בשבת, יחול היום המסוגל י"ט כסלו, בשנים האחרונות פשט ציון יום חשוב זה בשדרות רחבות בציבור, וככל שעוברים השנים המודעות גדלה והולכת, והוא מצוין במקומות רבים יותר ויותר. כוונתי כמובן לאירוע החשוב והמרכזי שקרה ביום זה והוא ההילולה של מורנו הרב משה צבי נריה זצ"ל (1913-1995) אבי דור הכיפות הסרוגות. שנפטר בי"ט כסלו תשנ"ו, והשנה ימלאו כ"ח שנים לפטירתו. (אגב, חג הגאולה שלו שהוא יום עלייתו לארץ חל בכ' תמוז תר"ץ) הרב נריה מוכר לנו בעיקר כמייסד ישיבת כפר הרא"ה אם ישיבות בני עקיבא, כמחולל המהפכה התורנית בציבור הדת"ל, ומחברם של ספרי תולדות הראי"ה וספרי הגות והדברים ודאי נכונים וראויים להרחבה והעמקה. אולם הפעם ברצוני להתייחס לפן אחר באישיותו שדומני שפחות מוכר, והוא גדלותו הלמדנית ההלכתית. הרב נריה למד בצעירותו אצל אביו הגאון רבי פתחיה מנקין זצ"ל ת"ח גדול ורב בכמה עיירות ברוסיה, בבתי מדרש במינסק ובשקלוב ולאחר עליתו ארצה ב'מרכז הרב' אצל הראי"ה קוק, והגרי"מ חרל"פ זצ"ל. למרות עיסוקיו הרבים בחינוך ובהקמת וביסוס ישיבות בני"ע מצא תמיד זמן לעסוק בלימוד בעיון וליבון סוגיות אליבא דהילכתא. במשך השנים פרסם עשרות מאמרים הלכתיים בקבצים וקונטרסים שונים, שברבות הימים כונסו רובם בשני ספרים: ענבי פתחיה – עיונים ובירורים בגופי הלכות (ד / 8.40 / 116), ו צניף מלוכה – ברורי הלכות ועיוני הליכות עם תקומת מדינת ישראל (ד / 9.81 / 013).
הפעם נגע בשלשה פולמוסים הלכתיים שהרב נריה זצ"ל ניהל עם הגר"ש גורן זצ"ל. העוסקים בענייני מלחמה וגאולה – הקשורים כ"כ לימינו.
הפולמוס הראשון נגע לנושא היתר המלחמה בשבת, והחידוש שהתחדש בעניין בתקופת המכבים:
בקובץ יובל הארבעים של כתב העת סיני (פ / 6 / 45) שיצא בתשי"ח 1958, פירסם הרב גורן מאמר בשם לחימה בשבת לאור המקורות ושם כתב כך :
ברור שדעתם (של החשמונאים – בהתחלה) הייתה שמלחמה בתור שכזאת אינה דוחה שבת, אין צריך לאמר מלחמה יזומה על ידינו, אלא אפילו כשאנו מותקפים ונמצאים במצור אסור לנו לפעול בשבת אלא כאשר נשקפת סכנה ישירה באותו יום לנפשות המתגוננים. ומאחר שבאותה תקופה הוקם בית דין מיוחד של החשמונאים שגזר גזרות ותיקן תקנות לעשות סייג לתורה, כאמור בתלמוד במס' סנהדרין פב א', בע"ז לו ב, וחז"ל התחשבו מאד עם תקנות אלו, משמע שהיו בעלי הלכה, ויש אפוא לברר את פסק דינם ההיסטורי החשוב לאור ההלכה שבידינו על פי התלמוד והמדרשים. והנה באשר לאיסור לחימה בשבת כאשר אין נשקפת סכנת נפשות ישירה לנפש, יש לפסק הלכה זה על מה להסתמך מאחר וכבר נתברר שכן היא דעת רוב המדרשים של רבה ותנחומא ופרקי דר"א וכ"ה שיטת הגאונים של רס"ג ופרקוי דבן באבוי, כפי שעוד תתברר להלן שיטתם בזה. מכולם יש ללמוד שאין מצות הלחימה עצמה או מצות הכבוש של א"י דוחה שבת, רק במידה שע"י כך נשקפת סכנת נפשות ישירה ומידית למתגוננים או ללוחמים, שהחלו במלחמה מלפני שבת, רק אז מותר להתגונן שלא יפלו קורבנות ביום השבת. ורק אמצעי הצלה ישירים על הנפש מותר ולא הצלת העיר או השטח מכיבוש, זוהי המשמעות ההיסטורית האמיתית שנתנו בתקופות הבית השני לפסק הדין של החשמונאים, לפי דבריו של יוסף בן מתתיהו הכהן (פלביוס)" כלומר הרב גורן טוען שבית הדין החשמונאי סבר
שרק הגנה מותרת בשבת, ולא התקפה יזומה אפילו אם באה לשם התקפת מנע. ובאו מתתיהו ובניו וחדשו שכל מלחמה מותרת בשבת, כפי שהוא מסכם: "רואים אפוא שלאחר פסק הדין של מתתיהו ובניו בדבר היתר ההתגוננות בשבת, הותרו כל סוגי לחימה והתקפה במטרת הגנה, כאשר נשקפת סכנת התקפה מידית מצד האויב, וכאשר החלו במלחמה אפשר להחריב אותה ולרדוף אחרי האויב עד כלותו."
הרב נריה התקומם כנגד חידושו של הרב גורן, וכתב ספר בשם מלחמות שבת – לבאר סוגית מלחמה בשבת במקורות ההלכה ולברור העובדות בתולדות ישראל (ד / 8.214 / 027) הספר יצא בהוצאת היכל שלמה, וגם קונטרס מקוצר בשם על היתר מלחמה בשבת (תל אביב תשכ"ב) שבא יצא בתקיפות נגד דבריו אלו של הרב גורן:
"אכן, כאמור, עצם היתר מלחמה בשבת ימיו כימי התורה כולה, וכשניתנה התורה – אז נתחדשה הלכה זו, ועל פיה נהגו מאז ומעולם בימי בית ראשון ובימי בית שני. אולם הטועים והמטעים התלבטו לא מעט ב"חידושו" של שמאי הזקן, ובקשר שבין חידוש זה בשעתו לחידוש שנתחדש – כביכול – בבית מדרשו של מתתיהו ובניו. וכבר נמצא מי שכתב: "לא שמאי חידש את ההלכה הזאת – "עד רדתה אפילו בשבת" – אלא בית דין צבאי חדש הלכה זה ולא בית דין רגיל הנוהג לפי פרוצדורה משפטית מלאה, אלא בית דין שדה שעשה זאת בלי פרוצדורה מלאה – שמתתיהו ורעיו בהרכיבם בית דין שדה פסקו את ההלכה ההיסטורית החשובה שמותר להילחם ביום השבת" (הרב ש. גורן, תחוקה צבאית עפ"י התורה, "בנתיב" גל' ו', אדר תש"י). והדברים מביאים ממש לידי גיחוך היכן מצינו שהיו בתי-דין צבאיים בישראל? ולא בתי-דין צבאיים "רגילים" אלא אף בתי-דין-שדה? ועוד: אם בית-דין של חשמונאי הוא שחידש את ההלכה הזאת, למה קפחו אותם ולא הזכירוה בתלמוד כהלכה של "בית דין של חשמונאי", כדרך שנזכרו הלכות אחרות בשמם?" (לימים פורסמו הדברים גם בקובץ תושבע"פ ט', בענבי פתחיה, עמ' 55-60; ובמאורות נריה: חנוכה, עמ' 28-36)
להשלמת הענין ראו את מאמרו של ראש הישיבה הרב יעקב מדן בית דינם של החשמונאים
פולמוס שני שהתעורר בין השניים, היה בנושא: התאבדותם של אנשי מצדה לאור ההלכה.
ברבעון התורני של המזרחי בארה"ב, תש"ך (1960) אור המזרח התפרסמה תשובה של הרב גורן, לשליח בני"ע במחנה קיץ בשוויץ יואב אלשטיין (לימים פרופ' מפורסם לספרות), אלשטיין שאל את הרב גורן:
"שאלה: בהיותנו כאן בשוויץ בפעילות חינוכיות שאלו שאלה אודות דעת ההלכה על פרשת גבורת מצדה. יש בזה גם ענין חינוכי אם לראות את גבורי מצדה באור חיובי שלם, או בהסתיגות מסוימת. אבקש בשם כל החברים מאת כב' הרב, להורותנו הלכה בשאלה הנידונה, אפשר ויוכל גם לציין לנו מקורות שנלמד על פיהם את תשובתו.."
הרב גורן דן באריכות בשאלה ולבסוף מסכם:
מכל האמור נוכל להסיק כי:
א) הנופל בידי אויב אכזרי שעומד להורגו בזמן מלחמה וירא שיכופו אותו תוך כדי יסורים לעבור על סוג עבירות כאלה שנצטווינו עליהם לההרג ולא לעבור, כגון עבודה זרה, גלוי עריות, ושפיכות דמים, מצוה למות מיתת עצמו ולא ליפול בידי האויב.
ב) הנופל בידי האויב כנ"ל העומד ודאי לכוף אותו לעובר על עבירות אחרות תוך ייסורי מות כבדים מנשוא, שבזמן רגיל אין מצוה להיהרג עליהם; אבל האויב כוונתו תהיה להעבירו על דתו ואמונתו ולבסוף יהרגו אותו, דינו כבשעת גזירת השמד ורשאי למות מיתת עצמו ולא ליפול בידי האויב.
ג) כאשר נפילתו בשבי האויב יביא לידי חילול השם, וייתן בידי האויב אמצעי להתפאר ולהתגדל בו, ובסופו של דבר יהרגו אותו, מותר גם כן למות בידי עצמו ולא ליפול בידי האויב מעין מה שקרה לשאול המלך ולאנשי מצדה.
ד) כאשר קיים חשש שלפני המוות תוך כדי ייסורים והתעללויות ינסה האויב לסחוט ממנו ידיעות בטחוניות חשובות, שגם על אי מסירתם לידי האויב אנו מצווים למסור את הנפש, כי המוסר ידיעות כאלה לידי האויב נדון כרודף אחר חברו להורגו וכמוסר נפש מישראל לידי הגויים, שמצווה על כל אדם להורגו, לכן ההימנעות מזה היא גם כן מצווה, ומוטב להיהרג על כך ולא לעבור.
ה) כאשר ירא מפני ייסורים נוראים ביותר בנופלו בידי האויב, ללא קשר עם כפיה על דת, והאויב הוא אכזרי שבוודאי ימיתהו בסופו של דבר, תוך כדי ייסורים שאין לעמוד בהם, יש שמתירים גם בזה למות בידי עצמו ע"מ למנוע נפילתו בידי האויב.
ו) בכל המקרים הנ"ל מסתבר שמוטב למות בידי עצמו ולא לצוות על ישראל אחר שיהרגהו, אבל ממעשיהם של אנשי מצדה ומקרהו של שאול המלך ונושא כליו נראה שאין הבדל בזה, ומותר גם לבקש אחרים שיהרגוהו.
ז) כל שאין חשש לייסורים ממושכים כבדים מנשוא בנופלו בידי האויב, ולא לכפיה לעבור על הדת, ולא קיים חשש של התפארות ומתן כבוד מדיני לאויב בנפלו לידם, וגם אין חשש לכפיה למסור ידיעות ביטחוניות לאויב, גם כאשר המתתו בידי האויב בטוחה, אסור לו להמית את עצמו וחייב לסמוך על רחמי שמים.
ח) מעשהו של שאול המלך בנופלו על חרבו היה ע"פ צו הנבואה, ומעשי הגבורה של לוחמי מצדה היו בהתאם להלכה המקובלת בידינו, על פי המדרש ושאר הפוסקים הראשונים ביניהם הארחות חיים, הרמב"ן, הרא"ש, הבית יוסף ושאר המקורות הנקוטים בידינו.
הרב נריה, נזעק ופרסם מאמר תגובה, בביטאון עלי משמרת כתב העת של המשמרת הצעירה של המפד"ל (כן. הייתה פעם כזאת מפלגה…), וכך הוא כתב:
ברבעון "אור המזרח" (תמוז-אלול, ה' תש"ך), שהגיע זה-עתה מארצות-הברית, התפרסמה תשובה של הרב שלמה גורן, הדנה במאורע ההיסטורי של נפילת אנשי מצדה, והערכת המעשה שלהם – אבוד לדעת – לאור ההלכה. הרב גורן משיב באריכות וקובע ש"מעשה הגבורה של לוחמי מצדה היה בהתאם להלכה המקובלת בידינו", והוא גם מסכם מסקנות בצורה של הלכות פסוקות, הלכות למעשה : "הנופל ביד אויב אכזרי שעומד להורגו בזמן מלחמה, וירא שיכופו אותו תוך כדי ייסורים, לעבור על סוג עבירות כאלה שנצטוינו עליהם ליהרג ולא לעבור כגון עבודה-זרה, גילוי-עריות ושפיכות-דמים, מצוה למות מיתת עצמו ולא ליפול בידי האויב" וכו' וכו'.
אכן, חומר-הנושא – דיני נפשות – וגם הצד האקטואלי שבו, בתנאי המצור שבו נתונה מדינת ישראל וההתנגשויות עם כוחות-האויב בגבולות, תוך תפיסת-אזרחים ונפילת-חיילים בשבי וכו', מחייבים תגובה לפסק-ההלכה אשר לפנינו שהרי יכול אדם מישראל – אזרח או חייל – לסמוך עליו ולנהוג כך למעשה, ונמצא נפש מישראל מתקפחת שלא כהלכה המאורע העתיק במרומי-מצדה, עודנו טעון עיון וברור, מצד תנאי השבי הרומאי, ומה היה נשקף באמת ללוחמים אילו נכנעו, ויש לחקור את פרטי הדברים במקורות העבר הרחוק. ואף אם נניח שהמצב הצדיק את המעשה שלהם, חייבים אנו להסתייג במפורש מהנמקותיו של מפקדם אלעזר בן-יאיר, אשר "נד לגורל ההמון הרב אשר נכנע תחת יד הרומאים". ואשר לדעתו ההתאבדות הכרחית היא לא רק לגיבורי-מצדה אלא ל ע ם כולו "כי מימי קדם הוציא אלקים את המשפט הזה ע ל כ ל זרע היהודים – ואין לנו עצה למצוא ישועה ממנו", וכי "האלקים פקד עלינו את הגזירה הזאת", ו"ככה צוו עלינו חוקי תורתנו" (מלחמות היהודים, ספר ז', פרק ח', ז'). מיותר להוכיח שדברים אלו אין בהם ממש, וכי חוקי תורתנו צוו עלינו לשמור על קיומנו ועל חיינו, גם בתנאי כניעה ושבי וכו' וכו' וחיי-עולם נטע בתוכנו… וצריך להתיישב הרבה בדבר, בשעה שבאים לדמות "מילתא למילתא", ולהורות הלכה-למעשה בעניינים חמורים אלו. ואם הורו לנו חז"ל ש"אין אומרים בטריפות זו דומה לזו – שהרי חותכה מכאן ומתה, חותכה מכאן וחיה" (חולין מ"ח, ב) – בדיני נ פ ש ו ת על אחת כמה וכמה. ואחינו שהיו נתונים בצרה ובשביה, בגטאות ובמחנות-המוות, והיו צפויים לייסורים והתעללויות ולהעברה-על-דת – אילו היו נוהגים כפסק-דינו של הרב גורן, לא היה נשאר מהם שריד ופליט. זהו אפוא פסק-דין מוטעה ומסוכן, ויש להסתייג ממנו, כי נותן-התורה צווה עלינו את החיים, "וחי בהם – ולא שימות בהם".
הפולמוס השלישי והאחרון, לא נגע הפעם בענייני נפשות, ועסק בענייני אמירת הלל ביום העצמאות. מקום המדינה קבעה הרבנות הראשית לישראל שיש לומר ביום העצמאות חצי הלל ללא ברכה וביום בלבד. לאחר שהתמנה הרב גורן לרב ראשי הוא העביר החלטה במועצת הרבנות הראשית שיש לברך על ההלל, ובתשל"ד קבלה מועצת הרבנות הראשית את דעתו שיש לומר את ההלל גם בליל יום העצמאות, לימים פרסם הרב גורן מאמר בנושא, שיצא בתוך ספרו תורת השבת והמועד (ל / 1.6 / 81) שבו פרסם את נימוקיו: הוא טוען שם ששיטת החת"ס שניתן לומר הלל על הנס גם בלילה אם הנס חל בלילה, ומוסיף ומנמק "ואם נשאל א"כ למה יש לומר הלל בליל העצמאות, מי זה אומר שנס ההצלה של מלחמת השחרור התרחש בעיקרו בלילה? – התשובה לכך היא, שדברי הפייטן בהגדה של פסח "אז רוב ניסים הפלאת בלילה" כוחו יפה גם לניצחונותיו של צה"ל במלחמת הקוממיות, באשר כל מי שמכיר את תולדות המלחמה הזאת יודע, שרוב רובם של הניצחונות שלנו הושגו במלחמת לילה, ועד היום כוחו של צה"ל עדיף בלוחמת הלילה…לכן ברור ופשוט שיפה עשתה הרבנות הראשית לישראל שתיקנה לומר גם בליל העצמאות הלל בברכה…"
כנגד החלטה זו פרסם הרב נריה באלול תשל"ה קונטרס בשם: אימתי קוראין את ההלל? (ד / 9.8 / 12) הדן בסוגיה ומגיע למסקנה "ולפי כל האמור, אם זכה דור בישראל למאורעות של ישועה, הראויים לקריאת הלל, הרי זמן קריאתו היא לא בלילה אלא ביום – "זה היום עשה ד'" הפעם כמובן שהוא לא יכל להוציא את הקונ' בהוצאת היכל שלמה משכנה של הרבנות הראשית, והוא הוציאו במגרש הביתי שלו ישיבת בני"ע כפר הרא"ה
כפי שוודאי שמתם לב, נראה כי מעבר למחלוקות ההלכתיות, היה כנראה הבדלי גישה עקרוניים בין שני ברי הפלוגתא, שנבעו כנראה גם מהבדלי אישיות ותפקיד. מכל מקום אני מערך שבעולם האמת יושבים השניים באותה ישיבה של מעלה 'ישיבת תלמידי הראי"ה ותלמידי תלמידיו' מתנצחים, ביניהם בהלכה ומקימים בעצמם את והב בסופה, ובכל מקרה יש"כ גדול לתושבי הישוב דולב אשר בבנימין (הסמוך ונראה לישוב נריה ע"ש הרב נריה זצ"ל), שחיברו כאן בארץ את שני תלמידי החכמים, כפי שתראו בתמונה המצ"ב ששלח לי מחותני ר' אריה אדלר תושב דולב תובב"א. שימו לב ע"ש מי הרחוב המאונך לרב גורן ולרב נריה, שהוא ה'עושה שלום' ביניהם!
ומכיוון שבשבת העברה חלה 'שבת הארגון' של בני עקיבא לא נוכל שלא לסיים בהאזנה להמנון התנועה 'יד אחים לכם שלוחה' שכמו רוב ככל שירי בני עקיבא, מחבר המילים והלחן שלהם של הרב נריה כמובן. הלחן המקורי שנבחר לשיר ע"י הרב נריה מבוסס על על מנגינה של שיר הסובייטי 'הגוורדיה הצעירה' (במקור המנגינה היא אוסטרית), והוא לא 'תפס' וב1953 שונה הלחן של ההמנון ללחן חדש שנכתב ע"י מיכאל פרלמן, והוא זה המושר עד היום. וזאת ההזדמנות לאחל: מזל טוב! לשבט החדש שבט רעים – יברכם ה'!
חנוכה שמח, ויהי"ר שיתקיים בנו בזמן הזה "נקום נקמת דם עבדיך מאומה הרשעה" בב"א.