו: נלכה נא עד הרואה ונגידה לו את כל הקורות ונשמעה מה בפיו גם הוא לעמוד על בוריין של דברים, לבלתי הכשל בדבר גדול כזה ולהשיב כהלכה לשואל בענין לכלות הפשע ולהתם חטאת החלול השם. נא-לשון בקשה: ימחול מעכ"ת על הטרדה ויקבל עליו לחפש בחפוש אחר חפוש להשיג האמת במה שהוא אמת ולגלות אזננו ולהודיענו מה הוא הטוב והישר לעשות בענין הזה, כי מעכ"ת חכם כמלאך האלדים לדעת את אשר יעשה בטוב טעם ודעת".

רבני ונציה פנו לרבו של רמח"ל – הרב באסאן, בתשובתו אליהם הוא מתאר את זמן ישיבתו של רמח"ל בישיבתו ואת גדולתו: "מעט מזער לא כביר, מלין אחביר, על תואר אדם המעלה, אשר עליו רגשת קול ההמולה: יען וביען הן אני כפיהו, כי כהיום אני ילדתיהו, ברם קושטא קאי, הא לאיי, כי גמול מחלב עתיק משדים, רבץ בין המשפטים, ובתורת ה' דבק לאהבה, ויקרא שמה חפצי בה, ועשה לו קטונת פזי"ם, בחור כארזים, לא הלך אחרי שוא ובשרירות, והבלי הילדות והשחרות. ה' אלקים פתח לו אוזן שומעת ותבֶן, ויהי לי לבן, ואנכי תרגלתיהו, על זרועותי לקחתיהו, וכפי כחי רוח חכמה מלאתיהו. ויען אהבת עולם אהבתיהו, ולא היה גדול בביתי ממנו, מספר צעדי אגידנו, וכל טובי היה בידו, כי אין נסתר מחמדו. ובהיותו מאיר ובא בבקר בבקר קל כאחד הצבאים, עסקו בדברי אלקים חיים, כי משש את כל כלי, מצא מעט הכתיבות אשר חנן ה' אלי, והוא עבר את מיכל, ויקח גם מע"ץ החיי"ם [של האריז"ל] ויאכל, אז רעיוניו פשטו בעמק הסודים, התעלס באהבים רווה דודים."

באותה תקופה, בפרץ יצירה מדהים, חיבר הרמח"ל חיבורים רבים המבוססים על המסרים שאותם קיבל מהמגיד. חלק מן החיבורים נכתבו כדוגמת חיבורים קדומים כגון: הספר תיקונים חדשים המכיל 70 תיקונים לפסוק האחרון בתורה בדוגמת ל70 התיקונים שבתיקוני הזוהר לפסוק הראשון בתורה. והספר "הזוהר על התורה" המכונה 'זהר תניניא' הכתוב בסגנון הזהר על מפרשות בראשית-מקץ ויצא לאור מכת"י ע"י גדול חוקרי הקבלה בוגר הישיבה יוסף אביב"י בשם זוהר רמח"ל (י / 7.1 / 22) מהדורה שניה של הספר יצאה בהוצאה מהודרת ע"י הוצאת תבונות שע"י מכללת הרצוג.

 

הכתיבה בסגנון הזוהר והתיקונים גרמה לביקורת קשה של חכמי ונציאה שחששו מניסיון להחליף את ספר הזהר בספר זהר חדש, ויתירה מזו הרמח"ל כתב גם חיבור בשם:  ק"ן פרקי תהלים – מאה וחמישים מזמורים, שנכתבו כנגד מאה וחמישים מזמורי התהילים. ששמונה מהם נדפסו בסדר הכנסת ספר תורה הנ"ל, והשאר עדיין לא נמצאו.

תופעה זו של אדם צעיר הטוען לגילויים שמימיים שאותם הוא מפרסם ללא הסתמכות על דברי קדמונים או מסורת איש מפי איש, המתח המשיחי שהיה בחבורתו שכלל טענות של זיהוי הרמח"ל כ'משיח בן יוסף' והחיבורים הבאים להחליף כביכול את ספר התהילים וספר הזוהר  גרמו להתלקחות של הביקורת כלפי הרמח"ל, ורבני ונציה רצו להחרים אותו ואת כתביו. רבו של רמח"ל הרב באסאן הגן עליו מפני המתקיפים, אולם מאידך במכתבים פרטיים בינו לבין הרמח"ל הוא מעיר לו ואולי אף נוזף לעיתים על מהלכים שונים שהוא נקט ועל אורח חייו כרווק מבוגר יחסית. הרב באסאן הוביל מהלך של פשרה, שבו הרמח"ל נאלץ להתחייב לחדול מכתיבת חיבורים על פי מגיד, ולכתוב חיבורים בלשון הזוהר. וכך התחייב הרמח"ל בכתב ידו, לפני בית הדין של רבני ונציה:

"יען וביען כל איש אשר בשם ישראל יכונה חייב לשמוע אל דברי רוב חכמי ישראל ולא לסור מהוראתם אפילו יאמרו על שמאל שהוא ימין ועל ימין שהוא שמאל, אני הח"מ, בבוא אלי לדרוש אל עניני חיבורי מ"ו אלוף נעורי כמוהר"ר ישעיהו באסאן נר"ו ר"מ ור"מ דק"ק ריגייו נר"ו כאשר גמר אומר לעשות בתשובתו לרבני וגאוני ויניציאה יע"א. קבלתי עצת מוסר תבונתו, כאשר מפיו חייתי ואני חי, ובנפש חפצה בטלתי דעתי מפני דעתו כאשר מוטל עלי: להיות מאסף אלי וגונז כאשר ירצה כ"ת כל חיבורי אשר עשיתי עד היום הזה עפ"י המגיד ונשמות קדושים שלא יצאו חוצה אלא על פיו כל ימי חייו שיחי' לאורך ימים אכי"ר בהיות שאין דעת חכמי הדור חפצה שיתפשטו חיבורים חדשים כאלה מחכמת האמת בישראל, פן באיזה צד ח"ז יצא מהם חורבה בין המון ישראל לפי חומר ענינם. וגם מעכשיו אהיה משיב ידי מלכתוב עוד שום חיבור בל' זוהר או באיזה לשון שיהיה בשם מגיד או נשמות קדושים ולמען ידעו חכמי דורנו ה"י כי באמת בחרתי בזה, שאין רצוני לגרום ח"ו מחלוקת בין קהל ה' וכל איש ישראל על מקומו יבוא בשלום. וע"ש שכך הורני לעשות מ"ו הנ"ל, נתתי ביד מ"ץ הנ"ל הכתב הזה אשר כל האמור בו קבלתי עלי בנפש חפצה ובדעת צלולה ומיושבת עלי בלי שום אונס ודוחק, הכרח וכפיה כלל ועיקר ובשבועת האלה החמורה ובקשר חרם חמור בביטוי שפתים ע"ד המקום ב"ה ועד"ר וע"ד מורי הרב הנ"ל נר"ו. וכל זה בהיותי ח"ל. כל הדברים האלה קבלתי על עצמי בכל תוקף ובביטול כל מודעי ומודעי ממודעי וכו' ולראיית האמת חתמתי שמי, פה פאדובה יום ב' שלשה לחודש מנחם שנת הת"ץ לבריאת העולם, והכל שריר וקים. ומקבל עלי כל הנ"ל. אני משה חיים בלא"א יעקב חי לוצאטו יצ"ו מאשר ומקיים.

מתחת לחתימתו של רמח"ל הוסיף בית הדין את הדברים הבאים: "במותב תלתא כחדא הוינא נחנא בי דינא דחתימי לתתא כד אתא קדמנא כמהח"ר משה חיים בכמ"ר יעקב חי לוצאטו הנ"ל והסכים על כל מאי דכתיב ומפורש לעיל בשבועה חמורה ובכח חרם חמור וחתם שמו לראיית האמת. ומדאתקיים קדמנא חתימת הח"ר משה חיים הנ"ל אשרנוהו וקיימנוהו כדחזי. והיה זה פה פאדובה יום ב' שלשה לחדש מנחם שנת הת"ץ לבריאת העולם, והכל שריר ובריר וקיים. נחמיה חי בכמה"ר יעקב הכהן זלה"ה. יעקב בכמה"ר עמנואל בליליוס זלה"ה. משה מנחם בכמ"ר שמחה מררי זלה"ה"

עפ"י ההסכם כה"י של רמח"ל הונחו בתיבה סגורה בשני מנעולים, מפתח אחד הופקד בידי בית הדין ומפתח שני בידי הרב באסאן שמונה ל'מפקח' על קיום ההסכם. ב1731 בהיותו כבן 24 נשא רמח"ל לאשה את צפורה פינצי בתו של הרב דוד פינצי – רבה הראשי של מנטובה. נישואיו הסירו ממנו מעט מההתנגדות אליו שהיתה קשורה לעיסוק והוראת קבלה כרווק מבוגר (במושגי אותם הזמנים). על כל הפרשה של הפולמוס סביב הרמח"ל וחבורותו – ההתנגדות אליו והתמיכה בו ניתן לקרוא באגרות המקוריות שנשמרו ונאספו כולם ע"י הסופר שמעון גינצבורג בשני הכרכים של:  ר' משה חיים לוצאטו ובני-דורו : אסף אגרות ותעודות (ט / 6.1 / 21). או בהוצאה החדשה שהוציא הרב מרדכי שריקי בתוספת מבוא מקיף: אגרות הרמח"ל ובני דורו (ט / 6.1 / 25).

למרות שרמח"ל ראה בשבועה הנ"ל 'שבועה בכפיה' הוא שמר עליה והפסיק לחבר ספרים עפ"י מגיד  ועבר לעסוק בכתיבת פירושים לזהר ולקבלת האר"י: הוא כתב פירוש בשם  'אדיר במרום' לשני הדפים הראשונים של האדרא רבא  המכיל 400 עמודים ואת ספרו המפורסם קל"ח פתחי חכמה המציג את שיטתו בפירושה של קבלת האר"י. הספר ערוך במאה שלושים ושמונה פרקים (קל"ח בגימטריה) כל פרק פותח במאמר קצר ('פתח') וממשיך בפירוש שמבאר אותו משפט אחרי משפט. ספר נוסף הוא: דעת תבונות – דיונים בקבלה. הספר נכתב בלשון שאינה קבלית וערוך כדו-שיח בין הנשמה לשכל. חלק א: בעיקר בסודות ההשגחה והגאולה. חלק ב: בתכונתו של האדם, ובתכליתו של האדם בעולמו.

באותה תקופה הוא חיבר גם את 'מאמר הויכוח' שבו הרמח"ל מתאר ויכוח בין פילוסוף למקובל על אמיתות חכמת הקבלה וקיבל רשות מהרב באסאן להדפיסו (ספר זה קוצר בהמשך ככל הנראה ע"י תלמידים לספר בשם: חוקר ומקובל). רמח"ל החליט לצאת לאמסטרדם כדי להדפיס את הספר, ובהכנותיו לנסיעה עבר בוונציה – על קורותיו בוונציה והמשך חייו ספריו הנוספים והשפעתו לדורות נספר בעז"ה בפרק הבא.

 

רא"ם הרגיש שהמטען שקיבל בבית ובבית הספר לא יעמוד לו מול הנסיונות לערער את אמונתו, ובנוסף חש כי היהדות השכלתנית של יהודי גרמניה "קרה" מדי והוא השתוקק להכיר את היהדות המזרח ארופאית ובעיקר את ה'חסידות' בגיל 17 הוא יצא בגפו לישיבה בבוסקוביץ ולאחרי כשנתיים הגיע לקרקוב שם התחבר לחסידי רדומסק ויצא איתם לחוג את החגים אצל האדמו"ר רבי שלמה הכהן רבינוביץ זצ"ל בעל ה'תפארת שלמה' (1801-1866). לימים סיפר הרא"ם את זכרונותיו לנכדו ר' מרדכי מרקוס שפרסמם ב1966 בספרון בגרמנית. ספרון זה וחומרים נוספים היוו את הבסיס לרומן לנוער 'החסיד מהמבורג' (כ / 0.2 / 203) שכתבה הסופרת יוכבד סגל (1010-2006) מחברת סדרת הספרים 'כה עשו חכמינו' שעליהם גדלו ועדין גדלים דורות של ילדים. כך מתארת יוכבד סגל את פגישתו הראשונה של רא"ם עם האדמו"ר:

"כשמגיע תורם של חסידי קראקא לקבל שלום אצל הרבי, נכנסת הקבוצה מתוך חששות רבות. אהרן נשאר עומד מאחורי החסידים הקשישים ורק בסוף מעיז לגשת אף הוא אל הרבי. מבטיהם נפגשים בפעם הראשונה. עיניו של הרבי דומות עליו, על אהרן, כשני זרקורים בהירים, שחודרים לנפשו ומאירים בה כל פינה. הוא עומד מוקסם ואינו יודע מה יעשה מרוב התפעלות. הרבי פונה אל החסידים שבאו יחד אתו ושואל: מיהו הבחור הזה? החסידים נבהלים. אין זה רגיל, שהרבי ישאל על איזה חסיד צעיר וחדש. הם מתחילים להסביר, משתדלים להרבות בשבחים, אבל הרבי אינו זקוק להערכתם ומשתיק אותם בתנועת יד.  – בוא נא ארן, הוא אומר בפנים מסבירות, עמוד כאן על ידי! איזה פלא! החסיד הצעיר זוכה מיד למה שלא זכו חסידים ותיקים רבים: הרבי מקרב אותו מן הרגע הראשון. במשך הזמן אף מצרף אותו אל תלמידיו – הצטיינות שרק מעטים נחשבים ראויים לה. ואהרן נקשר באהבה והערצה בלי גבול".

רא"ם נשבה בקסמו של הרבי, ובחום של החיים החסידיים, הוא נשאר כמה חודשים אצל הרבי והפך לתלמיד וחסיד קרוב. הוא חש שהרבי קורא את מחשבותיו ואף מטיל עליו את ייעודו בחיים, כפי שממשיכה סגל לספר:

"לפתע פונה אליו הרבי ואומר לו בלי כל קשר עם הדברים שהשמיע זה עתה בפני החסידים: – ארן הרי אתה יכול לתרגם את הזוהר לגרמנית! דברים אלו תמוהים בעיני החסידים. אינם מבינים אותם כלל. הרב שתקן תמיד ומעולם אינו אומר מילה מיותרת. מה ראה על כך לומר דברים מוזרים אלה לחסיד החדש? מה פשר הדבר? רק אחד מבין היטב. זו תשובתו של הרבי למחשבות, שאהרן לא הוציא כלל מפיו. התשובה ברורה: אל לו להתכחש לידיעותיו ולהשכלתו! עליו להשתמש בהן, כדי להביא את דבר החסידות בפני אחיו בגרמניה, לדבר אליהם באופן שיוכלו להבין"

לאחר פטירת ה'תפארת שלמה', דבק הרא"ם באדמו"ר רבי יוסף פרידמן מרימינוב בנו החורג של רבי ישראל מרוז'ין, ואמר ששם הוא שורש נשמתו  ובנוסף היה מקושר  לאדמו"רי בית רוז'ין אחרים  ובמיוחד לרבי  דוד משה פרידמן האדמו"ר מצ'ורטקוב. הוא חי בקרקוב והקים משפחה חסידית עם שבעה ילדים שקבלו חינוך חסידי רגיל ככל המשפחות החסידיות בקרקוב. לפרנסתו עסק ב'הנהלת חשבונות' וסוחר יינות של יקבי "כרמל מזרחי", ומהונו ואונו עסק בגמ"ח ועסקנות ציבורית מקומית. הרא"ם לא שכח את ה'תפקיד' שהטיל עליו ה'תפארת שלמה' ובערבים ישב בביתו ועסק בתורה ובחכמה. הוא התעניין וקרא על כל ההתפתחויות המדעיות במדעי הטבע, החברה, הפילוסופיה, היסטוריה, ארכאולוגיה ופילולוגיה, ובחן מה מהם ניתן לקבל ואף לראותם כרמוזים במקרא או במקורות קבליים, ואלו מסקנות לא ניתן לקבל ויש לדחותם ולסותרם. את פרות מחקריו היה כותב באלפי גליונות של כת"י צפוף.

את ספרו הראשון 'הפלוסופיה האינדוקטיבית של הרטמן בחסידות' פרסם ב1888 בגרמנית. בספר זה הוא מראה כי עקרון ה'תת מודע' שפתחו פרויד, וקרל אדוארד פון הרטמן  תופס מקום מרכזי כבר בתורת הנפש של החסידות ובמיוחד בספר התניא. מי שהספר השפיע עמוקות על מהלך חייו, היה לו אחר מאשר מיסד אגודת ישראל רבי יעקב רוזנהיים, כפי שהוא מספר בזכרונותיו: זכרונות (מ / 7 / 134): "השפעה מכריעה על התפתחותי הרוחנית היהודית בשנים ההן, נודעה לשני גורמים: לימוד פרוש מלבי"ם על בראשית, וקריאת כתבי אהרון מארקוס ז"ל, שניהם פתחו לפני בפעם הראשונה את העולם המחשבתי של הקבלה, שהיה סגור ומסוגר עד אז, ושלמדתי אחר כך להכירו ולראות בו חלק בלתי נפרד של ההתגלות האלוקית, על יד התנ"ך והתלמוד. בבוקר שבת אחד מצאתי בין דברי הדואר שהגיעו לאבי היקר, חוברת שנדפסה אצל יוסף פישר בפודגורצה ע"י קראקא. החוברת נשאה שם מוזר במקצת: הפילוסופיה האינדוקטיבית של הארטמן בתוך החסידות, מאת אהרן מארקוס, חוברת שניה. את המחברת הראשונה שהופיעה קודם, מצאתי רק כעבור זמן. תוכן החוברת ריתק את התעניינותי עד למאוד, למרות ניסוחה הבלתי מסודר הלא שיטתי. פניתי במכתב אל המו"ל, וממנו קבלתי את כתובת המחבר, שחי אז בקראקא ועבד כמנהל חשבונות בבית מסחר. מוצאו של אהרן מארקוס היה מהמבורג, ושם למד בבית הספר הריאלי היהודי. שיעורים פרטיים בשפה הלאטינית. יחד עם אברהם זולצבאך (מי שהיה אח"כ הפרופ' זולצבאך בפרנקפורט) המיטו על מרקוס הצעיר לבטים נפשיים קשים. המורה הלא יהודי דייר קליינפאול לא היה רק כופר בעיקר כשלעצמו, אלא אף השתדל באופן שיטתי להרחיק את תלמידיו מאמונתם הדתית. עבור זולצבאך נשאר כל הענין אפיזודה בלבד, ואילו אצל מרקוס, בעל הנפש הלוהטת. גרם הדבר למפנה סנסאציוני בחיים. הוא הטיל ספק בפשרה בין התורה והמדע, בסיסמת "תורה עם דרך ארץ" אליה חינך בית הספר, עזב את גרמניה והתבודד ביערות אוקרינה וגליציה, כדי לשקוע שם לגמרי בעולם החסידי ולשכוח את תרבות המערב. אבל הדבר לא היה קל כל־עיקר. גם החסיד אהרן מארקוס היה מבקר לעתים בספריות האוניברסיטאיות בקראקא ולמברג, וקריאת ספרו של אדוארד הארטמן, הפילוסופיה של הבלתי מודע", הצמיחה את שתי המחברות ההן, עם שמן המוזר. במחברותיו הוכיח מארקוס כי המדע האזוטרי של המקובלים, וביחוד הקלית של רמח"ל. סיפקו את החומר לתיאוריות המודרניות על היצירה ועל בריאת העולם, כי המקובלים ידעו את האמת אשר עליה בונה פילוסופית הטבע המודרנית את מסקנותיה ההיפוטטיות. רק בתקופה יותר מאוחרת הכרתי אישית את אהרן מארקוס, וקשרי ידידות חמה התקיימו ביני ובין אישיות מזהירה זו. עד סוף ימיו. גם ספר קל"ח הגיע לידי, רק כעבור זמן"

הספר השני שפרסם הרא"ם ב1895 היה ספר תורני לחלוטין: שאלות ותשובות מן השמים: מאחד מבעלי התוספות רבינו יעקב הלוי ממרויש ומקורביל, עם פירוש קסת הסופר (ה / 2 / 33)  – הרא"ם הוציא לראשונה את ספר השו"ת הנ"ל לאחד מבעלי התוספות והוסיף לו הערות למדניות עם מקבילות לספרות הגאונים, הראשונים וספרי קבלה. בראש הספר הוא כתב מבוא גדול על השאלה העקרונית של פסיקה בהלכה על סמך נבואה או רוה"ק והביא מקורות רבים לכך שבניגוד לדעת הרמב"ם הייתה גם שיטה שלפיה הדבר מותר וראוי. הספר יצא שוב בתל אביב תשי"ז ותשל"ט.

ב1986-7 הוא פרסם את ספרו השלישי 'קדמוניות' (נ / 1.1 / 024 – מכללה) המוקדש לגלויים הארכאולוגיים באשור, בבבל ובפרס בתקופתו והתאמתם לכתוב בתנ"ך ובמסורת חז"ל. בתשל"ג הספר יצא שוב בת"א.  והעורך כתב בהקדמה את הדברים הבאים: " הספר הזה, אחד מהראשונים שנכתבו בעברית על נושא הארכיאולוגיה, הופיע בראשונה, בשתי חוברות הכלולות בזה, בשנת תרנ"ו ותרנ"ז, בקרקוב. ולמרות הזמן הרב שחלף מאז, יעורר הספר ענין אצל כל דורשי קדמוניות העם היהודי ושכניו בימי קדם. בכל יצירותיו העמיד המחבר לעצמו כאחת המטרות העקריות להגן על כבוד התורה ולפאר את עמו באהבה כלפי פנים וכלפי חוץ. ביחוד מתוך ספר זה בולטת המגמה הנעלה הזאת, כפי שהיא מתבטאת בדברים אלה: "והנה כי קמו מתי עולם אשר כוסו בחשכים אלפי שנים והעידו על מפלאות אמתות ספרי הקודש נחלת היהודים עייפי הגלות אשר בדור האחרון כבר שברו אויביהם להכחידם מגוי … עתה נתגלו להם ימי עולם ושנות קדם … ומכבדי התורה אשר בין חכמי האומות שמחו בזה כמוצאי שלל רב … ואמרו ומי גוי גדול אשר לו תורת אמת ככל התורה הזאת מורשת היהודים…"

"אהבת עם ישראל מוצאת ביטוי בספר אשר לפנינו גם בעובדה שמחצית תמורתו (אחרי ניכוי ההוצאות) הוקדש לייסוד המושבה משמר הירדן" בעת ההיא. המעשה היה משולב בפעולות סיוע למספר מושבות המוקמות אז בארץ על־ידי החברה חובבי ארץ ישראל" אשר המחבר היה אחד ממיסדיה ומזכירה בקרקוב, מרכז גליציה המערבית, בשני העשורים האחרונים של המאה הקודמת. בתור מזכרת היסטורית צורף למהדורה זו צלום שער הספר המקורי. במהדורתו הראשונה מסתיים הספר במלים המשך יבוא". ואמנם יש המשך לספר זה, אך לא בעברית, אלא בירחון Krakauer dhe Zeitung אשר המחבר פירסם, ערך וגם ברובו מילא ביצירותיו הספרותיות במשך שנתיים, 1898-1899, ואשר, אגב, הוא נאלץ, אחרי מאבקים ממושכים, להפסיק את הופעתו מחמת לחץ של עלילת דם אשר השלטונות האוסטריים ביימו נגד אחד מבניו, ר' צבי ז"ל, במטרה להכריח את האב העורך לחסל את עתונו. ברוב גליונותיו של העתון נדפס חומר על נושא הארכיאולוגיה ותחת כותרת זהה לספר. כותב שורות אלו מצא לנכון לצרף לספר המקורי קטעים שונים מתוך העתון, אותם תרגם לעברית, שהם קשורים או משתלבים לנושא הנדון"

ב 1901 הוציא הרא"ם בגרמנית את ספרו המפורסם 'החסידות' (כ / 0.7 / 19), שבו הציג את החסידות ואת תורתה בפני יהדות המערב בשפה מודרנית ומונחים מערבים. בספר סקירה על התפתחות הקבלה והרבה סיפורים ממקור ראשון על אדמורי"ם שפגש בעצמו. הספר כתוב בעיקרו מנקודת מבט של 'חסיד' אבל הוא לא נמנע מלתת הערכות וביקורות לגדולי ישראל שלפני החסידות. היותו חסיד רוז'ין בכל לבו ונפשו גרמה לכך שיש בספר ביקורות על חסידויות שהיה להם ויכוח אידאולוגי או סוציולוגי עם בית רוז'ין כחסידי קוצק וצ'אנז. הספר התקבל בהתלהבות ע"י אנשים רבים במערב אירופה שנחשפו לראשונה לחסידות מנקודת מבט אוהבת. ולימים תורגם לעברית ב1954 ע"י הסופר החרדי משה שנפלד. שנפלד כותב בהקדמתו לספר, את דברי הפתיחה הבאים: "על פני הגשר שבין מזרח ומערב אירופה מצויים היו לפני ר' אהרון מרכוס וגם בימיו, רק עוברים, שצעדו מערבה. הוא היה הראשון שפסע נגד הזרם ופניו מזרחה. תמורת התרבות והמדע שקלט מן המערב, העניק לו את אור החסידות. בזה בקש לפרוע את חובו  ליהדות אשכנז וכך יש להבין את המניעים, שגרמו לו לחבר את ספרו על החסידות בגרמנית צחה, עברו כבר למעלה מחמשים שנה מאז ראה ספרו זה אור ועד היום לא נמצאו לו גואלים, שיפקיעוהו מן הלע"ז ויכניסוהו לטרקלין לשון הקודש. כל סופרי החסידות הדליקו מאישו ונאותו לאורו ואילו הוא נשאר בנכר. החסידים הוקירו את האיש ופעלו וספרו נשאר חתום בפניהם והתוודעו רק מכלי שני לקטעיו הבודדים"

ואכן הרא"ם היה מהבודדים ממש מיהודי גרמניה שהצטרפו לחסידות. (בראשי עולה כעת רק הדוגמה של רבי שלמה פפנהיים (1926-2017) – אם אתם מכירים עוד דוגמאות אנא כתבו בקבוצת הוואטסאפ). כאמור הגרסה הגרמנית הייתה מיועדת להודי גרמניה המשכילים, ושנפלד שיעד את מהדורתו לציבור החרדי בארץ ישראל נאלץ לצנזר מעט, כפי שהוא רומז בעצמו בהמשך:

"המתרגם השתדל להישאר נאמן למקור, אולם התיר לעצמו לרכך כמה ביטויים חריפים, שיש בהם משום פגיעה בכבודם של שרי התורה והחסידות וגם להשמיט מספר שורות מאותו הטעם. הוא בטוח שוגרם בזה נחת רוח לנשמתו של המחבר זצ"ל, שכן דבריו נכתבו בתקופת סער וסופה שהרעידו את שיתי עולם החסידות, טרס שככה המחלוקת לשם שמים שבין החסידים והמתנגדים, וכבר התלקחה אש המריבה במחנה החסידים עצמם, בשל שיטות ודרכים שונות בעבודת ה'. לנוחיות הקורא שונה גם סדר הפרקים. הספר חולק לשנים. בחלק הראשון רוכזו הפרקים הדנים בתולדות החסידות וגדוליה ובחלק השני, הפרקים המוקדשים לעולמה הרוחני של החסידות"

אופיו של הספר בין מחקר להסטוגרפיה, ובין ביקורתיות לאהבה המקלקלת את השורה. הביאה גם לביקורת קשה משני כיוונים שונים. חוקר הקבלה גרשום שלום תקף במאמר שפרסם בכתב העת 'בחינות' 1- את חוסר הדיוק ההיסטורי וחוסר האוביוקטיביות, ואלו הרב רפאל קצנלבוגן כתב בביטאון 'שערים' מאמר גדול בשם "על הצדיקים" ועל "החסידות" שבו הוא תוקף את רא"ם על גישתו הבקורתית ועל כך שבמסווה של ספר חרדי הוא הכניס לטענתו דעות זרות וכפרניות למחנה ישראל. שני המאמרים כונסו יחד ע"י רבי שלום יחזקאל שרגא רובין-הלברשטאם, מצשינוב (בשם העת: יהודה בן זכאי) לספר בשם: מבעד למסוה : החסידיזמוס של אהרן מרקוס בתרגומו של משה שנפלד: דברי בקורת על מהות הספר ומחברו (הספר זמין באוצה"ח).

הספר הבא שפרסם בברלין בין השנים 1905-9 הוא הספר: ברזילי או "השפה כמכתב הנפש" (ס / 0.9 / 11) הספר הוא מחקר בפסיכולוגיה של הלשון העומד על ייחודה של הלשון העברית ועל התפתחותה ההיסטורית בתקופת התנ"ך. לספר מבוא גדול על ייחודה של השפה העברית, ולו מקדים רא"ם את הדברים הבאים, המסבירים את מגמתו בספר זה, ומגלים את סגנונו התקיף והלוחמני, במקום שחשב שישנה פגיעה מכוונת בקדשי ישראל: "בהקדמה זו רצוני להתנצל על כך, שהמבוא לספר התרחב מעל למכוון מראש. לא היה מנוס מזה, לאור הכורח להילחם בטעויות ובדעות הקדומות שערמו בתחום זה חוקרי השפות השמיות. במשך מאות שנים, מחוך גישה אנטישמית, שהוסוותה בקושי באדרת המדע. פעולתם יצרה מעין מסורת, שהתנפצה רק לאחר שהתגליות האחרונות, השפות והכתובות הבבליות-אשוריות, המואביות והפניקיות, הוכיחו כי אין היא אלא התעללות מיושנת ולא מדעית בכתבי הקודש העבריים. הבלשנות העברית היא זירת המאבק הזה. זו המלחמה בעמלק מדור דור, הדורשת חרב חדה. בזמן האחרון מצאה לה הבלשנות השמית הישנה בעל־ברית במדע שאני מציע לכנותו בשם "אנטי־אדמי", מדע הטוען למוצא האדם מן הבאבון והשימפאנזה. ומסביר בצורה קאניבאלית את לידת השפה התכונה שהיא מותר האדם מן הבהמה. מול עיקרי אמונה אלה, שהם מודרניים לכאורה, אך למעשה אינם אלא מהדורה חדשה של פולחן הקופים המצרי, היה צריך להעמיד במערכה את פסיכולוגיה של הלשון, שנחשפה מחדש על ידי. ואת תורת ההתפתחות המסורתית של חכמינו. פאר האנושות".הספר תורגם לעברית ע"י  ויצא במוה"ק בתשמ"ג ע"י נכדו ד"ר יוסף מרקוס.

אולם יצירתו הגדולה של הרא"ם היה פרוש ענק בשם 'קסת סופר' על התנ"ך והמשנה, אותו כתב במשך שנים. זה הוא פירוש ייחודי המשלב דברי חז"ל, קבלה, ובלשנות חדושי המדע בתקופתו. ב1912 יצא החלק הראשון וב1939 (לאחר פטירתו) החלק השני – שניהם יחד כוללים רק את פרשות בראשית-לך לך. בתשל"א הוציא נכדו את הספר במהדורה חדשה, ובפתחה כתב:

"כרך זה נדפס לראשונה בקרקוב, בחלקו בשנת תרעייב ובחלקו סמוך למלחמת העולם השניה, ומאז נשאר כידוע לנו, כשריד רק טופס אחד מוצל מאש השואה, אשר הודות לו הצלחנו להציל מתהום הנשיה את הספר הנוכחי.לכותב שורות אלה היתה הזכות לדפדף בכתב-יד של הפירוש השלם, שהכיל עשרים וארבע חוברות, כל אחת בת ששים דפים, כתובים בדיו בכתב קטנטן וברור, כשלושה מליון מילים. מבלי להביע הערכה, הכרך המתפרסם בזה בלבד יוכיח על מזיגה יחידה במינה של קבלה ומדע, למדנות וחסידות, בלשנות ופילוסופיה, והקורא שיעיין בו יוכל לעמוד על ערכו של המפעל הרוחני הזה.ההיסטוריה של כתבי-יד אלה היתה חלק נאמן מתוך ההיסטוריה הכללית של יהדות פולין לפני שעלה עליה הכורת. המחבר נפטר בשנת תרע"ו. מאז נשארו כתבי היד אצל צעיר בניו, ר' אברהם ישראל מרכוס היייד, אשר התגורר בקרקוב. מפני לחץ הגזירות עברה המשפחה לגור בעיר טרנוב, באדר תש"יא, ועמה כתבי היד. בתחילת אלול תש"ג הובלו אחרוני היהודים שבגטו טרנוב למחנות ההשמדה ורק שלש מאות נשארו וביניהם החיימ לשם אסוף ופנוי הרובע היהודי מהמטלטלים הנטושים. באחד הימים נתקלתי בחוברות הנ"ל ברחוב, מונחות על יד מוקד ספרים, שבקצותם כבר אכלה האש – וסביב רשעים יתהלכון. אספתי את כל החוברות לחצר בית. אך מה הלאה! כיצד להציל אותן? לקברן באדמה, הלא ירקבון היימצאו אי פעם! להבריחן חוצה – היש מי שיהא מוכן להסתירן! בהמשך נודע לי כי הגרמנים ציוו לאסוף את כל כתבי-יד וטופס אחד מספרים עבריים נטושים. קבוצה קטנה של אסירים, אליה הצטרפתי, עסקה בעבודה זאת. לאוסף ההוא מסרתי את כתבי היד, נכס משפחתי. עסקתי בעבודת מיון ושימור הספרים, עד שנארזו בארגזים, הוטענו על רכבות משא והובלו ל… אחרי המלחמה חקרתי בדבר יעודו של המשלוח. נאמר לי ממקורות אולי מהימנים, כי הוא הובא לעיר שלוס-נימס אשר בארץ הסודטן, כעת צ'כסלובקיה. לפי שמועה אחרת רוכזו כל הספרים במקום ההוא ואחרי המלחמה הועברו לארצות הברית. הננו פונים בקריאה יוצאת מן הלב לכל היודע או ששמע על מקום המצאם של כתבי-היד של ר' אהרון מרכוס זצ"ל, המתוארים לעיל, שיודיענו לפי הכתובת מעבר לדף ויבוא על שכרו ביד רחבה"

בתשע"ו יזם נינו של הרא"ם – הרב ישראל אברהם שריר (חתנו של הגר"ש ישראלי זצ"ל) הוצאה מחודשת של קסת הסופר לקראת מלאת 100 שנים לפטירת המחבר. זכיתי להשתתף בההדרת הספר – וזו הייתה חוויה מעניינת במיוחד, להתחקות אחר מקורותיו המגוונים של המחבר ורמיזותיו לספרות מחקר קבלה ועוד.

פרשה מרתקת ועצובה, היא יחסיו של רא"ם עם התנועה הציונית. כשהחלה הפעילות הציונית בגליציה היה הרא"ם אחד מראשוניה. יחד עם הרב שמעון סופר רבה של קרקוב הקים את ארגון "ראש פינה", לשם התבססות התנועה הלאומית בעיר ואגודה ליישוב ארץ ישראל. שימש ציר בקונגרס הציוני הראשון, ואף ישב בבימת הנשיאות. באותה תקופה התכתב עם תאודור הרצל ועם מקס נורדאו ואף החל להוציא ביוזמתו ובמימונו האישי כתב עת ציוני בגרמנית, Krakauer Judische Zeitung, אשר יצא לאור בשנים 1898 עד תחילת 1900. כאשר יצא רבה של וינה הרב ד"ר משה ידמן נגד הציונות בהסתמכו על מקורות, השיב לו הרצל "…מר ד"ר גידמאן יוצא אל המערכה נגד הציונות בהמון מקראות, אך חושב אני, כי למצער כאלה וכאלה אפשר למצא בעד הציונות. אינני כמובן מלומד כל כך, כדי שאוכל להביאם… אבל במחברת קטנה שנדפסה זה מקרוב, כתובה ביד הסוחר התורני אהרן מרקוס בפודגורז' [=פודגוז'ה], אני מוצא מקום אחד המסייע לנו: "תנועת היישוב נוצרה לפני יותר מחמשים שנה בחוגים היותר חרדים בידי גדולי הרבנים למטרה גלויה של יסוד מדינה. הספר "שיבת ציון" יכיל יותר ממאה הסכמות של גדולי רבנינו". – איך יצדיק מר ד"ר גידמאן לעומת עובדא זו את דבריו…? ואותו אהרן מרקוס כותב במקום אחר, כי "היהודים היותר חרדים מוכנים ומזומנים לקבל את ההצעות בדבר התחיה המדינית של היהדות, הנעשות בידי החפשים בדעות היותר חדשים".

הרא"ם ניסה ליצור חזית של רבנים ואדמו"רים מגליציה, מבוקובינה, מפולין ומרוסיה, ובכללם האדמו"ר מצ'ורטקוב, שהיו נכונים לפתוח במשא ומתן על הצטרפותם להסתדרות הציונית. ועמד בקשרי מכתבים עם הרצל בענין, אולם הרבנים דרשו לקבל הבטחות על שמירת הדת במוסדות התנועה ומפעליה, והרצל מצדו התמהמה במתן תשובות למכתביו של הרא"ם ודרישות הרבנים. בספר תולדות התנועה הציונית בגליצה 1875-1918 (נ / 4.1 / 75 – מכללה) מצטט המחבר נתן גלבר את מכתבו האחרון של הרא"ם להרצל:

"להלן הודעתי, שמצורטקוב נמסרה לי חליפת המכתבים מקיפה עם ראשי הרבנים הרוסיים ובה הביעו את נכונותם, אחרי שיקבלו תשובה לשאלות רבות לתת יד לשתוף פעולה ואוסף סכומים גדולים יותר מאשר דורשים מהם. היות ומכתבי נשארו בלי תשובה וגם המסמכים לא הוחזרו לי ואני וכל תעמולתי הוכשלה ע"י שתיקה זו והועד הפועל הציוני בלא ידיעת המצב האמתי חושב שאין כבר מן הנחוץ להחשיב את כוחם של הרבנים ברוסיה יותר, מאשר את אישיותי הבלתי חשובה, אינני יודע אם עוד רצוי שאשלח את חליפת המכתבים הנ"ל ואם מעוניינים עוד בהשכנת השלום לשם עכוב מלחמה חותרת תחת קיום הציונות. הרי הזלזול היחיד בערך המתנגדים הוא רעת ירושה ותיקה של האינטליגנציה הצעירה שלנו. אנשים, בעלי תבונה כגון פרופסור מנדלשטאם, ד"ר אבינוביצקי ואפילו ראובן בריינין המכירים את הארץ ואנשיה, דעתם על תוצאות מלחמה במנהיגי ההמונים היא אמנם אחרת לגמרי".גלבר מוסיף ומעיר: מכתב זה הוא שירת הברבור שלו בעבודתו הפעילה למען הציונות.

חוקר האורתודוקסיה היהודית יוסף שלמון (1939-2025) אם תעירו ואם תעוררו – אורתודוקסיה במצרי הלאומיות (נ / 7.3 / 081 – ספריה): רואה במכתב זה ארוע הסטורי "מכתב קשה זה סימן למעשה את סגירת הדלת בפני הסיכוי האחרון לשכנע את ההנהגה החרדית בגליציה ובפולין להצטרף לתנועה הציונית. כאן גם הסתיימה הקריירה הציונית של מרכוס" ובהמשך הוא כותב "אין ספק שבזאת נסתם הגולל על סיכוייה של התנועה הציונית לרתום את האורתודוקסיה המזרח-אירופית למחנה שלה" ומסכם: "כבר עם פרסום הספר "אור לישרים" במארס 1900 ועם התפוררות יזמתו של מרכוס הכריעה ההנהגה האורתודוקסית במזרח אירופה לטובת המאבק נגד ההסתדרות הציונית"

נמצא כי הרא"ם עשה מאמצים גדולים לרתום את היהדות החרדית החסידית במזרח אירופה לשותפות בתנועה הציונית, הנסיונות נתקלו מחד בהצבת קשיים מצד האדמורי"ם וב'כתף קרה' מצד המנהיגות הציונית. האם מדובר בהחמצה גורלית או שמא מראש לא היה סיכוי ממשי למהלך זה – אני משאיר לכם להחליט. בכא"פ הרא"ם עצמו נטש לחלוטין את פעילותו הציונית ובתרע"ב הוא השתתף בועידת קטוביץ שהיותה מעין ועידת היסוד של 'אגודת ישראל' הרא"ם נאם במושב הפתיחה, ואמר את הדברים המבטאים את תמצית חייו, המצוטטים בספר הזכרונות של יעקב רוזנהיים שכעת הפך מידידו של הרא"ם גם לשותפו לדרך: "אילמלא לא באה אגודת ישראל אלא כדי להרוס את החומה הסינית של דעות קדומות ושנאת חינם אשר הוקמה במשך עשרות בשנים בינינו, בין יהודי המזרח לאחינו החרדים לדבר ה' בארצות המערב, כי גם אז עלינו לקדם אותה בברכה מקרב לב! אחינו ממערב אשר נכנסים ל"אגודת ישראל" יוכחו בקרוב לדעת שאין החסידים מניחים תפילין בליל שבת – כפי שכתב עיתונאי גרמני – כשם שבדרך כלל יראו אותנו באור אחר מכפי שתיארה אותנו לא מזמן גברת יהודיה אחרת העוסקת בענייני צדקה. עוד תהיה לנו הזדמנות לדבר על תכניתינו. ברצוני היום להזכיר רק שארץ ישראל צריכה להיות במרכז התוכנית. רק בארץ ישראל נוכל לפעול וליצור ערכים גדולים וקיימים! (תשואות חזקות)"

ודו"ק – בדברים ה"אנחנו" הם יהודי המזרח, ו"האחינו" הם יהודי המערב. ודבר נוסף, גם כשרא"ם עבר לפעול במסגרת אגו"י, הוא דרש שארץ ישראל צריכה להיות במרכז התוכנית! במושב הנעילה של הועידה, נאם שוב הרא"ם, והפעם בחר לדבר על הנושא החשוב של חינוך הבנות: "אחת הבעיות החשובות ביותר שעל "אגודת ישראל" לטפל בהן בגליציה, היא שאלת חינוך הבנות. הרבנים במקום טרם עסקו בזה, ויש בכך משום חילול השם בצורה הנוראה ביותר, כשאנו רואים את בנותינו מובלות לשמד, בלי שאף אחד מהרבנים ינקוף אצבע!. חוק החינוך הממשלתי משנת 1873 רצה להגן על הדתות השונות, ועל־כן קבע את חובת הנייטראליות כלפי הדת של בתי הספר הממשלתיים וספרי הלימוד אך בניגוד לחוק, הפכו את ספרי הלימוד לחוברות תעמולה עבור הדת הקאטולית. הנערים מבתי החסידים אינם מבקרים בבתי ספר, אך הבנות מתחנכות על ברכי ספרי לימוד אלה, וללא כל חינוך דתי יהודי. על ידי כך, נוצרת אצלן הרגשה עוינת ליהדות, ותוצאות המצב הזה הרות סכנות הן לעתיד היהדות החרדית בגליציה. ראיתי מחובתי להתריע היום על התקלה באוזני היהדות העולמית, ולבקש את עזרתה. (תשואות חזקות)"

הדברים החשובים הנ"ל, מראים את רגישותו וראייתו ארוכת הטווח של הרא"ם. ה"כפפה" שזרק הרא"ם, הורמה רק שש שנים לאחמ"כ כאשר הגב' שרה שנירר הקימה את רשת 'בית יעקב' בהסכמת ועידוד תנועת אגודת ישראל.

הרא"ם נפטר בפרנקפורט בל' אד"א תרע"ו (1916) ונטמן עפ"י צוואתו בבית העלמין בקרקוב. לרא"ם היו חמישה בנים ושתי בנות. שניים מבניו לגרמניה ובנו צבי עלה לארץ ישראל (לאחר עלילת דם שכוונה כנראה כנגד אביו). בניו: יהודה והרב אברהם ישראל נשארו בקרקוב ונספו בשואה. בנו של הרב אברהם ישראל –  ד"ר יוסף מרקוס (1923-1995), היה סופר וחוקר, ועסק רבות בעריכת כתביו של סבו ובהוצאתם מחדש לאור. אחד מספריו תורגם לעברית בשם:  "בין חיים למוות  – תולדות חיי היהודים בפולין בימי המלחמה 1944-1939 (נ / 4.2 / 906 – מכללה). בתו של אברהם ישראל נחה עלתה לארץ ובנה הוא הרב ישראל אברהם שריר חתנו של הגר"ש ישראלי זצ"ל וקצין בכיר במודיעין חה"א שגם הוא כאמור עוסק בין השאר בהפצת משנתו של הסבא רבא שלו  – הרא"ם.

נכדה נוספת של הרא"ם היא חנה בנט (מרקוס) בתו של יהודה מרקוס. חנה ושני ילדיה עברו את שנות השואה בביתו של נאצי בהסוואה של משרתת גויה. הם ניצלו ועלו ארצה. חנה בנט הקדישה פרק שלם בספרה המרתק "בצל קורתו של נאצי" (נ / 4.2 / 800 – מכללה), על סבה, הרא"ם, בו היא מספרת על חייו, אופיו ופועלו. בנה, נינו של אהרון מרקוס, הוא פרופסור יחזקאל טלר, נשיא מכללת גורדון ובעבר, ראש המרכז האקדמי כרמל בחיפה.

אז אם אתם מתעניינים בביוגרפיות והסטוריה יהודית של העת החדשה אתם מוזמנים לקרוא את: החסיד מהמבורג, ובצל קורתו של נאצי. אם אתם מתעניינים בארכאולוגיה ומקרא – כדאי לכם לקרוא את הספר 'קדמונית', אם אתם מתעניינים בלשון ודקדוק מומלץ לכם לעיין בספר 'ברזילי', אם אתם מתעניינים בנושא פסיקת הלכה עפ"י נבואה ורוה"ק – חשוב מאוד לקרוא את המבוא והערותיו של הרא"ם ל'שו"ת מן השמים', ואם אתם מתעניינים בפרשנות מדעית וקבלית למקרא אתם מוזמנים ללמוד את הספר 'קסת הסופר'. הרא"ם עצמו כפי שהבנתם התעניין בכל התחומים הנ"ל ואף יצר וחידש בהם בצורה ראשונית ומקורית. יהי זכרו ברוך.