בתרנ"ב 1892 נולד בפרשבוג הרב הלל אונסדורפר (להלן הר"א). בבחרותו למד בישיבת פרשבורג אצל מורו המובהק רבי עקיבא סופר אב"ד פרשבורג, ואצל המהרי"ץ דושינסקי (לימים גאב"ד העדה החרדית בירושלים) וגדל והתעלה בתורה. כשהוקמה אגודת ה"מזרחי" בפרשבורג, היה הרב אונסדורפר מהרבנים המעטים בסלובקיה והונגריה שהצטרפו לתנועה, הוא אף פעל להקמת אגודות נוספות של התנועה בערים נוספות בסלובקיה.
ב1920 מונה לרבה של קהילת 'לושוניץ' בסלובקיה. הר"א נודע כת"ח גדול שהתכתב עם גדולי דורו במו"מ של הלכה, וכתב חדו"ת רבים בהלכה ובאגדה. אולם הוא לא הסתגר רק בד"א של הלכה ועסק בכל צרכי הצבור הרבים העביר שיעורים לחברת “צעירי אמוני ישראל” לנוער, בשבתות ובימי החול. עסק ללא לאות במעשי חסד וצדקה, הר"א היה 'איש אשכולות' מרשים. בנוסף לגדלותו בתורה שימש גם כמוהל, שוחט ובודק, בעל תפילה בעל קול טנור מרשים, בעל מנגן, נואם בחסד עליון, בעל קורא מעולה ומומחה בדקדוק.
בתקופת השואה אגר הרב מזון רב מהשוק השחור לצורכי קהילתו, אף על הסכנה הרבה שבדבר. בכסלו תש”ג הוא דרש לפני צאן מרעיתו ועודדם בדברים הבאים:
“מלאכת ‘הוצאה’ בשבת מורכבת משני חלקים, עקירה והנחה. אם לא בוצעה הנחה, אזי לא חייבים גם על העקירה. בימים אלו מלאים לבבות ישראל בצער רב על אודות ה’עקירה’ מהבתים, העקירה מהמשפחות, … העקירה מהקהילות, בתי הכנסת ובתי המדרש שב’שטעטלאך’. כל יחיד כל כך רווי בצרותיו וסאת יגוניו, עד כדי שבדרך הטבע איננו מסוגל לקלוט שה’עקירה’ אינה אלא חצי פעולה – בדרך ל’הנחה’ בארץ חמדה טובה ורחבה!”.
הרב גורש עם קהילתו לאושוויץ ומשם הוא נשלח למחנה הריכוז גינסקריכן, שם נפטר בז’ בטבת תש”ה. רעייתו הרבנית נפטרה במחנה הריכוז ברגן בלזן בבניסן תש”ה. שלשה מילדיהם נספו בשואה וחמישה ניצלו. הבן אהרן שרד את השואה ועלה לארץ כאן פרסם את הספר 'בית הלל' בו הוא מספר על בית הוריו ודמותו של אביו הגדול, ואת ספור קורותיו שלו בימי השואה. בין השאר הוא מספר שם על כניסתו של הר"א לגטו לושונץ, על פי עדותה של בת דודתו הגב' רחל מנדלסון:
"כשנכנס אבינו זצ"ל לחצר הגטו בלושונץ. בלי זקן ופיאות, בלי הלבוש הארוך ובלי המגבעת הרבנית רחבת השוליים עם קסקט פשוט לראשו, עם צרור מטלטלין דל בידו ובתוך חפציו נשא אתו ספר תורה קטן. כלי מילה וסכין שחיטה קטן. אנשים הביטו בו, הביטו זה בזה, הלבבות נצבטו, זה הפנה את פניו בכה, וזה החזיר פניו בכה במבוכה רבה וגעו כולם בבכי חרישי. "ותָּהם כָל הַעִיר עֲלֵיהֶן וַתֹּאמַרְנָה הַזֹּאת נֶעָמִי" (רות א' י"ט). רחל חביבתי? – פונה אבינו אל בת אחותו האהובה, שאיתה גדלנו בחצר אחת – את לא מכירה אותי? הליטוף האבהי הרך והחם שלו לא הרגיעו אותה, דברי נוחם של אבינו, מילותיו שניסו להפיח בטחון ותקווה לימים אחרים טובים יותר, לא איחו את הלבבות השבורים. עוד ועוד צרב הכאב והותיר אצלה פצע שלא הגליד עד היום. רישומו של המראה הזה, סיפרה רחל, הפך בעיניה ללא הפוגות את הסמל לרוע הגזירה, הגלות וההגליה והתפוררותם של קהילות הקודש. רחל הייתה ילדה קטנה כשיצאה לגלות עם משפחתה, משפחה גדולה ומיוחסת והיא עצמה בת תלמיד חכם, נותרה לבדה מהשריפה הנוראה. היא נשארה האחת והיחידה מכל המשפחה שנספו במחנות ההשמדה."
לקריאה נוספת על הרב אונסדורפר הי"ד, כדאי לקרוא בערך "הדרך לקניין תורה ולאהבת ישראל / הרב הלל אונסדורפר הי"ד". באתר הנפלא "תורתך לא שכחתי" המביא מתולדותיהם ודברי תורתם של רבנים שנספו בשואה:
בנו של הרב אונסדורפר טוביה אונסדורפר עלה לארץ הצטרף להגנה ולחם במלחמת השחרור ונהרג בקרבות לטרון.
הבן צבי (הרש) עלה לארץ והקים בה משפחה. את בנו הבכור קרא בשם: הלל, ע"ש אביו הרב הלל אונסדורפר הי"ד. הלל החל ללמוד בישיבת 'כרם ביבנה' אולם לאחר תקופה קצרה עזב את הישיבה והתגייס לשרות מלא במסגרת הנח"ל. במסגרת שרותו הוא הוצב ב'מוצב המזח' שהיה חלק מקו המוצבים 'קו בר לב' שעל גבי התעלה. מיד עם פרוץ המלחמה הופגז המוצב ע"י הכוחות המצריים בארטילריה כבדה ונסיונות חדירה של חיילי קומנדו מצריים קומץ הלוחמים ניהלו קרב גבורה במשך 8 ימים, כמה חיילים נהרגו ורבים נפצעו. לאחר שהיה ברור שהכח שנשאר לא יוכל לעמוד מול כוחות האויב הוחלט על כניעה. בספר "הלל ממוצב המזח" שנכתב על הלל אונסדורפר ז"ל מסופר על הליך הכניעה כך:
"בשבת בצהריים, שמונה ימים מאז החלה המלחמה, יצאו אנשי המזח באור הצהריים לחצר המוצב. הלל צרר בתרמילו הקטן תפילין, סידור ותנ"ך, ומיהר לבונקר, שם היה מוובשבת בצהריים, שמונה ימים מאז החלה המלחמה, יצאו אנשי המזח באור הצהריים לחצר המוצב. הלל צרר בתרמילו הקטן תפילין, סידור ותנ"ך, ומיהר לבונקר, שם היה מונח ספר התורה, הרים אותו בתחושת קדושה עילאית, והצמיד אותו אל חזהו. חש, כי ספר התורה הזה הוא ששמר על חייהם עד כה, והוא גם שישמור עליהם הלאה, בדרך
הלא נודעת שאליה הם עומדים ללכת. ארי גסנר ניגש, נשק למעיל הארגמן של ספר התורה. "ארי", אמר לו הלל, "שיהיה לך ברור – הספר הזה ישמור עלינו יותר משנשמור אנחנו עליו". ארי הניד בראשו. וכך, כשהספר חבוק בזרועותיו, ניגש הלל אל מפקד המוצב ארדינסט ושאל אותן את השאלה ששאל כמעט את כולם: "שלמה, מה אתה מציע – לקחת את הספר או להשאיר אותו פה עם ההרוגים?"מ ארדינסט השיב: "תעשה מה שאתה מבין".והלל הבין שהוא צריך לקחת את הספר אתו. הוא החזיק את הספר בחזקה, ואט אט החלו חיילי המוצב להתקבץ סביבו. אולי רצו לחוש באותה שעה קשה איזשהו קשר לנצחי, למוחלט. משהו שיסייע להם להתגבר על תחושת האפסיות והחידלון שהיתה לכל אחד מהם. אותה הרגשה שחש כל אדם ברגע של אובדן כל תקווה, כאשר נשמטת כל פיסת קרקע מוצקה מתחת לרגליו. וכך, במוצב המזח ששבת מן הקרב, שנכנע, עמדו מעבר מזה חיילי צה"ל – ומעבר מזה קציני הצבא המצרי. אלה במבט כבוי בעיניהם, ואלה עם חיוך של ניצחון בעיניהם. והיו עמם כל הפצועים, חלקם חבושים בשארית חומרי החבישה של המוצב, חלקם מדדים בכאביהם. אביחיל נתמך משני צידיו בידי חבריו, פסע באיטיות אל מול המצרים והעיתונאים. היה זה צילום טוב. אנושי. בדיוק מה שעורכי החדשות מעבר לים תובעים במפגיע לקבל. והם צילמו אותו מכל הזוויות. וצילמו גם את החייל הבלונדיני, זיפי זקן של שבוע ימים על פניו, שהחזיק בידיו את החפץ המוזר. הלל וספר התורה. תמונה שעברה במהירות לכל רחבי תבל, והיוותה סמל למלחמה הנוראה ההיא. ארדינסט התבונן בשיירה העגומה הזו – ולבו נמלא גאווה, למרות הנסיבות. גאוה לנוכח ספר התורה הצועד בראש בידיו של הלל, אחריו החילים הפצועים כשהם צועדים על רגליהם, ואינם נישאים באלונקות, כפי שבקשו במפורש, וסוגרים את השיירה החיילים הבריאים, כשראשם זקוף, ואינו מושפל. לא, הרהר ארדינסט, האנשים שלי אינם הולכים כצאן לטבח, אלא כחילים גאים".
על ההתלבטויות האם לקחת את ספר התורה איתם לשבי, מספר גם: אביחיל פלד, בן ישיבת שעלבים שנשלח למוצב המזח לקראת הימים הנוראים לארגן את התפילות, נקלע לקרבות נלחם נפצע קשה מאד, ונלקח גם הוא בשבי. בשנה שעברה הוציאו אביחיל וחברו לספסל הלימודים שלום וסרטייל ספר מרתק בשם "בין גזרי ים סוף" בו הם מספרים את חוויותיהם כלוחמים ובני ישיבה בחזית הדרום במלחמת יום כיפור, וכך מספר אביחיל פלד:
"בינתיים עבר מישהו ושאל-התייעץ, האם כדאי להיכנע. הבעתי את דעתי, שאכן כדאי, כי האפשרות השנייה שעמדה על הפרק הייתה להילחם עד הכדור האחרון, ומי יודע אם מישהו היה נשאר חי. הוחלט להיכנע. הלל אונסדורפר פנה אליי ושאל מה לדעתי כדאי לעשות עם ספר התורה שהיה במוצב. כדרכם של יהודים השבתי בשאלה: "ומה עם ההרוגים שלנו?" תשובתו הייתה שהמצרים לא מאשרים לנו לקחת אותם איתנו. אמרתי לו: "אם כך, תשאיר את ספר התורה איתם. איננו יודעים מה צופן העתיד וכיצד יתנהגו עם ספר התורה". בשונה מעמדתי, הלל החליט את ההחלטה הנכונה, ודאג לקחת את ספר התורה איתו, וכשהוא מחובק עם התורה הלך בראש המחנה, בראש כל קבוצת הלוחמים. תמונתו הולך לשבי כשספר התורה בידו התפרסמה בכל רחבי העולם, ולאחר שנים רבות חזר ספר התורה לישראל."
אם כן כמו סבו הרב הלל אונדסדורפר הי"ד, שלקח עמו ספר תורה קטן לגטו בשעתו, כך גם נכדו הקרוי על שמו הלל אונסדורפר לקח גם הוא אתו ספר תורה לשבי המצרי. אולם בעוד הסבא הי"ד הלך עם ספר התורה וקהילתו להשמדה, הנכד זכה להילחם כאן בארץ על תקומת ישראל וכשהשתחרר מהשבי החליט להקדיש את חייו לתרומה רוחנית לעם ישראל. הוא חזר לישיבה למד לרבנות, הפך ל"הרב הלל אונדסדורםפר" וכיהן כרב הראשון של קיבוץ 'בית רמון' שבגליל התחתון. ב נהרג בי"ז שבט תשנ"ג נהרג הרב הלל בתאונת דרכים כשהוא בשיא כוחו כבן 40 בלבד.
בחלקו הראשון של הספר הנ"ל מספר ר' שלום וסרטייל את הסיפור המרגש ומעורר המחשבה הבא:
"בתקופה שלפני המלחמה היה עם ישראל מפוצל ומפולג, ערב בחירות – אלה אומרים "שלום עכשיו!" ואלה אומרים "גאולה עכשיו!", "We want Mashiah now". סיפר ידידי הרב יהושע בן-מאיר:
במלחמת יום כיפור שימשתי כרב צבאי באוגדה ברמת הגולן. זו הייתה מלחמה נוראה. הקרבות והאירועים היו קשים ביותר. ראינו את המוות מדי יום ביומו מול עינינו. בישיבת מרכז הרב חונכנו שהגאולה הולכת ומתקדמת, לכן מחַיִל אֶל חָיִל, ואילו במלחמה זו הייתה תחושה של נסיגה. המכה היתה נוראית, והכאב עז. חשתי באותם ימים קשים צורך עז בבירור אמוני עמוק על מקומה של מלחמה קשה זו במהלך הגאולה. לאחר חודשיים של לחימה בשטח, ללא מקלחות, בתנאים קשים ביותר, קיבלתי שחרור קצר. הגעתי לירושלים. השעה הייתה מאוחרת מאוד, שתיים בלילה, אולם אני חשתי צורך עז לדבר עם ראש הישיבה, הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, והחלטתי לפנות תחילה לביתו. נקשתי בהיסוס על דלת הבית ברחוב עובדיה. הרב הציץ בעינית של הדלת, פתח מיד את הדלת ואמר: 'תן לי את המסמך! חשבתי שבוודאי הרב מחכה למסמך כלשהו מהצבא, וכי הוא אינו מזהה אותי מכיוון שאני מלוכלך. לכן אמרתי: "הרב, אני יהושע בן מאיר". "כן, כן" – אמר הרצי"ה – "תביא את המסמך!" לא ידעתי על מה הרב מדבר. הרב נתן לי יד, הכניס אותי לחדרו, הושיב אותי על כיסא, ואמר: "תראה לי את הנייר". אמרתי שוב: "הרב, אני יהושע בן מאיר מהישיבה". "כן", אמר הרב, "המסמך, המסמך, הבא לי את המסמך!" לא הבנתי כלל על מה הרב מדבר. עדיין חשבתי שאינו מזהה אותי בשל הלכלוך, ולכן שוב שאלתי: "הרב, על- איזה מסמך הרב מדבר? " הרב אמר: "אתה. הרי יש לך הסכם עם הקדוש ברוך הוא איך תבוא הגאולה, והוא שינה את ההסכם. אז תראה לי את ההסכם, נראה מה כתוב – ונחליט". שמעתי את הרב, ואז, בפעם הראשונה מאז פרוץ המלחמה, פרצתי בבכי, בכי ששיחרר בי כאב ומתח שהצטברו מהמאורעות הנוראיים שבהם נכחתי. נדהמתי שהרב קלט אותי מהר כל כך, וכי באותן שניות מאז שהסתכל בעינית הדלת עד שפתח את הדלת, זיהה הרב את הבעיה שלי, וידע מה הפתרון. הרב ישב איתי במשך שעה ארוכה, אולי שעתיים הוציא ספרים, ולפני העיון בהם אמר: "ושמא לא קראת ואם קראת – לא שָׁנִיתָ! ואם שָׁנִיתָ – שמא שכחת? לא כך למדנו!". הספר הראשון שהוציא היה פירוש "רבנו בחיי" על התורה, שבסוף פרשת שמות מפרש את דברי משה: "לָמָה הַרַעתָה לָעָם הַזֶּה", שם הוא מציין במפורש, שבגאולה העתידה יהיו קשיים רבים, הרב הוציא מהר"ל וכוזרי ומדרש, וחזר והזכיר מקורות שונים. לאחר שעתיים של שיחה חשתי שאני יוצא מחוזק, חמוש בכוחות להמשך הדרך. המסר חד כתער, הגאולה איננה מתקדמת ומתנהלת לפי המחשבות האנושיות הקטנות של בני אנוש, אלא לפי רצון הבורא. תפקידנו הוא לצפות לגאולה ולישועה ולעשות כל שביכולתנו למען קירובה, אך לא "להכתיב", כביכול, לריבונו של עולם את קצב ההתקדמות"
בימים אלה יצא לאקרנים הסרט "המזח" המספר את סיפורו של מוצב ה"מזח" ובחורף תשודר גם סדרת הטלויזיה בת חמישה הפרקים "המזח", המספרת את ספור הגבורה של 'מוצב המזח' ודרכו בעצם את ספור מלחמת יום כיפור בכללה, בהכנת הסדרה השתתפו חילי המוצב ולוחמים בחזית הדרום שליוו את המפיקים והשחקנים בספוריהם ובתמיכתם. אגב, השחקן המגלם את דמותו של הרב הלל אונסדורפר נקרא הלל אטיה והוא בוגר ישיבת ההסדר בתקוע.
השנה יציינו במערכות שונות את "חמישים שנה למלחמת יום כיפור" וגם אנחנו בעז"ה נחזור לכתוב על ביטוייה השונים בספרות התורנית ובספרות ספרי הזכרון והעדות.
ולבסוף כדאי לכם צפות בסרטון קצר שלפניכם על הרב הלל אונסדורפר ז"ל, שהוכן לקמפיין עבור גיוס לתרומות לקריאת בית הכנסת החדש של קיבוץ בית רמון – "היכל הלל" על שמו.