בכ' בכסלו חל יום פטירתו של הרב יצחק הוטנר זצ"ל (1906-1980) (להלן רי"ה). הוא נולד בוורשה למד בישיבת סלובודקה שם היה תלמידו של "הסבא מסלבודקה" והוכר כ"עילוי" גדול. ב-1925 הצטרף לגרעין מייסדי ישיבת 'סלבודקה' בחברון. בשהותו בארץ התקרב לראי"ה קוק זצ"ל, שהשפיע על דרכו הרעיונית והרוחנית. בתרפ"ט (חודשים מספר לפני הטבח בחברון) חזר לארופה ולמד במשך זמן קצר פילוסופיה באוניברסיטת ברלין. שם הכיר את הרב מנחם מנדל שניאורסון והרב יוסף דוב סולובייצ'יק שלמדו באותה תקופה שם באוניברסיטה. לימים יהפכו שלושתם למנהיגי היהדות האורתודוקסית בארה"ב וישמרו על קשריהם משכבר הימים.
בתרצ"ב בהיותו כבן 26! הוציא את ספרו תורת הנזיר – חידושים וביאורים בעניני נזירות מסודרים על הלכות נזירות להרמב"ם (ד / (3)3 / 38). לספר צורפו הסכמותיהם של גדולי הדור הרבנים: חיים עוזר גרודזנסקי, אברהם דוב כהנא-שפירא מקובנה, והראי"ה קוק. ב- 1935 היגר רי"ה לארה"ב וב- 1939 מונה לראש ישיבת רבינו חיים ברלין בברוקלין. הישיבה הייתה ישיבה ליטאית אולם הוא שילב בישיבה מוטיבים חסידיים, במיוחד בשבתות ובחגים, שבהם נהג לשלב דרשה תלמודית ופילוסופית בטיש חסידי ובשירה. הרי"ה תמך בשילוב למודי חול עם למודים תורניים וניסה להקים ישיבה גבוהה עם למודי קולג' ניסיון שלא צלח בגלל התנגדות תקיפה של רבנים אחרים ובעיקר של ר"א קוטלר זצ"ל. מורנו הרא"ל זצ"ל, למד בישיבה התיכונית של מוסדות רבנו חיים ברלין, וראה ברי"ה את אחד מרבותיו המובהקים, ועמד איתו בקשר עד לפטירתו.
בסוף שנות ה-60 החל הרי"ה לתכנן הקמת ישיבה בישראל, ועל כן ביקר בארץ מספר פעמים. בקיץ תש"ל (1970) הגיע לביקור בארץ יחד עם בתו היחידה ברוריה ובעלה הרב יהונתן דיוויד, ביום ראשון ה' באלול ה- 6 לספטמבר 1970, יצאו הרי"ה ומשפחתו חזרה לארה"ב בטיסה 741 של חברת TWA, במטוס בואינג 707, זו הייתה טיסה סביב העולם שנשאה 144 נוסעים ו-11 אנשי צוות. המטוס המריא מנמל התעופה לוד לנמל התעופה הבינלאומי אליניקון באתונה בירת יוון, ומשם לנמל התעופה הבינלאומי של פרנקפורט בגרמניה. מפרנקפורט היה אמור המטוס ישירות לניו יורק. זמן קצר לאחר ההמראה מפרנקפורט. השתלטו מחבלים חברי החזית העממית לשחרור פלסטין על תא הטייס והודיעו "מדבר הקברניט החדש שלכם. הטיסה נחטפה על ידי החזית העממית לשחרור פלסטין". המטוס שינה כיוון והונחת ב'שדה דוסון' אשר בירדן ב-18:45, החטיפה הייתה חלק משורת חטיפות מטוסים שכונתה 'חטיפת המטוסים לשדה דוסן' במסגרתה חטפה החזית שלשה מטוסים לירדן ואחד לקהיר.
המחבלים דרשו בתמורה לשחרור החטופים את שחרור כל המחבלים והאסירים הביטחוניים האסורים בישראל. כמובן שמדינת ישראל לא יכלה להסכים לתנאים אלו, והפרשה יצרה משבר בינלאומי גדול. גם בקרב רבני ישראל נולד ויכוח גדול כיצד על מדינת ישראל לנהוג. במאמר מרתק מאת הרב אוריאל בנר ר"מ בישיבת ההסדר בשדרות 'חטיפתו של הרב יצחק הוטנר זצ"ל מעשים ומשמעויות' שנדפס בקובץ המעין טבת תשפ"א (מומלץ לקרוא את כולו) וממנו אני מביא את הדברים הבאים: בעקבות חטיפת המטוס ובו הרי"ה ובני משפחתו התכנסה 'אגודת הרבנים' של ארה"ב לאסיפת חרום, ובסיום האסיפה כתב הגר"מ פיינשטיין זצ"ל נשיא 'אגודת הרבנים' את המכתב הבא, לראש ממשלת ישראל גולדה מאיר:
"אסיפה דחופה של אגודת הרבנים דנה בכובד ראש על המצב המסוכן של שבויי החרב הנמצאים בירדן, ועל קושי הכרעה של מדינת ישראל בנידון. ומצאנו לנכון להביע חוות דעתנו דעת תורה בזה. על פי דין יש להצלת נפשות דין קדימה, ובאם אין ברירה על מדינת ישראל למלא דרישת המחבלים כדי להציל נפשות השבויים. ד' יגדור פרצות עמו וישראל ישכון לבטח. הרב משה פיינשטיין נשיא אגודת הרבנים".
הרב בנר מוסיף ומצטט את הרב צבי שכטר שליט"א (מובא בספרו 'בעקבי הצאן' עמ' רו) המספר על רעיון נוסף שעלה באותם ימים:
"עלה אז רעיון להגיש כמה מיליוני דולרים לערבים על מנת שישחררו את הגר"י הוטנר. ודנו אז הרבנים בדין המשנה דאין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהם, ובגמרא איתא הטעם 'דלא ליגרבו ולייתו טפי', ולפי הטעם הזה, אפילו ירצו הקהל לתת מעצמם יהיה אסור. אך יעו"ש בתוד"ה דלא לגרבו דבשבוי המופלג בחכמה מותר לפדותו אפילו ביותר מכדי דמיו, והובאו דבריהם בשו"ע יו"ד סי' רנ"ב סע' ד. והיו מן הרבנים אז שהיו סבורים לומר שאף הגר"י הוטנר היה דינו כן, על כן יש לפדותו אפילו ביותר מכדי דמיו"
כנגד הצעה זו יצא הגאון ר' יעקב קמינצקי זצ"ל ר"י תורה ודעת ממנהיגי היהדות החרדית בארה"ב וטען:
"דאין החשבון הזה צודק בכלל, דכל הך דינא דפדיון שבויים ליתא אלא בשעת שלום אבל בשעת מלחמה אי אפשר לומר שמחוייבים להפסיק מללחום על מנת לפדות את השבויים בממון, שהרי על ידי כן נמצינו מסייעים להאויב באמצע המלחמה, כי על ידי מתן הכספים הגדולים לאויב הלא יוכלו לחזק עוד יותר את מצבם במלחמה"
לפי טעמו של הרב קמינצקי לחלק בין שעת מלחמה לשעת שלום, נראה שהוא חלק גם על ההצעה להסכים לשחרור מחבלים תמורת שחרור החטופים, ואולי יש לחלק בין תשלום ממון שאינו מקובל בשעת מלחמה, לבין שחרור מחבלים שדומה להחלפת שבויים שהוא נוהג מקובל גם במלחמות וצ"ע.
מעניין שלהצעה זו של פדיית הרב הוטנר לבדו ע"י ממון רב התנגד גם הגרי"מ פיינשטיין, אבל מטעם אחר, כפי שמעיד תלמידו הרב אהרן פלדר: "באו לשאול את מו"ר זצ"ל אם רשאים לעשות כן עבור רבם בלבד, ומיד השיב ואמר שאין לעשות כן. כי אין להקדים הצלת ראש הישיבה להצלת שאר היהודים".
כשלשה שבועות לאחר חטיפת המטוסים, שוחררו החטופים תמורת שחרור מספר אסירים של החזית העממית, הם הוטסו מירדן לקפריסין ומשם לארה"ב אליה הגיעו בכ"ח באלול יומים לפני ר"ה תשל"א. ולמי שדואג, ככל הידוע לנו הרי"ה נשאר בקשר חם ואוהב עם ידידיו הגרי"מ פיינשטיין והגר"י קמינצקי למרות עמדותיהם הנ"ל בקשר לאפשרויות שחרורו בממון ובנפשות.
במישור הארצי סיבת השחרור הייתה כאמור מו"מ מדיני ועסקת שחרור שבויים, אולם היה גם מישור שמימי לשחרורו של הרב הוטנר, כפי שמסופר צבי סופר באתר חב"ד און ליין בכתבה 'הרבי מגייס את המהר"ל מפראג להצלת הרב הוטנר':
"בשיחת קודש מיוחדת שמיימית שנשא הרבי, בעת התוועדות שבת פרשת תבוא, ח"י אלול ה'תש"ל, הרבי התייחס לראשונה בפני קהל אלפים לחטיפתו של הרב הוטנר ובני משפחתו והבטיח שיהיה נס למעלה מדרך הטבע. הרבי הזכיר שיום ח"י אלול הוא יום הסתלקותו של המהר"ל מפראג. לאחר שהזכיר את העובדה ש'בעל התניא' היה מצאצאיו של המהר"ל (בן אחר בן) וכן את הזיקה הרעיונית שבין ספר התניא לתורתו של המהר"ל – התייחס הרבי למצבו של הגר"י הוטנר זצ"ל וכה הוא אמר (מתומצת ומתורגם): "היות והיום הוא יום ההסתלקות של המהר"ל מפראג (הרבי ציין שעל מצבתו מצויין שיום פטירתו הוא ח"י אלול) שביום זה הרי "עולה כל עמלו", והרי "הימים האלה נזכרים ונעשים" – שנפעלים שוב העניינים מלמעלה, לפיכך, גדול זכות המהר"ל לסייע לכל אלה ש"רותחים" ("קאכן זיך") בתורתו של המהר"ל (והכוונה כמובן להגר"י הוטנר זצ"ל) – "שיהיה כמו שהיה אצל המהר"ל, שאם היו זקוקים לנס הרי התרחש נס, כשהיו צריכים לנס גלוי – הרי היה נס גלוי, כשהיו זקוקים נס שלמעלה מדרך הטבע – היה נס למעלה מדרך הטבע".
"הדברים פורסמו מיד בכל העולם והשרו ביטחון רב שאכן הרב יצחק הוטנר וכל הנוסעים יצאו בשלום מהחטיפה. ההתרגשות מדבריו של הרבי בכל היכלי התורה והישיבות על ההבטחה הברורה של הרבי שיתרחש נס למעלה מדרך הטבע, תוך שהוא מציין שהמהר"ל פועל בשמיים להגן על שעוסק בתורתו בהתלהבות מיוחדת. ואכן בדיוק שבוע לאחר דבריו של מרן האדמו"ר מליובאוויטש בכ"ה אלול שוחררו בני הערובה ובתוכם הרב הוטנר ובני משפחתו בריאים ושלמים".
בשולי הפרשה הגדולה, הייתה גם 'פרשיה קטנה', שאותנו בבלוג על ספרים מעניינת במיוחד. במזוודתו של הרב הוטנר היה בשעת החטיפה כתב יד מוכן לדפוס של ספרו פחד יצחק לחג השבועות, כתב היד נלקח ע"י המחבלים ולא הוחזר לרי"ה בשעת שחרורו, בכתבה שהתפרסמה במעריב בי"ז בסיון תשל"א כעשרה חודשים לאחר החטיפה מסופר כך:
"המלך חוסיין שלח אל הרב הוטנר חלק מכתבי היד שלו המהווים מחקר חשוב בענייני הלכה, אשר נשדדו ממנו על ידי מחבלים. לפני שהמחבלים שחררוהו הם גזלו 
ממנו את כל חפציו, וכן חבילה גדולה של כתבי־יד מחקר מקורי חשוב ומקיף שעליו עבד הרב הוטנר במשך עשר שנים, ואותם עמד עתה להוציא לאור… רב אשר קרא וידע את חשיבות המחקר פנה בלונדון לרעייתו של המלך חוסיין כאשר זו התאכסנה עם ילדיה תקופת מה אצל ידידיה היהודים… הוא שלח באמצעותה מכתב אל המלך חוסיין שבו הסביר לו את חשיבות המחקרים התורניים של הרב הוטנר, וביקשו לפעול במידת האפשר לאיתורם והחזרתם, לפני זמן מה קיבל הרב חבילה אישית שנשלחה אליו על־ידי המלך חוסיין, ובה חלק מכתבי היד שלקחו ממנו המחבלים. לחבילה היה מצורף מכתב אישי של המלך, שבו הוא מביע את צערו על שכתבי יד מדעיים חשובים אלו נלקחו מן הרב בעת מעצרו בסאלט, ואת סיפוקו על שעלה בידו לאתר לפחות הלק מהם ולהחזיר אותם לבעל המחקר. חוסיין אף הוסיף כי אין הוא רוצה שייגרם נזק כלשהו למחקר תולדות היהדות בגלל נפתולי המערכה המדינית והצבאית, ומביע את תקוותו כי יעלה בידיו לגלות גם את שארית כתבי היד. הרב הוטנר אימץ לו את כתבי היד האבודים כמוצא שלל רב, וחידש את עבודתו עליהם כדי להוציאם לאור"
אולם מתברר שאסור לקבל אף פעם דברים שנכתבים בתקשורת, כפשוטם, ומתברר שהעובדות לאמיתן היה שונות לחלוטין, כפי שמספרת בתו של הרי"ה הרבנית ברוריה דיוויד ז"ל במבוא לספר הזכרון לרב הוטנר (פ / 7 / 98):
"מתוך מחויבות נפשית להכרת טובה לא פסח אף על פרטים קטנים. פרשת חטיפת הכתבים הדאיבה לב כל שומע. כמה אנשים אף התנדבו והשתדלו ליצור קשרים עם העולם הערבי בכדי להשיג את החזרת הכתבים, כולם ללא הועיל. בכל זאת, בעיתונות ידעו לדווח על שהשתדלותו של פלוני או אלמוני כן הועילה. בהזדמנויות שונות, כשהזכירו לו בשמחה ההישג הזה, שתק, ולא הכחיש את הידיעות. בראותנו הנהגה זו שאלנוהו לפשר דבר, ורק אחרי כמה פעמים נענה לנו להעיר: אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, מרגיש אני בזה עניין של הכרת טובה, ואמנם בשביל פלוני שבאמת השקיע מאמצים, והוא ברושם שהצליחו השתדלויותיו, למה נפסיד לו הנאה זו?"
כלומר הרי"ה בצידקותו לא רצה לפגוע באדם שהשתדל כ"כ להחזיר את הכתבים ולכן לא סתר ברבים את ה'אגדה' שהשתרשה שחוסין דאג להחזרת הכתבים והם הוחזרו, והשאיר למשתדל את התחושה שהוא בהשתדלותו הציל את הכתבים.
גם בהקדמה שנכתבה בתחילת ספר 'פחד יצחק' לשבועות, שיצא לאור כשנה לאחר החטיפה, מסופר כדברים האלו:
"צדיקים תחילתם ייסורים וסופם שלוה, רשעים תחילתם שלוה וסופם ייסורים. מתוך אספקלריא זו הננו רואים את גורל הספר הזה כגורלם של הצדיקים, שכן גם סדר
ההשתלשלות של הספר הזה היה במהלך של תחילתו ייסורים וסופו שלוה. תקופת הייסורים של הספר הזה התחילה בשעה שהחבלנים מעבר לירדן החרימו את הכתבים של מרן הר"מ שליט"א בהיותו אצלם בשביה. בין הכתבים האלו היה ספר פחד יצחק בעניני חג השבועות מסודר לדפוס, ואחר כך כאשר בחסדיו המרובים יתברך המתיר אסורים זכינו לברך ברכת שהחיינו על הופעת פניו של מרן עדיין נשארו כל הכתבים בידם של החבלנים השבאים, ועדיין עמדנו במשא ומתן איתם בדרכים שונים במישרים ובעקיפין על אודות פדיית הכתבים, אבל הכל היה ללא הועיל".
אם כך הם הדברים שהכתבים לא נמצאו, כיצד הצליח הרי"ה להוציא את הספר פחד יצחק לחג השבועות לקראת חג השבועות פחות משנה לאחר החטיפה ואבוד הכתבים? – על כך מספר הרב הוטנר עצמו במבוא לספר:
"ברם זכור אותו האיש לטוב והרב ר' ישעיה מרדכי בן ר' צבי שמו אשר בשום אופן לא רצה להרכין ראשו תחת המצב העגום של הכתבים, ובהתאמצות רבה התחיל בבדיקה ובחקירה אצל מקשיבים ותיקים, עד שעלה בידו לסדר מערכה של רשימות וראשי פרקים של הדיבורים שנשמעו במועד מתן תורה בבית מדרשנו. בעזרתם של הרשימות וראשי פרקים הללו נכתב הספר מחדש בהתגברות על הקושי של 'קשה עתיקי מחדתי', והרי מוציאים אנו עכשיו את הספר פחד יצחק שער ירחא תליתאי בבחינת גורלם של צדיקים שתחילתם ייסורים וסופם שלוה, ונתקיימו בנו דבריו של הפסוק בבכי יבואו ובתחנונים אובילם שנאמרו על פדויי השביה החוזרים למקומם".
א"כ בעזרת תלמידיו המסורים ובכוח ה'התגברות', הצליח הרי"ה לשחזר מחדש את הספר האבוד, ולהוציאו לאור, פחות משנה לאחר שאבד!!
גדולים, שקורה להם אירוע קשה ודאי מפשפשים במעשיהם ושואלים מדוע אירע להם מה שאירע? בתו של הי"ה כותב שהרי"ה תלה את חטיפתו בתשלום 'יסורים' שנדרש לשלם כדי להתיישב בארץ ישראל הנקנית מתוך ייסורים. אולם בחוג תלמידי הרצי"ה קוק זצ"ל מתהלכת מסורת בע"פ המספרת כך: כידוע בשנות לימודיו של הרי"ה בחברון, התקרב מאוד לראי"ה קוק והושפע ממנו עמוקות, כפי שכתב בעצמו בכ"ח אלול תשכ"ב לרצי"ה (נדפס באגרות לראי"ה עמ' תקפ"ה):
"מעלת כבוד אלופי ומיודעי שליט"א, שלום וברכה. הנני בזה להגיד להדר"ג מה שהייתי אומר לו אם לא אירע מה שאירע והייתי מקבל ממנו ברכת הפרידה כאשר יאתה. הנה אמרו חכמים "לא קאי איניש אדעתיה דרביה עד ארבעין שנין" …. בבחינה זו הנני מכיר את עצמי עכשיו בתור תלמידו של הרב נשמתו עדן, הרבה יותר מכל אלה שתפסו כביכול את תורתו תיכף בזיקה ראשונה. אודה ולא אבוש כי לא תמיד היתה תפיסתי כל כך טובה וכוח הקליטה שלי לא פעל בנקל כלל, אמנם עכשיו מדי התקרב הגבול של עמידה על דעת הרב, נתחדדו בפי כמה יסודות אשר בשעתם הייתי מוכרח לדבר בהם מתוך גמגום, ועצם ההופעה של עמידה על הדעת לאחר זמן דווקא מורה הרבה יותר על ההשתרשות הנפשית מאשר התפיסה התכופה והקליטה הסמוכה. התחדשות ההרגשה בתורתו של הרב היתה מלפפת אותי בכל עת שהותי הפעם בארץ! מכיוון שלא נזדמן לי להשמיע הדברים הנ"ל להדר"ג מפה לאוזן, אמרתי יבוא נא מכתבי לפניו. והנני חותם בזה בברכת השנים ובבקשה מיוחדת להתפלל עלי שאזכה להצטרף באיזו בחינה שהיא לבניין מהלך התורה בארץ. באהבה יצחק הוטנר"
מספרים בחוגי 'מרכז הרב' כי בעקבות יחסו המיוחד הזה של הרי"ה לראי"ה ביקש ממנו הרצי"ה להשתתף בעצרת שאורגנה למלאת שלשים וחמש שנים לפטירת
הראי"ה שהתקיימה במוצ"ש ד' אלול תש"ל בהיכל שלמה (ראו בתמונה המצורפת). הרי"ה התחמק מסיבות פוליטיות ותירץ זאת בכך שהוא צריך לצאת באותו לילה לשדה התעופה לטיסה חזרה לניו יורק. הרי"ה לא השתתף וטס חזרה וקרה מה שקרה…
אגב, בחוגי ישיבת 'הר עציון' מספרים כי מורנו הרב אהרן ליכטינשטיין זצ"ל היה אמור לשוב גם הוא מביקור בארץ עם משפחתו באותה טיסה (יחד עם רבו הרב הוטנר) , אולם לבסוף הקדימו משפחת ליכטינשטיין אתהטיסה כדי שהילדים יוכלו להתחיל את שנת הלימודים בזמן (בראשון לספטמבר), וכך נצלו מהחוויה המפוקפקת…
ב- 1979 עבר הרי"ה להתגורר בירושלים. שימש נשיא מכון ירושלים והיה מעורכי אוצר מפרשי התלמוד. הרי"ה נפטר ביום שישי כ' כסלו תשמ"א (1980) באותה שנה, ונקבר בחלקת הנביאים שבבית הקברות בהר הזיתים בירושלים. בשכונת הר נוף שבעיר הוקמה על שמו "ישיבת פחד יצחק" וכן כולל "אור אליהו", המבוססים על מורשתו. בראשות "ישיבת פחד יצחק" עומד חתנו ותלמידו, הרב יונתן דייויד, שהיה נשוי לבתו היחידה, ברוריה עד לפטירתה בחג הפסח ה'תשפ"ג לפני פחות משנה.
אגב, השיר המפורסם "בלבבי משכן אבנה" נכתב עלי ידי הרב הוטנר ע"פ דברים של רבי אליעזר אזכרי בעל ספר חרדים. ולא ע"י הרב קוק כפי טעות שהשתרשה בציבור.