היום י' כסלו ימלאו שבעים שנה לפטירתו של הגאון הרב איסר זלמן מלצר זצ"ל (1870-1953). (להלן: רא"ז). הוא נולד בעירה מיר ובזכות כשרונותיו הגאוניים והתמדתו יוצאת הדופן התקבל בגיל 14 ללמוד בישיבת וולוז'ין. בישיבה התקרב בעיקר לר' חיים סולוביצ'יק והיה שותף כתלמיד צעיר ליצירת שיטת הלימוד הבריסקאית. בתקופת לימודיו בישיבה הצטרף לאגודת הסתרים 'נס ציונה' שעסקה בתוכניות לעליה והתיישבות בארץ ולאף רכשה אדמות בחדרה. בקובנה שבליטא חי גביר גדול אוהב תורה בשם: הרב שרגא פייבל פרנק, הוא נפטר צעיר ובצוואתו ציווה להשיא את ארבעת בנותיו לת"ח מובהקים, ואכן האלמנה גולדה מילאה את הצוואה בשלמות כאשר השיאה את בתה הבכורה לרב משה מרדכי אפשטיין ר"י סלבודקא, את בתה השניה בילא הינדא לרא"ז, את הבת השלישית לרב ברוך יהושע הלוי הורביץ רבה של אלקוסט, ואת הבת הרביעית לרבי שפטל קרמר מגדולי התורה בארה"ב.
בזמן אירוסיו עבר ללמוד בישיבת ראדין, אצל החפץ חיים. הוא שכר חדר אצל קצב שפרש את העורות שהפשיט מבהמותיו, בחלון חדרו של הרב מלצר. הרב מלצר שהיה חולני ורגיש, נחלש בגלל הריח והחיידקים, אך סירב לעזוב ולפגוע בפרנסת הקצב. עקב זאת הוא חלה בשחפת וחזר לבית הוריו במיר. הוא שלח מכתב למשפחת כלתו על מצבו הרפואי ושישקלו את המשך השידוך. משפחת כלתו שלחה לו מימון לטיפול רפואי, ובד בבד לחצה על הכלה שתבטל את השידוך. הכלה סירבה לוותר עליו, על אף התחזיות הפסימיות של הרופאים. החפץ חיים בירך אותה שהוא יאריך ימים, ואכן בלחצה השידוך המשיך ולאחר שחזר לאיתנו הם נישאו. וזכו לשנים ארוכות של חיים ביחד, מתוך זוגיות מופלאה כפי שתשמעו בהמשך.
לאחר נישואיו בגיל 24 בלבד, התמנה לראש ישיבה בסלבודקה יחד עם גיסו הרב אפשטיין, ולאחר שלש שנים עבר לכהן כראש ישיבת סלוצק, ולאחמ"כ גם לרבה של סלוצק. ב1925 עלה לארץ והתמנה לר"י ישיבת עץ חיים, תלמידי הישיבה בני הישוב הישן נקשרו מאוד לרבם החדש וקבלו ממנו את דרכי העיון הישיבתי נוסח ישיבות ליטא. בארץ הפך לאחד ממנהיגי היהדות החרדית וחבר מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל, ובשנותיו האחרונות אף שימש כנשיא המועצה וכיו"ר ועד הישיבות בארה"ק.
עד גיל מבוגר יחסית לא פרסם רא"ז ספרים, והיה עסוק מאוד בהרבצת תורה לתלמידים ולא התפנה להעלות על כתב את חידושיו, אולם ב1928-9 בהיותו כבן 58 הפתיע את העולם התורני בהוציאו את חידושי הרמב"ן על מסכתות התלמוד בשני כרכים, עד אז היו החידושים למסכתות השונות בספרים נפרדים במהדורות ישנות שלא ניתן היה להשיגם, הרא"ז ליקט את כולם והגיה אותם ע"פ כת"י, השטמ"ק וגם הגהות מדעתו.
בספר החשוב והמרתק: בדרך עץ החיים – מתוך פעלו של מרן רבי איסר זלמן מלצר (מ / 8 / 30) שכתב נכדו של רא"ז – ר' ידעאל מלצר ז"ל, הוא מביא את הדברים שאמר חתנו הגדול רבי אהרן קוטלר זצ"ל בהספדו על רא"ז על אודות מפעל הוצאת חדושי הרמב"ן ע"י רא"ז:
"בענין הרמב"ן שקבל את העול הכבד על עצמו, הרעיון היה שלו ואף את העול לקח על עצמו. והוא עשה זאת למרות שהיה טרוד מאד בלמודי הישיבה ובעוד טרדות רבות. הגהת הרמב"ן היתה עבודה קשה ביותר, על אף שהיתה לו לרא"ז השגה גאונית מאד בכל זאת היה צריך לעיין ולהתייגע ממש בכל דיבור ודיבור. אך כוונתו היתה לשם שמים להפיץ את תורת הרמב"ן על מנת שירבו הלומדים את תורתו כאשר יהיו דבריו מרוכזים ומקובצים כדברי הרשב"א, ושיהיה מוגה! וכן כדי לגרום נחת רוח לנשמתו הקדושה של הרמב"ן. והנה גאון המחדש חידושים הרי מתייגע בדרך כלל על חידושיו שלו וכותב את ספריו עצמו, ואולם הוא דחה את כתיבת חידושיו וסידור ספריו ועסק בכתביו של הרמב"ן אף עיקר גדול היה אצלו, שהיה מצטער על כבודו הגדול של הרמב"ן שאין לומדים את תורתו כפי שצריכים היו ללמוד, וויתר על זמנו וכוחותיו לצורך זה ומי בדורותינו עשה כזאת ומי שמע".
אולם כפי שמסופר שם בהמשך, דווקא מתוך העיסוק בתורתו של הרמב"ן ובזכותו זכה רא"ז גם להוציא את דברי תורתו וחידושיו הוא:
כאשר טרח בהגהות הרמב"ן אמרה לו רעייתו מרת בילא הינדא: 'שמוני נוטרה את הכרמים כרמי שלי לא נטרתי' מפני מה אינך מוציא לאור ספר משלך ובו דברי תורה שחידשת אתה? השיב לה רבנו לרעייתו, בזכות זה שהנני טורח להגיה את הרמב"ן ולהוציאו לאור עולם אזכה בע"ה להוציא לאור אף ספרים משלי. ראה זה פלא הנני כבר אדם מבוגר עוד מעט אגיע לגיל זקנה ורק עכשיו הנני מדפיס את חדושי בספרי 'אבן האזל'. "בצעירותי" כך אמר רבנו "לא היו לי הרבה חידושי תורה, אמנם היו אלה חידושים טובים. אבל באמת מעטים, גם שיעורים טובים היו לי, אבל ספר משלי לא היה לי הודות לזה שקבלתי עלי להגיה את חידושי הרמב"ן, עמדה לי זכותו ונפתחו בפני שערים חדשים. בזכות העבודה הגדולה שהשקעתי בכתבי הרמב"ן זכיתי להוציא לאור עולם את חידושי בספרי 'אבן האזל' בזכות הרמב"ן!"
א"כ רא"ז תלה את הוצאת כרכי 'אבן האזל' על הרמב"ם המלאים וגדושים מחידושי תורתו בכל מרחבי הש"ס, בכך שטרח ועסק בהוצאת חדושי הרמב"ן לאור, וממשיך ר' ידעאל ומספר:
"רבנו שח פעם לתלמידו רבי שמעון זלזניק, שכאשר קורה והינו מתקשה במשהו בשעת אמירת השיעור, הינו מזכיר בלחש את הרמב"ן! וזכות עבודתו בהגהת חידושי הרמב"ן עומדת לו והקב"ה עוזר לו מיד"
בהמשך מביא ר' ידעאל, גירסה מעט שונה, של הרקע להוצאת 'אבן האזל' וגם בגרסה זו מעורבת הרבנית בילא-הינדא:
"מפני מה הדפיס את ספרו אבן האזל? מספר רבי שמשון אפשטין נכדו של הגאון רבי משה מרדכי אפשטין זצ"ל שבמסיבת ארוסיו השתתף אף רבנו וסיפר כיצד כתב את ספרו הגדול אבן האזל על הרמב"ם. כאשר יצא הכרך השני של הספר 'לבוש מרדכי' מאת גיסו הגאון רבי משה מרדכי אפשטין שאלה אותו רעייתו הרבנית בילא-הינדא: מפני מה אינו כותב אף הוא ספר? השבתי לה כך: שלי אין חידושים ואין לי מה לכתוב. "כיצד זה יתכן לאחר שנים כה רבות שהנך ראש ישיבה עדיין אין לך חידושים משלך"? הוסיפה ושאלה הרבנית בילא הינדא. "אמנם יש לי חידושים, עניתי, אבל מעטים הם, זעיר פה זעיר שם ולכדי ספר לא יגיעו" "אם כך" עמדה הרבנית בילא הינדא על דעתה "תדפיס את מה שיש לך ויהא זה אפילו גליון דפוס אחד בלבד, וכאשר תוסיף ותחדש תוכל להדפיס מדי פעם גיליון דפוס נוסף, ובמשך הזמן יהא זה ספר גדול רב כמות ורב איכות". שמעתי בקול רעייתי הוסיף וסיפר רבנו, והדפסתי גיליון דפוס אחד, ולאחר מכן המשכתי והוספתי עד אשר יצא ספרי 'אבן האזל' הכל בזכותה של הרבנית 'בילא הינדא'! כעת הנני נוהג להשיא עצה זו אף לאחרים אם אין בידך חידושים כדי ספר הדפס לפחות גליון דפוס אחד, וכאשר יהיו בידך עוד חידושים הדפס גם אותם וכך בסופו של דבר תחבר ספר שלם" סיים רבנו את דבריו.
הרבנית לא נתנה רק את הדחיפה הראשונית, אלא גם הייתה מעתיקה את כתב ידו הקשה של רא"ז במכונת כתיבה ומתקינה אותם לדפוס. ומספר ר' טוביה פרשל שהיה מפקד בהגנה במלחמת השחרור, שבזמן המלחמה רא"ז נפצע ברגלו מפגז (הוא היה בן 77!) והרב והרבנית ירדו זמנית לפ"ת להחלמה ומנוחה, "הרבנית הייתה עסוקה ביישור ניירות עטיפה על מנת שיוכלו להמשיך ולכתוב את דברי התורה, מכיוון שנייר הכתיבה אזל מן השוק".
לגבי שיטתו המיוחדת של רא"ז בלימוד מומלץ לקרוא את הפרק: רבי איסר זלמן מלצר, הפרק האחרון בספרו החשוב של הגרש"י זוין זצ"ל. אישים ושיטות (מ / 7 / 10), ונביא משם כעת רק שלשה קטעים קצרים:
"העבודה החשובה ביותר של מפרשי הרמב"ם היא להצילו מהשגות הראב"ד. הגרא"ז אוחז בדרך רבו רבי חיים סולוביציק ז"ל לא ל'הציל את הרמב"ם' אלא לבאר את שתי השיטות ולהבין את שורש המחלוקת שביניהם. כך נוהג רבי איסר זלמן בכל מקום שהוא נפגש בהלכה שיש עליה השגת הראב"ד, עתים הוא מרחיב את השיטות, שניהם הרמב"ם והראב"ד הולכים לשיטתם במקומות אחרים"
ועל כללים שביסס רא"ז בהבנת שיטת הרמב"ם:
"וקו אופייני שאינו מצוי בישיבות ור"מיהן לחקור על דרכו של הרמב"ם. הרי כלל שחידש (=רא"ז) וביסס אותו במקומות שונים: הרמב"ם רגיל לסמוך על המפורש בתורה שבכתב ואינו מזכיר פרטים הלכתיים ידועים אם הם כתובים בתורה. וכבר כתב רבנו בהקדמתו מבאר באבן האזל דלכן קרא ספרו 'משנה תורה' שיהא אדם קורא בתורה שבכתב תחילה ואחר כך קורא בזה ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה מתוך כך מיישב הוא כמה קושיות שלו ושל קודמיו על השמטות הרמב"ם"
ועוד נקודה שיכולה לעניין במיוחד את תלמידי ישיבת הר עציון ומכללת הרצוג:
"ואף זו נקודה מיוחדת לרבי איסר זלמן בקשר עם תורה שבכתב, רגיל הוא לעסוק בפסוקים! כלום ראיתם מימיכם גאון ויושב בישיבה בימינו, שבתוך משא ומתן הלכתי יביא בתורת ראיה או קושיא פסוק מקהלת?! באבן האזל מתוך בירור והסבר דעת הרמב"ם שבמדברות ויערות אין קניין חזקה מועיל מפני שחזקה אינה אלא בדבר העומד לאותה ההשתמשות כגון 'ינעל גדר ופרץ' – בחצר ובית, ו'חרש זרע ונטע' – בשדה, "מה שאין כן ביערות שאינם עומדים לכך". הוא שואל על הסבר זה מפסוק מפורש בקהלת "עשיתי לי בריכות מים להשקות מהם יער צומח עצים" והרי השקאה היא אחת מקניני החזקה (ורואים שהיא שיכת גם ביערות) ? אין השאלה נשארת בלי תשובה מהמחבר. אבל מה שמעניין אותנו כאן היא עצם הקפיצה מקנין חזקה לקהלת ולא קפיצה מפולפלת ומסודרת אלא ישרה ופשוטה. ויש והוא מביא פסוק מפורש בתורה וכל הקושיות שטפלו על הרמב"ם נופלות"
רא"ז היה כל ימיו איש אגודת ישראל, וכאמור אף עמד בראש מועצת גדולי התורה שלה בסוף ימין, אולם בחיי הראי"ה קוק זצ"ל הוא התקרב אליו מאוד וראה בו את גדול הדור, וגם יחסו להקמת מדינת ישראל היה חיובי ביותר, כפי שמובא בספר בדרך עץ החיים:
"בדברי הספד על רבנו אמר רבי יצחק איזיק הלוי הרצוג: בסיום דברי לא אמנע מלהביע מילים אחדות בנוגע להתקשרות נפשו של אותו גאון עולם וצדיק הדור ז"ל לציון בית חיינו. ידוע שהוא היה קשור בכל נימי נפשו לארה"ק כבר בהיותו בחור צעיר, תלמיד הישיבה בוואלז'ין וידוע שאחרי חתונתו השקיע את הנדוניה שלו ברכישת אדמה בחדרה. מה שאני אספר זוהי חוויה אישית בקשר לצד זה של אישיותו הגאונית והמוסרית המופלאה. מעשה זה היה דומני לפני שלוש עשרה שנה בערך. כשנשמעה לראשונה הצעה ע"ד החלוקה ודובר אז על חלק זעום שכאילו עמדה ממשלת בריטניה להציע לפנינו בתור מדינת ישראל. אני הייתי אז נגד החלוקה והצטרפו אלי אישים ידועים בישוב שיזמו לצאת במחאה פומבית גדולה. לשם כך הוצע לכנס ישיבה חשובה של רבנים וב"ב בביתי. לפתע פתאום בא אלי הגאון ז"ל כשהוא כולו רועד בבקשה נפשית עמוקה שלא להמשיך בתנועה האנטי-חלוקתית ההיא. זכורני מקצת דבריו" "דבר שלא היה לישראל – כלומר מדינה – זה קרוב לאלפיים שנה, ועתה מציעים זאת לפנינו, אם כי במידה זעומה לעת עתה, נא ונא שלא לדחות. ניכר שזה מן השמים" (ח"ב עמ' 525).
רא"ז היה סבא של הרבנית מרים עמיטל אשת מורנו הרב עמיטל. בבית הרב והרבנית מונחות על השיש בסלון שתי תמונות: תמונת ה"סבא" – רא"ז זצ"ל, ותמונת ה"דוד" הגאון ר' אהרן קוטלר זצ"ל.
בספר באמונתו (מ / 8 / 153) על מורנו הרב עמיטל. מסופר סיפור מיוחד על הקשר בין הסבא הגדול למורנו הרב עמיטל, החשוב ביותר במיוחד בימים אלה של מלחמת ישראל שבה נלחמים בין השאר אלפי בני ישיבות ההסדר. הרב עמיטל בהיותו חייל במלחמת השחרור כתב בעלון 'מורשת' ביטאון בית הכנסת של גדוד 79 מאמר "מכונן" שבו הוא עסק בתפקידו של החייל הדתי בצבא ובקשיים שאיתם הוא מתמודד, ופנה בקריאה לרבני ישראל לעסוק בשאלות ההלכתיות הנוגעות לצבא, וכך מסופר בספר:
"המאמר "דרכנו", או בשמו המלא: "לדרכו של החייל הדתי במלחמת הקוממיות", הפך למניפסט. הוא היה המאמר הפרוגרמטי-ההלכתי הראשון שבחן את צה"ל כצבא יהודי, ותכניו הותירו רושם עצום בעולם הישיבות ובציבור הדתי באותם ימים. יותר מכל מלמדת על כך תגובה אחת, תגובתו של הרב איסר זלמן מלצר למאמר: הוא בכה. כאשר שאלו אותו מקורביו מדוע הוא בוכה, הצביע על המאמר, ואמר: "עד עכשיו היה לנו אורח-חיים לחיי היום יום והלכות מלכים להלכתא למשיחא – בא יוד'ל שלנו ומלמד אותנו שהלכות מלכים גם הם הפכו לאורח חיים!" דברים נרגשים אלו נאמרו על ידי ראש ישיבת "עץ חיים", אחד מגדולי הציבור החרדי באותם ימים".
פטירתו של הרב מלצר בי' כסלו תשי"ד, הצטרפה לשורת פטירות של שלשה גדולי ישראל בתוך כחודשיים וחצי בלבד: הראשל"צ הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל בכ"ד אלול תשי"ג, החזון איש בט"ו בחשוון תשי"ד, והג"ר איסר זלמן מלצר בי' כסלו תשי"ד. הצטרפות פטירת שלשת גדולי ומנהיגי הדור תוך תקופה קצרה, השאירה רושם עז בציבור הדתי והחרדי. הרב שלמה ברין הפנה אותי לצוואתו של הרב אי"ל שטיינמן זצ"ל שכתב בצוואתו כך "כבר כמה פעמים התעוררתי וכתבתי צואה, הראשונה בשנת תשי"ד אחרי שנסתלקו בזמן קצר ג' גדולי ישראל זכרונם לברכה". הרב שטיינמן זצ"ל היה אז בן פחות מארבעים ובכ"ז לאור הרושם העז שהותירה בו הסתלקות שלשה גדולים בזמן קצר כתב צוואה. בהתחלה חשבתי שכונת הרב שטיינמן היתה לשלשת הגדולים הנ"ל, אולם לאחר מחשבה נוספת ולאור שיוכו המגזרי של הרב שטיינמן נראה יותר שכוונתו הייתה לחזו"א, לרב מלצר ולרב אליהו דסלר זצ"ל בעל ה'מכתב מאליהו' שנפטר בכ"ד טבת תשי"ד. בתוך חדשים וחצי מפטירת החזו"ש ורא"ז. הרב שטיינמן עצמו האריך ימים ונפטר כעבור שישים ושלש שנים בגיל מאה ושלש!
זכותם של שלשת גדולי הדור תגן עלינו ועל כל ישראל.
ולבסוף כדאי לצפות בסרטון הקצר שלפנינו, ובו שני ספורים קצרים על רא"ז שמספר הרב דוד קלוו מישיבת היכל יעקב, המדגימים את מידותיו התרומיות ואישיותו האצילית שקדמה לתורתו וחכמתו.