בתשמ"ב יצא בבני ברק ספר חידושי תורה בשם "חיי אברהם" הספר נכתב ע"י הרב משה מרדכי הלוי שולזינגר זצ"ל (1941-1910) (להלן רממ"ש) ת"ח חשוב מגדולי הרבנים בבני ברק ומחבר סדרת הספרים 'משמר הלוי' על רוב מסכתות הש"ס. את הספר הקדיש רממ"ש לזכר סבו הרב אברהם חיים צ'ציק זצ"ל וקרא לספר 'חיי אברהם' על שמו. בהקדמת הספר כתב המחבר:
"והנה- היה מן הראוי לסדר כאן מתולדותיו של זקני זצ"ל, אשר על שמו ולזכרו יוצא לאור הספר הזה. אמנם לא בי הוא, כי הוא סיפור ארוך. מאוד, סיפור של כתשעים שנה, של מי שראה שלשה דורות, ועוד זכה לראות ירושלים בתפארתה, כאשר עדיין זרחה בה שמשו של גאון הגאונים קדש הקדשים איש האלקים המהרי"ל דיסקין זצוק"ל זי"ע ועכי"א. אך זאת אוכל לכתוב כי כל ימי חייו הארוכים היו שרשרת של אהבת תורה וחסד בצורה מופלאה, ובילדותו כאשר נתגדל אצל הגה"ק ר' יצחק ירוחם דיסקין זצוק"ל נודע שמו לתהילה בירושלים של אז בשם אבריימיל מתמיד", וכוח השקידה וההתמדה ליוה אותו במשך כל ימי חייו. ותלא העט לתאר את טוב לבו המופלג ואת מעשי החסד וההטבה אשר היו לחם חוקו, וכל ימיו מלאים בהטבה לזולתו, קרובים ורחוקים, ובפרט הגדיל חסדו וטובו עם תלמידי חכמים, באשר הי' מוקיר רבנן ורחים רבנן במידה נעלה מאד".
במשפט האחרון כותב רממ"ש שסביו "הגדיל חסדו וטובו עם תלמידי חכמים, באשר היה מוקיר רבנן ורחים (=אוהב) רבנן במידה נעלה מאד!" הרממ"ש לא מפרט מי הם אותם רבנן שסבו הצדיק ייקר ואהב ב"מידה נעלה מאוד". והשאיר לנו מקום להתגדר ולפרט בבחינת "דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר".
כידוע מרן הראי"ה קוק זצ"ל, עלה לארץ בתרס"ד לכהן כרבה של יפו והמושבות, כעשר שנים לאחמ"כ הוא החליט לנסוע לועידת אגודת ישראל בגרמניה, על מנת לנאום שם ולנסות לשכנעם לפעול ולעודד לישוב ארץ ישראל. מיד לאחר הגעתו לגרמניה פרצה מלחמת העולם הראשונה והרב 'נתקע' באירופה במשך כחמש שנים, בהם שהה בעיקר בשוויץ ובלונדון. ב- 1919 הוזמן הרב ע"י חכמי ירושלים לכהן כרבה של ירושלים, הרב עלה לירושלים וכיהן כרבה של ירושלים במשך כ-16 שנים עד לפטירתו ב- 1935 (ומ- 1921 גם כרבה הראשי של ארץ ישראל). עם קבלת תפקידו זה התעורר צורך למינוי 'משמש' אישי לרב כראוי וכמקובל באותם הימים. נעשה הפסקה קצרה ונעבור לסיפור אחר שבעז"ה בהמשך יתקשר.
ב- שנת 1890 החליטה משפחה צעירה חסידי קרלין מהעיר 'טורוב' שבבלארוס לעלות לארץ ולהתיישב בירושלים. למסע הקשה יצאו זוג ההורים ילדתם 'מרים והתינוק אבריימיל. בדרך לארץ חלה אבי המשפחה הרב זאב דוב ונפטר באודסה. האם האלמנה החליטה להמשיך במסע עם ילדיה הקטנים והגיעה אתם לירושלים. החיים הקשים בירושלים הקשו על האלמנה לגדל לבדה את ילדיה ואברמל'ה הקטן הוכנס לבית היתומים הגדול של המהרי"ל דיסקין. כשגדל למד בת"ת עץ חיים שע"י חורבת ר' יהודה החסיד, ובישיבת "אהל משה" של המהרי"ל דיסקין. לאחותו הגדולה 'מרים' סדרו עבודה במשק בית בבית האדר"ת זצ"ל שהגיע לירושלים ב- 1901 לכהן כסגנו של הרב סלנט זצ"ל, ולהחליפו בבוא היום. האדר"ת נפטר ב- 1905 עוד בחיי הרב סלנט, ומרים עברה לעבוד ביפו בבית חתנו של האדר"ת – הראי"ה קוק שכאמור הגיע כשנה לפני כן לכהן כרבה של יפו והמושבות. בחופשות ובשבתות היה הנער אברמל'ה נוסע לבקר את אחותו מרים בבית הראי"ה ביפו, והראי"ה היה מאיר לו פנים ולוקח אותו עמו להתפלל בבית הכנסת. אך טבעי היה שכאשר חזר הראי"ה מגלותו ונבחר לרבה של ירושלים נבחר אבריימיל שבינתיים היה לאיש הלא הוא: הרב אברהם חיים צ'צ'יק לשמש כשמשו האישי של הרב – רבה של ירושלים.
הרב צ'צ'יק דבק בכל נפשו וכוחותיו בראי"ה ולא זזה ידו מתוך ידו במשך 16 שנים שבהם שימשו במסירות נפלאה בכל צרכיו הגשמיים, וגם בניהול עניני החסד הרבים שבהם עסק הרב, בשליחויות שונות לגדולי ישראל ולעסקנים צבוריים. ברבות הימים סכם הרב צ'ציק תקופה זו בחייו "מן שמיא קא זכו לי לשמש בפועל, מן היום הראשון ועד היום האחרון, את רבנו הגדול, רבן של ישראל נזר הקודש, אשר בהעלותי על שפתי את שמו הקדוש תאחזני יראה ופחד, ורעדו כל עצמותי, מרנא ורבנא מוהרא"י הכהן הגדול זצוק"ל, זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל" (חיי הראי"ה עמ' 286)
הרב צ'ציק פרסם זכרונות וסיפורים מאשר ראה וחוה בשהותו בבית הרב, הסיפורים נאספו והוצאו בחוברת ע"י רבנים ממרכז הרב, ובתשע"ט יצאו ונערכו שוב בתוספת חומרים נוספים ע"י משה נחמני בשם 'במחיצתו' – זכרונות על מרן הראי"ה קוק זצ"ל מאת משמשו בקודש ר' אברהם חיים צ'צ'יק ז"ל. (ט / (0.2)8.1 / 011). ונביא מעט טעימות מספרון מרתק זה, שמומלץ לכ"א לקוראו כולו:
"לעזרת השוטר – הדבר היה בשעות אחרי הצהרים של ערב יום הכיפורים. פני רבינו אומרים קודש לקראת קבלת קדושת היום המיוחד בשנה ויושב בחדרו שקוע בספרי "הזוהר" ו"שפת אמת". אחרי־כן כיבד אותי רבינו בתפקיד שהייתי ממלא מדי שנה בשנה: קיום המנהג של "מלקות", והייתי חרד ומזועזע, בהצטרכי להלקות גוף קדוש כזה. ידי היו מרתתות בגשתי לפעולה הזאת. הרב הרגיש בכך ואמר לי: "שמייסט, שמייסט" [יכה, יכה], ונאלצתי לקיים דברו, ולהלקותו עם אמירת י"ג מידות שלוש פעמים. ושני דא לדא נקשן בהביעי את המילים "והוא רחום…".
בגלל השעה המאוחרת הזדרזתי כבר לפנות וללכת לביתי, וכמעט שאמרתי להיפרד עם קבלת ברכת השנה היוצאת מפי כוהן גדול. פתאום צלצל הטלפון. ניגשתי, והנה המדבר הוא שוטר הנמצא במגרש הרוסים והוא מבקש בקול רחמים בעדו ובעד כמה מחבריו, שרבינו יפעל בכל מלוא השפעתו לשחרורם, כי עכשיו קיבלו פקודה שמתוך נימוקים שונים אי־אפשר לשחררם ליום הקדוש. כשמסרתי את הדברים לרבינו, הלם לבו ונרעד. רבינו ביקש מיד לקשרו בטלפון למקום הדרוש. צלצלתי ולא התקבלה תשובה. השעה היתה כבר מאוחרת. רבינו אמר לי להזמין מיד "טקסי" שברצונו לנסוע ישר לשר המשטרה, שגר אז כמדומני על יד שכונת תלפיות. כשבאנו, הופתע שר המשטרה מהופעתו הפתאומית של רבינו בשעה זו, בערב החג הקדוש, ומתוך יחס של כבוד והערצה קיבל את דבריו של רבינו על מטרת הפגישה אתו. התוצאה הרנינה את לב רבינו. מיד נתן השר פקודתו על ידי הטלפון לשחרורם של היהודים לכבוד החג הקדוש, ורבינו נפרד ממנו בהודיה ובברכת לבב. כשחזרנו הביתה לא הספיקה כבר השעה לסעודה המפסקת אלא בחטיפה של אכילה קלה בלבד. בגילת רעדה באו השוטרים להודות לרבינו ונפרדו ממנו בברכה".
וסיפור נוסף המעיד על צדקותו וחכמתו הרבה של הראי"ה זצ"ל:
"הבאת שלום בין איש לאשתו – באחד הלילות בקיץ תרפ"ט, בשעה מאוחרת, הגיעה לבית רבינו אישה אחת ועל פניה ניכרו עיצבון ומרירות. פניתי אליה בשאלה מה העניין שבגללו היתה זקוקה להופיע בשעה כה מאוחרת בלילה. היא השיבה ברוח נכאה שהיא מגיעה עכשיו מחברון, ובידה מכתב לרבינו מאת הגאון רבי משה מרדכי עפשטיין". לקחתי ממנה את המכתב וניגשתי לרבינו [רבינו למד אז טור חושן משפט עם הרב שאול ליברמן, ואני חיכיתי ושמרתי במסדרון שלא תהיינה הפרעות]. מסרתי את המכתב וסיפרתי על מטרת בואה.
האישה חיכתה מחוץ לחדר. רבינו שמע על העניין וביקש שתיכנס. היא גוללה לפניו את סבלה. רבינו רשם את כתובת בעלה על מעטפה של מכתב, נתן לי, וביקש שאזמין את בעלה עוד באותו ערב. האישה חיכתה בבית רבינו, ואני הלכתי להזמין את הבעל. התרוצצתי מבניין לבניין ובקושי מצאתיו. הוא קיבלני בחדרו בסבר פנים יפות. מסרתי לו שהוא מוזמן כעת לרבינו, מבלי לגלות את עצם העניין. הוא לא סירב, לבש את מעילו, והלכנו לבית הרב. כשנכנס וראה את אשתו, נעשו פניו רציניים. רבינו הזמינו להיכנס לחדרו ואמר לו דברי כיבושין, ששברו את לבו. לאחר מכן נכנסה אשתו לחדר הרב, והתחיל ביניהם דין ודברים לפני רבינו, וכל אחד רצה להוכיח שהוא הנפגע. רבינו תפס את העניין, ואת חוות דעתו קיבלו שניהם ברצון, ונפרדו מאת רבינו ברוח טובה.
בסוף הספר מובא תיאורו של הרב צ'ציק לימיו האחרונים של הרב זצ"ל בפנסיון ברח' פיק 8 בקרית משה.
השבת האחרונה בחיי רבינו
"לרגל מחלתו של רבינו, הוחלט להעבירו לבית הבראה בשכונת קרית משה בירושלים. הואיל ושכונה זו רחוקה מבית הרב, קיבלתי לחובה קדושה על עצמי להקל על משפחת בית הרב. הייתי משכים להתפלל ותיקין, ותמיד אחרי התפילה הייתי עושה דרכי אל הרב, כדי למסור אחר כך ממצב בריאותו לבני משפחתו שהיו מצפים לבואי בכליון עיניים. והנה, שתי שבתות לפני פטירתו, העיר לי אחד מבני המשפחה, שאין דחיפות בשבת בבוקר לקיים את הביקור. פשר הדבר סתום לפני עד היום הזה. כמובן שהמה לבי על הוראתו של זה, ומצפוני לא נתן לי מנוח עד שמצאתי דרכים אחרות להיוודע ממצבו של רבינו. למחרת, ביום ראשון השכם בבוקר, קיימתי את ביקורי, ולאחר שעזבתי את בית ההבראה מסרה לי הרבנית כי רבינו הביע לפניה את תימהונו על שלא ביקרתיו אתמול בשבת. כמובן גם בעיניה היה הדבר לחידה. ומתוך כך נתבהר שרק בקלות דעת ניתנה ההוראה מפי אותו אדם. וראו פלא: כל השבוע שביקרתי את הרב, שמר הדבר בלבו, ולא העיר לי מדוע לא ביקרתיו בשבת.
והנה בהגיע יום השבת האחרון, השכמתי, ומיד בסיום תפילתי עשיתי דרכי ישר לבית ההבראה בליווי בני הנער [זאב דב], אשר רבינו ביום בריתו ניבא לפי הכרת פניו, שיהיה גדול בישראל. כשהגענו לשם, השארתי את בני לחכות בקומה הראשונה. בבניין כולו הושלך הס, אין קול ואין עונה. נכנסתי בלאט לחדר רבינו, ושום אדם לא נמצא אז באותה הקומה. בעמדי בפתח החדר הסתכלתי בפני רבינו, שהיה במצב נים ולא נים. עמדתי ורעד חלף בגופי. כשפתח קמעה את עיניו, פנה אלי בשאלה: "מי זה, אברהם?". כשעניתי בחיוב, ביקש ממני את כלי הנטילה ומים לנטילת ידים. הלבשתי לו את המעיל, החזקתי בזרועותיו להקל ירידתו מהמיטה, ועזרתי לו לצאת מהחדר. כשהייתי לבדי בחדר, פרץ מעיני זרם דמעות, ובקול חרישי התפללתי לבריאותו, ואמרתי: ריבונו של עולם, הזאת היא הקומה הזקופה כארז בלבנון, שקמלה ויבשה עד לשד עצמותיה והיתה לגל של עצמות. כשמוע בני הנער קול בכיי, עט אלי במרוצה, לדעת פשר הדבר. כששמעתי שרבנו מתקרב לחדר, ניגבתי בזריזות עיניי, שלא יכיר רבינו מה שעבר ברגעים האלה. הכנתי לו מים לנטילה. נטל ידיו ואמר ברכות השחר. עניתי אחריו אמן. כשסיים את הברכות נח קצת. בדברים נרגשים אמר לי: "התפלאתי מאוד שלא ביקרתני בשבת הקודמת, אך מפי הרבנית נודע לי מה פשר הסיבה. היות ואני מכיר את טוב לבך, אינך שומר שנאה לאדם, גם לאותו אדם שאמר מה שאמר כלאחר יד – לא תיטור לו איבה…". בשמעי דבריו אלה, זלגו עיניי דמעות למראה אדם הנמצא במצב אנוש זה, והוא זוכר להעיר לי שלא אשמור טינה בלב על אותו אדם, חלילה. זה היה רבינו הקדוש, שאהב את הבריות בלא הבדל, כמות שהם, אהב את השלום ורדף את השלום. לבו היה טהור מכל טינה ואפילו על יריביו לימד זכות. אשרי חלקי שזכיתי לשרת את רבינו בשבת האחרונה לחייו ולשמוע מפיו דברים מאצילות רוחו".
ברבות הימים דאג הראי"ה לשדך את בתו של משמשו הנאמן לאחד מבחירי תלמידיו ב'מרכז הרב' – הלא הוא הרב יצחק הלוי שולזינגר (1904-1956) – לימים רב בכפר גנים ובחיפה.
בתש"י (1950) הוציא הרב שולזינגר אוסף מדרשותיו אשר דרש במשך השנים על ספר בראשית, בשם 'אמרות יצחק' (א / 6.4 / 51) ובהקדמת הספר כתב את הדברים הבאים:
"והיתה מנת חלקי להסתופף בצלו הקדוש של רבנו, אור ישראל וקדושו, רכבו ופרשיו, נזר הדור, מורי ורבי, רבן של ישראל, הרב הראשי הראשון לארץ ישראל, מרן הגאון מוהר"ר אברהם יצחק הכהן קוק זצוק"ל. הכהן והשופט של המקום הקדוש … רבנו זצ"ל היה מנהיג ושפט את כל העם בצדק, שמסר את נפשו למען הצדק ולימד זכות על העם והארץ … שנים רבות זכיתי לצקת מים על ידיו הקדושות, לשמוע ולהקשיב בהלכה, אגדה, מוסר ודברי מחשבה קדושים ועמוקים ולכל הגה שהיה יוצא מפי כהן גדול בקדושה ובטהרה" לאחמ"כ מרחיב הרב שולזינגר לספר גם גם על רבו הגרי"מ חרל"פ זצ"ל.
בדרשות משולבות התייחסויות אקטואליות רבות על השואה וקום המדינה, ברוח של אהבת עם ישראל וארץ ישראל ברוח ציונית דתית, ונצטט רק קטע קטן מפרשת מקץ תש"ח בעיצומה של מלחמת השחרור, דברים חשובים גם לימינו אנו:
"יש הרבה חבלי לידה וצער גידול. אבל למרות כל הקושיים – זה עובדא והתחלה. הצרות של עכשיו סביב יסוד והקמת המדינה הן ממין אחר ובצורה אחרת מאשר הצרות שלנו בכל שנות הגלות. הן היו חבלי גלות – והיום הן חבלי גאולה, מתחילים חבלי משיח. אנו לוחמים על גאולת וכיבוש ארצנו מידי זרים בתור עם מוכר בין העמים שזו ארצו ומדינתו. ואם אנו שופכים דם קדוש וטהור של גיבורים צעירים יקרים שלנו במערכה על הגאולה, ואם הישוב נותן כל יום ויום קרבנות על מזבח המולדת ורוח ה'פועל בעוז ובחירוף הנפש – יש לזה טעם ומטרה קדושה להגיע לחירות ולגאולת ארצנו, ארץ אבותינו, כמו כל עם שלוחם על ארצו".
הרב יצחק שולזינגר זצ"ל נפטר ב- 1956 כבן 52 בלבד, ואך טבעי היה ששנתים לאחמ"כ הגיע בנו הצעיר והמוכשר רבי משה מרדכי שולזינגר ללמוד במרכז הרב. אולם תקופה קצרה לאחר הגעתו הוא סולק מהישיבה, ועבר ללמוד בישיבת סלבודקא בבני ברק שם הפך לתלמיד מובהק של רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל בעל 'חזון יחזקאל' ולימים לת"ח חשוב שספריו 'משמר הלוי' על רוב מסכתות הש"ס (ג / 5 / 710) נחשבים לספרים למדניים משובחים ונלמדים ע"י רבים. הרמ"מ היה בעל השקפת עולם חרדית-קנאית ובדרשותיו היה תוקף בחריפות סטיות מחשבתיות בתוך העולם החרדי ומחוצה לו. בתשל"ד הוא הוציא חלק מחדושי אביו בשם "לקוטי יצחק תנינא" ובהקדמה הוא מספר על דמותו המופלאה של אביו ושקידתו העצומה, ומספר גם על שנותיו הראשונות בארץ:
"ובא לארה"ק ביום י"ג תמוז חרפ"ד ולמד בירושלים עיה"ק כעשר שנים עד לנישואיו, ואפילו בירושלים המלאה שקדנים ומתמידים לתפארת היה לחידוש נפלא בזמנו. ושמעתי מזקני ירושלים שעדיין זוכרים אותו בחור חמד נעים הליכות המכונה ר' יצחק ראדינר על שם ישיבת ראדין אשר משם בא. שהיה למד כל יום בשתי משמרות כל משמר עשר שעות כלומר עשרים שעות במעל"ע בשני המשכים כ"א של עשר שעות, ורוב הזמן היה עומד על רגליו או מהלך בביהמ"ד הלך ושוב וגמרתו בידו ומוציא הלימוד בפיו במתיקות נפלאה. כי חיים הם למוצאיהם למוציאיהם בפה עירובין דף נ"ר ע"א ויהי לפלא".
אז עכשיו אתם כבר יכולים לפענח בעצמכם את הקודים" "למד בירושלים" = בישיבת מרכז הרב. "מהלך בבית המדרש" = אולם הישיבה של ישיבת מרכז הרב. בתשמ"ב הוציא הרממ"ש את הקונטרס 'חיי אברהם' לזכרו של סביו הרב אברהם חיים צ'ציק זצ"ל שאתו פתחנו את הבלוג.
זכותם של מרן הראי"ה זצ"ל ושל משמשו הצדיק רבי אברהם חיים צ'ציק , ואהבת עם ישראל ארץ ישראל ותורת ישראל שלהם תגן עלינו ועל כל ישראל. אמן.