ביום ראשון כ"ד אלול ימלאו תשעים שנה, לפטירתו של מרן רבי ישראל מאיר הכהן זצ"ל – החפץ חיים (1838-1933). תקצר היריעה לסקור את סיפור חייו ולספר על כל מפעליו בתחום ההנהגה הרוחנית והדתית של הדור במשך תקופת חיים של למעלה מתשעים שנה. אני מפנה אתכם לספרים הרבים שנכתבו אודותיו: החפץ חיים חייו ופועלו, מאת: הרב משה מאיר ישר (ג"כ), מאיר עיני ישראל – אוסף תיאורים של תלמידים (ז"כ) (מ / 7 / 21) . בשבילי ראדין , ומי האיש מאת הרבנית שולמית אזרחי.
אסתפק הפעם בהבאת שלש טעימות מהספר: החפץ חיים – רבי ישראל מאיר הכהן תולדותיו והליכות חייו. שכתב בנו בכורו של הח"ח – רבי אריה ליב הכהן פופקא זצ"ל.
ר' לייב היה קרוב מאוד לאביו הגדול, למד אתו בצעירותו וליווה וסיע לו במפעליו הגדולים בבגרותו, כאשר נפטר הח"ח התבקש ר' לייב לכתוב את תולדותיו. הוא כותב שכבר בחייו יחסו לח"ח ספורים ואגדות שאינן נכונים ואינם מתאימים לו, וגם חלק מהקרובים לו "לא הבינו לקלוט את העיקרים ותפסו את הטפל" ולכן הוא מצא לנכון להעות לפניית הציבור ולכתוב בקצרה את תולדות הח"ח. ר' לייב הוציא מתחת ידו ספרון מדהים המספר את תולדותיו של הח"ח מכלי ראשון ממש, עם שימת דגש מיוחדת על הפקת לקחים: בהתמדה בתורה, צורת הלימוד, מדות נכונות ועשיית חסד.
בחרתי להביא בפניכם שלשה קטעים מיוחדים מהספר החשוב הזה, ואני מקווה שהם יעוררו בכם ענין וסקרנות לקרוא את כולו – זה בהחלט אחד הספרים המיוחדים והמומלצים ביותר בשדה הביבליוגרפיה של גדולי ישראל.
הקטע הראשון עוסק ב"דרך לימודו" המיוחדת של הח"ח, כפי שנחשף לה ר' לייב, בלומדו עם אביו:
"סדר לימודיו היה הן בנעוריו הן בכל ימי חייו, היה תמיד בעיון גדול ולהביא הדברים לידי מסקנא להלכה. ודרכו היה להחל כל דבר ממקורו, היינו אותם דברים שיש להם שורש במקרא למד ועיין בתחלה במקרא ובדברי חכמינו הקדמונים ז"ל כמו המכילתא וספרא וספרי, ואחייכ עיין בתרגום ובפירוש רש"י ורמב"ן. זכורני כי בהיותו כבן י"ד למד עמי פעם פרשת עגלה ערופה, למד אתי את הפרשה עם הספרי והגהות הגר"א עם התרגום ופי' רש"י והרמב"ן, ואחי"כ למדנו פרק עגלה ערופה, כל המשניות והתוספתא של כל הפרק. ואח"כ למד אתי את כל סוגיות הגמרא, על כל משנה ומשנה. ולבסוף למדנו את הירושלמי שם. וזכורני כי נתחדש אז בלימודינו הרבה חידושים אמיתיים, ביחוד בפסקי הרמב"ם שלמדנו אחר כל זה. וכמו כן נהג אח"כ בכל חיבוריו, וביחוד בספרו משנה ברורה, ללמוד בתחלה כל ספרי הראשונים המבררים את הסוגיות להלכה למעשה, כמו הרי"ף והרמב"ם, (דרכו היה ללמוד פנים הרי"ף, ותיכף אחיין למד הלכה זאת ברמב"ם. באמרו כי הרי"ף היה כמו גמרא של הרמב"ם ומקור דבריו, ובכמה מקומות מה שקיצר זה משלים זה. ויש שהדברים סתומים בריייף, ובאו הדברים ג"כ סתומים בההולך בעקבותיו), ותוס', ורא"ש שכלול בו כל פסקי התוס' וחכמי צרפת, ויתר הראשונים כמו סמייג ותרומה ואו"ז וכדומה, ומגדולי ספרד : הרמב"ן והרשב"א והריטב"א והר"ן ומאירי ועיטור. וגם מראשוני ראשונים כמו השאלתות ובה"ג – לא העלים עיניו. והכל כדי לבא לידי בירור הלכה אחר כך בטור ובשו"ע. בפלפולים בעלמא, לא העסיק את דעתו, באמרו, כי הזמן קצר ויקר,העיקר היה אצלו לידע איך לקיים דברי התורה למעשה.באמת דעתו זאת, הוא דעת הגר"א ודרכו בלימודיו, שדרכו היו תמיד נר לדרכי אבי"
הח"ח לא עסק בכתיבת חידושי סוגיות בפלפול, וכל כתביו הרבים נועדו לתת מענה ולחזק את קיום ההלכה בשדרות הציבור, ובפרט בנושאים שהיו דורשים חיזוק מיוחד. כך כתב את ספריו: שמירת הלשון וחפץ חיים שע"ש נקרא – כדי לתקן את ענייני שמירת הלשון, את ספר 'מחנה ישראל' לחיילים היהודים המשרתים בצבאות השונים, טהרת בנות ישראל – לעידוד שמירת טהרת המשפחה ועוד. הספר שהתקבל ביותר ע"י הציבור הרחב לדורו ולדורות הוא כמובן ה"משנה ברורה" שעל דרך כתיבתו והעמל שהושקע בו מספר ר' לייב בקטע הבא מהספר:
"בראשית שנת תרנייג החל אבי ז"ל ללמוד אתי ביחד חלק בי מספרו היינו מהלכות נשיאות כפים. לימודנו כפי הנהוג אצלו, היה ע"פ רוב משעה אחת עשרה בבקר עד השעה התשיעית בערב, אם לא קרה ביטולים אם מעניני בית כמו שילוח ספרים או מעניני העולם. וקרה כמה פעמים שהחל לנמנם בלימודו ובקשתי שינום שעה או חצי שעה ולא אבה, כי חס על זמנו והתחזק והחל ללמוד ביותר מרץ. אמנם בשראיתי כי תקפה עליו שנתו והוא חוזר לנמנם, אמרתי לו בבדיחותא כי בחיבור של הלכה למעשה שצריכים להתישב על כל פרט ופרט, צריך לזה דעת צלולה ומיושבת, ולבל יאמרו עליך המעיינים במצאם הלכה מגומגמת: כד ניים ושכיב הרב אמר להא שמעתא. וע"פ רוב נכנסו דברי אל לבו והטה את ראשו סמוך לשלחן לימודו. אמנם עורקיו לא נחו ובעבור כרבע שעה העיר את עצמו. וכשאמרתי לו הלא זה מעט הטית את ראשך, ענה לי כי אי אפשר בודאי
ישנתי כבר שעה. וכשהראיתי לו על השעון כי כנים דברי ע"פ רוב ענה כי בין כך ובין כך כבר סרה התנומה מעל עפעפי ושוב לא אישן, וקיים דברו. ככה גזל שנתו מעיניו בחס תמיד על זמנו. כמה פעמים לא הפסקנו אפילו לתפלת מנחה בציבור ולתפלת מעריב ע"פ רוב לא הפסקנו, זולת ביום ב' וה' סמוך לזמן מעריב הניח אותי לעיין בענין שאנו בו, והוא הלך לביהמ"ד, באמרו אלך לחצי שעה ולא אאריך. וידעתי כי הוא הולך לדבר עם הפרושים (בני הישיבה) בשיחה של יראת שמים בעלית הנשים בביהמייד, והיה שם כשעה והתפלל עמהם תפלת מעריב. ומעולם לא דיבר עמדי אודות זה, רשום פעם לא הציע לי לילך עמו ביחד לשם. הסעודה של אחר הצהרים לא אכלנו עייפ רוב באמרו כי אחר הסעודה גדולה צריך לישון ויתבטל רוב היום. וזכורני כי בימי החורף עייפ רוב כיבדה אותנו אמי ז"ל בשעה החמישית אן השישית בתפוחי אדמה לסעוד את הלב. ובשעה התשיעית הפסקנו את הלימוד כמה פעמים אמרתי לאבא ז"ל: האם יבינו בני הדור בלמדם, כמה עמל ותלאה וכוח נאבד בבנין כל סימן וסימן? והשיב לי: מה מינך יהלוך אם לא יבינו, האם להחזיק לנו טובה אנו דורשים, הלא לכבוד ה' אנו עמלים והוא רואה בעמלנו. וכשהייתי פעם מתעמל בביאור ובבירור הענינים, וכמתרעם על המלאכה הכבדה שנפל בגורלי, היה מניח את רוחי באמרו : אם ראית פעם בנסעך בדרך סוללים מסילה להעברת רכבת הברזל, כמה מאות פועלים עובדים יום ולילה בקיבוץ חול וחצץ וכמה ימים ושבועות עוברים עד אשר יקימו תחום שבתי אחד. וכה יעברו שנים עד אשר יצלח להם לגמור מסילה של עשרות עשרות פרסאות. וכשישאל מי שאינו חכם: למה העבודה הגדולה הזאת באיבוד כ"כ ממון ובעמל כ"כ בני אדם? ישיבו לו כמו בשחוק חכה עד שתכלה העבודה וישרו את הדרך והרכבת תסע עם מאות בני אדם במינוטין [בדקות] אחדים כל פרסה ובכל כך נחת רוח בלי שום נדנוד ועינוי הדרך, ואז תבין כי כדאי היה כל העמל והתלאה ואיבוד זמנים הרבה. והנמשל לענין חיבורנו. הנני מודה לך כי עבודה כבידה מנת חלקנו, ואנו נשארים עניים בשאר חלקי התורה מפני זה, אמנם כשאזכור כי אם ד' יצליח לנו לגמור את כל השו"ע, ובני ישראל ילמדו בו בחפץ לב, בהתברר להם בנקל כל הלכה והלכה על בורין, והלימוד מביא לידי קיום התורה, אז לא אדאג כלל על חיי הפרטים ובלבד שיתגדל כבוד ד'.
אז מהיום כשאתם לומדים בספר משנ"ב (או אולי מסתפקים האם להסתפק בלימוד בספרים מודרנים יותר) זכרו "כמה עמל ותלאה וכוח נאבד בבנין כל סימן וסימן" של המשנ"ב, והתייחסו בהתאם.
ולבסוף הח"ח חי בתקופת הקמת 'חובבי ציון' והציונות ההרצליינית, הוא התנגד להצטרפות של החרדים לתנועה הציונית בעיקר בגלל ההנהגה החילונית שלה, והיה שותף להקמת אגודת יראל ועמד בראש מועצת גדולי התורה שלה. עם זאת ראה בחיוב רב ותמך בעליה והתישבות חרדית בא"י, וראה בהצהרת בלפור סימן של התחלת הגאולה. סיפור מענין בנושא, מספר ר' לייב בספרו הנ"ל:
"אבל ידעו נא הקוראים כי מר אבא לא היה מן הקיצונים בין החרדים בדבר הציונות. הוא לא דרש מהעולים שיבלו שם ימיהם בתורה ובתפלה כל הימים, רק כי יתנהגו ע"פ התורה והמצוה וכמו שנוהגים כל בני ישראל הישרים בגולה. זכורני כי באתי פעם למר אבי לבקרו בימיו האחרונים, ומצאתי שם חוברת שלוחה מבית הרבי מליובאוויצי שליט"א. ובהביטי בו ראיתי כי הוא מתנגד לכל הישוב החדש, ובאש קנאתו הוא פוגע גם ברביים של חסידים שנותנים רשות לאנשי שלומם לנסוע להארץ. והוא אומר: ישלחך אותם לכל ארץ וארץ אבל לא לארצנו הקדושה. ולפי דבריו שם הארץ הזאת נבחרה רק לעבודת השם, וכהנה וכהנה מאריך שם בדבריו. ושאלתי את מר אבא אם עיין בהחוברת הזאת? ענה לי כי אין בכוחך לעת זקנתך להתעניין בכל דבר הנשלח לו. ובקשתיו שאעפ"כ יעיין קצת. וכשהגיע להמקומות שמרעיש למות הניע בכתפיו ולקח התנ"ך בידו, והראה לי ביחזקאל קאפיטל (פרק) ל"ח פסוק י"ב, נאמרו על גוג "לשלול שלל ולבז בז להשיב ידך על חרבות נשברת ואל עם מאוסף מגוים עושה מקנה וקנין", עיי"ש. הרי שעמנו יעסקו במקנה וקנין, אלא העיקר הוא שיתנהגו בדרך התורה ע"כ דבריו. ומר אבא בעצמו התגעגע כל ימיך לנסוע וכך היה מוכן לנסוע ושלח כבר ספריו וכלי ביתו. אבל לדאבון לב כולנו מן השמים עכבוהו, וכמו שנספר להלן. אני הכותב בבואי מגולה נסעתי לארצנו בלי שום מטרה רק לראות את הארץ, אשר אנו מזכירים אותה בשבתנו וקומנו כל ימי חיינו. ולא גליתי למר אבא, ביראי שיעכב נסיעתי בשביל ההרצאות הגדולות, והודעתי למר אבא בשבתי כבר בהארץ. וכשבאתי בחזרה ובקרתי את אבי אמר לי: הסכלת עשה, אם היית שם כבר היה לך להשתקע שם".
ר' לייב רומז כאן לעובדה שהח"ח בסוך ימיו עשה הכנות רציניות לעליה לארץ, ואף שכרו עבורו בית בפתח – תקוה (ברח' הרצל 7 סמוך לישיבת לומז'ה) ולבסוף בגלל מצב בריאותה הרופף של אשתו – נאלץ לוותר על העליה. על פרשה זו ראו בהרחבה במאמרו של הרב אורי דסברג ז"ל (בשם העט אביאסף בן נתן) : תוכנית עליתו ארצה של החפץ חיים. בספר: אשל נתן – למלאת 80 לאביו רבי נתן דסברג ז"ל (פ / 7 / 478) [אצרף קובץ פידאף בקבוצת הוואטסאפ]
ר' לייב עצמו היה בעל השקפה שונה מאביו הגדול בנושא הציונות, והיה בעל השקפה ציונית – דתית ותמך במזרחי – ראו על כך ברשימתו של משה נחמני בעלון: עולם קטן – הבן הציוני של החפץ חיים:
ולבסוף לפני כמה שנים, התגלה סרטון מלפני מאה שנים מהכנסיה הגדולה הראשונה של אגודת ישראל (ג-י אלול תרפ"ג), ובו צילום כניסתם של גדולי התורה לוועידה. שימו לב לכניסת החפץ חיים בשניה ה- 0.57 (וכדאי לעיין גם בשו"ע אבהע"ז סי כ"ג סעיף ד)