אנו נמצאים עדין בתוך השלושים לפטירתו הפתאומית של יקירנו ר' מוישה רוזנפלד ז"ל ('מוישה' – כך היה כינויו בפי כל וכך אף נכתב במודעת האבל) וקשה מאד לעכל את הסתלקותו הפתאומית, וכפי שאמר אחד מן המספידים "מוישה – נדם" זאת ממש סתירה! מוישה היה ידיד של אמת לספרית הישיבה והיה לו חלק חשוב בביסוסה והפיכתה למה שהיא. הרגשות סוערים והזיכרונות החיים גועשים, אבל ננסה להכניסם לסד מסוים של זמנים ומעשים.
מוישה נולד ב1951 בגבעתיים להוריו אליעזר ופנינה רוזנפלד ניצולי שואה מהונגריה, הבית היה רווי באהבת תורה, אהבת העם הארץ וכבוד גדול למורשת יהדות הונגריה יחד עם ציונות והתחדשות. כשהגיע ר' מוישה לגיל תיכון החליט ללמוד בישיבה התיכונית החדשה בכפר מימון ובכך לשלב לימוד עם חלוציות שילוב שאפיין אותו גם בהמשך חייו. הר"מ שלהם בישיבה היה הרב יעקב שטיגליץ לימים הרב יעקב אריאל שליט"א. לאחר סיום לימודיו ב'כפר מימון' בחר מוישה להמשיך את לימודיו בישיבה החדשה בגוש עציון והצטרף למחזור ב של ישיבת 'הר עציון'. הוא התחבב מאוד על רבני הישיבה וחבריו והיה הרוח החיה בכל יוזמה ופעילות, בישיבה נזרעו זרעי הידידות רבת השנים שלו עם מנהל ומיסד הישיבה מושה מושקוביץ (מושקו) ז"ל – ידידות שהתחזקה והעמיקה בהמשך, לאחר לימודיו בישיבה פנה לעסוק בחינוך בישיבה התיכונית 'אור עציון' ובנה את ביתו ב'מרכז שפירא' באותם שנים התחבר לראש הישיבה הרב דרוקמן זצ"ל וגם אתו שמר על קשר חזק בהמשך השנים. את מלאכת החינוך עשה עם כל הנשמה והעניק לתלמידיו מאהבת התורה העם והארץ הגדולה שלו ומהסקרנות והלהט שאפינו אותו – ישנם תלמידים מאותם שנים ששמרו על קשר אתו עד לפטירתו. במקביל החל ללמוד בחוג לספרנות ובמהרה נשאב לעולם הספרים העתיקים היהודים בחיבור נפשי עמוק ובאהבה אין קץ שרק התרבתה והלכה במשך השנים.
ב1987 הוציא את ספרו הראשון 'עתיקים ונדירים' (פ / 5.3 / 32) שהוא "מדריך וקטלוג לספרים עבריים עתיקים ונדירים. החלק הראשון הוקדש לאינקונבולים, דפוסי איטליה, ספרי חסידות, ודפוסי פולין ורוסיה, דפוסי המזרח ירושלים וצפת. בפתח הספר הסביר מוישה את הצורך שהביא אותו לכתיבתו:
"לפני כשנה, בעת היותי בעיר אמשטרדאם, הוזמנתי לבקר בבית מסחרו של מר מאייר, מגדולי סוחרי הספרים העבריים העתיקים והיודאיקה, בעולם. שם, על מדף מיוחד, ראיתי כמה וכמה, 'מדריכים' לאספני אמנות שונים, לאספני מטבעות עתיקים ועוד. תוך כדי עיון באחד הקטלוגים אמר לי מר מאייר, רק בנושא ספרים עבריים עתיקים אין עדיין קטלוג מסודר, איש הישר בעיניו יעשה'. מר מאייר נפטר מאז, ודבריו היו כנראה מתוך נסיונו הרב בנושא. גם בבתי המסחר הגדולים בלונדון, של ספרים עתיקים (לא עבריים), דומה היה לי שקיים איזה שהוא 'סדר' במחירי ספרים, לפי הנושא, או שנת ההדפסה של הספר. אולם אין ספק שהספר העברי אינו דומה ל'אספנות' גרידה, באשר מדובר בספרים קדושים לעמינו, שתוכנם חשוב לנו, ולכל ספר: "היסטוריה' משלו. ספרי קבלה וחסידות קדושים או ספרי תלמוד עתיקים אינם עתיקות' סתם. אין ספק שמעבר קדושתם של הספרים, הרי שבעצם העובדה שעברו 'תלאות' וצנזורים, שריפות ושמד, הרי הם בבואה של העם שממקורו יצאו, ולכן כל אחד הוא חשוב. ועל חשיבותם של הספרים העבריים גם בעיני מי שאינו מבין בקדושתם, תעיד העובדה שכל ספריה מכובדת בעולם, ומוזיאונים חשובים, מתפארים בספרים העבריים העתיקים. כשראיתי את הספרים העבריים במוזיאונים הגדולים (כמו פלאנטין' מוזיאון באנטוורפן, ובבריטיש מוזיאון, ואף ברומא), אמרתי בליבי, שהספר העברי ניצח את כל מי שהתנכל לו, ולכל מי שרצה בהשמדתו"
אין כמו מילים נרגשות אלו לתאר את הרגש והיחס של מוישה לספר העברי. וממשיך מוישה וכותב:
"לפני כמה שנים בעת שהתחלתי להשתמש ב"מחשב ביתי", אגרתי בתוכו מידע רב מתוך אותם מכירות פומביות, וכן מרשימות שהציעו למכירה. כאן גיליתי לראשונה, את הפער במחירים. ספרתי זאת לידידי האספנים, ורבים מהם היו מבקשים את שירותי בבדיקה, כמה נמכר ספר זה או אחר והיכן. כאן עלי לציין שהמידע על תוצאות המכירות הפומביות ועל מחירי הספרים בשוק, שנמסר לי מהסוחרים, היה תמיד 'לא מדוייק' בלשון המעטה, ומגמתי. למדתי להכיר את הספורים על המחירים הגבוהים במכירה הפומבית, שאחרי יום גיליתי שחלק ניכר מהספרים שם לא נמכרו, ובעלי המכירה (זה קרה בארץ) הציעו את הספרים שוב למכירה. כל מיני ספקולציות', אשר יצרו בלבול במחירי הספרים. אז, גמרתי בדעתי לנסות ולהעביר את המידע, אולי בתוספת של מידע ביבליוגראפי והפניה אל מאמרים וספרים העוסקים בדפוסים העבריים השונים. אחת הבעיות בהערכת הספר העברי היא, חשיבותו, נדירותו, וההיסטוריה שלו (שריפות ספרים, צנזורה וכו'). בספרי זה אנסה לרכז מעט מהמידע אשר ברשותי, כדי שיוכל לשמש את המתעניין בספרים העבריים העתיקים. הצורך בספר זה, כך אני תקווה, יובן עם השלמתי גם את החלק השני, שיעסוק בדפוסי תוגרמה (קושטא, שאלוניקי, איזמיר ואדרניאופול) לובלין, קראקא ופראג, ודפוסי אשכנז הרבים (אמיד, באזל, הנווא, ועוד). בספרי זה איני עוסק כלל בספרי התפילות למיניהם, הגדות של פסח, ולוחות שנה, להם אקדיש פרקים מיוחדים בספר הבא"
בתשנ"ב הוציא מוישה את ספרו השני "הדפוס העברי מראשיתו עד שנת התש"ח. (פ / 5.3 / 62 – חדר ספרנים) בספר המפואר הוא רשם את כל 1079 מקומות הדפוס העבריים שהיו בכל העולם, ובכל מקום את שנת ההדפסה ושם הספר הראשון. ובחלק השני הוא הביא צילומי שער של כל אותם ספרים. ברשימה נפרדת הוא מביא 52 "מקומות שגויים" דהיינו ספרים שהדפסתם יוחסה למקומות מסוימים ובאמת נדפסו במקומות אחרים. בשער הספר הוא כתב:
"על גלגוליו של הספר העברי, ועל "מזלו", ניתן בהחלט לכתוב ספרים רבים עבי-כרס, נדמה, שאין דומה לו, לספר העברי בהסטוריה מלאת תלאות והתנכלויות אשר בסופו של דבר יצא וידו על העליונה, שריפות- ספרים, גזירות, צנזורים ו"זיקוקים", כולם לא יכלו לו, ואולי ממנו שאב העם היהודי את כוחו לשמירת הקשר הרצוף במסורת המקורות. תחילה, נעשה הדבר בכתב יד, אך עם המצאת הדפוס, הודפס הספר הראשון ע"י המדפיס גוטנבורג שאמנם לא היה יהודי, אך למרבה הפלא ספרו זה היה התנ"ך כמובן. בערך כ-15 שנים לאחר מכן החלו בהדפסת ספרים עבריים. הספר העברי היווה ומהוה גם כיום, חוט מקשר בין קהילות ישראל בעולם. הוא הקשר ההלכתי המאפיין את רוח ההלכה בין כל פזורות ישראל, והוא המחזק את רוח העם בכל מקום שהם.
מעניינת במיוחד היא עבודת ההדפסה העברית, שהיתה קיימת בכל היבשות בעולם. ברוב הארצות התרבותיות, החל מסוף ימי הביניים, פעל דפוס עברי, או הדפיסו ספרים באותיות עבריות ספרי תנ"ך רבים, נדפסו במקומות שונים בעולם, באותיות עבריות, או בשילובם בתוך הטכסט. ספרי "דקדוק" עברי, נדפסו גם על ידי לא-יהודים, מתוך רצון לחקור ולעסוק בלשון העברית. אין ספק שיש ענין מיוחד בגילוי ספרים, שנדפסו עם אותיות עבריות, גם אם לא נדפסו ע"י יהודים. דבר זה היה מקובל בימי הביניים, גם ע"י מדפיסים שהדפיסו ספרים עבריים לצורך מסחרי, וגם ע"י מדפיסי ספרים לאטיניים, או תנ"כים, לשימוש כלל עולמי, בעיקר ככלי עזר במחקרם על העולם היהודי ושפתם העברית.
סיפורים מופלאים, ידועים על גלגוליהם של בתי דפוס עבריים, ואותיות עבריות יצוקות לצורך מעשה דפוס, אשר לעיתים, נדדו יבשות, כדי שיוכלו להדפיס בהם. דוגמאות מיוחדות ומעניינות הם: בית הדפוס של משפחת שונצינו, שנדד למקומות רבים על פני אירופה, תורקיה וצפון אפריקה, בית הדפוס והאותיות של משפחת שחור, אשר נדד גם הוא במרכז אירופה, ועוד רבים אחרים. כמה וכמה ספרים נתגלגלו ונדפסו בשניים או אפילו בשלושה בתי דפוס רחוקים זה מזה (כגון: ספר נועם המדות ח"ב, אשר כפי שנכתב בשער, החלה הדפסתו בשאלוניקי-בבלקן. המשך ההדפסה בליוורנו שבאיטליה, וסוף הדפסתו בנא אמון – שבמצרים, וכל זה במאה ה-19!) בוודאי מעניינת מאד התעלומה של בתי הדפוס העבריים בספרד ובפורטוגל, אשר עד עתה לא באה על פתרונה, היכן בדיוק פעלו בתי דפוס אלו ואילו פריטים הדפיסו בהם (ראה לדוגמא: מונטלבן טולידו, ספרד), שאלות אלו יישארו קרוב לוודאי בגדר תעלומה שנים רבות.
בתקופה שבה הדפסת ספר היה תהליך ארוך וקשה של לימוד טכניקת הדפוס, רכישת מכבשי דפוס ונייר יקר, יציקת אותיות ועבודת הכריכה, פעמים, לא הבנתי, את כדאיותו של הקמת דפוס עברי במקומות נדחים. בערבות מנג'וריה (חארבין), ביערות דרום אמריקה (פארה), בקינגסטון שבג'מייקה ובמחנה העצורים בגיל גיל שבקניה, במאדרס שבהודו וברושנהי שבמרכז רוסיה האסייתית! במעט, בכל מקום בעולם! הדבר נותר עד היום לפלא בעיני, בעיקר כאשר גיליתי עיירות נידחות מאד, בהם פעל בית דפוס עברי. סיפור מעניין כזה ארע לי בעת שהגעתי לעיירה נדחת בחבל "עלזס", שבצרפת. בכפר קטן ששמו "גבווילר", אצל יהודי ממשפחת גרומבך, שהתגוררה דורות רבים בעלזס, שמעתי סיפור מעניין על בית הדפום של משפחת דרייפוס, שפעל בכפר קטן זה בתחילת המאה ה-20. במקום נכח גם אביו הזקן, אשר אישר את דבריו בנענוע ראש, וכדי להוכיח את דבריו, הראה לי ספר עברי אשר נדפס שם. כאשר נסעתי בנסיעותי הרבות בכבישי "מזרח גרמניה" לשעבר, או בכפרים הנדחים בצ'כוסלובקיה או בהונגריה, פגשתי שוב בתופעה זו של עיירות קטנות ונידחות, אשר בהם הדפיסו ספרים (בעיקר ספרי תפילה ולימוד עבריים), ולא הבנתי כדאיות העניין. במקומות רבים, כאשר לא הייתה אפשרות או עדיין לא ידעו את טכניקת הדפוס, הדפיסו בדפוסי "ליטוגרפיה" – אבן ושיטות אחרות"
אז, כפי שוודאי שמתם לב – ר' מוישה נסע בכל העולם להתחקות אחרי ספרים יהודים, ולהחזירם ל'בעליהם החוקיים – העם היהודי, ולא במקרה כונה ע"י רבים ה'אינדיאנה ג'ונס של הספר העברי' והוא כינה את עצמו 'צעיר המשתלח – מוישה בן אליעזר רוזנפלד איש ירושלים'. לשם השגת מטרה קדושה זו הוא ידע לפתוח את ליבם של מחזיקי ספרים וספרנים, ובמקרה הצורך גם לתת מעט בקשיש או להבריח גבולות. אולם חוץ מהאדרנלין שבנסיעות והגילויים, היה לו גם את הסבלנות לשבת לאחר מכן ולבצע גם את העבודה המדעית הסאזיפית של הרישום המדויק והקפדני, לתקן את הטעויות הרבות שמצא בקטלוגים שונים שקדמו לעבודתו ולהוסיף עליהם כהנה וכהנה, כפי שהוא מספר בעצמו בהמשך:
"בשנת ה'תשמ"ז, כאשר קיבלתי על עצמי עבודה זו במסגרת לימודי אצל מורי ד"ר מ. גלצר, באוניברסיטה העברית בירושלים, פעלתי בדרכו ובשיטתו של פריימאן, וליקטתי את שמות הערים ומקומות ההדפסה עפ"י קטלוגים ורישומי ספריות ומאמרים, אולם עפ"י הצעתו של ד"ר גלצר, יצאתי לחפש כל ספר נרשם, כדי לוודא שאמנם הרישום מדויק, וגיליתי מה רבות הטעויות, וכמה חיוני למצוא כל ספר ולבודקו. ביקרתי באוספים ידועים בעולם, בספריות חשובות ואצל סוחרים, במקומות רבים אחרים. והשתדלתי לצלם כל ספר חשוב לעבודתי זו. וכך נולד ספר זה. ניתן בהחלט לומר, שבכל יבשה או איזור, השתמשו המדפיסים בסגנון הדפסה זהה, ואין ספק שלכתב היד העברי שהיה נהוג במקום היתה השפעה על צורת האותיות שיצקו המדפיסים. יש אם כך, בהחלט זהות בסוג האותיות שהשתמשו כמעט בכל דפוסי מרכז אירופה, עד המאה ה-17, וכן זהות ודמיון בדפוסי ספרד ופורטוגל שלפני הגלות (ה'רנ"ב-1492), וכן בבתי הדפוס בצפון אפריקה, או בבתי הדפוס ברוסיה פולין. יוצאת מהכלל היתה איטליה. באיטליה, כתבו באותיות מרובעות אשכנזיות ובאותיות בינוניות איטלקיות. לעומת זאת הדפיסו שם רק בראשית הדפוס באותיות אלה, אולם תוך זמן קצר, עברו להדפיס באותיות ספרדיות. אותיות ספרדיות אלה, נתקבלו לבסוף גם בדפוסי מזרח אירופה ומקובלות בדפוס העברי עד לימינו אנו".
באותם שנים שעבד מוישה על ספרו הנ"ל, שקד הביבליוגרף ר' ישעיהו ונינוגרד ז"ל על כתיבת שני הכרכים של 'אוצר הספר העברי' שהם רשימת הספרים שנדפסו באות עברית מראית הדפוס בשנת רכ"ט (1569) עד שנת תרכ"ג (1863). (פ / 5.1 / 45) בין השניים נוצרה ידידות קרובה של אהבה ו'שיגעון' משותפים ובפתח הספר מודה בן השאר ישעיהו ל "ידידי מר משה רוזפלד שדיווח לי על כל חידוש שהתגלה לו במסגרת עבודתו על ספרו הדפוס העברי מראשיתו עד שנת התש"ח". החברות בין השניים הפכה לשותפות והחל מ1996 החלו השניים לעבוד יחדיו ב'מכון לביבליוגרפיה ממחושבת' וב 2006 הוציאו גרסה מורחבת וממוחשבת של אוצר הספר העברי שכוללת גם ספרים שנדפסו משנת ה'תרכ"ג (1863) ועד שנת ה'תש"ח (1948). הגרסה הממוחשבת של אוצר הספר כוללת גם צילומי שערים ומידע מתעדכן על הספרים. ניתן לקרוא על ה'אוצר' בבלוג של זאב גלילי 'הגיון בשגעון' ברשומה ציידי הספר העברי בנוסח "אינדיאנה ג'ונס". בנוסף לשיגעון ה'ספרים' שיירת ר' מוישה בשרות החוץ בעולם, עסק בפעילויות עלומות לטובת עם ישראל ומדינת ישראל, הקים חברת סטרטאפ ועוד ועוד מפעלים של אדם שידע היטב שהיום קצר והמלאכה מרובה!
תרומתו של ר' מוישה לספרית ישיבת הר עציון לא תסולא בפז. ראשיתה הייתה כאשר קלטה הספריה את ספריתו של הגאון הרב ישככר תמר זצ"ל בעל העלי תמר על הירושלמי, בספריה היו גם ספרים עתיקיים רבים, ור' מוישה הוזמן לתרום מנסיונו וידיעותיו לייעץ כיצד לשמרם ולקטלגם, ויחד עם מנהל הספריה דאז אהרן ביג'ל בוצעה המשימה על הצד המקצועי והטוב ביותר.
התרומה המרכזית של ר' מוישה לספריה הייתה העלאת הספריה החשובה והותיקה של ק"ק עץ חיים אשכנזי באמשטרדם. הקהילה היהודית האשכנזית באמשטרדם קמה בראשית המאה ה-17, ב1671 היה בנתה בית כנסת גדול ובו ספריה ובית מדרש. בספריה נאספו ספרים עתיקים וחשובים בני מאות שנים חלק גדול מדפוסי אמשטרדם ורבים נוספים מדפוסים אחרים מכל רחבי אירופה. לאחר השואה הקהילה לא שבה לגדולתה, באחת ממסעותיו ביקר מוישה בספריה והתידד עם הספרן והצליח לשכנע את נציגי הקהילה שהבית הטוב ביותר לספריה הוא 'ספרית הר עציון בהרי יהודה' שם תונצח הקהילה החשובה לדורות. האוסף הגיע לישיבה בתש"ן – ומנה כ1700 כרכים חשובים, נבנה חדר מיוחד עבורו המהווה הנצחה מכובדת לקהילה המפוארת עץ חיים (אשכנזי) אמשטרדם ולמורשתה. מאז שולבו בחדר זה כל הספרים שיצאו לאור עד לפני השואה, וספרים עתיקים שנתרמו מתוך עזבונות. וכן את אוסף הפקסמיליות הגדול 'גנזי יעקב' ע"ש בוגר הישיבה ר' יעקב ברין ז"ל. כיום מכיל החדר כאלפיים שש מאות ושמונה עשר כותרים, שהם שלושת אלפים שבע מאות תשעים ושלושה כרכים – כן ירבו!
על האוסף המיוחד כדאי לקרוא בעבודתו של הספרן הראשי שקלט את הספריה וטיפל בהנגשתה ר' אהרן ביג'ל: דפוסי אמשטרדם מהמאות 17-18 מספריית בית המדרש עץ חיים האשכנזי מאמשטרדם, הנמצאים באוסף הספרים הנדירים של ספריית ישיבת הר עציון.
סיפור בפני עצמו הוא הבאתם לספריה של ספרים 'ניצולי שואה', והראשון שבהם הוא סט המשניות שנדפס באמשטרדם תמ"ה (1685) ונמצא בביתו של אחד מראשי הנאצים ימ"ש, וזה ספור המעשה: באחד ממסעותיו לאירופה הגיע למוישה למנזר בגרמניה סמוך לברגהוף שיש בספריתו ספרים עתיקים בחיפוש אחרי דפים של ספרים עבריים שהוכנסו בכריכות של ספרים נוצרים, הנזיר הספרן אמר לו שיש לו דבר מעניין מאוד להראות לו, והוציא מארון נעול סט של ששה סדרי משנה שנמצא בבקתת הנופש של הרמן גרינג שר"י ומוטבעת בו חותמתו האישית. כשחזר משה רוזנפלד לארץ הוא סיפר לרב עמיטל זצ"ל את הסיפור, הרב עמיטל התרגש מאוד ושאל את משה "אז למה לא הבאת את הספרים לישיבה"? מוישה לא הבין וענה "אבל הם של ספריית המנזר", הרב עמיטל חזר ושאל שוב "אבל למה לא הבאת את הספרים? ר' מוישה התבונן ברב ואמר "הבנתי" בפעם הבאה שהזדמן מוישה לאירופה הוא ביקר שוב באותו מנזר וביקש מהספרן לראות שוב את הסט משניות "של גרינג" הנזיר הוציא את הכרך הראשון מהארון הנעול והראה אותו למשה, משה הסתכל בספר והחל לצעוק על הנזיר "אתם לא מתביישים, לא מספיק מה שעשיתם ליהודים בכל השנים, מסעי הצלב, הגרושים, הפוגרומים והשואה – ועכשיו אתם גוזלים גם את הספרים שלנו! אין לכם בושה?!" הנזיר ההמום הקשיב והתבונן במשה הזועם, ואז קם הניח את מפתחות הארון ויצא מהחדר. מוישה פתח את הארון לקח את המשניות והביא אותם לביתם ה'אמיתי' בספרית ישיבת הר עציון – ועד היום הם מונחים בחדר הספרנים שלנו, ומספרים את סיפור נצחיותו של העם היהודי ותורתו – שלא ינוצחו לעולם!
הסיפור השלישי הוא ספור הבאתה של 'ספרית אייכמן' לישיבה. שכחתי להגיד אבל בנוסף לידענות העצומה, וליצר ההרפתקנות, ר' מוישה היה גם 'מספר נפלא' אני לא רוצה לקלקל יותר ופשוט ניתן לר' מוישה לספר את הסיפור בעצמו כפי שסיפר באירוע הפרידה מר' אהרן ביג'ל בעת יציאתו לגמלאות, לפני פחות משנה. אני ממליץ בכל פה גם למי שלא נוהג לצפות בסרטונים שאורכם יותר מ 5 דקות, לחרוג ממנהגו ולהקדיש כמחצית השעה לצפיה באחד הסרטים שבטוחני שישאיר בו רושם עז, ואולי יזכה ותדבק בו מעט מזעיר מן האהבה הגדולה שרחש האיש הגדול והנלהב ר' מוישה רוזנפלד ז"ל לספרים העבריים, מחבריהם, מדפיסיהם רושמיהם שומריהם ולומדיהם – יהי זכרו ברוך!