(דגל שמחת תורה מגרמניה)
כזכור בתקופת מגפת הקורונה (ימ"ש) התעוררה בעיה לגבי יכולת קיום מנהג ההקפות בשמחת תורה, ולכן יצאתי לסובב ולהקיף מעט בספרים לבדוק מה מקור המנהג, והיחס אליו.
ישנו ספר שיצא לאור בתרכ"ב (1862) בשם: דברי קְהִלֹּת – המודיע מנהגי תפילות ק"ק פרנקפורט על המאין עליון יכוננה ושאר קהילות אשכנז ההולכות אחריה. ונוסף לכל מנהג טעמו בהערות מִשֶּׁלִּי , המחבר הוא: שלמה זלמן בן מ"ה אהרן יחיאל גייגר זללה"ה. הרב גייגר הנ"ל היה אחיו הגדול של אברהם גייגר שהיה מראשוני תנועת ההשכלה ומאבות הרפורמה.
במנהגי "שמחת תורה" כותב הרב גייגר בדברי-קהילות את הדברים הבאים:
וזאת לדעת: בפ"פ (=בפרנקפורט דמיין) ובכל המדינות הנוהגות מנהג אשכנז אין מקיפין בשמחת תורה עם ס"ת לא בלילה ולא ביום. אך עתה חדשים מרחוק באו להקיף בביהכ"נ כמנהג פולין לאור הנר, אבל אין זה דין ישן שדעת זקנים נוחה ממנו. כי הם אומרים "מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה ואין כל חדש תחת השמש, ולא תחת החזן ולא תחת הרב, בתוך חבורה הנוהגת כשורה, ומחזקת התורה, הכתובה והאמורה, הלא מחכמי אשכנז גזורה: "לא תקיפו בשירה ובזמרה, כי זה מחוקי אנשי אמונה טפלה לעבודתם הזרה, ובארצכם לא תעשו כן בעבודתכם היקרה, הקדושה והטהורה, כי אם לכו בדרך הישרה". וגם אנכי מוסיף, להזהיר ולהטיף: אף אם החנווני מקיף, כל הישר הולך לא ילך אחריו להקיף, אך ילך בדרך אבותיו, וירבו ימיו ושנותיו"
בעותק הספר הנ"ל הנמצא בספריית הרב ישכר תמר זצ"ל שבספריית הישיבה, רשם הרב תמר את ההערה המדהימה הבאה (מצ"ב הצילום):
"שמעתי מאת הרב ליפנסקי ז"ל דומ"ץ דפפד"מ. שהמחבר התכוון להרה"ג רש"ר הירש ז"ל שיסד בזמנו הקהילה הנפרדת הידוע שנתפרסמה אחר זמן לתהילה, ורש"ר הירש היה זמן מועט חנווני או סוחר, והוא הנהיג הקפות בקהילתו, והמחבר שהיה מתנגדו קורא לו בלשון זה. ישכר תמר, תל אביב".
א"כ לפי דברי הרב גייגר מנהג ההקפות יובא מפולין ע"י הרש"ר הירש לגרמניה, והוא יוצא בחריפות נגד הבאת המנהג החדש, ואף רואה בו מנהג זר המושפע מחוקי עבודה זרה.
על דבריו אלו, יש להעיר מספר ההערות:
1) כמובן שהמנהג להקיף את הבימה ז' פעמים עם ס"ת, מושפע מהמנהג להקיף בהושענא רבא את הבימה עם ארבעת המינים. שהוא זכר למקדש. ומדוע להחשיבו כמנהג ע"ז?
2) לרב גייגר היה פשוט שמנהג ההקפות יובא לגרמניה מפולין, ואכן המקור להקיף עם סה"ת ז"פ הוא מהאר"י הקדוש ועם התפשטות קבלת האר"י הגיע לארצות המזרח ולמזרח אירופה. אולם יש מקורות עתיקים מימה"ב לכך שהיה מנהג להקיף את הבמה עם סה"ת פעם אחת גם במערב אירופה.
אחד המקורות החשובים ביותר לבירור מנהג אשכנז הקדמון, הוא ספר המנהגים לרבי יצחק איזיק מטירנא (נפטר בסביבות 1425) שבו הוא מתעד בעיקר את מנהג אוסטריך (יצא בהוצאה חדשה ע"י מכון ירושלים) הוא היה חברו של המהרי"ל שספר המנהגים שלו מהווה את המקור העיקרי למנהג אשכנז המערבי. במנהגי שמחת תורה כותב רבי יצחק איזיק מטירנא, את הדברים הבאים: "שחרית הש"ץ מתחיל נשמת… הלל וקדיש שלם, אתה הראית. וביש מקומות אומר אותה גם בלילה לפני הוצאת ס"ת. ומפקין כל ס"ת שבארון וש"ץ אומר שמע ישראל אחר גדלו ועומד אצל המגדול ואומר אנא ה' הושיעה נא כאמש רק שאין מסבב המגדול"
בספר הנפלא תולדות חג שמחת תורה שכתב הביבליוגרף אברהם יערי ויצא בהוצאת ממוסד הרב קוק (זמין באוצה"ח). הוא מעיר את ההערה הבאה: "מכאן משמע שבלילה באותן הקהילות שהוציאו הספרים גם בלילה, היו מסבבין את המגדל פעם אחת, כלומר, הוציאו את הספרים, עיקפו את המגדל, והכניסום מצד שני. ואילו ביום הוציאו הספרים עד למגדל ואמרו אנא ה' וכו, ולא סיבבו, כי הניחו שלשת הספרים לקריאת היום, והשאר חילקו לקהל לקריאה חבורות חבורות, כדי שהכל יוכלו לעלות לתורה. ואלו במקומו של ר' אייזיק טירנא, באוסטריא, לא הוציאו ספרי התורה בלילה כלל, כבימי רבו ר' אברהם קלויזנער".
אולם נעלם מעיניו של יערי, שמספר שורות לפני כן, כותב רבי יצחק איזיק טירנא עצמו: "שמחת תורה מעריב את יום השמיני. תפילה וקדיש כדאמש ואז מפקין כל ס"ת שבארון וש"ץ נוטל ס"ת אחת ומתחיל אנא ה' הושיעה נא אלהי הרוחות ב' או ג' חרוזות ומסבב את המגדל והעם עמו עם הס"ת… ואז גוללין ומחפשין וזאת הברכה בס"ת ראשונה, ובשניה בראשית, ובשלישית למוסף ביום השמיני בפנחס. ומנהג באלו המקומות לקרות כל הנדרים. ומזמרין זמירות"
דהיינו במקומו של רבי יצחק איזיק שחי באוסטריה היה נהוג לסובב עם הס"ת את הבימה פעם אחת בלילה. כלומר שהמנהג לסובב את הבימה עם סה"ת הוא קדום והיה נהוג במקומות מסוימים במערב אירופה, הרבה לפני שהאר"י ותלמידיו הנהיגו להקיף ז"פ.
ישנו מכון חשוב בשם: מכון מורשת אשכנז, בראשות הרב בנימין שלמה המבורגר שליט"א, השם לו למטרה לברר את מנהגי קהילות יהודי גרמניה, להראות את שורשם בהררי קודש, ולשכנע את צאצאי יוצאי קהילות אלו לחזור למנהגם המקורי. הם מוציאים לוח שנה עם כל מנהגי בית הכנסת, ושם במהדורת תשפ"א הם כותבים:
"ריקודים בתוך בית הכנסת לא היו נהוגים בדורות שלפנינו. מאז ימות רבותינו הראשונים נהגו באשכנז לצאת במחולות שיר לכבוד התורה, בשעות אחר הצהרים של שמחת תורה, סביב מדורה בחצר בית הכנסת, בלא לטלטל את ספרי התורה ובלא לקפץ עמם. היו עורכים שולחן לצד המחוללים וכל החפץ בכך היה מטיב את לבו במיני תרגימא ומשקה המונחים שם. בדורות האחרונים בטלה שמחה זו בצו השלטונות, שאסרו על עריכת מדורות מפני חשש דליקות ושריפות. מני אז לא היו מנהגי מחול קבועים בשמחת תורה בקהילות אשכנז. יש שלא רקדו כלל, ויש שבליל שמחת תורה יצאו במחולות באולמות מיוחדים, ויש שבאותו לילה עשו הקפות עם מחולות בבית הכנסת עם קריאה לילדים, זה בכה וזה בכה"
נמצאנו למדים שיהודי גרמניה ראו בטלטול ספר התורה והקיפוץ עמהם בזיון לס"ת (ואולי אף חוק ע"ז..) אולם שמחו לכבוד התורה במחולות סביב המדורה…
ונסיים, במנהג מיוחד שמצאתי שנהגו בקהילת וירצבורג אשר בגרמניה, ונרשמה בספר: לקוטי הלוי מאת הרב נתן במברגר רבה של וירצבורג. "בשחרית מדליקין כל הנרות בבית הכנסת, ואחר ההלל מוציאים כל הס"ת שבהיכל ומעמידין בתוכו נר. ועושין הקפות בס"ת ג' פעמים" וכן נזכר במנהגי בית הכנסת דקהל עדת ישראל בברלין שהיו נוהגים להקיף בלילה וביום ג הקפות. א"כ יש כאן מנהג נדיר ולא מוכר להקיף ג' פעמים! מה לדעתכם פשר המנהג? בשלמא ז"פ – כנגד הקפות של הושענא רבא, הקפות יריחו, ושבע המידות הבנין הקבליות: חג"ת נהי"ם. פעם אחת בלבד – לכבוד התורה ושכל הציבור יוכלו לראות (ואולי לנשק), ואולי גם כנגד הקפות של המזבח בימי החג הראשונים. אולם מה פשרם של ג' הקפות? מדוע דווקא ג' וכנגד מה?
ואם ב"יקים" ושמחת חג עסקינן. יסלחו לי היקים שבינכם, אבל אינני יכול שלא לסיים בסיפור המתקשר לנושא: יש לי גיס שאביו "יקה" אמיתי. הוא מספר שבפורים הוא יושב בסעודה לחוץ ומתבונן בשעון ואומר עוד 10 דקות לשקיעה ב"ה נשאר רק עשר דקות לשמוח…
לפני כשנתיים אירע לעם ישראל אסון כבד ב'שמחת תורה', מענין לציין שזה איננו הטבח הראשון שנערך ביהודים בעיצומו של שמיני-עצרת, וישנה אגדה על טבח נוראי שנערך ביהודי קרקוב בעיצומם של ההקפות, כפי שמספר הרב יהודה לייב פישמן מימון זצ"ל בספרו 'חגים ומועדים' ( ל / 1.6 / 014):
מנהג שכזה לבטל לחלוטין מחצית מההקפות לתמיד, מתאים יותר לגלות שבה "ערבה כל שמחה" וברור שאיננו רוצים להנהיג כמותו כאן במדינת ישראל ראשית צמיחת גאולתנו, אולם בקהילות שונות נהגו בשנה העברה ואולי ינהגו כך גם השנה להקדיש את אחת ההקפות או חלקה לזכר נרצחי טבח שמחת תורה תשפ"ד הי"ד. ויהי"ר שלא ישמע עוד שוד ושבר בגבולנו ונוכל לשמוח כראוי לכבודה של תורה "כי היא לנו עוז ואורה" בשבע הקפות מלאות ושמחות כנהוג ברוב קהילות ישראל זה מאות בשנים. ומכיוון שביו"ט אסור לצלם, ומאחר ובקהילות אשכנז המערבי לא נהגו את מנהג ההקפות השניות (מנהג שהתחדש בארץ עפ"י האר"י) אני נאלץ לערוך תפנית של 180 מעלות ולסיים בסרטון ההקפות השניות בחסידות 'תולדות אהרן'.
חג שמח, ובשורות טובות.