הפטרות 'אחרי מות' ו'קדושים' וישיבת הר עציון

(בתמונה הראשית – חלון ויטראז' של האומן אברהם שדה (שדמי) בבית הכנסת המפואר בכפר שמריהו)

בבתי הכנסת ובעולם התורה מתקיים בימים אלו פולמוס סוער אלו הפטרות יש לקרוא השנה בשבתות 'אחרי מות' ו'קדושים'. לפי מנהג אשכנז הקדום ההפטרה המיוחדת לפרשת 'אחרי מות' היא הפטרת 'הלא כבני כושים' בעמוס ט ז – טו, והפטרת פרשת קדושים היא הפטרת 'התשפט' ביחזקאל כב א-לא. כאשר שתי הפרשות מחוברות נפסק ע"י המרדכי, הרמ"א (תכח ס"ב) והמשנ"ב שלמרות שבד"כ בפרשות מחוברות מפטירים את הפטרת הפרשה השנייה במקרה שלנו מעדיפים דווקא את הפטרת פרשת 'אחרי' – 'הלא כבני כושים' מכיוון שיש בה דברי נחמה ונבואת גאולה על פני הפטרת 'קדושים' – 'התשפט' שכולה נבואת זעם וחורבן קשה. [אם כי בעל הלבוש חולק וסובר שגם כאשר הפרשות מחוברות יש לקרוא את הפטרת 'התשפט'] העדפה זאת מבוססת על הנאמר במשנה במסכת מגילה מגילה סוף פ"ג "רבי אליעזר אומר אין מפטירין ב"הודע את ירושלים" (יחזקאל ט"ז) והגמרא שם (כה:) מביאה בריתא "מעשה באדם אחד שהיה קורא למעלה מרבי אליעזר "הודע את ירושלים את תועבותיה" אמר לו: עד שאתה בודק בתועבות ירושלים צא ובדוק בתועבות אמך, בדקו אחריו ומצאו בו שמץ פסול". ואף שלא נפסקה הלכה כר"א וגם ר"א דבר על פרק אחר ביחזקאל מכ"מ למדו מכאן שרצוי שלא לקרוא בתועבות ירושלים ולכן כשהפרשות מחוברות מעדיפים לקרוא את הפטרת 'אחרי' על פני הפטרת 'קדושים'.

גם כאשר פרשת 'אחרי' חלה בשבת הגדול ומפטירים בה את הפטרת 'שבת הגדול' מפטירים בשבת 'קדושים' את הפטרת 'הלא כבני כושים' וכמובן שכשפרשת קדושים חלה בער"ח אייר או בר"ח אייר מפטירים בה את הפטרת 'מחר חודש' או 'השמים כסאי' ושוב לא מפטירים את הפטרת 'התשפוט'. רק בשנה נדירה כדוגמת השנה שלנו שהיא שנת זח"ג מעוברת קורא ששתי הפרשות אינן מחוברות וגם אין בהם אירועים מיוחדים כנ"ל, זה ארוע נדיר ביותר שב122 השנים האחרונות אירע רק כשמונה פעמים בשנים: תרס"ב, תרע"ט, תש"ג, תש"ו, תש"ל, תשל"ג, תשנ"ז והשנה תשפ"ד. ונשאלת השאלה מה יש להפטיר בהן?

לכאורה השאלה לא מובנת, הרי כאמור ברוב חומשי אשכנז מובא מאז ומקדם שהפטרת קדושים היא הפטרת 'התשפוט' ביחזקאל כ"ב וא"כ מדוע שלא נקרא אותה לפחות בפעמים הנדירות הנ"ל שבהן פרשת 'קדושים' פנויה? ואכן מדברי הפוסקים נראה שכך יש לנהוג לקרוא בפרשת אחרי את הפטרת 'כבני כושים' ובפרשת קדושים את הפטרת 'התשפוט'. אולם אחד ומיוחד שבחכמי ירושלים הלא הוא הרב יחיאל מיכל טוקוצ'ינסקי זצ"ל (1871-1955) (להלן הרימ"ט) ראש ומנהל ישיבת עץ חיים שהחל משנת תרס"ה החל להוציא את 'לוח לארץ ישראל' שבו מופיעים כל זמני היום ומנהגי התפילה וקריאת התורה כפי מנהגי האשכנזים בארץ ישראל ובירושלים בפרט. יצא לחדש בלוח א"י לשנת תרע"ט שמכיון שבשנה שכזו יש לקרוא את שתי ההפטרות הנ"ל עדיף להחליף את הסדר ולקרוא בפרשת 'אחרי' את הפטרת 'התשפוט' הקשה ובפרשת 'קדושים' את הפטרת 'הלא כבני כושים' שהיא הפטרת נחמה על מנת לסיים בדבר טוב. הרימ"ט מציין כי כך שמע מאחד מבעלי הקריאה בירושלים שזה מנהג ירושלים, והוא מוסיף שאין במנהג זה חידוש קיצוני מפני שעפ"י הרמב"ם וכך מנהג עדות ספרד תמיד הפטרת אחרי מות היא הפטרת 'התשפוט' (והפטרת 'קדושים' היא יחזקאל כ ב-כ ), וא"כ בשנה שכזו יכולים האשכנזים לנהוג בפרשת 'אחרי' כאחיהם הספרדים ואלו בפרשת 'קדושים' לקרוא את הפטרת 'כבני כושים' שהרי גם כאשר הפרשות מחוברות או כאשר חלה פרשת אחרי בשבה"ג קוראים אותה לפרשת קדושים. הדברים הודפסו והתבארו גם בספרו של הרימ"ט עיר הקודש והמקדש (ד / 9.1 / 15) ח"ג פכ"ה סעיף יב. פסיקה זו עוררה תסיסה בציבור והיו שסרבו לקבל את החידוש, 14 שנים לאחמ"כ חלה שוב שנת זח"ג מעוברת ושוב פרסם המהרי"ט בלוח א"י את חידושו גם הפעם התעוררה תסיסה עזה כנגד חידוש זה והפעם יצאו כנגדו כמה ת"ח בכתבי העת התורניים ובעיתונות הדתית. בסדרת מאמרים בקובץ 'התבונה' (פ / 6 / 021) התפלמס הרב מאיר סטולביץ זצ"ל (1870-1949) רבה של העיר חיסלביץ ושכונת זכרון משה בירושלים, ומחבר ספר השו"ת וחקרי ההלכות 'מבית מאיר' (ג / 6 / 37) עם בנו של הרימ"ט הרב ניסן אהרון טוקצ'ינסקי שהיה אז כבן 21!. הרב סטלוביץ טען כי אין לשנות הוראה ברורה של גדולי הפוסקים בגלל עדות של בעל קריאה אלמוני וטען גם שאין זה נכון שזה מנהג ירושלים. הויכוח התלהט הרב ניסן טוקצ'ינסקי קרא מעל דפי שבועון 'קול ישראל' לזקני ירושלים ולבעל קריאה לבוא ולמסור עדות מה נהגו בירושלים מה נהגו בשנת תרס"ב! בבתי הכנסת של רבני ירושלים הרב סלנט, האדר"ת והיש"א ברכה – ולאחר כמה ימים מסר שקבל עדויות שאכן המנהג הקדום בירושלים הוא כדברי הרימ"ט בלוח להפטיר בפרשת 'אחאי' ביחזקאל ובפרשת 'קדושים' בעמוס. תיאור מפורט של הפולמוס הנ"ל ניתן לקרוא במאמרו המפורט של הרב אברהם ישכר קניג  "הפטרות אחרי מות וקדושים בשנת זח"ג" שהתפרסם בגיליון האחרון של קובץ המעין  – ניסן תשפ"ד. מעניינת במיוחד היא הערתו של הרב יואל קטן בסוף המאמר שלהצעתו של הרימ"ט בלוח ישנו מקור קדום בספר 'לקט יושר' של תלמיד תרוה"ד ובהקדמת ספר המנהגים של ר' איזיק טירנא – מקורות שלא צויינו בידי הרימ"ט ולא היו מוכרים למתנגדיו.

אולם בתש"ל  פרסם הרב שמואל הכהן וינגרטן (1899-1987) (להלן הר"ו) – ת"ח חוקר וסופר וראש המועצה הדתית בירושלים. קונטרס בנושא, שבה הוא פרסם תוצאות מחקר שערך בין זקני ירושלים ובתי הכנסיות הותיקעים שלה והגיע למסקנה שמנהג ירושלים שיוסד כבר ע"י הרב סלנט איננו לא כדברי הרימ"ט ולא כדברי מתנגדיו – אלא  לקרוא פעמיים את הפטרת 'הלא כבני כושים' שבעמוס. גם בפרשת 'אחרי' וגם בפרשת 'קדושים' ולא להפטיר כלל בתועבות ירושלים שביחזקאל כדברי רבי אליעזר במשנה (שנאמרו אמנם לגבי פרק ט"ז ביחזקאל אבל מבטאים עיקרון שבגללו אנו נמנעים גם להפטיר בפרק כ"ב) המאמר התפרסם שוב בתשנ"ז בלוח  'שנה בשנה' שיצא ע"י היכל שלמה המכיל את ההלכות והמנהגים לכל ימות השנה בתוספת מאמרי מחקר והגות ( פ / 6 / 24). לאחרונה יצאה מהדורה מורחבת של הספר: פירורים משולחנם של גדולי ישראל (פ / 8 / 125) ובו ספורים מרתקים על קשרים ומפגשים שהיו לרב וינגרטן עם גדולי ישראל מכל החוגים. ושם בפרק על הרב חרל"פ מסופרים הדברים הבאים:

"בשנת תש"ג התפללתי בבית הכנסת הגר"א שבשערי חסד במניינו של מרן הגרי"מ חרל"פ זצ"ל. באתי בפרשת קדושים לבית הכנסת באמצע פסוקי דזמרא. הרב רמז לי לבוא אליו ואמר לי: עדיין לא ברכתי ברכת ברוך שאמר כי חיכיתי למי שהוא, שאוכל להטיל עליו שליחות. בעל הקריאה הקבוע, הרב ר' חיים יהודה יעקבזון"י, שרגיל לבוא בזמן, עדיין לא הגיע ואני משער שהוא חושש שיצטרך לקרוא הפטרת התשפוט התשפוט, המדברת בתועבות ירושלים, לכן הואיל ללכת אליו ולהגיד לו שמנהגנו בירושלים לא לקרוא בהפטרה זו. עשיתי כמצוותו, אבל לא מצאתי כבר את הרב יעקבזון בביתו. במקומו קרא בתורה ובנביאים" הרב ר' אפרים שמואל פפרמן-לרנר", שאחרי שקרא במניין ותיקין את ההפטרה "הלא כבני כושיים" גם בפרשת קדושים חזר עליה גם במניינו של מרן הגרי"מ חרל"פ זצ"ל. דיברתי אחר כך עם הרב ר' שמואל פפרמן ארוכות בענין זה, ואני מוסר כאן את דבריו: אני קורא בתורה שבת שבת זה למעלה מארבעים שנה, וזוכר אני שקראו בכל ירושלים וגם במניינו של הגרש"ס" זצ"ל (הוא עצמו לא היה נוכח שם, כי הוא קרא בתורה בחצר שטרויס) שתי שבתות רצופות בהפטרת "הלא כבני כושיים". המשיך וסיפר: קרה מקרה בבית-הכנסת אשר בבתי ברוידא כאשר התחיל הקורא לקרוא בפרשת קדושים את הפטרת "הלא כ"כ", קרא לעומתו רב גדול אחד מהעולים החדשים אז: "קוראים התשפוט!" ירד בעל הקריאה מעל הבימה ואמר: "אני, אינני מוכן לעמוד בהקפדתו של רבי אליעזר. אם כת"ר רוצה דווקא בהפטרת התשפוט, יעלה כת"ר ויקרא!" ולבסוף הכריעו המתפללים והקורא קרא את הפטרת הלא כבני כושיים"

מעיון בספר מתברר שלר"ו היו מספר "התקלויות" נוספות עם לוח ארץ ישראל, וכך מסופר שם בפרק על הרב זוננפלד זצ"ל, בקשר לקריאת מגילה בשכונות ירושלים המרוחקות מהעיר העתיקה:

"לוח הקיר, מיסודו של רבי מיכל טוקצ'ינסקי ז"ליי, הנמצא כמעט בכל בית כנסת (נוסח אשכנז), קובע את הגבול של שעור מיל מחומת ירושלים כסמוך ונראה, עד בית הזקנים הספרדי שברחוב יפו (מול ביה"ח שערי צדק). ועוד בחייו של רבי מיכל, כשיצא לגור לשכונת "עץ חיים" (מול התחנה המרכזית של אגד) עשה הלכה למעשה ובבית הכנסת שבביתו קראו את המגלה בברכה גם בליל י"ד ולמחרתו וגם בט"ו בברכה, כבעיירות הספקות, ובנוגע לברכה התחכמו והביאו איש ממוצא, שהוא ודאי פרוז, והוא ברך בי"ד, ובט"ו בא איש מירושלים (מעיר העתיקה או מסמוך לה) שהוא ודאי מוקף, והוא ברך. רוב רבני ירושלים לא הסכימו לכך. זוכרני שבפורים בשנת תר"ץ, והוא הפורים הראשון שלי בירושלים ואני אז תושב קרית משה, איך באתי בהתנגשות עם דברי ה"לוח". ר' יצחק יעקב ילין ז"ל" היה הש"ץ-מ"ץ בבית הכנסת. הציץ בלוח שעל הקיר, ועל פיו קבע את קריאת הפרשה, מזמורי היום בחגים… והנה בקביעת יום הפורים וקריאת המגלה התכוננו בקרית משה ליום ט"ו כמו בירושלים, למרות שהשכונה הייתה רחוקה מקו הגבול, היינו מבית הזקנים הספרדי יותר מקילומטר, על שאלותי הסבירו לי שהכתוב בלוח הוא דעת יחיד, ורבני ירושלים חולקים עליה. פניתי גם למרן הרב קוק זצ"ל וגם הוא אישר לי שדברי הלוח דעת יחיד הם, ורבני ירושלים דעה אחרת להם. כאשר הקימו את בית היתומים דיסקין והתקרבו ימי הפורים, פנה רבי מיכל טוקצינסקי לבית היתומים ושאל מתי יקראו בו את המגלה? רבי רפאל קצנלבוגן שליט"א" ענה לו, שביום ט"ו כמו בירושלים. הגיב על כך רבי מיכל, שהענין אינו כ"כ פשוט. הוסכם ביניהם שהרב קצנלבוגן יפנה בשאלה לרבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל ורבי מיכל טוקצינסקי יפנה למרן הרב קוק זצ"ל. והנה תשובותיהם, לפי מה ששמעתי מפי רבי רפאל קצנלבוגן: רבי רפאל צירף אתו בפניה להרב זוננפלד את רבי צבי הירש קופשיץ ז"ל" כי הוא צידד לדעת רבי מיכל טוקצ'ינסקי. באו ושאלו את השאלה. הרב זוננפלד ענה: עליכם לקרוא ביום ט"ו כבכל ירושלים. וכאשר רבי הירש קופשיץ טען שבית היתומים רחוק ומנותק וספק הוא אם הוא יכול להכלל ב"סמוך ונראה", ענה הרב זוננפלד: רבי יהושע ליב דיסקין ציוה לבנות בית יתומים בירושלים. אם אתם חושבים שזה לא ירושלים,עליכם לבנות בית יתומים אחר בירושלים. מרן הרב קוק ענה: יש לקרוא בבית היתומים בט"ו. אנו רוצים בהתרחבותה ובהתפשטותה של ירושלים ולא בצמצומה. לפי מה שרבי מיכל טוקצ'ינסקי מצטט את דברי הרב זוננפלד, הוא ענה: "מבלי אומר דעתי בהחלט… יודע אני שאין יושבי השכונות חפצים להבדל מאנשי ירושלים. נפשם שוקקת להיקרא "בני ירושלים" לכל עניני העיר, כי על כן משער אני שלמעשה תקראו גם אתם בט"ו" (עיר הקודש והמקדש ח"ג ע' ש"פ). ובסיום עוד שיחה קטנה בין רבי מיכל טוקצ'ינסקי לבין אחד מרבני ירושלים (איני זוכר אם היה זה בינו לבין הרב קוק או לבין הרב פראנק זצ"ל). רבי מיכל טען: "ומה יהיה אם ירושלים תתפשט עד לתל-אביב, גם אז יהיה הכל בגדר סמוך ונראה?" ענהו: "הלואי שנזכה לכך, ונדון אז בדבר"

התנגשות נוספות בין הר"ו לרימ"ט הייתה בענין תפילות יום העצמאות, שלא נזכרו בלוח ארץ ישראל, את בקורתו על כך כתב הר"ו בשבועון 'ההד' של המזרחי שנה כ"ו גיליון ה' ברשימה בשם 'על שני לוחות':

"דומה שאין הרב העורך נוהג הקפדה יתירה בעריכת הלוח, ביחוד בדברים שנתחדשו עם קום המדינה. מסתבר, שמשתמש הוא לחלקי הדינים והמנהגים בדוגמאות של הלוחות לשעבר, המתאימים לקביעותה של שנת הלוח הדרושה ומעתיק את דכל בלי כל שנוי. במקרה של הלוח אשר לפנינו, יכול היה לשמש דוגמה לוח שנת תרפ"ד, שגם קביעותה היתה גכ'ז (ר'ה יום ג' כסלו מלא, פסח יום ז) והיתה שנה מעוברת. רק כך אפשר להבין, שלמרות שהלוח הזה מופיע כבר בשנה השלישית לתקומת מדינת ישראל, אין מאורע זה נרמז בו אפילו, ודברים שהיו מתאימים בתקופה שקדמה -עדיין נמצאים בו. קבעו ראשי הרבנים לארץ ישראל שביום העצמאות ה' אייר יש לומר הלל בתפילה. כבר פעמיים עברו חגיגות יום העצמאות ובכל בתי הכנסיות שבישראל (מלבד בקיני נטורי קרתא מועטים) הוחג היום לפי תקנת הרבנות. מסתבר איפוא, שלוח המקפיד להביא הערה. שאחרי שחליצת נעלים (לנשיאת כפים) מצוה, חולצים של ימין תחילה, עליו גם לציין את השנוי בתפלה באמירת הלל ביום העצמאות. לולי דמסתפינא, הייתי אומר, שדברי הי לוח עניים במקום זה ועשירים במקום אחר ויש ללמוד את הסתום מן המפורש. כי בחודש תמוז ביום י"ז בתמוז מביא: בימי דמצרים האלה ממעטים בשמחה ועידון" ובמאמר מוסגר בסוגרים אחר זה. וראוי להתבונן על התמורה המרה שבאה עלינו בימים אלר אשר כל התלאות, שעברו עלינו מאז ועד היום, תולדות התמורה ההיא הן, ד' יתברך יקומם את הריסותינו". ואמנם למתבונן בעינים פקוחות הדבר ברי בהחלט, שהתמורה שבאה בימים אלה עם קום המדינה, זה קרוב לשלש שנים, היא איננה בשום אופן "התמורה המרה" ואדרבה יש לראות בה את צמיחת הגאולה השלמה המיועדה, עליה ניבאו נביאי ישראל וחוזיו. מהסס אני להסיק מכל זה את המסקנה מחויבת ההיגיון, שהרב העורך משלם כאן את מסיו ללהקת האנשים הידועים. חושב אני שאין כאן יותר משיגרא ואי הקפדה דהעתקה מלאכותית מהלוחות הקודמים"

הר"ו חתם על המאמר בההד בשם העט ש. בן ראם שהוא ר"ת של: שמואל בן ר' אהרן מרדכי. הרב וינגרטן הוא אביו של ר' ידעיה הכהן ז"ל ממייסדי הישיבה וסביו של הרב רא"ם הכהן שליט"א ר"י עתניאל. דומני שכל מי שקורא את דברי הסבא וזכה להכיר גם את הבן והנכד רואה ש"החוט המשולש לא במהרה יתנתק".

הקשר השני של ישיבתנו לסוגיית הפטרות אחרי מות- קדושים הוא הסיפור המסופר על מורנו הרב עמיטל זצ"ל מפי הרב הצבאי הרב ישי איתן:

"בשנת תשנ"ז שימשתי בעל קורא בבית כנסת בגבעת מרדכי בירושלים, שני מניינים בכל שבת. בבית הכנסת היו מגילות קלף גם לספרי נביאים כך שנדרשתי לקרוא גם את ההפטרות. באותה שנה קראתי במניין ראשון את הפטרת התשפט כמובא בחומשים. במניין שני עלה למפטיר הרב יהודה עמיטל זצ"ל. הוא ניגש אלי נסער ואמר: אתה לא הולך לקרוא לי את הפטרת התשפט! חשתי שהוא, כמי שחווה את מוראות השואה בגופו וחש את סאת הפורענות הגדושה צורבת את נימי נפשו, לא יכול להתעלם מגאולת ישראל המפעמת בדורנו. כמובן שקראתי במניין זה את הפטרת כושיים. כך יצא שבאותה שנה קראתי שתי הפטרות שונות"

ואם ישנם עדין מבינכם תלמידים 'גושניקים' שאומרים אולי לעצמם: כל זה טוב ויפה, השתכנענו שכך הייתה דעתם של רבני ירושלים, הרב סלנט, הרב חרל"פ ומורנו הרב עמיטל זצ"ל – ולא פלא שכך היא דעתם של תלמידי הראי"ה קוק זצ"ל – אוהבם וסניגורם של ישראל. אולם אנחנו 'אנשי הלכה' בריסקאים ומה כל זה נוגע לנו, ומדוע שאנחנו לא ננהג כדעת הפוסקים לקרוא את הפטרת 'התשפוט' לפרשת קדושים?

אז הסכיתו ושמעו את הדברים הבאים: בספר 'נפש הרב' (ט / (0.2)7.1 /011) מאת הרב צבי שכטר בעמ' צב מובא בשם מרן הגרי"ד סולוביצ'יק זצ"ל "ואף כשאין עצה אחרת, המנהג בליטא היה שקראו אותה ההפטרה של 'כבני כושים' לשתי השבתות בזה אחר זה, רק בכדי שלא לעבור על דעתו של ר"א הסובר שאין מפטירין בתועבות ירושלים". בספר דברי השקפה (ט / 7.1 / 15) מאת הגרי"ד מבואר הענין בהרחבה:

" נושא ירושלים והרי מחר בלילה אנו חוגגים את "יום ירושלים" מקיף כמה הפטרות לפרשיות השבוע הקרובות. המדובר הוא בארבע ההפטרות לפרשיות אחרי מות, קדושים, בהר ובחוקותי. נדבר תחילה על ההפטרות של אחרי מות וקדושים. באיזו הפטרה הייתי בוחר אילו הייתי רשאי לעשות זאת בשביל פרשיות אלה? אילו בידי היה הדבר הייתי בוחר בשביל פרשת אחרי מות בפרק כ"ב בספר יחזקאל: "ואתה בן אדם התשפט את עיר הדמים והודעת את כל תועבותיה". פרק זה מתאים מאוד לתוכנה של פרשת אחרי- חטא עריות ושפיכות מות, שהרי הפרשה עוסקת בחטאים דמים. ואילו היה הדבר בידי, הרי לשבת שקוראים בה אחריי מות וקדושים הייתי בוחר כהפטרה בפרק אחר מספר יחזקאל, הדומה בעניינו, למשל פרק כ שגם בו מדובר על שפיטה על חטאים ותועבות. ואכן, ההפטרות האלו נדפסו בחומשים שקוראים בהם בהרבה בתי כנסת בשבתות אלה. הרמב"ם (ספר אהבה, סדר תפילות כל השנה), מונה אף הוא שתי הפטרות מספר יחזקאל לפרשיות אלה. בכמה קהילות, בייחוד בליטא, הציעו להחליף את שתי ההפטרות של אחרי מות וקדושים בפרק מסוף נבואתו של עמוס, ולעשות כן גם בשנה מעוברת שבה אין הפרשיות האלה מחוברות. על־פי מנהג ליטא ועל דעתם של הרבה פוסקים, גדולי האחרונים – קוראים את ההפטרה מספר עמוס גם בפרשת אחרי מות. והנה, קשה לנו להבין את הסמיכות שבין הפרשיות האלו לנבואתו של עמוס. הדמיון אינו נראה לעין ועומדת בפנינו השאלה: על שום מה צריכים אנו פעמיים להחליף את ההפטרות מספר יחזקאל בפרק מספר עמוס?

ועונה הגרי"ד: התשובה היא די פשוטה: במשנה במסכת מגילה דף כה ע"א, והדברים מובאים גם במסכת סופרים פרק ט', נאמר בפירוש: "ר' אליעזר אומר: אין מפטירין בהודע את ירושלים", וכך מספרת הגמרא (שם ע"ב): "מעשה באדם אחד שהיה קורא למעלה מרבי אליעזר: הודע את ירושלים את תועבותיה, אמר לו: עד שאתה בודק בתועבות ירושלים, צא ובדוק בתועבות אמך. בדקו אחריו ומצאו בו שמץ פסול".

חז"ל לא אהבו שיחטטו בחטאותיה של ירושלים. האמת היא שהגמרא במגילה אינה פוסקת הלכה כר' אליעזר ואילו ממסכת סופרים נראה שפוסקים כמותו, ומאחר שאנו נוקטים בהפטרות כדברי ר' אליעזר, מובן הדבר ופשוט שאנו משמיטים את ההפטרות שבפרקים כ וכ"ב בספר יחזקאל ובמקומן אנו קוראים הפטרה מספר עמוס. וכאן צריך שנזכור אף זה: אנו מדייקים מאוד בעניין הזה ובשנה מעוברת אנו נוהגים לקרוא את ההפטרה מעמוס פעמיים. הפטרות מעטות בלבד נקראות וחוזרות ונקראות במשך השנה, וכאן יש לנו הפטרה רגילה שאנו קוראים אותה גם בשבת פרשת אחרי מות וגם בפרשת קדושים. קיבלנו על עצמנו, כדבר המובן מאליו, שכאשר אחד המתפללים מכובד לעלות למפטיר אין אנו מרשים לו למתוח ביקורת על ירושלים. דבר זה אסור הוא. אולם עולה כאן על הדעת שיטה אחרת: הניחא שלא אימצנו מנהג לומר את הפרקים מספר יחזקאל בהפטרות לאחרי מות וקדושים, אבל מאיזה טעם הנהגנו לומר דווקא פרק מספר עמוס? הרי יכלו חז"ל לבחור בהפטרה אחרת שיש בה דמיון או צד שווה עם פרשת השבוע? הרי אין לפרק ט' מספר עמוס שום שייכות וקשר עם העניינים שבפרשיות אחרי מות וקדושים?! בראייה ראשונה אין למצוא אפילו פסוק אחד שיתקשר באיזו שהיא דרך אם פרשיות אלה. התשובה לשאלה זו היא פשוטה למדי: הפרשיות האלו מספרות דברים המטילים פחדים וחרדות. הנה מסתבר לקוראים בפרשיות האלו, כי קיימת אפשרות, ואפילו אפשרות שתתממש, שבעתיד יאבדו בני ישראל את הארץ המובטחת ויוגלו מארץ אבותיהם למקומות רחוקים ונידחים. דבר זה נתבהר לבני העם בפרשיות אחרי מות וקדושים בפעם הראשונה. ומובן הדבר מאליו, כי בשמוע העם דברים אלה – הוא נתפס כולו לרוח של אכזבה. הבריות שמעו כמה משפטים שלא היו מובנים להם במלואם ונפלו עליהם פחד ואימה. הן העמים אשר ישבו בארץ כנען לפני כניסתם של בני ישראל לכבוש את הארץ, הם הם אשר עברו את העבירות, הם הם אשר עשו את התועבות האלו "ותטמא הארץ" האין הפחד מפני האפשרות של "ותקיא הארץ את יושביה" נראה ריאלי? זה בפרשת אחרי מות. אחר כך באה פרשת קדושים ושם אנו קוראים (ויקרא כ, כב): "ושמרתם את חקתי ואת כל משפטי ועשיתם אתם ולא תקיא אתכם הארץ וגו'". אלה הם דברים חמורים מאוד. הארץ אשר הקב"ה מביא אותם אליה כדי להתיישב ולחיות בה לדורות, עלולה גם להקיא את העם אם יעשו ככל התועבות אשר עשו הגויים שישבו בארץ כנען לפני ישראל. ומעניין הדבר: התורה מדגישה, כי הגלות מן הארץ במקרה הזה אינה בבחינת עונש, כי אם מעין אירוע טבעי לגמרי. הגלות אינה אלא תוצאה של התנהגות מסוימת מצדו של העם. כמעט סיבה ותוצאותיה. אין הארץ הזו סובלת אי מוסריות ובייחוד לא עריות ושפיכות דמים, היא מרחיקה אנשים המטמאים עצמם בתועבות כאלה, וכפירוש רש"י (ויקרא יח, כח): "משל לבן מלך שהאכילוהו דבר מאוס שאין עומד במעיו אלא מקיאו, כך ארץ־ישראל אינה מקיימת עוברי עבירה".

וממשיך הגרי"ד וכותב: אכן, יש עבירות מסוימות אשר כשהן נעשות בחוץ לארץ מוערכות אחרת מאשר כשהן נעשות בארץ־ישראל. ארץ זו יש בה תכונות של עדינות ורגישות; גלות אינה עונש, כי אם תוצאה ישירה של החטא. את הדברים האלה שמע העם כעת בפעם הראשונה: הארץ מקיאה את החוטאים המטמאים את עצמם ואת ארצם. חז"ל שדנו בשאלת ההפטרה לפרשת השבוע עמדו בפני בעייה. היו שתי אפשרויות: האחת שהנושאים העיקריים של ההפטרה יהיו מקבילים ודומים ביסודם למה שמובא בפרשת אחרי מות: איסורי עריות ועבודה זרה וכיוצא באלה, ולמה שמובא בפרשת קדושים, כגון: כיבוד אב ואם, מצוות השייכות לשבת. אפשר היה למצוא הפטרות שהן מעניינן של הפרשיות הללו. בתחילתה של פרשת קדושים אומר עליה רש"י בשם חז"ל "שרוב גופי תורה תלויין בה". מן הראוי היה אפוא לבחור מאחד הפרקים המתאימים מספרי ישעיהו או יחזקאל, או כל ספר אחר בנביאים שנמצאים בו פרקים מתאימים לגופי התורה שבפרשיות אחרי מות וקדושים. האפשרות השנייה היתה: לקבוע, כי הנושא המרכזי של שתי הפרשיות הוא הגלות. במקרה זה צריכה ההפטרה להגיב על נושא שהוא חדש ובלתי נתפס. הברירה היתה: או להכריז שמדגישים גופי תורה, כגון "ואהבת לרעך כמוך", "את שבתותי תשמורו" וכדומה, או לפנות אל נושא מרכזי אחר. חכמינו החליטו, כי הנושא העיקרי שצריך להתייחס אליו הוא נושא הגלות. צריך אפוא שההפטרה תסביר כיצד למנוע את הגלות, איך להימלט ממלכודת הגלות, איך למנוע עימות אם סכנת הגלות, וכן באיזה אופן אפשר לשוב לארץ־ישראל אם חס ושלום נגזרה גזירת גלות וגם יצאה אל הפועל. זוהי הסיבה שבגללה בחרו חז"ל בהפטרה מספר עמוס. הנביא עמוס הוא הנותן את התשובה. הוא הכריז עוד לפני ישעיהו, ירמיהו ויחזקאל על אמונתנו הגדולה בשיבת בני הגולה לארץ-ישראל. חז"ל בחרו בהפטרה הזאת מפני שבה מצויה הגישה החיובית והחשובה ביותר לקללת הגלות (ט, יד־טו): "ושבתי את שבות עמי ישראל ובנו ערים נשמות וישבו ונטעו וגו' ונטעתים על אדמתם ולא ינתשו עוד מעל אדמתם וגרי".

אין הקב"ה רוצה בחורבן עמו. הוא מגלה את בניו מארצם לזמן מסוים ובמגמה ברורה להשיבם לאחר מכן משביים אל ארצם ונחלתם. אנמם, מכאיבה מאוד היא ההעדרות מן הארץ. קשה היא העקירה וקשה גם מעשה הנטיעה מחדש. חז"ל בחרו בפסוק אחד בלבד מפרשת קדושים ועליו סובבו כעל ציר מרכזי את כל ההפטרה במקום לבחור בגופי תורה שבפרשה זאת ולקבוע הפטרה מתאימה אחרת מפני דאגתם למצבו של העם בתקופה ההיא. העם זקוק היה לחיזוק ולעידוד ובעיקר צריך היה להאמין באמונה שלימה שכל הרדיפות וכל הייסורים שהגלות הביאה איתה – הם זמניים בלבד, שהקב"ה ישיב את עמו לציון בסופו של דבר. חז"ל רצו לחזק את האמונה בביאת המשיח. אילולא היו חז"ל בוחרים בפסוק האחרון שבספר עמוס שישמש כתשובה ותגובה לבשורת הגלות שבדברי משה רבנו, הרי ייתכן מאוד שהעם ישקע במצב רוח של יאוש: הנה הם יצאו לגלות, הפסידו את כל היקר והקדוש להם. כמה קשים הדברים האלה! באים חז"ל ומחליטים לקרוא, לעת כזאת, בנביא המבטיח נאמנה, כי חזור יחזרו הגולים למולדתם וכל מה שאבד להם יוחזר לידם. נכון, הגלות היא קשה מאוד, אפילו כשהיא קצרה בזמן. חווית גלות, ולו רק במשך זמן קצוב חוויה קשה היא. אולם יעודו הסופי של היהודי יקוים בדרך שהנביא עמוס ניבא."

אם כן מצינו כי שלשה 'נביאים' התנבאו בסגנון אחד. מרן הגרי"ד, מורנו הרב עמיטל ורבו הגרי"מ חרל"פ, והרב שמואל הכהן וינגרטן אביו של ר' ידעיה הכהן ז"ל ממייסדי הישיבה.

גם ראש הישיבה הרב משה ליכטנשטיין שליט"א התייחס לסוגיה בספרו החשוב 'נתיבי נבואה – מבט אל ההפטרות' (א / 4.9 / 50), בפרק העוסק בהפטרות אחרי מות וקדושים. הרב מעמיק לבאר את ההפטרות השונות ומבאר שהסיבה שחכמים חלקו על רבי אליעזר והתירו להפטיר ב'הודע את ירושלים' אשר ביחזקאל ט"ז היא מפני שבסופה יש חמשה פסוקי נחמה ו"אין לך נחמה גדולה מזו, שעל אף היותם של ישראל בשפל המדרגה הרוחנית קודשה בריך הוא חוזר ומתחייב להקים להם ברית עולם" על פי הסבר זה ממשיך הרב ומסביר את מנהגנו שלא לקרוא כלל את הפטרת 'התשפט': "אם דברינו נכונים שחכמים התירו את קריאת "הודע את ירושלים" מפני שבסופו של דבר היא נבואת נחמה, אזי אין הם חולקים על המדיניות הכללית השוללת את קריאתן של נבואות תוכחה שאין בהן נחמה, אלא מוכנים לקרוא הפטרה שרובה ככולה פורענות מפני הנחמה שבסופה. ברם, אף חכמים מודים שאין להפטיר בפורענות שאין בה נחמה. ממילא, מנהג קריאת יחזקאל פרק כ"ב, "וְאַתָּה בֶן אָדָם הַתִשְׁפֹּט הֲתִשְׁפּט אֶת עִיר הַדָּמִים וְהוֹדַעְתָּהּ אֵת כָּל תּוֹעֲבוֹתָיהָ", שנהג בקהילות רבות בהפטרת אחרי מות או קדושים, הוא בעייתי ביותר, שהרי הוא אינו יכול למצוא את צידוקו מקריאת יחזקאל פרק ט"ז שחז"ל הכשירו אותו כהפטרה. לכן, המנהג בימינו ותר כליל על קריאת פרק כ"ב והציב במקומו את נבואת עמוס "הלא כבני כשיים" עבור שתי הפרשיות". את הפרק השלם תוכלו לקרוא בקובץ המצורף הפטרת אחרי מות וקדושים – נאמנותו של הקבה לישראל.

לעיון והרחבה בסוגיה, מומלץ לקרוא גם את מאמרו של בוגר הישיבה הרב עלי דוקר 'ההפטרות לפרשיות 'אחרי מות' ו'קדושים' לפי מנהג אשכנז' בתוך הקובץ התורני-מחקרי: חצי גבורים – פליטת סופרים כרך יא עמ' תפז-תצח (פ / 6 / 693)

יהי רצון כשם שנמשיך ונזכה להתגשמות דברי הנביא עמוס בהפטרת 'הלא כבני כושים':

הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם יְהוָה וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר וְדֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְכָל הַגְּבָעוֹת תִּתְמוֹגַגְנָה. וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וּבָנוּ עָרִים נְשַׁמּוֹת וְיָשָׁבוּ וְנָטְעוּ כְרָמִים וְשָׁתוּ אֶת יֵינָם וְעָשׂוּ גַנּוֹת וְאָכְלוּ אֶת פְּרִיהֶם. וּנְטַעְתִּים עַל אַדְמָתָם וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם אָמַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.