ביום שישי כ"א מרחשוון ימלאו שלשים שנה לפטירתו של מורנו הרב אריה בינה זצ"ל (1913-1994) (להלן ר' אריה) ראש ישיבת בני עקיבא 'נתיב מאיר'. ר' אריה (לייבל) נולד בעירה סלונים שבבלרוס, שם למד מפי אביו הרב אהרן בינוסובסקי שהיה ר"מ בישיבה המקומית. הוא היה 'בעל כשרון' ורצון עז ללימוד, ובגיל 12 בלבד החליט ללכת ללמוד בישיבה הגדולה והמפורסמת בסביבה ישיבת 'מיר' ללא הזמנה מראש, על הליך קבלתו לישיבה, מספר פרופ' אביעד הכהן, בספר הנפלא: ארי בין העולמות – סיפור חייו ומשנתו של הרב אריה בינה (מ / 2.31 / 32):
"לייבל נכנס בשערי בית המדרש, מחשבות מתרוצצות בראשו. בחלומותיו דמיין את קבלת הפנים שלה יזכה, נער המבקש לעלות בהר ה' ולקום במקום קודשו. המציאות טפחה על פניו. מבויש עמד בכניסה עם צרור בגדיו, ואיש לא שם אליו לב. בזווית עינו צד דמות הדורה היושבת בפינת בית המדרש ומנענעת את ה"סטנדר" – העמוד שלפניה. מאות הבחורים המשיכו בלימודם. זה עומד, זה יושב. מנענעים במרץ את אגודלם, מושיטים ידיים אל על, מגביהים קול. למרות גילו הצעיר, הבין לייבל שאם לא יעשה מעשה לא יקרה דבר. בספסל שליד החלון איתר מקום ריק. ניגש אליו, הניח את צרורו לארץ, דחוק בין הקיר לבין היושב מימינו, ופתח את המסכת שעל העמוד. זו היתה מסכת נזיר, שמימיו לא עסק בה. קצות הדפים היו מרוטים, הכריכה כמעט התפוררה, אבל צורת הדף היתה הבקעה הישנה והמוכרת שבה הילך מעדנות, בטוח בדרכו. את ים התלמוד הכיר לייבל היטב. כבר הספיק לטעום ממימיו, כשביקש להרוות בהם את צימאונו העז. כעבור שעה קלה שבה החל מתעמק בדפים שריצדו מול עיניו, מנסה להשכיח מלבו את עמל הבוקר, התלאות והנדודים, הרגיש יד מלטפת ואוהבת נוגעת קלות בכתפו. כשסב לאחור, ראה שהיתה זו ידו של האיש שאת דמותו קלט שעה קלה קודם לכן בפינת בית המדרש. קומה שפופה מעט. עיניים בורקות, שובבות, בתוך משקפיים בעלי מסגרת עגלגלה, מעוטרות בזקן פרוע ששיבה זרקה בו. דבר אחד כבש את לבו מיד. היה זה החיוך הרחב, מעין דרישת שלום שנשלחה לו, ורק לו. "היכן אתה אוחז?" התעניין האיש. ללייבל לא היה ספק. כבקי ורגיל בהליכות עולמים, חש בטון שבו נאמרו הדברים, שיותר משהיתה בו התעניינות אמתית נשמע בו קולה של חמלה. רחמים על ילד קטן שמעמיד פני גדול. מתיימר להבין משהו מהסוגיה הסתומה במסכת נזיר שעמדה לפניו על העמוד. גם האיש תמה מעט למראה עיניו. בשנות הבוקה, המבוקה והמבולקה שלאחר מלחמת העולם הראשונה, כמו גם בשנות נדודיו הארוכות בליטא, מורגל היה לראות "טיפוסים" שונים ומשונים. אבל ילד קטן, שיושב בהיכל הישיבה בין מאות התלמידים כאילו הוא נתון לבדו באמצע המדבר, ואינו מסיט עיניו מדף הגמרא שפרוש לפניו? לרגע דימה שמדובר בעוד ילד יהודי, אסופי או יתום, אחד מני רבים, שנקלע למקום שלא בטובתו, מצפה ומתחנן ליד מלטפת, שתיתן לו פרוטה כדי שיוכל להשביע באמצעותה את רעבונו ולקנות משהו לאכול. לייבל לא התבלבל, "אני מנסה להבין את ההבדל המהותי בין נזירות שמשון לנזירות עולם", אמר לאיש בפנים חתומות. "לא מלבר, את ההבדל בפרטי הדינים, אלא מלגו, את היסוד שמבדיל ביניהן. אבל יש כאן רש"י קשה שאני מתקשה ליישבו ואיני מצליח לפצחו".
האיש העומד, מופתע לרגע, חשב שאינו שומע היטב. לאחר כמה דקות שבהן פתח בשיחה עם הילד, הבין שה"תכשיט" באמת מבין משהו, ואינו סתם מתחזה."ומה אתה מחפש כאן אצלנו?" התעניין, והפעם באמת ובתמים. "מה זאת אומרת? באתי ללמוד כאן!". "האם אינך יודע שכאן זה לא מקום לילדים? זו ישיבה לבחורים, לא ל'ינגעלאך', ילדים קטנטנים שאך זה עתה החלו מניחים תפילין. המשך ללמוד בבית המדרש שממנו הגעת, וכשתגדל קצת אולי יתמזל מזלך, ותוכל להגיע גם לכאן יום אחד". "לא", השיב לייבל בתקיפות, "הגעתי לכאן כעת, וכאן אשאר". עברו דקות ארוכות, שבהן נקשרה שיחה בין השניים. להפתעתו של הילד מסלונים, הסתבר לו שהאיש שניצב מולו שמע זה מכבר את שמעו של ר' אהרן, "דער סלונימער מלמד – ה'מלמד' מסלונים", במסגרת אחד מנדודיו הרבים בממלכת התורה של ליטא. אכן, לא הכירו מקרוב, אך שמע עליו. את ראש הישיבה, ר' שבתי יגל, מגדולי התורה בסלונים, הכיר היטב. "אין בעל הנס מכיר בנסו". בלא שבעלי הדבר יכירו בכך, היתה זו ראשיתה של אהבה מופלאה, אהבה ממבט ראשון, בין תלמיד לרבו. לייבל בנוסובסקי הצעיר, שחותם הילדות עדיין ניכר בפניו, ומורו ורבו האהוב, ר' לייזר יודל פינקל, המבוגר ממנו בשלושים ושש שנה. ידידות שנמשכה כארבעים שנה, עד פטירתו של ר' לייזר יודל, ידידות שלא כהתה עינה ולא נס ליחה גם לאחר שהשניים, כל אחד בדרכו שלו, עברו נדודים וטלטולים שונים ומשונים. אכן, אהבה לחוד וסדרים לחוד. גם לאחר שעבר את המבחן האקראי, בלי שידע מיהו ה"בוחן", לא נחה דעתו של ר' לייזר יודל. "אצלנו בישיבה יש כללים", הבהיר ללייבל את עובדות החיים. "לא כל הרוצה ליטול כתרה של מיר – בא ונוטל. ראשית, עליך להיות בגיל המתאים, חמש עשרה לפחות. ושנית, עליך לעמוד במבחן, שרק אם תצליח בו תוכל להימנות עם תלמידי הישיבה".לייבל לא נרתע. "אין בעיה", השיב לראש הישיבה. "באשר לתנאי השני", אמר בסבר פנים חמורות, "אני מוכן לעמוד בכל מבחן שתציע לפני, בכל יום, בכל עת ובכל שעה". בכך לא היה די. "באשר לתנאי הראשון, מגבלת הגיל", הוסיף לייבל ואמר, כשעיניו השובבניות קופצות בחוריהן בברק שובבות ובת שחוק גדולה נמתחת על פיו, "אני יודע שזו בעיה, משימה קשה. אבל רבנו, אני מבטיח לך שמדובר ב'מום עובר', וגם בעיה זו תיפתר על נקלה. לכל היותר זה ייקח שנה-שנתיים. עד אז אשב כאן על תנאי…" התשובה מצאה חן בעיניו של ר' לייזר יודל. שלא כמנהגו, החליט זאת הפעם ל"וותר" לשעה קלה על מגבלת הגיל, ואמר ללייבל הצעיר: "אם כך, בעוד שבוע ימים בדיוק, ביום רביעי בשעה השביעית, תבוא אלי להיבחן על שלושים הדף הראשונים במסכת בבא מציעא".
ר' אריה נשאר בישיבה כשנתיים ללא נסיעה לביתו וחגג את 'בר המצוה' שלו ללא משפחתו כפי שסיפר "אבי פגש מישהו שנסע מסלונים למיר, הפקיד בידו זוג תפילין וביקש ממנו שימסור אותם לי בהגיעו למיר" – אני זוכר שבלומדי ב'נתיב מאיר' כשהיה תלמיד ניגש לר' אריה לבקש שחרור משבת ישיבה לבר מצוה של בן דוד – היה ר' אריה עונה לו בהברה הליטאית שלו "אני לא הייתי בבר מצוה שלי, ואתה מבקש לנסוע לבר מצוה של הבן דוד שלך?"
לאחר כשנתיים נסע לראשונה לביקור בביתו, לא לפני שנבחן אצל ראש הישיבה על המסכת ונמצא שהוא ראוי לצאת לחופשה בבית… לימים סיפר לנו שאביו רצה לראות כיצד הוא התקדם בלימודו, אבל לא רצה להביכו ב'בחינה' ולכן הציע לו " בא נלמד מעט ביחד", לאחר שלמדו כמה ימים ביחד אמר לו אביו "לייבל חשבתי שאתה יודע יותר…" – אמירה כזאת שבהחלט לא מומלצת היום כגישה חינוכית, דווקא דחפה את ר' אריה לעלות ולהתעלות. והוא חזר לישיבה לשש שנים נוספות שבהם עלה והתעלה ולמד בשקידה ובעמקות – עד שהגיע לשליטה בסדרי "נשים" ו"נזיקין" ולידיעות רחבות גם בסדרי "זרעים" "קדשים" ו"טהרות" ונחשב לאחת מהאריות שבחבורה. מספר שנים למד בחברותא עם ידיד נפשו ר' חיים שמואלביץ זצ"ל לימים חתנו של רה"י וראש ישיבת מיר שלאחר השואה. על אותה תקופה סיפר שלעיתים ממש לא היה מה לאכול ועם זאת למדו בהתמדה רבה, פעם אחת ר' אריה איחר בכמה דקות לחברותא עם ר' חיים וכששאל אותו ר' חיים מדוע איחר? – הוא ענה לו שהיה לו באותו בוקר ארוחת בוקר מיוחדת "כוס חלב וביצה שלמה" – ר' חיים הסתכל עליו ואמר "ואחרי כזה פרעס אתה מסוגל לשבת וללמוד?"
בנוסף לרה"י הרב א"י פינקל התקרב ר' אריה גם למשגיח ר' ירוחם ליבוביץ זצ"ל שאת תורתו המוסרית הפנים בעמקי נפשו, ואת שיחותיו היה מעביר גם לתלמידיו ב'נתיב מאיר'. ר' אריה נודע מצעירותו בכחו הגופני יוצא דופן ואגדות שונות הסתובבו על כך. זכורני שסיפר לנו שפעם יצא עם מספר תלמידים נוספים מהישיבה לרחוץ בנהר, שם הם פגשו שני 'שקצים' שהטרידו אותם בהערות אנטישמיות. ר' אריה ניגש אליהם תפס כל אחד מהם באחת מידיו וזרק אותם לנהר. ר' אריה נשא עמו את מורשת מיר במשך כל חייו וכל מנהג או חומרה היו נמדדים בעיניו על פי השאלה "האם נהגו כך במיר או לא" – עד שהתלמידים היו מכנים בלצון את 'נתיב מאיר' – נתיב מיר.
אולם ר' אריה לא הסתפק בעליה בתורה, והוא החליט להגשים את חלומו לעלות לארץ ישראל. ב1933 ובהיותו כבן 20 הוא עלה לארץ, בארץ עבד בתחילה כפועל בנין בתל אביב, ולאחר תקופה קצרה הצטרף לחלוצי 'כפר הרא"ה' נשא לאשה את בת דודתו רחל ויחד הקימו משק חקלאי. לתושבי הכפר היו שאלות הלכתיות רבות הקשורות לחיים החקלאיים האדמת א"י, ור' אריה כת"ח של הכפר היה מציג את השאלות ההלכתיות בפני גדולי הדור: הרב עוזיאל הרב פרנק ועוד, השאלות היו שאלות של ת"ח שפותח את הסוגיה ומציג את הנראה לו ולעיתים היה אף נושא ונותן עמם. התכתבויות אלו לוקטו בשער מיוחד בספר "אישון אריה – חידושים, שו"ת ומאמרים תורניים של הרב אריה בינה זצ"ל" (פ / 8 / 488) שערכו: רועי תמיר ונכדו של ר' אריה ארי בינה. וניתן להתרשם שם מגדלותו בתורה ובעיקר בשאלות מסדר זרעים שאינן נלמדות בישיבות. בתרצ"ז נערכו בכפר הרא"ה בחירות לרב הכפר. על המשרה התמודדו: ר' אריה, הרב אליעזר יהודה ולדנברג בעל הציץ אליעזר, והרב שאול ישראלי. על התמודדות מעניינת זו ניתן לקרוא בספר: ייחודו של כפר: תולדותיו וקורותיו של כפר הרא"ה. כידוע לבסוף נבחר הרב ישראלי – אולם ר' אריה נשאר בכפר וסייע לרב ישראלי בכל אשר יכל ונשאר עמו בידידות חמה עד סוף ימיו. בת"ש הוקמה ישיבת בני"ע הראשונה בכפר הרא"ה ע"י הרב נריה ור' אריה מונה לר"מ של הכיתה הגבוהה משרה אותה שילב עם עבודתו במשק. כפי שתאר תלמידו מאותם הימים הג"ר יעקב אריאל שליט"א "ראינו יהודי שמגיע לכיתה עם בגדי עבודה של פלאח, פושט אותם ובתוך דקות עוטה עליו גלימא דרבנן אדרת של תלמיד חכם שאין לו בעולמו אלא ד' אמות של הלכה"
ר' אריה הצטרף ל"הגנה" ומטעמה נשלך להתגייס ליחידה הטכנית של חיל האויר הבריטי, לאחר אימוני טירונות בארץ הוא נשלח לשרת במצרים, כאשר מטעם "ההגנה" הוטל עליו להשיג פריטי נשק ולהעבירם ארצה. היחידה אליה היה שייך נשלחה ליוון כדי לסייע לחיל המשלוח הבריטי בפריקת אספקה מאוניות. כאשר הגיעו ליוון הסתבר כי הצבא הבריטי בנסיגה, כאשר היחידות הגרמניות מזנבות בו תוך הפצצות כבדות. בתחילת קיץ 1941 נפלה יוון בידי הגרמנים. הרב בינה, עם חיילים יהודיים נוספים מארץ ישראל, נפל בשבי הגרמני, שבו שהה כארבע שנים, עד תום המלחמה. בספר: בהתנדב עם – מתנדבים דתיים במלחמת העולם השניה (נ / 4.2 / 073 – מכללה) מובא פרק קצר שבו ר' אריה מספר חויות מתקופת שביו:
כשהגענו ליוון, מצאנו את הצבא הבריטי בנסיגה…לאחר שגברו מאד התקפות הגרמנים, קיימה המיפקדה הבריטית דיון על כניעה. בדיון זה השתתפו גם קצינים מהיחידות העבריות שפעלו בחזית זו. המצב היה נואש, וחיילים יהודים חששו מפני הצפוי להם בשבי הגרמני. במיוחד גדול היה חששם של חיילים יהודים ממוצא גרמני או אוסטרי. אחדים מהם אף טרפו נפשם בכפם מתוך ייאוש. בהתאם להוראת הפיקוד, התמסרה כל היחידה שלנו לידי הגרמנים, והללו ידעו שזו יחידה עברית מארץ ישראל. בתחילת שביינו ישנו תחת כיפת השמים, ואף המזון שניתן לנו היה דל ביותר. את בעיית ה"שיכון" פתרתי בכך שמצאתי אי־שם ארגז ו"הסתדרתי" בתוכו. אשר למזון – נעזרנו ביוונים שהיו מביאים לשערי המחנה מצרכי מזון למכירה, בכסף ובשווה כסף. חבר שהיה עמי – אליאשברג שמו – השיג בדרך זו חלבה ובצל, ושמחנו על "סעודה" זו שמחה גדולה. בין השבויים היה גם יהודי מתל-אביב בשם פרסקי (אביו של שמעון פרס), שהצליח לרכוש מן היוונים ככר לחם, והראה אותה בשמחה לחבריו"
אולם את ר' אריה עניינו יותר הצרכים הרוחניים, כפי שהוא ממשיך ומספר:
"בעת בדיקת חפצי השבויים מצאו הגרמנים בין חפצי את התפילין שלי. הם שאלו לפשר החפצים הללו. ניסיתי להסביר להם את מהות התפילין, אולם הם התקשו להבין את הדבר. הם שאלו: "למה לחיילים האחרים אין דברים אלה, ואילו לך יש שניים?" לבסוף החרימו את התפילין. אצל שבוי אחר נשארו התפילין לפליטה, ולא הוחרמו. התחלקתי עמו במצווה והנחתי את תפיליו. רק בבואי לאנגליה, בתום ימי שביי, קיבלתי זוג תפילין לרשותי….היינו יוצאים לעבודה בשעות בוקר מוקדמות ולכן לא היתה לנו האפשרות לארגן תפילה בציבור. היה בינינו יהודי דתי – כבן 40 – שהיה רגיל בעת המיצעד לעבודה להתפלל תפילת שחרית בקול רם וכך זיכה גם אחרים, שהתפללו ביחד איתו.
גם בשבתות וחגים, ואפילו ביום הכיפורים, נאלצנו לצאת לעבודה. לעומת זאת בערבים היינו פנויים ואז אירגנו שעורים שונים ומסיבות. כשעבדנו במכרות (בובורדנה) שבשלזיה קשרתי קשרים עם פולני שעבד ביחד איתנו, ותמורת חפיסת סיגריות ושוקולד הסכים לפנות לרב בצבין והרב נתן לו בשבילי גמרא, מסכת יבמות, בה למדתי כל ימי שביי. עוד מספר שבויים הצטרפו לשיעורי, ביניהם היה גם שבוי בוגר סמינר לרבנים בגרמניה. היה בינינו שבוי אחד בשם ינובסקי (ינאי) שהיה נותן שיעורים בעברית ועורךעיתון פנימי. היחסים החברתיים בינינו היו נאותים, ואף יחס הגרמנים במחנה זה היה הוגן. קיבלנו מאת הצלב האדום חבילות, בהתאם להסדר שהיה מקובל ביחס ליתר השבויים. אולם, היו מקרים שהשבויים האנגלים ניסו להפלות את השבויים העבריים בחלוקת חבילות הצלב האדום"
אגב, לאחר תקופת השבי שלט ר' אריה בע"פ במסכת 'יבמות' וזאת הייתה המסכת החביבה עליו כל ימיו בבחינת "תורה שלמדתי באף, היא עמדה לי". לאחר ארבע שנות שוחרר ר' אריה, והוצב לתקופת מה כשומר על 'מחסן נשק' בריטי ברחובות. לימים סיפר לנו בחיוך שבאחת הלילות ש"במקרה" הוא היה בשמירה באו אנשי אצ"ל ולקחו את כל הנשק… עצרו אותו וחקרו אותו (רק למחשבה שמישהו מנסה לחקור את ר' אריה – פרצנו בצחוק רם) ורצו להעמיד אותו לדין על בגידה ובניסים ניצל.
לאחר שהשתחרר חזר ר' אריה למשק ולהוראה בישיבה. ובשנת 1953 נשלח ע"י הרב נריה עם קבוצת תלמידיו מכפר הרא"ה להקים את ישיבת בני"ע נתיב מאיר בירושלים. הישבה שכנה בתחילה במבנה הנטוש של ביה"ח 'סנט גון' באבו תור מול חילי הלגיון שעמדו על חומות העיר העתיקה ומדי פעם צלפו לכיוון הישיבה. ר' אריה סיפר שבאמצע נאומו של הרב הרצוג בחנוכת הישיבה הייתה התקפת ירי, הרב הרצוג לבש את הצילינדר והמשיך לנאום. באחד הימים התקבל מכתב לישיבה שעדין לא היה לה שם ומוען "לכבוד הנהלת ישיבת 'סנט ג'ון'…לאחר כשנתיים עברה הישיבה לשכונת בית וגן שם היא שוכנת עד היום. כאשר בימים אלה הולך ונבנה משכנה החדש בשכונת' חומת שמואל'.
ר' אריה גידל דורות של תלמידים שאישיותו המיוחדת והחד פעמית של שילוב מדהים והרמוני של גדלות בתורה, אהבת הארץ והעם. ידידות נפש עם חבריו הרבנים מישיבת מיר יחד עם פעילות ב'מזרחי' והקמת ישבות בני עקיבא: הכותל, הגולן, מעלות, ומעלה אדומים – עצבה את דמותם. בספר: ארי בין העולמות הנ"ל, ובספר: ממיר נתיב מאיר – ממשנתו של הרב אריה בינה זצ"ל (פ / 8 / 488) מאת: הרב נחום סטפנסקי. מובאים עשרות רבות של ספורים על גישתו החינוכית המיוחדת ששילבה: תביעה לגדלות הן מבחינה לימודית ובמיוחד מבחינה מוסרית של יחס לעובדי הישיבה, לרכוש, לחברים ועוד. ר' אריה שם דגש על ה'פנימיות' ומאוד לא אהב גינוני 'פרומקייט' חיצוניים ובפרט אצל תלמידים צעירים וגם על כך ישנם ספורים מעניינים רבים. מומלץ מאד לכל תלמיד ישיבה לקרוא ולהפנים.
כראש ישיבה תיכונית של בני עקיבא נאלץ ר' אריה להספיד לא פעם את תלמידיו שנפלו במלחמות ישראל, הפעם הראשונה הייתה במלחמת 'ששת הימים' שבה נפלו שבעה מבוגרי הישבה, בהספד שנדפס בספר: ממיר נתיב מאיר. אמר ר' אריה את הדברים הבאים המבטאים את השקפת עולמו ואת יחסו לתלמידיו:
"עיני עיני ירדה מים על נפול יקירינו, מטובי תלמידינו, בשדות הקרב בלחמם בעז ובגבורה עילאית, בחרפם נפשם על קדושת השם, העם והארץ. עוד לא הגלידו הפצעים ולא שכך היגון בנפשי האבלה כי דמויותיהם היקרות של השבעה, על כל סגולותיהם, כשרונותיהם, מעשיהם הטובים ומסירות נפשם הטהורה כפשוטה, חקוקות בלבי. הם מהוים אב-טיפוס לכל הנוער הישראלי ביושרם, בנאמנותם, בטוב-לבם, באהבתם את עמם וארצם ואת כל אחד ואחד. נגדעו אילנות צעירים באמצע לבלובם, מלאי כח עלומים, גבורה ורעננות. ומצינו במסכת ראש-השנה (י"ח ע"ב): "צום השביעי – זה ג' בתשרי שבו נהרג גדליה בן אחיקם. ומי הרגו? ישמעאל בן נתניה הרגו. ללמדך ששקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלוקינו". שריפת בית אלוקינו הינה פגיעה בבית שעוד נועד לו תפקיד נכבד לימים הבאים, שלא כשריפת חורבה. וכך גם נפילת גיבורינו שקולה כשריפת בית אלוקינו שכן נלקחו מארץ החיים בעודם במלוא כוחם, נקטפו באבם. מאין שאבו את כוחם הגדול? היכן סוד מעיינם הרוחני? אם נעקוב אחרי דרכי אבות נמצא שינקו כח זה מסגולותיהם הרוחניות של אבות האומה והלכו בדרך הסלולה להם מדורי-דורות. הראשונים החלישו והמתיקו את כח הרע על ידי קדושתם ומסירות נפשם. הם הפיחו במעשיהם כח אלוקי והטביעו בהם התגלות והשראת השכינה! ובכך מנעו מהמשחית – בין שהוא משחית גשמי ובין שהוא רוחני מלפעול את פעולתו. הם גילו את השכינה, הורידוה מן השמים וטבעוה בעולמנו"
"וכך נוכל גם אנו ליישב את תמיהותינו: כיצד נפלו יקירינו למרות שעסקו במצוות בזמן מיתתם? הקדושים הללו הגיעו לדרגה רוחנית עילאית, שכן בצעדם אלי מות ידעו לקראת איזה גורל הם צועדים, ובכל זאת לא הססו ומסרו את נפשם למען עם ישראל, למען ישוב ארץ ישראל ולא היו יכולים עוד לשוב לעולמנו אחרי שעלו לדרגות קדושה שכאלו, כמאמר חז"ל במסכת בבא קמא (צ"א ע"ב): "דיקלא דטען קבא אסור למקצציה וגו', אמר רבינא: ואם היה מעולה בדמים – מותר". אילנות בעירים אלו שלא יכלו למסבלא עלמא – מקומם היה בעולם העליון, ולכן מותר היה לקוצצם, שכן על ידי קציצתם – מעולים בדמם נעשו, ערכם עלה וסגולתם הרוחנית גדלה, אך בעולמנו – לא היתה מעלתם מתקיימת, לכן לא יכלו כבר לחזור"
גם במלחמת יום כיפור, נפלו מבוגרי הישיבה וביניהם תלמידו הקרוב הק' שריאל בירנבויים הי"ד ממקימי הר עציון, בהספד, עליו אמר ר' אריה:
"אנחנו היינו רגילים, לצערנו, לנפילתם של יהודים במשך כל הדורות. לא היתה מלחמה שלא נפלו בה מישראל, אם על ידי פוגרומים, אם בתוך המלחמה. בכל הצבאות היו יהודים שירו אחד על השני, ללא תועלת לעם ישראל, ללא הצלת עם ישראל, ממש כמו שקראו לזה – בשר תותחים. כאן זכינו והקרבנות עלו לרצון על מזבח עם ישראל, אשר הקריב והקיז מדמו, צעירים גדולים קדושים וטהורים אשר עמדו להיות ממנהיגי ישראל ומנותני הקו בדור הבא. אלה הצעירים היו בבחינת "כי תצא אש ומצאה קוצים ונאכל גדיש או הקמה". "גדיש" היא התבואה הבשלה. "הקמה" זו תבואה אשר עומדת לפני קצירה. התבואה המוכנה אשר עוד בהתבשלותה, בהתפתחותה ניתן לעמוד על טיבה. אלה הם "הקמה", אנחנו נתנו הפעם מן הקמה הטובה, הבשלה. הם עמדו להיות מעצבי הדור שלנו והדורות הבאים. זה היה נוער אשר קשה לתאר אותו לא רק בזמן הקרב אלא גם בזמן השלום, בזמן הרגיל, בזמן למודם, בזמן היותם בחבורה ובכל מקום ומקום שבאו אליו. הנוער הזה, הקמה הזאת, אותם הקרבנו אך הפעם על הגנת העם והארץ. הם הצילו את העם מכליון ומהשמדה, וברוך ד' שהם עמדו בפרץ ובגופותיהם הקדושים נתנו לנו מה שנתנו. עוד טרם ניתן לעמוד על גודל ההצלה, דבר שיוודע רק בעתיד. זאת בכדי שנראה את הדברים כמות שהם. מה שאליהו אמר לאלישע – אם תראה אתי לקח מאתך יהי לך כן – אנחנו רואים ויודעים"
ולבסוף הוסיף ר' אריה את הדברים הבאים, שכמה הם מאפיינים אותו, ויכולים להיות גם הספד עליו:
"הרמב"ם אומר בהלכות יסודי התורה (פ"ה הי"א): "אם דקדק החכם על עצמו והיה דבורו בנחת עם הבריות ודעתו מעורבת עמהם ומקבלם בסבר פנים יפות ונעלב מהם ואינו עולבם, מכבד להן ואפילו למקילין לו ונושא ונותן באמונה… עד שימצאו הכל מקלסין אותו ואוהבים אותו ומתאוים למעשיו הרי זה קדש את השם ועליו הכתוב אומר: ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר". ראיתי בספרים שלמדו מהרמב"ם הזה, שקדוש השם אינו רק כמו שאנו רגילים – שאחד מקריב את עצמו על קדוש השם, אלא יש ענין שאדם חי על קדוש השם. כל הפרטים שהרמב"ם מביא ברישא מובילים ל"הרי זה קדש את השם". קדוש השם בחיים קשה יותר מקדוש השם במות. אדם לפעמים מתעלה לרגע לקדוש השם, אבל לחיות בקדוש השם יום יום ושעה שעה, זה הרבה יותר קשה"
זכרו של מורנו ר' אריה בינה זצ"ל – יגן עלינו. ונזכה לאחוז בשפולי גלימתו (הקצרה כמובן…) וללכת בדרך שהורה לנו דרך 'תורה ועבודה' – 'תורה ומוסר' – 'ספרא וסייפא' והכל מתוך פשטות ושלמות של עשיית רצון ה' במילואו.