היום הסתיימו ימי השבעה על פטירת הרבנית ד"ר שרה דרוקמן ע"ה (1933-2024) אשת חבר ושותפה מלאה לכל מפעלי התורה והחסד של בעלה הגדול הרב חיים דרוקמן זצ"ל, ומפעל אדיר של תורה חסד וקירוב לבבות בפני עצמה. על בית הוריה של הרבנית מספר אלישיב רייכנר בספרו: הנני – סיפורו של הרב חיים דרוקמן (מ / 8 / 260) את הדברים הבאים:
"שרה נולדה בשמחת תורה תרצ"ד בירושלים. אביה, יעקב נחום אפשטיין, שנודע לימים כאבי המחקר התלמודי בארץ, נולד בבריסק שבליטא כבן יחיד להוריו והתייתם מאביו בגיל 14. הוא למד בישיבת מיר וכבר בגיל 15 נחשב לעילוי. לאחר מכן למד באופן עצמאי בבתי מדרש שונים עד שפנה ללימודים אקדמיים באוניברסיטת ברן שבשוויץ. הוא הוסמך כדוקטור בפילולוגיה שמית, פילוסופיה והיסטוריה, ואז החל לעבוד בברלין שבגרמניה. משנת תרפ"ב כיהן אפשטיין כפרופסור בבית המדרש הגבוה לחוכמת ישראל בברלין. ידידו הסופר ש"י עגנון תיאר את אפשטיין לימים במילים הבאות: "לבו היה רחב ופיו היה מלא חוכמה, משניות וספרי וספרא ותוספתא, מדרשי הלכות ומדרשי אגדות ועוד ועוד, כל התורה כולה כפי שנמסרה לנו על ידי חכמינו ז"ל". כמה ראשי מוסדות אקדמיים בעלי שם חיזרו אחריו, ביניהם גם הישיבה יוניברסיטי בניו יורק שהבטיחה לו משכורת מכובדת. אך פרופסור אפשטיין סירב להזמנה מארה"ב ונענה דווקא להזמנתו של נשיא האוניברסיטה העברית בירושלים שקרא לו להקים את המכון הגבוה ללימודי היהדות ולכהן בו כפרופסור. אפשטיין עלה לישראל עם פתיחת האוניברסיטה בניסן תרפ"ה ועבד בה כמרצה וחוקר במשך 26 שנים עד פרישתו לגמלאות. מעבר לעבודת ההוראה הוא ערך שנים רבות את כתב העת למדעי הרוח "תרביץ" ופרסם עשרות ספרים ומאמרים. מפעלו הספרותי הגדול היה הספר "מבוא לנוסח המשנה", שמשמש עד היום ספר יסוד לכל מחקר מדעי של הספרות התנאית והתלמודית. בשנת תר"ץ, בגיל 52, חמש שנים לאחר שעלה ארצה, נשא פרופסור אפשטיין לאישה את ציפורה לבית דה-בר, שעלתה לבדה מהולנד ולמדה באוניברסיטה שפות יוונית ורומית. הזוג הקים את ביתו בשכונת תלפיות בירושלים, לאחר מכן עבר לשכונת טלביה ומשם לשכונת רחביה. בית משפחת אפשטיין היה בית פשוט וצנוע ופתוח לתלמידיו הרבים של פרופסור אפשטיין, ביניהם גם שרידי שואה שראו בבית זה את ביתם היחידי. שלושה ילדים נולדו לבני הזוג אפשטיין: חיים, שרה ויסכה".
כאמור שרה גדלה בבית גדול של תורה וחכמה, אביה הרי"נ הלוי אפשטיין היה גדול חוקרי התלמוד בדורו ומייסד תחום חקר המשנה והתלמוד באוניברסיטה העברית ובארץ בכלל. מפאת שקידתו ומסירותו למחקריו נישא רק בגיל 52! והקרים יחד עם רעיתו צפורה בית של תורה חכמה וחסד ואף זכו לשלשה ילדים. שרה גדלה בבית זה וספגה את האהבה לתורה וחכמה מגיל צעיר, אבל כייאה לרוח הזמן והתקופה לא הסתפקה בכך, כפי שממשיך ומספר שיבי רייכנר ב'הנני':
"שרה למדה בבית הספר הדתי מעלה מכיתה א ועד כיתה יב. כילדה, אהבה להתגנב לחדר העבודה של אביה ולהסתכל עליו לומד. לפעמים התלוותה אליו לביקור בביתו של הסופר ש"י עגנון, שגר בשכנות לביתם בשכונת תלפיות. עגנון ופרופסור אפשטיין ישבו ודיברו ארוכות ושרה הקטנה הייתה יושבת למרגלות אביה בשקט. לתנועת הנוער בני עקיבא היא החלה ללכת בגיל מאוחר יחסית, רק באמצע שנות התיכון. אביה לא אהב את הרעיון של הליכה לתנועת נוער. הוא ראה בתנועות הנוער גורם פוליטי ולא רצה שילדיו יעסקו בפוליטיקה. אך כשהאח הבכור חיים התגייס לארגון ההגנה, הוא משך את אחיותיו לצאת מהבית ולהצטרף לתנועה. שרה הצטרפה לגרעין נתיבות של בני עקיבא, ובסיום התיכון התגייסה, כמקובל אז בתנועה, לשירות בנח"ל. לאחר חודש של טירונות הצטרפה עם חברי הגרעין שלה להכשרה בקיבוץ שדה אליהו, ועבדה שם רוב הזמן במטבח ובחדר האוכל. שם היא גם הגיעה למסקנה שלא תמצא את עתידה במסגרת קיבוצית. כמה חודשים לאחר מכן יצאה שרה לקומונה וריכזה את סניף רמת גן, הסניף שחיים ריכז בנערותו. בתקופה זו היא התגוררה בבית דודה ודודתה בבני ברק, ובמקביל לריכוז הסניף, החלה לעבוד בבקרים כמזכירה בשכר בהנהלה הארצית של בני עקיבא. שם, במשרדי ההנהלה, ברחוב אחד העם 108 בתל אביב, היא פגשה לראשונה בחיים (דרוקמן), איש ההנהלה הארצית".
א"כ שרה בחרה ב'תורה ועבודה' ושם פגשה את איש ההנהלה הארצית חיים דרוקמן עוד לפני שהתחיל ללמוד במרכז הרב:
"חיים שמע עוד לפני כן סיפורים על רכזת סניף רמת גן, הצנועה והביישנית, והסיפורים מצאו חן בעיניו. הוא שמע למשל שהיא מקפידה להתפלל שלוש תפילות ביום, דבר שלא היה מקובל אז בקרב בנות התנועה. ההיכרות היומיומית במשרדי ההנהלה הארצית, שהתפרסו אז בסך הכול על שלושה חדרים קטנים, העמיקה עוד יותר את הרושם החיובי ששרה הותירה עליו. שרה לא היתה מהדברניות. מדי בוקר היא היתה מגיעה לחדרה, מבצעת את עבודות המזכירות בשקט ובמסירות, ומפסיקה את עבודתה רק לצורך תפילת מנחה. חיים שעקב מהצד, המתין לסיום אותה שנה עד שתסיים שרה את עבודתה בהנהלה הארצית, ורק אז יזם את הקשר שהחל להתפתח לאטו".
כשאלישיב כותב שהקשר התפתח "לאטו" הוא מתכוון לכך שההכרות והידידות נמשכה קרוב לשבע שנים שבהם הספיק חיים לנסוע מטעם בנ"ע לשליחות בארה"ב ולחזור ולהתחיל ללמוד במרכז הרב, ואלו שרה ה'קומונרית' הספיקה לעשות מה שלא עשתה אף נערה דתית בארץ לפניה:
"באדר תשי"ב נפטר פרופסור אפשטיין אביה של שרה והוא בן 72 שנים. עם סיום שירותה בתנועה ועבודתה בהנהלה הארצית שבה שרה להתגורר בבית אמה בירושלים, ופנתה ללימודי רפואה באוניברסיטה העברית. המחשבות הראשונות להיות רופאה החלו לקנן בה כבר בשנות התיכון. היא חיפשה מקצוע שבו תוכל לעזור לאנשים. בתחילה חשבה להיות אחות, אך כששיתפה במחשבותיה חברה לכיתה, שכנעה אותה החברה שמתאים לה יותר להיות רופאה. מתוך כ־80 סטודנטים בפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית, היתה שרה הסטודנטית הדתית היחידה!"
אין כאן המקום להאריך ולספר על חייהם המלאים של הזוג ועל מפעליהם הגדולים השזורים בכל היבט של עולם התורה והתישבות של הציונות הדתית, ואידך זיל גמור, במסגרת הבלוג שלנו העוסק ב'ספרים וסופרים' אני רוצה לכתוב מעט על ספריו המונומנטליים של אביה של הרבנית – הרי"נ אפשטיין ז"ל (על ספרין של הרב דרוקמן זצ"ל כתבתי לפני כשנה בפטירתו).
הספר הראשון של הרי"נ אפשטיין הוא ה"" (ב / 0.1 / 30). בפתח הספר מספר המחבר על הזמן שהשקיע בכתיבת הספר ועל מטרתו הראשונית:
"ברוך המקום שזיכני להגיע לגמרה של הדפסת ספרי זה, שאע"פ שרוב רובו של ספרי היה כתוב ומונח זה שנים-לא היה בידי להתחיל בהדפסתו אלא קרוב לסוף המלחמה באדר תש"ד. כשלשים ושלש שנים, מסתיו תרע"ה ועד היום, הפכתי והיפכתי בספרי זה, רובו ותורפו נכתב בחול, בברלין, ברובו – גרמנית בשם Der Mischnatext und seine Ueber lieferung בתור "פרולוגומינא" (=הקדמות) להוצאת המשנה מטעם האגודה הברלינית, והמשכו, זאת אומרת גמרו ותשלומו, ועיבודו של החלק הגרמני, שכתבתיו מחדש בעברית, בקודש בירושלים".
מדובר א"כ במפעל חיים של ממש. הרי"נ עסק והיפך בענייני הספר כ33 שנים. בתחילה הספר היה אמור להיות "הקדמה" להוצאה מדעית חדשה של המשנה – בברלין. אולם לבסוף הוא התרחב עד שהגיע לשני חלקים עבי כרס שבהם כ- 1436 עמודים. הספר עוסק בעיקר כפי שנכתב בכותרת המשנה שלו ב"נוסח המשנה וגלגוליו למימי האמוראים הראשונים ועד דפוסי ר' יו"ט ליפמן הלר (בעל תוי"ט)" פרקי הספר עוסקים ב: חילופי נוסחאות וחילופי לשונות, תקופת המעבר: רב ושמואל ובני דורם ותלמידיהם, הגהות האמוראים , ספקות ושאלות של האמוראים בנוסח המשנה, הגהות בבלי ובירושלמי וכו' עד לנוסח הדפוסים ומגיהי הדפוסים. הספר בנוי על הצגת עיקרון כל שהוא והבאת כל הדוגמאות לישומו מתוך הספרות התנאית והאמוראית. הספר איננו "ספר קריאה", ומעטים האנשים שקראו אותו מכריכה לכריכה, תועלתו היא בעיקר כספר אנציקלופדי, שהלומד בעת לימודו יכול לחפש בו התייחסות לתופעה שהוא נפגש בה, והתייחסות למשנה או גמרא שהוא לומד (בעזרת המפתחות שבסוף הספר). אם כי כמובן שמי שילמד בו על הסדר יירכש ידע והבנה שלא תסולא בפז על המשנה ותורת התנאים ודרכי מסירתם והשתלשלותם.
במבוא לספר ה"יבש" כביכול, מוסיף הרי"נ את ההצהרה המרתקת דלקמן:
"ספרי זה מפרק "הכתיב" ואילך (עמ' 1207 ועי' 1269 הערה 1) נסדר בדפוס בשעת חירום זה, בזמן ההפצצות וההריסות וחורבן רחוב בן יהודה והסביבה. ונסים נעשו לספרי זה, שאע"פ שבית הדפוס "מרכז" נפצץ מהריסת רח' בן יהודה – לא נפגעו גליונות ספרי הנדפס ולא הגליון האחרון המסודר שבדפוס וכתב היד של סופו. וראשונות אני מזכיר. שאף לפני תשע עשרה שנה נעשו לי נסים בפרעות תרפ"ט בי"ז באב, שנשדדה במוצאי שבת זו דירתי שבתלפיות ולא נכנסו הפורעים לחדר ספרי ולא נגעו בספריי וכה"י. יהי שם ה' מבורך". ובעמוד 1269 הערה 1 הוא כותב: "מפני חירום הזמן וטירוף השעה ותוצאותיה אי אפשר לי להאריך יותר בפרק זה, ואני מסתפק במש"כ ב'התקופה' שם… גם בפרקים הבאים אני מקצר עד כמה שאפשר"
בחוץ ומפנים פרעות תרפ"ט, מלחמות העולם השנייה, ומלחמת השחרור. בתרפ"ט דירתו נשדדת ובתש"ח הרחוב מופצץ ונהרס, ויושב לו החוקר התלמודי ובתוך כל ההמולה ממשיך לעסוק בתורה ובעבודה, ורק ובלית ברירה "מקצר עד כמה שאפשר" – האם פלא הוא שלאדם שכזה "נעשים ניסים"!
בסוף ההקדמה מודה הרי"נ לתלמידיו החביבים, ולמסדר האותיות שהספיק לסדר את כל הספר עד ש…
"וכאן עלי להודות מקרב ולב לידידיי תלמידיי החביבים: ד"ר ע. צ. מלמד וש. אברמסון, שהגיהו ספרי זה בדיוק ועיון רב מתחילת הדפסתו ועד סופו, ברוכים הם וברוכים יהיו! המפתחות נעשו ע"י ד"ר מלמד ותודתי נתונה לו גם בזה. כל הספר נסדר ע"י המסדר הדייקן מר יוסף כהן, מתחילתו עד סופו, עד שנתגייס לצבא העם. ובאחרונה אני מודה למר יעקב בן־צבי בעל דפוס "מרכז", למסירתו ואדיבתו בכל משך הדפסתו של ספרי זה. כ"ז באב תש"ח".
שני התלמידים שהגיהו את ה'מבוא למשנה' היו ש. אברמסון לימים החוקר החשוב פרופ' שרגא אברמסון ז"ל, וד"ר ע.צ. מלמד, לימים הרב פרופ' עזרא ציון מלמד זצ"ל. פרופ' מלמד ראה ברי"נ אפשטיין את רבו המובהק והתייחס אליו כפי שמתייחסים תלמידים בישיבה לרבם ראש הישיבה ואף מעבר לזה, כפי שתוכלו להתרשם בעצמכם מ'דבר העורך' שאותו כתב בפתיחה לספר : מבואות לספרות התנאים – משנה תוספתא ומדרשי ההלכה (ב / 0.1 / 35) , שאותו ערך והוציא מתוך כה"י של הרי"נ בתשי"ז כחמש שנים לאחר פטירת המחבר:
"כי נח נפשיה דרב אסי עיילו רבנן לנקוטינהו לשמעתתיה (קידושין יג א)
ספר זה על שלשת חלקיו נדפס מתוך כתב ידו של מו"ר זצ"ל. כתחילה נכתבו הדברים לשם הרצאה, אבל דבריו היו ערוכים אף כשכתבם לשם הרצאה, וגם בהם היה כל משפט ומשפט ברור ובהיר. לא הייתי מקבל עלי תפקיד קשה ואחראי זה, עריכת כתבי מו"ר זצ"ל, דהא לא קאי איניש אדעתיה דרביה עד ארבעין שנין" (ע"ז ה ב), אלמלא מצות מו"ר בצוואתו (מיום י"ט באלול תרצ"ו), שקרא לה זכרון דברים לסדור כ"י שלי", וז"ל: … אם לא אספיק חלילה לגמור את ספרי מבוא לנוסח המשנה", הריני מבקש למסור את כל החומר לסידור לגיסי ד"ר ב. דה פריס בצירוף עם תלמידי החביב מר ע. צ. מלמד, הבקי בספרי ובכתבי, והם ישתדלו לגמור סידורו. החלק השני מבוא למשנה" צריך עוד עיבוד וסידור, וכך הוא המצב גם במבואי למדרשי הלכה, וכן בדקדוק ארמית בבלית". הכל יימסר לעריכה להנ"ל. זכינו וסידר בעצמו את ספרו המונומנטאלי מבוא לנוסח המשנה", שמהדורתו הראשונה כבר אזלה; אך שאר כתביו לא זכו לעריכתו וסידורו המופלאים"
הרב פרופ' מלמד לא שוכח להודות לאלמנתו של הרי"נ הגב' צפורה ולגיסו:
חלק עיקרי בהכנת הספר לדפוס נטלה אשת חיל, חברת חייו של מורי ורבי זצ"ל, הגב' צפורה אפשטיין מב"ת ותלח"א [=מנשים באהל תבורך ותבדל לחחים ארוכים] , שהעתיקה את כתב היד בדייקנות למופת של פילולוגית קלאסית. היא גם עברה על הגליונות הנדפסים ועזרה לתקון הט"ד. גיסו של המחבר הרב ד"ר בנימין דה פריז הי"ו עבר בעיון על גליונות ההגהה של כל הספר, והערותיו הצילוני מכמה שיבושים, אפריון נמטייה ! מפי עליון יבורכו כל הדואגים לסידור כתביו של גדול חוקרי התלמוד בדורנו ומסייעים להופעתם: לשר החינוך והתרבות, לאוניברסיטה העברית ונשיאה, למכון למדעי היהדות לראשיו…"
אגב הרב ד"ר בנימין דה פריס גיסו של פרופ' אפשטייןהיה חוקר תלמוד בעל שם בפני עצמו שכתב ופרסם כמה ספרים בתחום בעצמו.
כשש שנים לאחמ"כ בתשכ"ג הוציא ע.צ.מלמד ספר נוסף מתורת הרי"נ: מבואות לספרות האמוראים – בבלי וירושלמי (ג / 0.1 / 12). שהוא כינוס של הרצאותיו של הרי"נ בנושאים אלו ודברים שהשאיר בכתב יד, ושוב מרתק להקשיב ל'דבר העורך' שכתב מלמד:
"כי נח נפשיה דר' אסי פעיילו רבנן לנקוטינהו לשמעתתיה (קידושין יג, א) -מנהג קדמונים זה, כינוס תורתו של חכם כדי לצרפם שלא ישתכחו" (רש"י). – ברכה יתירה בו אם השאיר החכם אחריו דברים שבכתב, חיבורים שלמים ואפי' רשימות והערות. כי לבם של ראשונים כפתחו של היכל, וק"ו אם היכל זה – ס"ת מונח בו. לפיכך נעתרתי לבקשת חברי ותלמידיו ומוקירי תורתו של מו"ר זצ"ל והעזתי להוסיף על מצות מורי ואספתי לתוך הספר הזה גם הערות ורשימות, שנמצאו באוצרו, כי כל הערה שלו מאירה את עיני הלומד. ידעתי גם ידעתי, שאין שלמות בדברים הניתנים כאן. אילו זכינו, שהמחבר ז"ל יכין את הספר לדפוס בידיו – בוודאי היה משנה הרבה, מוסיף וגורע, לאור מחקריו המעמיקים. שהרי רובם של הדברים האצורים בספר זה נכתבו ונאמרו לפני יותר משלשים שנה, ובשנים אלו נתעשרה חכמת ישראל בגניזות שיצאו לאור עולם ובסתומות שנתגלו ונתפרשו….
אחריות גדולה הטיל עלי מו"ר זצ"ל בצוותו עלי לערוך את כתביו, בכמה מקומות לא זכיתי לעמוד על דעתו, וכמה פליטות קולמוס – פשוטו כמשמעו – השארתין כמות שהן.צולדבר זה ישימו לב כל הבאים להשיג על דבריו, וכבר למדונו חז"ל אין משיבין את הארי לאחר מיתה". ומה נפלאה התנהגותו של ר' יהושע כלפי בן מחלוקתו ר' אליעזר לאחור פטירתו: ואבן אחת היתה שם והיתה מיוחדת לו לישיבה פעם אחת נכנס ר' יהושע התחיל נושק אותה האבן ואמר האבן הזאת דומה להר סיני וזה שישב עליה דומה לארון הברית" (שהשיר). דברי חכמינו ומעשיהם יהיו לנגד עינינו בבקרנו דברי אחד מגדולי הדור לאחר פטירתו….ואני תפלה, שבזכות מו"ר יאיר ה' את עיני באור תורתו, תורה שבכתב ותורה שבעל פה ואזכה ללמוד וללמד לשמור ולעשות בבריות גופא ובנהורא מעליא. ירושלם, חמשה עשר באב תשכ"ב לס' "הן ה' אלקים יעזר לי". המתאבק בעפר רגלי רבותיו. ע"צ מלמד.
הרב דרוקמן לא זכה להכיר את חותנו שנפטר כשבע שנים לפני שנשא את בתו הרבנית שרה. אולם לימים הוא ירש את ספריתו הגדולה שהיוותה את הבסיס לספריה הפרטית הענקית ששכנה בדירתו של הרב והרבנית דרוקמן שבה היה מעביר הרב דרוקמן את שיעוריו לתלמידי הישיבה שברבים מהם הייתה משתתפת גם הרבנית, ובין כונניות הספרים שבעזרתם נכתבו המבואות הגדולים למשנה ולספרות התנאים והאמוראים, היו יושבים גם חניכי ומדריכי תלמידיו של גדול התנאים 'רבי עקיבא' ומקבלים הדרכה והכוונה כיצד לקדש את החיים בתורה ולטהרם בעבודה. לרבנית שרה דרוקמן ע"ה מלאו בשבת שמחת תורה השנה – צ' שנים של צדקות ומסירות אן קץ לתורה, לעם ולארץ. יהי זכרה ברוך וזכותה תגן עלינו בימים אלו – אמן!.