השנה לא יוכלו הנוהגים לעלות בכל ל"ג בעומר לציון רשב"י במרון לעשות כן, ורבים מצטערים מכך. ויאלצו לציין את ל"ג בעומר בדרכים ובמקומות אחרים. האמת שמאז ומעולם היו גם תחליפים להלולא במרון: מנהג קדום של אנשי ירושלים שהתקשו לעלות למרון היה לחגוג את ההילולא בקבר 'שמעון הצדיק' אשר בירושלים, המנהג התחדש וצובר תאוצה בשנים האחרונות. תושבי חברון היו מציינים את ל"ג בעומר בקבר עתניאל בן קנז, תושבי טבריה בקבר רבי עקיבא ותושבי עכו וחיפה במערת אליהו הנביא. אולם הפעם ברצוני לספר דווקא על הלולת ל"ג בעומר בפולין ובקרקוב בפרט.
גדול רבני אשכנז במאה ה-16 ומי שביצר את מנהג אשכנז ועפ"י פסקיו יוצאים בני אשכנז ביד רמ"א הוא כמובן רבי משה איסרליש זצ"ל. האגדה העממית מספרת על הרמ"א כך: "ימיו היו ל"ג שנה, ויעש ל"ג ספרים, ומת בל"ג בעומר שנת של"ג ול"ג מדות ומעלות טובות סיפרו לפני מיטתו" (עיר הצדק עמ' 3). א"כ המספר 33 הוא המספר המנחה את כל חייו ומיתתו של רבנו הרמ"א. כמו כל אגדה יפה גם לאגדה זו נמצאו "מחרבי אגדות" ושוחטי פרות קדושות, שהוכיחו שהרמ"א חי 42 שנים (1530-1572) נפטר בשנת של"ב, וחיבר "רק" 16 ספרים ידועים. אולם פרט אחד באגדה אכן נכון וכנראה שמסביבו התפתחו שאר הפרטים והוא שהרמ"א אכן נפטר ביום ל"ג בעומר בשנת של"ב. כ-1400 שנים לאחר פטירת רשב"י שעפ"י המסורת נפטר בל"ג בעומר, אגב, דווקא לגבי רשב"י המסורת הנ"ל נתונה במחלוקת ויש הטוענים שהיא מבוססת על קריאה לא נכונה בספר 'עץ חיים' של רבי חיים ויטאל.
אם כן זכה הרמ"א להיפטר מן העולם ב"ל"ג בעומר" חגה של תורת הנסתר, וזאת ההזדמנות לכתוב מעט על יחסו של הרמ"א לפילוסופיה וקבלה. רבי שלמה לוריא המהרש"ל (1510-1573) מגדולי פוסקי אשכנז במאה ה-16 ועד היום מחבר ים של שלמה היה קרוב משפחתו של הרמ"א ומבוגר ממנו בכעשרים שנה. הייתה ביניהם התכתבות הלכתית שנדפסה בשו"ת הרמ"א סימנים ד-ט וחלקה גם בשו"ת מהרש"ל. המהרש"ל היה אדם תקיף ולמרות ההערכה הרבה שהייתה בין שני האישים הוויכוח ביניהם עלה לפעמים לטונים גבוהים. תוך כדי המו"מ בענייני טרפות הריאה כתב הרמ"א את הדברים הבאים:
" ואני אומר כי עיקר שם הצור שמוציא מים עיקר שמו הוא אבן, והוא נראה מטבע הוויית המים מתוכו. וזה כי כתבו החוקרים בטבעיות, כי סבת הויית הנהרות מן ההרים הוא כי המקומות הגבוהים מן ההרים הם כדמות הספוג העב שימשוך אליו המים ויקבצם מעט מעט. וזה, כי ההרים יולדו בתוכן מחילות ויעלו אדים מתחת המחילות ויעלו למעלה, עד ששם יפגשו קרירות המקום ויתהוו מים" (שו"ת הרמ"א סי' ה)
בתשובתו המהרש"ל תוקף קשות את הרמ"א על הסתמכותו על חכמי הטבע:
"קבלתי כתבך במגילה עפה כתובה פנים ואחור, וראיתי בו דברים חידודים, והרגשתי כאיזמל בבשר, והקפתני בחבילות חכמות ורובן חיצונות, בכלים שונות, והפנימות עגונות. והתורה חוגרת שק ומקוננת עם נערותיה, כי ההרות בנים ובנות, הן הנזופות ומגונות, כעדה וצלה בדורות הראשונות, ולחכמת אריסטו הערל אליו היית פונה בכל פינות" (שו"ת הרמ"א סי' ו)
א"כ המהרש"ל תוקף נמרצות את הרמ"א על כך שהוא פונה תמיד לחכמת "אריסטו הערל" ומביא ראיות מחכמות חיצוניות. המהרש"ל חוזר על טענותיו שוב בהמשך התשובה:
"ואח"כ הראיתני מחכמת אריסטו הערל, מתוך האדים שבארץ כו'. אמרתי, אוי לי שעיני ראו נוסף למה שאזני שמעו, שעיקר המחמד והבושם הוא דברי הטמא, ויהי בפי חכמי ישראל כעין בושם לתורה הקדושה, רחמנא ליצלן מהעון הגדול… העבודה יש לי יד בחכמתם כמותך אלא שארחיק מהם נדוד, שהרי אפילו בדברים היפים אמרו בע"ז על כה"ג הרחק מפתח ביתה ואין לך מינות והריסות כחכמתם. ולא יכיל מגילה עפה לכתוב תוכן דעתי, אלא בידיעה ובחיבה פנים מול פנים. ועתה אני הגבר ראיתי כתוב בתפלות ובסידורי הבחורים רשום בהן תפלת אריסטו. וזו היא אשמת הנשיא כמותך שנושא להן פנים, מאחר שאתה מערבו בדברי אלהים חיים. וכדאי לעיין בהם בהליכות לבית הכסא ודומהו מאחר שחשקה נפשם בהן כל עיקר"
כלומר המהרש"ל מאשים את הרמ"א שבהתייחסותו החיובית לפילוסופיה, הוא נותן לגיטימציה, להכנסת 'תפלת אריסטו' לסידורים. 'תפילת אריסטו' היא ככל הנראה פיוט תפילה קדום בעל תכנים פילוסופים שיוחס ע"י יהודים ונוצרים לאריסטו. המהרש"ל מוסיף וטוען שאם מ חשקה נפשו של מישהו לעיין בכתבי הפילוסופים עדיף שיעשה זאת בבית הכסא! המהרש"ל מוסיף ומעיר לרמ"א אחרי 'בקשת המחילה':
"ובאלף מחילות יותר היה למר לעיין בחכמת הדקדוק, כי כתבך הם חומה פרוצה לרוב בנוכח ונסתר ונקבה וזכר ויחיד ורבים כתבת כמה פעמים מה שבקשני אדוני, הוא שני הפכים כאחד יחיד ורבים. כתבת הייתי יוכל לתרץ, מדבר בעדו וזולתו כאחד, וכן רבות. וכתבו תשובות הקדמונות כשתסתפק בשם מן השמות איך לכתוב בגט מלא או חסר או בסופו אל"ף או ה"א תוכל לסמוךכו על כתבים הראשונים של החכמים אפילו באגרת שלומים, ומוקמינן אחזקתייהו שדקדקו אחר האמת. ומהאי טונא גופא אעסוק בחבילתי, שמר כתב משולם בוי"ו והוא חסר בתורהכז וראייה ממסכת מגילהכח למה נקרא משלם לפי ששלם במעשיו, וכן כתוב בטופסי גיטין. ועל רוב חיבה כתבתי, כי דברי רב סנפירא חקוקה לפני בראותי קרח הנורא, ואליך תשוקתי אף תמשול בי"
המהרש"ל כותב שמכתבו הקודם הוא כתב לרמ"א דברי קבלה, והרמ"א ענה לו, כך:
"מה שרמז לי אדוני בסוף דברים מדברי המרכבה העליונה שהן דברים שהן כבשונו של עולם וכסן עתיק יומין, לא אוכל לדבר בנסתרות כי לא בינת אדם לי בדברי בעלי העבודה הלקוחים באמתות מדברי מערכת אלהות אשר מהם רמז מעלת אדוני. ואם אדע בהן אין מדרכי לכתוב או לרמוז מהם דבר, כאמרם פ"ק דר"ה: למחר זה פורע חובו ונמצא ש"ש מוטל באשפה"
כלומר הרמ"א מעיד על עצמו שאין לו הבנה והשגה בנסתרות. אבל מוסיף שגם כשהוא יודע אין הוא נוןהג לכתוב או לרמוז על כך. ואכן בהמשך הדברים מבואר שהוא התפלפל עם המהרש"ל על ביאור המושגים הקבללים "קו ירוק" ו"קו ירוק כזהב"
הרמ"א עונה את תשובתו למהרש"ל בל"ג בעומר!
"בל"ג לספירה, יצילהו ה' וכן בתדירא, למרגניתא שפירא, אשר ליה שבילי דשמיא כשבילי דארעא נהירא כל רז לא סתים ליה כקל כחמירא. הוא אהובי הגאון מר שאירי מוהר"ר שלמה ש"ן וע"ש כל אשר למר שלום ולתורתו שלום.
"תחילה אענה מה שהרעיש אדוני את העולם עלי בהביאי במכתבי הראשון דבר חכמת היונים וראש הפילוסופים, ועל זה כתב אדוני שהתורה חוגרת שק כו'. אומר שזו מחלוקת ישנה בין החכמים ולא אצטרך להשיב עליה, כי כבר תשובתו הרמתה מונחת בקרן זויות ערוכה בתשובת הרשב"א, מה שהשיבו חכמי פרובינצא להרשב"א ז"ל על זו ואף הרשב"א ז"ל לא כתב שם אלא לאסרה בינקותו של אדם קודם שילמד חכמת התלמוד, והוא הבשר ויין שכתב הרמב"ם בספר המדע פ"ד מהלכות יסודי התורה ומי לנו גדול מהרמב"ם ז"ל שעשה ספר המורה שכולו אינו אלא מזה המין. ואף כי כתב בתשובת בר ששת שהוא לא עשאו אלא כדי להשיב לאפיקורוס כידוע למעלתו, באמת אומר שיש לי בזו שתי תשובות בדבר, ושתיהן אמיתיות לפי מעוט השגתי. וזה, כי הם לא חששו אלא ללמוד בספרי היונים הארורים, כגון ספר השמע ומה שאחר הטבע כמו שזכרן שם בתשובה הנזכרת. ובזה הדין עמם, כי חששו פן יבא להמשך אחריהם באיזה אמונה מן האמונות ויתפתה ביינם שהוא יין תנינים ודעות מופסדות. אבל לא אסרו ללמוד דברי החכמים וחקירתם במהות המציאות וטבעיהן כי אדרבה על ידי זה נודע גדולתו של יוצר בראשית יתברך, והוא פירוש שיעור קומה שאמרו עליו כל היודע כו', ואף כי למקובלים דעת אחרת בזו אלו ואלו דא"ח (=דברי אלקים חיים) ואף כי חכמי אומות העולם אמרו, כבר אמרו במגילה פ"ק: כל מי שאומר דבר חכמה אף באומות נקרא חכם. וכזה עשו כל החכמים שהביאו דברי החוקרים בספריהם, כאשר גלוי לכל מספר המורה ובעל העקידה ושאר מחברים גדולים וקטנים. כל שכן מי שאינו נכנס לעמקם לבניית המופתים להוציא דבר מתוך דבר כמוני, רק מביא מה שכתבו שאין ראוי לחוש לזה כלל. והשנית, אף כי אם נאמר שאסרו ללמוד בכל ספריהם גזירה משום דברים האסורים שבהם מ"מ בספרי חכמינו ז"ל אשר מימיהם אנו שותים, ובפרט הרב הגדול הרמב"ם ז"ל בזה לא עלה על שום דעת לאסור. כי בודאי אין לחוש בספריו לשום דעת בטלה כמו שהעיד עליו בעל בחינת עולם באמרו: סוף דבר לבי האמן מה שהאמין סוף הגאונים בזמן וראשם במעלה הוא הרמב"ם כו'. ואף כי מקצת החכמים חלקו עליו ושרפו ספריו, מ"מ כבר נתפשטו ספריו בכל חכמים האחרונים ז"ל, וכולן עשו אותן לראשם עטרה להביא ראיה מתוך דבריו כהלכה למשה מסיני"
הרמ"א טוען כי הוא ממשיך מסורת עתיקה של גדולי ישראל שלמדו והביאו מספרי הפילוסופים היוונים. הוא טוען שגם אלו מחכמי ישראל שאסרו ללמוד פילוסופיה התכוונו למטפיזיקה ולא לפיזיקה וביולוגיה, ורק ללמוד מכלי ראשון בספרי הפילוסופים עצמם ולא ללימוד מכלי שני בספרי חכמי ישראל כמורה נבוכים ועקידת יצחק שהביאו מספרי הפילוסופים. לאחר שהרמ"א מציג את שני החילוקים הנ"ל הוא מעיד על עצמו כי הוא 'מנוקה מעוון':
"ולכן גם אני אומר שמנוקה אני מעון זה. כי אף שהבאתי מקצת דברי אריסטו, מעידני עלי שמים וארץ שכל ימי לא עסקתי בשום ספר מספריו רק מה שעסקתי בספר המורה שיגעתי בו ומצאתי ת"ל, ושאר ספרי הטבע כשער השמים וכדומיהן, שחברו חז"ל ומהם כתבתי מה שכתבתי מדברי אריסטו. ואיך לא, והנה הרב המורה כתב פרק כ"ב מחלק השני שכל מה שהשיג אריסטו עד גלגל הירח הכל אמת כו'. וכתב עוד שכל דבריו הם דעת חז"ל מלבד במקצת אמונות התלויות באל יתברך ובמלאכיו ובגלגלי השמים, שבהן לבד נטה מדרך האמת"
הרמ"א ממשיך ומתייחס לטענת המהרש"ל לגבי 'תפילת אריסטו':
"ומה שכתב אדוני שמזה נמשך שמקצת בחורים מתפללים בתפלת אריסטו וכו' חס לי ולזרעא דאבא לראות כזה ולא למחות רק כל זה עדיין הוא שורש פורה ראש ולענה ירושה להם מאבותיהם מאותן שהמשיכו עצמם אחר הפילוסופים והלכו בדרכיהם. אבל אנכי מימי לא ראיתי ולא שמעתי עד כה, ולולא פי המדבר אדוני אלי לא האמנתיו שנשאר עדיין רושם אותן האמונות בארץ"
הרמ"א ממשיך ומתייחס גם ללימודי הקבלה:
"ומה שכתב לי מר שגם למעלתו יד ושם בזה אלא שמעלתו מרחיק מזה כו', כבר ידעתי שלא אדע אשר לא ידע מר, אך אומר שאני אם אברח אברח יותר מלעסוק בקבלה להבין מעצמי בדבריהם ממה שאברח לעסוק בפילוסופיא, כי יותר יש לחוש שלא יטעה, כמבואר לאדוני ממה שכתב הרמב"ן בהקדמת פירושו לתורה. ואתמה שכ"ת השיב עלי מתשובת בר ששת על מה שכתב על העוסקים בפילוסופיא, והנה תשובתו בצדו על המקובלים כאשר מובן למעלתו ולא אפרש כי ידעתי שהכל גלוי למעלת אדוני. אני אומר על שתיהן כי שניהם כאחד טובים וצדיקים ילכו בם וגו' ומ"מ אומר שסהדי במרומים שכל ימי לא עסקתי בזו רק בשבת ויו"ט וח"ה בשעה שבני אדם הולכים לטייל, וכל ימות החול אני עוסק כפי מיעוט השגתי במשנה ובתלמוד ובפוסקים ובפירושיהם, ושרי לצורבא מרבנן לאודועי נפשיה כו'"
א"כ הרמ"א ראה בשתי הדרכים שבהם חכמי ישראל צעדו בעולם האמונות והדעות: דרך הקבלה ודרך הפילוסופיה דרכים "טובים וצדיקים" שצדיקים יכולים ללכת בהם ופושעים עשויים להכשל בהם.
הרמ"א כתב כאמור כמה וכמה ספרים, כאשר המפורסמים בהם הם דרכי משה על הטור, ו'המפה' על השו"ע. אולם מעניינים במיוחד הם שלשה ספרים נוספים שלו: הראשון הוא: תורת חטאת – שהוא פסקי דינים בהלכות איסור והיתר עפ"י סדר הסימנים של הספר 'שערי דורא' . הרמ"א מסביר בפתח הספר את בחירתו המעניינת בשם הספר: וראיתי לקרוא שם חבור הקטן הזה תורת החטאת בהיות כי את זעי"ר החטאת דרש דרש משה (=משחק מילים עה"פ ואת שעיר החטאת דרש דרש משה – ורמז לשמו של הרמ"א – משה) ויראתי לנפשי שלא שגיתי וטעיתי באיזה הוראה שלא לכוין אל דבר הלכה ואין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא ואיש הירא ורך הלבב כמוני באולי משגה ח"ו בידי ועבודתי פסולה, על כן הקדמתי להקריב הקרבן חטאת אשר הוא בא על חטא המעשה בענין חבור הזה אשר תכליתו המעשה, וזאת תורת החטאת שכל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת כמו שהעוסק בתורת עולה מכפר על הרהורי הלב אשר עליהם באים קרבן עולה וכמו שהוא מבואר בספר תורת העולה ואם כן עצמות הלימוד הוא בעצמו הכפרה"
בספר תורת חטאת מתפלמס הרמ"א פעמים רבות עם ספר איסור והיתר של המהרש"ל –"עטרת שלמה" שטיוטה ראשונית שלו הגיע אליו בכת"י, ומעניין שעוד לפני הדפסת התורת חטאת הגיע טיוטה ממנו למהרש"ל והוא הוסיף בספרו תשובות והתקפות על דבר"י הרמ"א וכך יצאו שני הספרים לאחר פטירת מחבריהם כשהם מתייחסים זה לזה אף שלא ראו אחד את ספרו של השני בדפוס. בד"כ פסיקותיו של הרמ"א מקילות ופסקיו של המהרש"ל מחמירים יותר.
הספר השני הוא "תורת העולה" (ט / 6 / 23) שהוא ספר גדול ומקורי במיוחד הנותן טעמים לכל פרטי המקדש והקרבנות, עפ"י מדרשי חז"ל ספרי המורה נבוכים ועקידת יצחק ופרשנות פילוסופית עצמית, וגם מקורות קבליים כספר הזוהר, ופרוש רבנו בחיי על התורה. בכך שילב ומיזג הרמ"א את הפילוסופיה היהודית עם הקבלה כשיטתו הנ"ל בתשובתו למהרש"ל "כי שניהם כאחד טובים וצדיקים". למרות עדותו של הרמ"א עצמו בדבריו הנ"ל למהרש"ל כי אינו מבין גדול בקבלה על שער הספר נדפס כך: "ספר תורת העולה – אשר חיבר רבינו גאון עוזינו רבן של כל בני הגולה החסיד והמקובל האלוקי החכם הכולל מוהר"ר משה בן רבי ישראל איסרל ז"ל מק"ק קראקא רבנו הרמ"א"
הספר השלישי הוא ספרו של הרמ"א 'מחיר יין' שעליו כתבתי לפני כמה שבועות בבלוג חיבור ספרים במקום משלוח מנות וסעודת פורים. גם בספרו זה מחבר הרמ"א דיון פילוסופי עם מקורות מהזוהר.
להרחבה על גישת הרמ"א בפרט וחכמי אשכנז בכלל למורה נבוכים ולפילוסופיה כדאי לקרוא במאמרו המקיף: של הרב יהודה זייבליד "דרכי לימוד מורה הנבוכים באשכנז ובנותיה ומסורות פילוסופיות" בכתב העת ישרון ל"ד עמ' תתע"ז – תתקט"ו.
כזכור המהרש"ל התקיף את הרמ"א גם על שגיאותיו בעברית ו'שלח' אותו ללמוד דקדוק. גם על הערה זו לא נשאר הרמ"א חייב והוא ענה למהרש"ל בדברים אלו:
"ומה שכתב לי אדוני ששגגתי באיזו מלות בדקדוק כאשר העלה מר על ספר, אומר אינני מכת המדברים בעלי הלשון כי כבד פה ולשון אנכי כי אנכי נזהר בענין המכוון ולא במלות, שאינו מעלה ולא מוריד לענין דינא ואני מודה ששותא דמר לא ידענא, אך אומר שזהו דקדוק עניות ושרי לי מרי. כי ידוע לכל מבין שכזה יקרה לכל גדול בישראל כאשר מחשבתו משוטטת באיזה ענין שיפול טעות בדבריו, כ"ש שלא יוכל ליזהר בחסרות ויתירות כאשר העלה מר שכתבתי משולם מלא, כי אין זה ספר תורה ליפסל בזה. ואף כי לפעמים דברתי בדרך נכח ונסתר, בכוונה עשיתי זאת כי הוא נמצא במטבע הברכות ובמקראות, והוא דרך כבוד בנגלה ונסתר ומכל מקום איני מתפאר במה שאין בי כי מימי לא למדתי חכמת הדקדוק. אך באלו הדברים המבוארים לא נפל טעות מחמת מיעוט ידיעתי רק מחמת הנחוץ ויש דברים שכוונתי בהן לכתבן מלא כמלת אדוני להבדיל בין קדש לקדש וכן כל כיוצא בזה"
כאמור הרמ"א נפטר בל"ג בעומר בשנת של"ב, ונקבר בבית העלמין העתיק בקרקוב הצמוד לבית הכנסת של הרמ"א, ובוודאי רבים מכם זכו לבקר שם במסגרת 'מסע פולין'. על ציון קברו של הרמ"א נכתב הנוסח:
ביום ג"ל למספר בני ישראל – גלה כבוד מישראל.
משה היה רועה צאן ישראל – צדקות עשה ומשפט לישראל.
הרביץ תורה בישראל – העמיד תלמידים רבבות אלפי ישראל.
ממשה ועד משה לא קם כמשה בישראל.
וזאת תורת החטאת ותורת העולה – אשר שם משה לפני בני ישראל.
שנת של"ב לפ"ק.
יהודי פולין היו נוהגים במשך מאות שנים לעלות בל"ג בעומר לקברו של הרמ"א כפי שמתואר בספר שם הגדולים החדש "המנהג פה בכל שנה ושנה מתאספים ביומא דהלולא ובאים אנשים לאלפים מקרוב ומרחוק להשתטח על קברו ואומרים תהלים ותפילות, והרב דמתא אומר דברי כבושים וענייני מוסר וגם פלפלת כל שהוא לישב דברי הרמ"א במקומות הצ"ע" על הילולת הרמ"א ראו את מאמרו של ר' טוביה פרשל "הילולת הרמ"א". ואת הפרק: "ל"ג בעומר בקראקא" באתר גנזך קידוש השם.
הביטוי שנכתב על קברו של הרמ"א "ממשה עד משה לא קם כמשה" נראה במבט ראשון מעט מוזר. כידוע לשון זו התקבלה בישראל כביטוי הערצה לרמב"ם. האם הרמ"א שכה העריץ את הרמב"ם היה מוכן שיכתבו עליו ביטוי זה שניתן להשתמע ממנו כאילו הוא גדול מהרמב"ם? אולם האמת תורה דרכה שבמשך הדורות השתמשו בביטוי זה על גדולי ישראל רבים נוספים, וגם על משה מונטיפיורי הוא נאמר. ראו במאמרו של ר' טוביה פרשל: על שתי אמרות. ויתכן גם שכוונת מחברי הנוסח הייתה לכך שממשה (=הרמב"ם) עד משה (=הרמ"א) לא קם כמשה (=הרמ"א). אגב, גם על המהרש"ל היו שהמליצו את הפתגם "משלמה עד שלמה לא קם כשלמה". בסה"ק נאמר כי רשב"י הוא ניצוץ מנשמת משה רבנו. ודורשי רשומות העירו ש"ל"ג בעמר" בגימטריה = משה (345). אם כן נמצא כי מתאים מאוד שרבי משה איסרליש נפטר בל"ג בעומר. שהוא גם היום המיוחס לפטירת רשב"י ניצוץ משה – שאת תורתו בספר הזוהר שילב הרמ"א יחד עם תורת רבי משה בן מימון במורה נבוכים – והיו לאחדים בידו.
גם על מצבת של הרמב"ם בטבריה נכתב הביטוי "ממשה עד משה לא קם כמשה" סמוך לקבר הרמב"ם נמצא קברו של: רבי ישעיהו הורביץ -השל"ה הקדוש (1558-1630) שנולד בחיי הרמ"א והמהרש"ל. השל"ה התייחס למחלוקות ההלכתיות שבין הרמ"א למהרש"ל ודן כיצד יש לפסוק במחלוקות שביניהם:
"נמצא שזה הגאון מהרש"ל ז"ל הוא בתראי (=שההלכה אמורה להקבע כמותו), אבל כבר אמרתי שכבר נתפשט בתפוצת ישראל שבחוצה לארץ במלכות פולנייא ופיהם ומעהרין ואשכנז לפסוק כהגאון מהרמ"א ז"ל. אבל מכל מקום ראוי להיות כל איש שורר בביתו להתקדש ולהחמיר לאסור לעצמו הן מה שאוסר זה והן מה שאוסר זה. אף שמיקל לאחריני בהוראה לפי המנהג יחמיר לעצמו ומכל שכן שלא יקל לעצמו ויחמיר לאחריני"
ראינו א"כ שבפולין נוצרה אלטרנטיבה להלולת ל"ג בעומר של הרשב"י במרון – אולם האם ניתן לשלב ביניהם? על כך ראו בכתבה "גם בקרקוב הפולנית הבעירו את האש בל"ג בעומר"
ולסיום: בספר "דברי מרדכי" מאת הרב מרדכי אליהו זצ"ל (חומש ויקרא ל"ג בעומר) מסופר:
"במלחמת ששת הימים שהיתה קרובה לל"ג בעומר, ורצו כמה רבנים לעלות לציון של רשב"י ולא נתנו להם מבחינה בטחונית, והיה להם צער גדול. ורשב"י נגלה בחלום לכמה אנשים, ואמר להם: אני נמצא בנגב עם החיילים לשמור עליהם ולא תמצאו אותי במירון. ואכן הייתה הצלחה גדולה מאוד, וזכות רשב"י עמדה לעם ישראל"
אז יהי"ר שזכותם של רשב"י והרמ"א תעמוד לנו ולחילנו בכל החזיתות ל"זמר עריצים ולהכרית את הקוצים" בב"א!
ל"ג שמח – וישועות לכלל ישראל.