בשבוע הבא ביום שישי י"ג ניסן ימלאו 80 שנים לפטירתו של הרב משה אביגדור עמיאל זצ"ל. (להלן הרמ"ע), הוא נולד בי"ב ניסן תרמ"ב (1882) בעיירה פורוזוב שבבלארוס. בילדותו התחנך בעירה וניכר בכשרונותיו ולכן נשלח כבר בגיל בר המצווה ללמוד בישיבה הגדולה בטלז שם הוקפץ מיד עם הגיעו ללמוד "בכיתה השניה" עם בחורים בני י"ח וכונה "העילוי מפורוזוב". שלש שנים למד בטלז בהם קלט בעומק תפיסתו את שיטתם הלמדנית של ראשי הישיבה "שיטת ההבנה" ובפרט את שיטתו של רבו המובהק הגר"ש שקאפ זצ"ל שהשפיעה עליו עמוקות, לאחר מכן עבר ללמוד כשנה בבריסק אצל הגר"ח סולוביצ'יק אבי 'שיטת בריסק' והושפע אף משיטתו הלמדנית (כידוע שיטת הגר"ח ושיטת הגרש"ש התפתחו במקביל ובנו יחדיו את 'עולם הישיבות' בליטא, שתיהן שאפו לברר את עומק הסברות היסודיות העומדות מאחורי הדיונים התלמודיים – אבל יש ביניהן הבדלים ניכרים ואכמ"ל) לאחר אותה שנה עבר ללמוד ב"קיבוץ" בווילנה אצל הרב חיים עוזר גרודזנסקי זצ"ל, שם למד שלוש שנים וחצי. והושפע רבות מדמותו, שיטתו בפסיקה והנהגתו ברבנות.
כך סיפר ברבות הימים הרמ"ע עצמו על אותה תקופה:
"שלש שנים ומחצה משנת תרנייט עד תרסייג – הייתי במחיצתו, למדתי בי"קיבוץ" שלו. "ר' חיים-עזריס קיבוץ" כך היה נקרא הקיבוץ הזה, שממנו יצאו הרבה רבנים המכהנים בקהילות גדולות בישראל. והוא (=הגרח"ע) היה אז כמעט הצעיר שבין מורי ההוראה הזקנים. בווילנא כיהן עדיין הכהן הגדול רבי שלמה הכהן, וכן הרבנים הגאונים רבי שמואל לובציר (מח"ס עולת שמואל על הש"ס) ורבי מאיר מיכל קוקשטר [מחבר 'בעל המאיר לעולם']. אמנם שיעורים קבועים לא הרביץ לפנינו. פשוט, לא היה לו פנאי. תמיד היו כל החדרים של דירתו הגדולה מלאים עד אפס מקום. ומלבד כל עניני העיר, מלבד כל האספות בכל השאלות הציבוריות של העיר ושל כלל ישראל, היה עסוק בדברים שבין אדם לחברו. בדיני תורה, בבוררות, בהשלשות היה תמיד ה"יחיד מומחה" שיכול לדון אפילו יחידי וכשישב לא היה צריך לבית דין של שלושה. ה"נוטריון היהודי" היו קוראים לו בווילנה. את כספי ההשלשה, שחיו מונחים בידו, היו מעריכים למאות אלפי רובל. ה"נוטריון" הזה היה רץ מחדר אל חדר ואומר בדרך ריצה לזה מלה ולזה מלה; לזה סוד ולזה רמז. העינים המקסימות היו מדברות וה"סבר פנים יפותי" שלו היה מסביר, ומה גדולה הייתה שמחתו כשהיה רואה בתוך הקהל המסתובב בביתו, אחד מתלמידיו"
דוגמא זו של "רב בישראל" ותכונותיו, עמדה לנגד עיניו של הרמ"ע בכל שנות כהונתו הרבות ברבנות. כבר בהיותו בן שמונה-עשרה נסמך לרבנות על ידי הרב שלמה הכהן מווילנה בעל ה"חשק שלמה", ולאחר מכן גם על ידי הרב מאיר שמחה הכהן והרב יוסף רוזין מדווינסק ועוד. כשנתיים לאחר נישואיו בהיותו כבן עשרים ושלוש בלבד, מונה לרב בעיירה החשובה שווינציאן, והקים שם ישיבה שמנתה כמאה תלמידים. שמונה שנים לאחר מכן מונה לרבה של גרייבו (בגבול רוסיה–גרמניה), שם כיהן בתקופת מלחמת העולם הראשונה.
יושבים (מימין לשמאל): רבי מרדכי צבי כהנא-שפירא (קרקוב); רבי יהודה ליב קובלסקי (וולוצלבק); רבי יהודה ליב גרויברט (סטאשוב, הרב המקומי-המארח), רבי מנחם מנדל לנדא (זווירצ'ה), רבי משה אביגדור עמיאל (שווינציאן).
עומדים: רבי יצחק יהודה טרונק (קוטנא); רבי יקותיאל זלמן גרויברט (בנדין); רבי שמואל ברוט (ליפנו); רבי יהודה לייב זלוטניק-אבידע.
כבר מראשית הקמת תנועת ה'מזרחי' תמך בה הרב עמיאל, הוא השתתף בועידותיה בפולין ונשאר נאמן לה כל ימיו. עסק ב"הטפה" ציונית דתית ופעל רבות למען החינוך הדתי –לאומי, במסגרת תנועת ה"מזרחי" יצא הרב עמיאל הן כנגד החרדים המפרידים את הדת מהלאומית והן כנגד הציונים החילונים – בדיוק מאותה הסיבה!. הוא ראה בציונות "תנועת גאולה", דיבר בגלוי על "מדינת הלכה" ויצא כנגד הקו הפייסני של הרב ריינס כלפי הציונות החילונית. הרב עמיאל סבר כי ציונות ללא דת עשויה להיגרר ללאומנות ורק ציונות עפ"י התורה, תגשים את החזון של ישראל כ"אור לעמים" וקיום חזון הנביאים "לא ישא גוי אל גוי חרב". על השקפתו הדתית לאומית הייחודית ניתן לקרוא במאמרו של משה הלינגר, 'משנתו הדתית-המדינית של הרב משה אביגדור עמיאל' בתוך: ספר השנה של אוניברסיטת בר-אילן כח–כט (תשס"א) (פ / 6 / 30). הרמ"ע היה 'אוטודידקט' בהשכלה כללית הוא קרא ספרי הגות ופילוסופיה כללית. שלט בעברית, יידיש, רוסית, פולנית, גרמנית, צרפתית ומעט אנגלית. עובדה שסייעה לו רבות במסירת דרשותיו הנפלאות שריתקו אליהן שומעים רבים שהושפעו מהן עמוקות. דרשותיו יצאו בדפוס בשלש סדרות מתקופות שונות: עזר על עמי (תר"ס-תרס"ו), הגיונות אל עמי (תרצ"ג-תרצ"ו), ודרשות אל עמי (תרצ"ו-ת"ש), הספרים יצאו בעשרים שנה האחרונות במהדורות חדשות, ונמצאות כמובן כולן במדור הדרשות הגדול בספריה (ל / 1.61 / 289).
ב 1920 זומן לכהן כרב קהילת שומרי הדת באנטוורפן -בלגיה, וכיהן בתפקידו זה כ16 שנים (1920–1936). בשנים אלו דאג בראש ובראשונה לחינוך הדתי הוא הקים בית ספר דתי-לאומי בשם 'תחכמוני', בית ספר לבנות, תלמוד תורה, ישיבה ועוד. והיה נערץ ביותר על תושבי עירו. במקביל היה פעיל בנושאים יהודיים ככל ישראלים.
בשנת תרצ"ג ביקר בארץ ישראל, ובין השאר נפגש עם הרב אברהם יצחק הכהן קוק שלבש במיוחד בגדי שבת לקראת פגישתו עם האורח החשוב. ב1935 נפטר רבה הראשי של ת"א יפו – הרב שלמה הכהן אהרונסון, ונפתחה מערכת בחירות מרתקת על המשרה החשובה התמודדו שלשה מגדולי התורה והרבנות: הגרי"א הרצוג רבה של דבלין, הרב יוסף דוב סולוביציק רבה של בוסטון (שהיה אז כבן 32 בלבד!) והרב עמיאל. לבסוף נבחר הרב עמיאל בגלל גילו ונסיונו ברבנות ובזכות פעילותו רבת השנים ב'מזרחי'. ההשגחה העליונה סיבבה ששנה לאחמ"כ נבחר הרב הרצוג לרב הראשי לישראל, ואילו הרב סולוביצ'יק נשאר בארה"ב שם בנה וביסס את היהדות האורתודוקסית מודרנית והעמיד אלפי תלמידים – על פרשת הבחירות המעניינות האלה אפשר לקרוא במאמרו המרתק של פרופ' אביעד הכהן' 'כי מנגד תראה את הארץ ואליה לא תבוא? "על חידת אי הגעתו של הרי"ד סולוביצ'יק לארץ ישראל. בתוך הקובץ : ציונות דתית ט – תשפ"ג.
גם בתל-אביב לא שקט הרמ"ע על השמרים. הוא הקים את ישיבת היישוב החדש הנקראת גם "ישיבת הרב עמיאל", את "רשת החינוך התלמודי", שנועדה לבעלי-בתים, מפעל תורני בשם "כינוס סופרים" ומוסד "עזרת תורה" לתמיכה בתלמידי חכמים עולים. ועוד.
למרות עיסוקיו הציבוריים הרבים, היה הרמ"ע שקוע כל ימיו ב" עומק העיון" של לימוד הש"ס. כבר מנעוריו חיפש למצוא את העקרונות הסברתיים היסודיים שעליהם בנויה כל התושבע"פ, כפי שהוא מספר בהקדמה לספרו 'המדות לחקר ההלכה':
"בהיותי ילד בן שלש-עשרה, תלמיד הישיבה הקדושה בטלז, שהייתה כבר אז מפורסמת במהלך החדש שלה בתלמוד, והייתי תלמיד מקשיב לשיעורים של הרמי"ם הגדולים והמפוארים, שהיו מיוסדים בעיקר על ההבנה, על הסברא; התחלתי להרגיש כבר אז מה שלא הרגישו אולי הרמי"ם בעצמם. הם אמרו סברות בעניינים שונים, פעם בעניין פלוני ופעם בעניין אלמוני, על פי העניינים השונים שיש בכל מסכתא וגם פעמים מעניין לעניין באותו עניין, וכל פעם ופעם הדגישו את החידוש שבדבר. ואני בשכלי הילדותי התחלתי לתפוס, כי הרבה סברות שונות באמת נקודה מרכזית אחת להן, הן סובבים על ציר אחד וממקור אחד בתפיסה השכלית נחצבו. ואם כי הפרטים שלהן שונים, המה, אבל אפשר להכניסן תחת כללים קבועים. וככה התחלתי לכתוב כללים הגיוניים; וכשאך הייתי שומע איזו סברא מהם מיד הייתי עושה ממנה עוד כלל חדש"
אם כן מגיל צעיר ביותר היה הרמ"ע עושה כללים הגיוניים לתורה, ומנסה להבין את ההגיון הפנימי הסברתי שעליו בנויות הסוגיות השונות. בהיותו כבן 40 החל להוציא את פירות לימודו היחודי בהוצאת שני כרכי הספר "דרכי משה – דרך הקודש", העוסק בענייני קודשים והפלאה (תרפ"ב-תרפ"ה), לימים הסביר את מטרתו בספרו זה: "מטרתי היא לתת דרכים ונתיבות מקוריות, איך למצוא בתלי תלים של הלכות את הנקודה המרכזית שבהן, ואיך להוציא מתוך אלפי הפרטים את הכללים, המושגים והגדרים המאחדים אותם, ולהראות על היסודות שמהם הורכבו אלה".
הספר מעוטר בהסכמות נלהבות של גדולי ראשי הישיבות בזמנו וגדולי תורה נוספים: הראי"ה קוק כתב בהסכמתו: " תודתי נתונה לכ"ג שליט"א על מנחתו היקרה ספריה דמר דרך הקודש אשר הרבה עונג שבעתי בהעיפי עליו עין בתוכו ובפתיחתו אשרי שלו ככה ובהרבה דברים הננו מכוונים בדעה ובשאיפה". ומורו המובהק של הרמ"ע הגרש"ש שקאפ, כותב בהסכמתו: "מרובי טרדותי לא עלתה בידי לעבור על בתריו בעיון, ורק השקפתי באיזה ענינים. והנה בכלל דרך הליכותיו היא לפי רוחי וטעמי, וכן ינעם לי לראות את עמלו בתורה אשר למרות הכנסו ראשו ורובו למזרח פניו למערב להעמיק חקר בעיונים מושכלים בחידושי תורה יהי' ד' בעזרו להצליחו על דרכו" כלומר הגרש"ש מעיד שסגנון ההבנה של הרמ"ע הוא בשיטתו של הגרש"ש, ורומז שהוא שמח לראות שלמרות "מזרחיותו" נשאר שקוע בעומקה של תורה…
לאחר מכן הוציא הרמ"ע את ספריו : "דרכי משה – דרכי הקנינים" ענייני ממונות, אישות, ועבדות (תרפ"ה-תרצ"א). העוסק הפעם בסוגיות הנלמדות בעולם הישבות, ושוב מודגמת בהם שיטתו היחודית בלימוד.
לאחר עליתו לארץ ותוך כדי עבודת הרבנות ועיסוקיו הרבים הוציא הרמ"ע את גולת הכותרת של יצירתו התורנית שהיא חבורו הגדול "המדות לחקר ההלכה" בשלשה כרכים . בהקדמה לספר הוא מספר כי כבר שכתב את ספרו הראשון הוא להקדים לו "מבוא לתורת הפלפול התלמודי" אולם כשהתחיל לעשות זאת "ראיתי ונוכחתי כי לא יצומצם הדבר במבוא, זהו ענין לספר גדול רב הכמות והאיכות" ולכן הוא דחה את כתיבת המבוא בכ-15 שנים, אולם הוא מוסיף וכותב: "העבודה, שלא הסחתי דעתי מזאת, אלא שראיתי צורך בדבר להקדים לפני זה את ספרי (דרכי משה) בכל חלקיו, שכולם הם מעין דוגמאות לתורת הפלפול. כי רוצה אני בעז"ה שהמבוא הנ"ל ישמש גם בתור ספר המידות של חקר ההלכה בכלל, וראשית של השתלשלותו מהמשנה והגמרא עד האחרון שבאחרונים, וגם כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש בכלל. ברם הדבר, כשם שיש מדות ספורות שהתורה נדרשת בהן, וכל הדרשות אין ספור שדרשו חז"ל על כל תג ותג ועל כל קוץ וקוץ שבתורה והמציאו מזה תלי תלים של הלכות כולן נכנסות לי"ג מדות או לל"ב המדות. ככה הוא ג"כ בכל ההויות התלמודיות, אכן מראשוני הראשונים עד אחרוני האחרונים, אע"פ שהן בלתי ספורות במספרן, בכ"ז את כולן אפשר להכניס לתוך מספר מצומצם של מדות בסברא… ואע"פ שזה מחייב וזה פוטר…בעצם המידות הכל מודים, אלא שהמחלוקת היא רק איך לשתמש בהמדות"
הרב עמיאל מבסס כ"ג מידות כלליות שעליהן בנויה לדעתו הסברא התלמודית, המתחלקות לפרטים ופרטי פרטים. המידות עצמן 'מופשטות' ונשמעות כעקרונות לוגים-פילוסופים אבל הרמ"ע היה משוכנע שאכן הן הן שעמדו במודע או בתת מודע מאחורי מחשבת חז"ל וחכמי ישראל שבכל הדורות, והוא מאריך ומפרט אותן בשלשת חלקי ספרו הגדול. הספר יצא בשנית במהדורה מחודשת ומאירת עיניים במוה"ק בתשס"ט. אתגר גדול הוא ששכרו בצידו לעבור כסדר על אותם כרכים וישנם כמה וכמה ת"ח מעמיקים שעשו זאת, אולם למי שאין עיתותיו וכוחותיו פנויים למשימה גדולה שכזו. כדאי לפחות ללמוד את הסקירה והביקורת שכתב הגרש"י זוין זצ"ל על הספר, שהובאה במהדורה החדשה של הספר בעמ' 17-35, הרב זוין כדרכו מצליח לתמצת לנו שיטה גדולה וארוכה למאמר אחד בהיר. וראוי הוא הרב משה אביגדור עמיאל זצ"ל שהקדיש את חייו להבנת והרבצת התורה, הצלת העם וישוב הארץ – שנלמד לפחות מאמר זה לעי"נ. הקובץ לפניכם: הרב שלמה יוסף זוין – המדות לחקר ההלכה
הרבב עמיאל עם צאצאיו.בשנותיו האחרונות סבל הרב עמיאל ממחלת לב קשה, בשבת הגדול תש"ה דרש בבית הכנסת הגדול בתל אביב את דרשת שבת הגדול, אולם בריונים שהתנגדו להשקפותיו הפריעו לדרשה, ולאחר השבת נפל למשכב, ואושפז בבית החולים, וכך מספר ר' חיים מרקוביץ בהקדמה לספר 'דרכי משה – דרך הקודש' על ימיו האחרונים של הרב עמיאל:
"באחד הימים והוא שוכב בבית חולים, קם בבוקר ממטתו התלבש בלבושו ולשאלת הרופא לאן? ענה: אני מרגיש היום יפה! אלך איפוא לומר שיעור בישיבה. בתקופה זו הוזמן הרב לתת שעור בירושלים הוא עמד קרוב לשלש שעות בפני גאוני ירושלים והרצה. בתום השיעור צנח אין אונים לכורסא רופאו ד"ר ישעיהו ולפסברג אביעד שהוחש אליו קבע: התקפת לב! וכך ישר מן השעור הועבר על אלונקה לבית החולים וכשהוא מתפתל מכאב לב עלתה על פניו הבעה של קורת רוח "השעור דווקא עלה יפה". ביום י"ג בניסן בשעה ארבע ורבע אחה"צ שכב במיטתו ומשהוקל לו קמעא ניסה לרדת מהמטה וליטול ספר מארון הספרים לעיון, אולם הוא מעד אחורה ונפל על הכר באותו רגע יצאה נשמתו בטהרה. בעת פטירתו לחש "מען דארף מקדש השם זיין" – "צריך לקדש את השם!". באותה שעה ממש יצא מתחת ידי הכורך בכריכיה בירושלים העותק הראשון של אחרון ספריו "המידות לחקר ההלכה ח"ג". הניחוהו עטוף בטלית על גבי הקרקע ולמראשותיו הונחו ספריו הרבים בהלכה ובאגדה בבחינת "אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו" תל אביב ברבבותיה ליוותהו בדרכו האחרונה!"
הרב עמיאל נולד בי"ב בניסן תרמ"ב ונפטר בי"ג ניסן תש"ה. כבן 63 בדיוק! הקב"ה ממלא שנותיהם וימיהם של צדיקים, ואף שלא האריך ימים, הספיק בשישים ושלש שנות ירידתו לעוה"ז יותר ממה שמספיקים רבים וטובים בשנות חיים רבות. – יהיה זכרו ברוך!
אודות הרב עמיאל, תולדותיו, פועלו ושיטתו ההגותית וההלכתית, נכתב הספר החשוב: איש ההגיונות. מאת גאולה בת יהודה (מ / 8 / 100)
מומלץ מאוד לצפות בסרט הארכיון הקצר (דקה) קבלת פנים לכבוד הגעתו של הרב עמיאל לפלשתינה
ולבסוף צפו, במצגת המצ"ב, האם אתם מכירים / מזהיים חלק מהבוגרים?