אז מי הגדולים שלכם? – זאת השאלה ששמע כל דת"ל  כמה פעמים בחייו! והאמת היא שכמובן היו וישנם לא מעטים, אבל לצערנו נראה שאיננו מספיק מכירים ומוקירים את גדולינו שלנו. כולנו עדין תחת הרושם של  ציון תשעים השנה לפטירתו של הראי"ה קוק זצ"ל – שקשה להפריז בהשפעתו על צורתו של הציבור הדת"ל כפי שהוא היום. אבל יש לדעת כי הציונות הדתית המאורגנת התגבשה כציבור מאורגן ומפלגתי כעשרים שנה לפני פרסום ספר ה'אורות', וגם כשהשפעת הראי"ה החלה היא פעלה 'קמעא קמעא' והתוספה למטען הציוני-דתי שהיה קיים בציבור רחב עוד לפני כן. אז הפעם ברצוני לכתוב מעט על מייסד ה'מזרחי' הרב יצחק יעקב ריינס זצ"ל (להלן הר"ר)  שביום רביעי שעבר מלאו 110 שנים לפטירתו בי' אלול תרע"ה (1915) – שאם נתייחס לציונות הדתית כציבור מובחן ומאורגן בעידן המודרני – ודאי שהוא המייסד שלה ואביה הרוחני והריאלי.  הר"ר נולד ב 1839 לאביו הרב שלמה נפתלי ממשפחה מיוחסת לרש"י. אביו היה מחבורת תלמידי הגר"א שעלו לארץ עם ר' ישראל משקלוב ב1809, הוא התיישב בצפת שם רכש בית דפוס והדפיס ספרי קודש. ב1834 ערכו הערבים הפלאחים פוגרום ביהודי צפת ושדדו את רכושם, רש"נ נשלח לחו"ל כשד"ר לאסוף כספים להחזקת תושבי צפת. ובשהותו בחו"ל ב – 1837 הוא התבשר כי רעידת אדמה קשה פגעה בתושבי צפת וכל משפחתו נספתה. הוא נשאר בפולין והתישב ב'קרלין' שם נשא אישה ונולד לו בן זקונים – יעקב יצחק, כבר בילדותו ניכר בכשרונותיו והתמדתו יוצאות הדופן. בגיל עשר היה בקי בכמה מסכתות מסד נשים בעל פה, ובגיל שבע-עשרה סיים חיבור של חדו"ת בשם 'שותא דינקותא'. הר"ר היה החריף מאד ולמד בדרך ה'פלפול' כמקובל באותם הימים, כפי שהוא מספר בספרו 'שערי אורה' (עמ' 80)

"ובהפרק ההוא ואני הייתי כבן י"ז שנה, ובעיר מולדתי בבהכ"נ שלמדתי אז, סיימו אז בני החבורה ש"ס, ונתכבדתי להגיד חלוקא בתורת הדרן, והגדתי אז במקהלות שלשה ימים רצופים, והוא כתוב אצלי למשמרת, כי בסגנון החלוקים יכול להתחרות עם היותר נעלים, ובכל מקום שהייתי,, יודעים כולם כי כמעט שלא עבר עלי יום מימי המעשה שלא כתבתי בו ח"ת איזה שעות, וגם מיום שהועמס עלי עול הרבנות, עם כל טרדותי הרבות ובשמירת השיעורים הקבועים, היתה לי גם עת קבועה לכתוב חידושי, ובעיר מושבי זאת שהנני יושב פה קרוב לשתי שנה שרבו טרדותי מאד, בכ"ז בעזרת ה' יתברך כתבתי במשך הזאת יותר מארבע מאות בוגין ח"ת"

באותה תקופה קרה לו מקרה מיוחד ששינה את חייו, כפי שהוא ממשיך ומספר:

"בהיותי עוד כבן ט״ו שנה ובא אז לעיר מולדתי בביהכ״נ שלמדתי,  איש אחד לשבת ולהגות בתורת ה' והאיש ההוא הי׳ חכם גדול בחכמת החשבון הנשגב , ודבר על לבי לקחת לקח ממנו לקח שעה אחת ביום, והחל ללמוד עמי בספר כליל החשבון , ואשר למעט ידיעתי בלשקון ההגיון, הי׳ קשה לי מאד הלמוד בו, והיתה עצתו אמונה שאלמוד ספר מלות ההגיון (לרמב"ם),וזוכר אני עד היום, איך שהלמוד הזה עשה עלי אז רושם חזק, והחילותי להתחקות על שרשי הלמוד הזה, ולנסות להשתמש בו בהליכות למוד הגמרא והפוסקים, שבהם שמתי אז כל מעייני , ואור חדש הופיע אז עלי בדרכי למודי, ובל אוכל לשכוח כי בלמדי אז מס׳ שבועות, הראיתי אז לפני כמה לומדים, איך שיש לבאר עקרי ויסודי המס׳ הזאת עפ״י דרכי ההגיון , ומני אז הכה הלמוד הזה שורש בלבי עמוק עמוק , ועם כל הנטיה העצומה שהיתה בי מילדותי לדרכי הפלפול, ראיתי כי כל פלפולי יהיו למצער בנוים על יסןדות חזקים, ובמקום שהפלפול משכני בחזקת היד בדרכים רחוקים, הרגשתי בנפשי כי אחטא בזה לחוקי ההגיון, שמרתי לכתוב איזה התנצלות להראות, כי לא נתעיתי לחשוב כי זהו הדרך האמיתי, וכמו שיראה הקורא בספרי ״עדות ביעקב״ על דרוש [דרוש ב] שכתבתיו בהיותי כבן י״ח שנה , ובכתבי שם איזה ענין עמוק, התנצלתי מעט ע״ז ועוד באיזה מקומות . וגם עי״ז נעזרתי בעז״ה לסול מסלה חדשה בדרכי הדרוש, כאשר לא נעלם כ״ז גס מכל אלה ששמעו דרשותי, כי גם הם בסגנונן ,וברעיונותיהם הנשגבים ובהבאורים הישרים ,חדשים הם בכרמי הדרוש"

ואכן הרב ריינס חיפש בכל ימי חייו את ההגיון הפנימי (הלוגיקה) של התלמוד, ההלכה והמדרש. ובמקביל לעבודתו ברבנות בכמה עיירות, ופעילותיו הציבוריות חובקות העולם – לא הניח לעולם את 'עט הסופרים', כתב עשרות ספרים וזכה להדפיס כמה מהם בחייו.

בספרו הראשון 'עדות ביעקב' שהוציא ב1871 בווילנא, הכולל שו"ת בכמה סוגיות בעניני עדות, ישנו עדין סימן אחד הכתוב עדין בשיטת הפלפול החריפה מפני שנכתב בהיות כן י"ח! וע"כ הוא מתנצל, אולם לאחר מכן התרכז בפיתוח שיטת הלימוד הייחודית שלו. במקביל הוציא גם ספר דרשות באותו השם, ומאז הקפיד לעסוק ולפרסם ספרים רבים בהלכה בדרוש ובהגות גם יחד.

ב1875 ביקר בוילנא את הגאון רבי בצלאל כהן זצ"ל והראה לו את חיבוריו הרבים אשר בכת"י, הרב התפעל מאוד, וכתב לו מכתב המלצה מיוחד:

ב1880 הוציא דוגמא בשם 'חותם תכנית' (ב / 0.1 / 034) מתוך ספר גדול בשם 'דרך ים' שבו הוא מביא כללי הגיון שמצא בספרות התלמוד והמדרש עם דוגמאות לכל כלל וכלל. הספר עורר התלהבות בקרב חלק מהלומדים אך גם גרר התנגדות וביקורת בקרב חוגים שמרנים. ב 1886 הוציא את הספר 'שערי אורה' שהוא פתיחה בדברי אגדה וביאור ענינו של הספר 'אורים גדולים' הכולל חקרי הלכות בכמה סוגיות אותו הוציא בשנה שלאחמ"כ. אגב השימוש בהטיות שונות של המילה 'אור' המשיכה ללוות את שמות ספריו של הר"ר ובכך הוא דומה לבן דורו ורעו הראי"ה קוק בעל ה'אורות'.

לקראת שמיטת תרמ"ט (1889) היה מעורב הרב ריינס בדיונים ההלכתים על 'היתר המכירה'. ואף כתב ספר מקיף בשם 'וזה דבר השמיטה' בנושא. כתב היד וכן ומבוא על תולדות חייו המחבר יצאו לאור כעבור 134 שנים. בהוצאת מכון הר ברכה ובעריכת הרב ד"ר בועז הוטרר (‏ד / 9.571 / 032). בישיבת הר ברכה ערכו ערב השקה מרתק על הספר ומחברו.

מיוחדת במינה היא סדרת ספרי הדרוש שהוציא סביב מעגל השנה: נאד של דמעות – בעניין הבכי והאבל על חורבן בית המקדש ביום תשעה באב (וילנה תרנ"א). אור שבעת הימים – בעניין מעלתם של שבעת הימים הטובים החלים בחודש תשרי: ראש השנה, שבת שובה, ערב יום הכיפורים, יום הכיפורים, סוכות, הושענא רבא, ושמיני עצרת (וילנה תרנ"ה). אורה ושמחה – בעניין חג הפורים (וילנה תרנ"ח) ואור לארבעה עשר – בעניין חג הפסח שיצא כ15 שנים לאחמ"כ בפיוטרקוב תרע"ג.

כאמור הר"ר הגיע מבית שבו ינק חיבת הארץ וציפית הגאולה מבית מדרשו של הגר"א. לאחר הקונגרס הציוני הראשון ב1897 – נכנס הר"ר לעובי הסוגיה כדי לקבוע את עמדתו בסוגיה, ולאחר שהגייע למסקנא שזו הדרך הנכונה, גייס את עצמו בכל כוחותיו בפיזיים והרוחניים למען המפעל הציוני. ולאחר כשלש שנות פעילות הגיע למסקנא כי יש לאחד את כל הכוחות הדתיים במפלגה אחת והקים את ה"מזרחי". לימים סיפר בזכרונותיו כי בכנס שערך קם אחד הרבנים והביע את התנגדותו להקמת סיעה נפרדת לשומרי המצוות בטענה שאנו לומדים מארבעת המינים שכל סוגי היהודים צריכים להיות ב'אגודה אחת'. הר"ר השיב לו בחיוך שזה נכון, אבל הוא שכח שלמרות זאת ה'אתרוג' איננו נקשר באותו אגד ממש עם שאר המינים ומוחזק ביד שמאל בפע"מ!

שני הספרים הבאים שחיבר קשורים כולם לנושא הגלות וגאולה, ומבטאים את התהליך הרוחני שעבר באותם ימים:

שערי אורה ושמחה – "מאמרים המבארים מטרת פזורם של ישראל בימי גלותם, לחזק לבם באמונת ההשגחה" (וילנה תרנ"ט) (ט / 6 / 25). אור חדש על ציון – "על הקשר הנצחי שבין ישראל לארצנו הקדושה" (וילנה תרס"ב) (ט / 6 / 25)

אך לא רק פעילות ציונית וספרותית העסיקה את הר"ר. נושא נוסף שהטריד אותו והעסיק אותו כל חייו היה נושא ה'חינוך'. כבר בצעירותו הרגיש כי החינוך הישיבתי הקלאסי לא מכין את בוגריו לחיים המודרנים, לא מבחינה מקצועית ולא מבחינת יכולת התמודדות עם רעיונות הכפירה והחילון. והוא כתב תוכנית לישיבה מודרנית עם תוכנית מובנית של למודי קודש ברמה גבוהה עם לימודי חול שתכשיר ת"ח ובע"ב יר"ש ויודעי ואוהבי תורה המשכילים גם בחכמות החיצוניות. הוא הציג תוכנית זאת באסיפת גדולי תורה שהתקיימה בסנט-פטרבורג ב1882 אליה הוזמן למרות גילו הצעיר יחסית (43) הצעתו נדחתה בתקיפות ע"י גדולי התורה שהיו באסיפה, ומאז הוא הורחק מקרב מקבלי ההחלטות גדולי-הדור, הרחקה שהושלמה כעשרים שנה לאחמ"כ עם הצטרפותו לתנועה הציונית והקמת ה'מזרחי'. למרות ההתנגדות הקים הרב ריינס את הישיבה בעירתו ששווינציאן בה התקיימה כשלש שנים, ולאחמ"כ שוב ב1905 בעיר 'לידא' שנקראה ישיבת 'תורה ודעת'  או סתם 'ישיבת לידא' שם היא התקיימה כעשר שנים כאשר בשיאה היו בה 300 תלמידים! והיו לה הצלחות לא מבוטלות כאשר בין בוגריה היו אישים חשובים כהרב זאב גולד ממנהיגי המזרחי בארה"ב, והרב יצחק גרשטנקורן מיסד בני ברק! ועוד. כמובן שהיו גם בוגרים שהתחלנו, ביניהם כמה מפורסמים – אולם יש לדעת כי תופעה כזו הייתה קיימת בכל ישיבות ליטא באותם הימים. מענין לקרוא כיצד מתאר הסופר החרדי אהרן סורסקי את לימודיו של הרב גרשטנקורן בישיבת לידא  בביוגרפיה שכתב אודותיו 'חבל היוצר' פרק רביעי.

ב1913 (כשנתיים לפני פטירתו) פרסם הר"ר את הספר: שני המאורות – שבו שני חלקים: חלק ראשון בשם "אור עמים" על סיבת היחס האכזרי של עמים מסוימים לישראל.והחלק שני בשם "זיכרון בספר" – מחולק לשני שערים, הראשון "אור לו בציון" על חיבת ציון וייסוד תנועת ה"מזרחי". השני "אור תורה" על לימוד חול בישיבות. בספר הנ"ל מספר הר"ר בגוף ראשון על כל קורותיו בשני המפעלים הנ"ל, ועל הרדיפות והבזיונות שקיבל שלא הרתיעוהו מלדבוק בדרכו. הספר זמין באוצה"ח ומומלץ מאוד לכל מי שחפץ להכיר את ההסטוריה של ה'ציונות הדתית'. את תולדותיו של הרב ריינס ניתן לקרוא גם ברשימה המרתקת 'זכור זאת ליעקב – תולדות הרב ר' יצחק יעקב ריינס' שכתב שותפו לדרך הרב יהודה ליב מימון זצ"ל ונדפסה בפתח המהדורה השניה של 'נאד של דמעות' (ירושלים תרצ"ד). יובל שנים לאחמ"כ השלימה את המשימה בתו הלא היא: גאולה בת יהודה (רפאל) שכתבה ספר מקיף 'איש המאורות – רבי יצחק יעקב ריינס' המקיף את כל סיפור חייו ומפעליו בעזרת מסמכים, כתבת עיתונות ורשימות זכרונות. בסוף הספר נוסף מאמר על שיטתו בהלכה של הר"ר מאת בנה של גאולה בת יהודה – הרב שילה רפאל זצ"ל. ובכך נשלמה כתיבה של שלש דורות בני משפחת מימון – על הרב ריינס זצ"ל.זהו ספר חובה לכל דת"ל החפץ לדעת "מאין באת ולאן אתה הולך" (מ / 7 / 49).

ענין מיוחד יש בשאלת היחס בין הרב ריינס לרב קוק. כותבים רבים הדגישו את ההבדלים בין הציונות הגאולית של הראי"ה לציונות המעשית של הר"ר ששמה את הדגש על ההצלה של יהודי מזרח ארופה ודברה הפחות במונחי גאולה ומשיחיות., הבדלים שבאו לידי ביטוי קיצוני במחלוקת סביב הצהרתו של הרצל כי "הציונות אין לה דבר עם הדת" הצהרה שניתנה כמענה לנציגי ה'מזרחי' שתבעו שהמפעלים הציוניים לא יעסקו ב'קולטורא' (=תרבות וחינוך) והתקבלה בברכה ע"י המזרחי בעוד הראי"ה כעס עליה מאד וכמובן גם סביב תוכנית 'אוגנדה' שהר"ר ורוב חברי המזרחי הצביעו בעדה. על הבדלים אלו ושורשיהם כתב לראשונה הרב ד"ר מיכאל צבי נהוראי במאמרו  ואחריו הרחיבו והעמיקו אחרים. אולם במסגרת זאת ברצוני להאיר דווקא את הקשר המיוחד ושתופי הפעולה שהיה בין שני גדולים אלו. הר"ר היה מבוגר בכעשרים ושש שנים מהראי"ה ולא מצאתי עדות לפגישה ביניהם בליטא א. אולם מעט לאחר עליתו של הראי"ה לכהן כרבה של יפו והמושבות, שלח הר"ר אגרת לראי"ה שנדפסה במאמר: אגרות הרב ר"יי ריינס זצ"ל (סיני לא). ממנה ברור שהייתה ביניהם גם הכרות מוקדמת:

"ב"ה לידא יום כ"א לחודש כסלו תרס"ה

לכבוד ידידי וידיד נפשי הרב הגאון המפורסם, חריף ובקי משנתו זך ונקי, חכם ושלם, נודע לתהלה וכו' מו"ה כש"ת אברהם יצחק קו"ק שליט"א אב"ד דעיה"ק יפו ת"ו והמושבות.

שלום לכת"ר ולכל אשר אתו.

את יקרתו של כת"ר קבלתי באהבה ושמחה, אחרי אשר זה כבר לא נפקדתי מאתו בדברים וגם מנסיעתו של כת"ר לאה"ק לא הודיעני במאום (וכאשר עשה, לתמהוני הגדול, גם מר דודו הגאון הגדול האדר"ת שליט"א) ולא ידעתי איפוא מאת כל אשר אתו, ומה מאד שמחתי אלמלי הואיל כת"ר להודיעני בפרטרט משלומו היקר ומאת כל אשר לו לטובה והיה לי לענג ולרצון. ועתה שתים אני שואל מאת כת"ר בנוגע לישוב אה"ק של אחינו ב"י ואני תקוה, כי כת"ר באהבתו הגדולה לארצנו וישובה לא יחשך מעמל נפשו ואמנם השיב ישיבני דבר ברור ומפורט"

כאן עובר הר"ר לשאול על המצב הדתי והרוחני במושבות בא"י, ולדון על הדרכים להפצת אתרוגי א"י בחו"ל. ומוסיף לבסוף הערה אישית שהשמועות על כך שנתעשר כתוצאה מנישואיו השניים בשקר יסודם.

ככל הנראה הראי"ה תאר לר"ר את המצב הדתי נאמנה ובפרט את בעיות החינוך החילוני שפקידי הברון דחפו – והר"ר באגרת  נוספת מחודש טבת תרס"ה מודה לו ודן לפניו בדרכים השונות שבהם ניתן להבטיח את החינוך הדתי במושבות.

"יקרת מכתבו של כת"ר הגיעני לנכון ומאד אודה לו מקרב לבבי על דברי תאמת שהשמיע לי בדבר מצבן של המושבות באמונה ורוח. וזה כבר החלו להגיע לידי תלונות שונות על בתי הספר ופעולתם והנהגת היק"א הרעה. בסגרה בחוק יד את בתי ת"ת אשר פתחו אחינו החרדים לדבר ד'. ואני ערכתי היום מכתב מלא דברים נמרצים לראשי היק"א בדבר בתי הספר השאלו והנהגת פקידיה את בתי ת"ת ואעיר למוסר אזנם. אנכי הצעתי לפניהם לעשות אחת משתי אלה: אם לתת את החופשה הגמורה להחרדים ליסד להם ת"ת כאות נפשם או לשתף את החרדים בהנהגת בתי הספר ולתת להם דעה מכרעת בעניני הלמודים, הרוח והסדרים. כמובן, שהאופן השני הוא טוב יותר לנו לעניננו. כי קשה לבנות מאשר לתקן. ואמנם הטעמתי גם לפני הראשים האלה. כי הפתרון היותר טוב לשאלת ביה"ס הוא האופן השני…."

הר"ר חותם את מכתבו במילים אלו:

"ובחכותי תמיד לדבריו הנעימים של כת"ר הנני ידידו עוז הדוש"ת באה"ר ומברכו מקרב ולב עמוק בעבודה פורי' לטובת דתנו עמנו וארצנו הק'. יצחק יעקב ריינוס אב"ד דפ"ק"

במכתב מחודש אייר הוא פותח בדברי תנחומים על פטירת האדר"ת:

"לכבוד ידיד נפשי הרב הגאון המפורסם. גבר חכם בעז ורב פעלים. מפורסם לשם ולתהלה בתפוצות ישראל וכו' כש"ת מו"ה אברהם יצחק קוק שליט"א. החונה כבוד בעיה"ק יפו תוב"ב.

שלום וברכה מציון!

כרעם בגלגל הלמה ומחצה את ראשי הבשורה המעציבה ע"ד הלקח דודו הגאון והצדיק מרן האדר"ת זצוק"ל. נפעמתי עד היסוד בי מהידיעה המחרידה הלזו ולבי עלי דוי. ומי פלל כי כל כך מהרה יכבה שמישו של גאון וצדיק זה, גדולה האבידה לדורנו יתום זה וגדול השבר. והנני ממהר להביע לפני כת"ר את כל רחשי צערי ויגוני ואת כל השתתפותי החמה ביגונו העז והעמוק והנני אומר לו, כי הבוחר בציון יסעדהו ויאזרהו כח ועז לשאת ולסבל את האסון אשר בא עליו לפתע ויחבש את פצעי לבבו וינחמהו בתוך שאר אבלי ציון וירושלים המתאבלים באמת על האי שופרא דבלי בארעא"

לאחמ"כ עובר הר"ר לדון בנושא האתרוגים, ולבסוף הוא מדבר על נושא החינוך, ו"התיקונים" שרצה הראי"ה לתקן בישיבת  שערי תורה ביפו, בכיוון של הכנסת מקצועות של 'רקחות לתורה' ופילוסופיה יהודית:

"גם הבשורה שבשרני כת"ר מהתקונים שהוא אומר לעשות ב"שערי תורה", כדי שיהיו אמנם שערים המצוינים בתורה ומוסר ודעת, הרנינה את לבי כמו שתשמח בודאי את לב כל ישרי לב והמזרחים בכל מקום, שקבלו עליהם להיות לעזר להישיבה הקדושה הלזו, ישקדו עוד ביתר שאת לטובתה אחרי אשר כת"ר יעמד בראשה וינהלה בדרך הטוב והישר. והנני מבקש מכת"ר להמציא לי תיכף את התכנית שערך בעד ישיבה זו למען אשר תהי' לעינים גם לנו, העוסקים עתה ביסוד ישיבה משוכללת כזו גם ברוסיא, ואולי טוב יהיה, כי נעשה פרסום ל"שערי תורה" עתה בעתונים ובמכתבים החוזרים ויתעוררו הלבבות ותרבינה הנדבות ?"

גם באגרות הראי"ה. ישנן כמה אגרות ששלח הראי"ה לר"ר. האגרת הראשונה (אגרת קיח)  מאדר תרס"ח, עוסקת בעיקר ברעיון שהציע הר"ר לשתוף פעולה ואיחוד בין ישיבת 'שערי תורה' לבית מדרש חדש שהמזרחי חפץ להקיים בא"י ועל הקשיים העומדים בפני מי שחפץ לבצע תיקונים הכרחיים במסגרות החינוך בארה"ק.  באגרת קכט מניסן תרס"ח. כותב הראי"ה לר"ר שוב בענין הישיבה ביפו ומזרז אותו לפעולה מעשית בענין:

"יום ויום העובר עלינו בלא פעולה באה"ק, לפי מצבה כעת, הוא הפסד גדול. עת זהב היא לנו עתנו כעת על אדמת הקודש, להצמיח פרחי ישועה. נקום ונתעודד עזרת ד' מקודש מוכנת היא לנו, ידו הגדולה תעודד אותנו להזריח אור יקרות על ארץ חיים, וממנה על כל פזורי הגולה, אשר יראו וינהרו. נשתדל בקיבוץ עדרים בחיבור לטהרה, גם מכל לבבות רחוקות … יופיע עלינו אורו וישעו, וברבים יהיו עמנו"

ובאגרת מאוחרת יותר מתמוז תרע"א – כותב הראי"ה לר"ר מכתב שבו הוא מבקש שידאג להקריא במליאת הקונגרס הציוני את מחאתו בעניין חילול השבת והדת ע"י חלוצי העליה השניה:

"הנני מוסר בזה להדר"ג העתק ממכתבי, אשר הנני חפץ שיהי' פומבי כמה דאפשר, ושיהי' נקרא באזני רבים בהקונגרס. ידעו המתקבצים לבנות את הריסות עמנו וארצנו הקדושה את מעשי מהרסינו מבית, ויחגרו את כל כחם לעצור בעד הרעה בעוד מועד. בשום אופן אי־אפשר לנו לשבת דומם עוד, לראות איך אנשים קלי דעת משימים את כל כבוד קודש ד' לקלס ולמרמס, בעצם קדוש משכני עליון. מטמטמים המה בזה את הלבבות ומקררים את הרוחות, ביתושם לעבודת הקודש של בנין האומה והארץ, אשר זה מקרוב החל לפרח. עלינו כולנו לאחוז בזה באמצעים היותר אמיצים, להביע את מחאתנו בקול גדול ובכח אמיץ. בשום אופן אי אפשר שנשתתף בעזרה לכונן מכונים כאלה המחריבים אותנו חורבן כ"כ נורא, בתוכיות בניננו הכללי. סמוך אני בעה"י על חכמת הדר"ג, ויראתו הקודמת, ביחד עם יושר לבבו ואהבתו הנאמנה לבנין ארצנו הקדושה ותחית עמנו עליה, שידע איך להשתמש בדברי אלה לטוב, וזכות הרבים יהי' תלוי בו. לדעתי יוכל להתישב בענין זה עם מר ליבונתין, דירקטור הבנקים הארצי ישראליים והסורי", שיודע את המצב אל נכון, וגם דעתו אינה נוחה מההנהגה הפרועה הנ"ל"

מענין כי בכל האגרות מכנה הראי"ה את הר"ר "מר ידידי הגאון הגדול רב פעלים" באגרת אחת הוא מוסיף "אוצר תורה, יראה וחכמה" ובאיגרת אחרת הוא מוסיף את הכינוי "עוטה אורה" כנראה על שם שמות ספריו.

הר"ר נפטר ב1915. למרות עיסוקיו הרבים הספיק להוציא 12 ספרים בחייו, אך בעזבונו נותרו יותר ממאה כתבי יד שלא זכה להוציאם. בנו הרב אברהם דובר ריינס לקח א"ע את משימת הוצאת הכתבים. וב1926 הוציא בארה"ב את  'ספר הערכים' – "ערכים המסודרים בסדר ההיגיון והמחקר הפילוסופי לפי נושאים על האדם והטבע, עם ישראל, ארץ ישראל, וכל העניינים העומדים ברומות של עולם באנושות ובישראל". כשעלה לארץ עם כה"י פעל הר"א ריינס להקמת ועד שיפעל לסדור והוצאת הכתבים. הועד בראשות הראי"ה פרסם את הקול קורא דלקמן:

מסיבות שונות התכנית לא יצאה לפועל, וכתבי היד נשארו ספונים במחסני מוסד הרב קוק. ב2020 צאצאיו של הרב ריינס את הכתבים ותרמו אותם לספרייה הלאומית, שם הם נסרקו וכעת זמינים בגישה דיגיטלית לציבור. כתבי היד משתרעים על מגוון נושאים רחב, כולל תלמוד והלכה, אגדה, ציונות, פילוסופיה ומחשבה יהודית.

אז כפי שראינו למרות חלוקי הגישות בכמה נושאים עקרוניים. הייתה הערכה רבה ושתופי פעולה חשובים בין שני המאורות הגדולים 'עוטה האורה' – הרב ריינס. ובעל ה'אורות' – הראי"ה קוק. דומני שהציונות הדתית דהיום מבוססת  על תורתם ודרכם של שני אבות רוחניים אלו: אברהם – יצחק ויצחק-יעקב. יהי רצון שנמשיך לאחוז בשולי גלימתם ולמצוא את דרכנו מול שלל האתגרים המתחדשים לאורם של שני המאורות הגדולים.