השבוע מכללת הרצוג נפרדת מהרב פרופ' יהודה ברנדס (להלן הר"י) נשיא מכללת הרצוג בי"ב השנים האחרונות – היוצא לגמלאות. הר"י נולד ב1959 בתל אביב כבן יחיד להוריו שמשון ואהובה ניצולי השואה. הוא גדל ליד שיכון הפועהמ"ז בתל אביב התחנך בממ"ד בר אילן והיה חניך ומדריך פעיל בסניף בבני עקיבא בעיר. בתל אביב של אותם הימים היה ציבור דתי גדול ומבוסס ואף כמה חצרות חסידיות ושטיבלים רבים כפי שניתן לקרוא בספרה המרתק של ד"ר מיכל גרטלר (מרצה במכללת הרצוג) שטריימל בדיזנגוף: חצרות חסידיות והמרחב הדתי בתל-אביב, 1965-1940 (נ / 6.4 / 58). אחת מאותן חצרות הייתה חצר הוסיאטין מבית רוז'ין. אותה העביר לת"א האדמו"ר רבי ישראל פרידמן זצ"ל (1857-1948). לאחר פטירתו קיבל חתנו רבי יעקב פרידמן זצ"ל (1878-1956). את הנהגת החסידות. בדומה לכל אדמורי בית רוז'ין היה גם הוא תומך נלהב בישוב ארץ ישראל. אך בשונה מרוב האדמורי"ם הצטרף לתנועת המזרחי באוסטריה והיה בעל השקפה ציונית דתית מובהקת. בדרשותיו שהיה דורש בבית המדרש בתל אביב היה מדבר בשבח ישוב הארץ, מדינת ישראל וצבא ההגנה לישראל. דרשותיו כונסו לימים בספר 'אהלי יעקב' ומאז הוא נקרא על שם הספר. מוצאה של משפחת אביו של ר' יהודה היא העיירה הוסיאטין והם היו מקושרים לחסידות זו. הר"י ספג מהבית את אהבת החסידות בכלל וחסידות רוז'ין והוסיאטין בפרט. כשגדל ועבר ללמוד בישיבת 'הכותל' נקשר הר"י ברבו ראש הישיבה הרב ישעיהו הדרי זצ"ל שפתח בפניו את שערי לימוד תורת החסידות בעיון.

לימים כתב הר"י את הספר "במלכות הקדושה – ביקור בהיכלו של האדמו"ר מהוסיאטן – אדמו"ר ציוני בתל אביב (כ / (0.2)6.2 / 029). בשער הספר הוא כתב את הדברים החשובים היוצאים מן הלב:

"מיוחד בין אדמו"רי בית רוז'ין היה ר' יעקב מהוסיאטין, שהצטרף בפועל לתנועה הציונית, כחבר ב'מזרחי' וראה בחברותו בתנועה זו מימוש והגשמה של דרך ההנהגה החסידית.לאור כל זאת, גדולה האכזבה מכך שהספר אהלי יעקב לא התקבל בקהל ולא התפרסם כראוי לו. קרוב לוודאי, שהסיבה לכך אין לה ולא כלום עם ערכו של הספר, אלא עם תהליכים חברתיים ותרבותיים. לציבור הכללי אין נגישות לספרי חסידות שאינם שייכים לסוגים הפופולריים:סיפורי מעשיות או מימרות שנונות. בציבור החרדי גבר, בעיקר אחרי השואה, כוחן של חסידויות מזרמים אחרים, אשר דרכו של הרבי מהוסיאטין אינה דרכן, ואילו בציבור הציוני-דתי, שהוא קהל היעד הטבעי של תורת בית הוסיאטין, עסקו בעיקר בהגותו של הראי"ה קוק או הרי"ד סולובייצ'יק, שהם הוגים השייכים באופן מובהק למחנה הציונות הדתית. הספרות החסידית המקורית לא הייתה חלק מ'מדף הספרים" של הקהילה הציונית הדתית. התעוררות מאוחרת של לימוד חסידות לא באה מן הכיוון הציוני דווקא, אלא בהשפעת חוגים חרדיים, חוקרים אקדמיים, או נהייה אחרי הפן המיסטי והרגשי, בעידן הבתר-רציונלי והפוסט-מודרני. אלו ואלו לא מצאו עניין מיוחד באהלי יעקב. מטרתו של חיבורנו זה להתחיל בתיקון עוולה זו, לחשוף את המרגלית הטובה הזאת ולשבצה במקומה הראוי"

מעניינים הם גם 'דברי התודה' בפתיחת הספר, החושפים את מקורות יניקתו, ורוחב דעתו של המחבר:

"דברי תודה. לאבי מורי, ר' שמשון ב"ר שלמה ברנדס ז"ל, בן הוסיאטין, שממנו עיקר הבנתי והשגתי את מהותה של חסידות רוז'ינאית בכלל, וחסידות הוסיאטין בפרט. כידוע, עיקר לימוד החסידות אינו מספרים ומסיפורים, אלא בנקודה פנימית שבנפש, שאין לומדים אותה אלא איש מפי איש, בן מאב ותלמיד מרב, ורק בדרך של "מבין מדעתו". לרב ישעיהו הדרי שליט"א, ראש ישיבת הכותל, שפתח בפני שערי לימוד תורת החסידות בשנות לימודי בישיבת הכותל. לרבי ישראל פרידמן בן שלום שליט"א, אחיין של בעל אהלי יעקב, נין ונכד לאדמו"רי בית רוז'ין, בענף הבוהושי, שהקדיש מזמנו לקריאה מדוקדקת של כל הספר, וחיזק את ידי, בהערות מפורטות שבכתב ובשיחות בעל פה. לפרופ' דוד אסף, הי"ו, היסטוריון דייקן, מחבר המונוגרפיה המקיפה דרך המלכות על ר' ישראל מרוז'ין, שהואיל בטובו לעבור על כל הספר, עודדני לפרסמו והצילני משגיאות בהערותיו המלומדות"

כחמש שנים לאחמ"כ פרסם הר"י מאמר חשוב בקובץ אקדמות כ"ה (תש"ע) שבו הוא מעמיק להסביר את משנתה הייחודית של חסידות רוז'ין. לא ברעש ה' – סוד המפגש האינטימי בסיום המאמר הוא כתב:

"כל הניסיון לרדת לסוף דעתם של צדיקים וחסידים מן הדורות הקודמים ב"דעת אלקים הפנימית שבקרבם" נוגע רק בשטח החיצון של הדעה. אין הכותב יכול לרדת לסוף דעתם של ההוגים שציטט, וספק אם הקוראים יכולים לעשות זאת באמצעות תיווכו. אולם יש ערך בניסיונות התבוננות אלו ובכתיבה הזאת. יש מי שהדברים רחוקים מתכונת נפשו מרחק רחב, ולכן אינם מתקבלים על לבו כלל, ויש מי שתכונת נפשו קרובה יותר לסגנון המחשבה המתואר, וקריאת הדברים מעוררת הד בלבו של המעיין ומאפשרת לו להמשיך בעקבות הדברים, לפתח בקרבו ולסגל לעצמו תפיסת אלוקים המתאמת לתכונת נפשו שלו".

בהגיעו לגיל הישיבה התיכונית עלה הר"י לירושלים ללמוד בישיבת נתיב-מאיר, שם נקשר לדמותו של רה"י הרב אריה בינה זצ"ל (1913-1994). סוד גלוי הוא שכאשר אדם מספיד אדם אחר או מספר זיכרונות ממנו, הסיפורים שהוא בוחר לספר מעידים במידה רבה על אישיותו הוא, ואלה הסיפורים שרשם פרופ' אביעד הכהן (מחזור י"ג) מפיו של הר"י בספרו 'ארי בין העולמות – סיפור חייו ומשנתו של הרב אריה בינה' (מ / 2.31 / 032):

"ליד הפנימייה של החמישית. נזכר הרב פרופ' יהודה ברנדס שכן בית החלמה ליולדות. כדרכם של נערים צעירים, לא תמיד נזהרנו לדבר בשקט כשעברנו לידו. באחד הימים הודיעו בכל מהדורות החדשות על זריקת רימון רסס בדיסקוטק בנתניה. ר' אריה כינס את כל תלמידי הישיבה בבית המדרש ל"שיחת פתע". "אני יודע מי זרק את הרימון. הרוצח יושב כאן', הכריז, לתדהמתם של הנוכחים. שהרי גם כאן יש אנשים כאלה שלא אכפת להם משפיכות דמים. יולדת היא במצב של פיקוח נפש, והפרעה לה כמוה כשפיכות דמים', שאג בקול. 'מי שאינו זהיר ורגיש דיו לחוש בצערה של יולדת, עשוי להגיע גם לשפיכות דמים'. ההלם היה גדול, אך המסר הועבר היטב. ברור היה לכולם שר' אריה הגזים מעט בדבריו, אך היה בהם שיקוף הולם לדרכה של תנועת המוסר. לפי גישתה, אדם נבחן גם בדברים הקטנים, לא רק בגדולים. גם הפרט הקטנטן ביותר עשוי לשקף את מצבו הרוחני של האדם"

וסיפור נוסף מיום ההלוויה של בוגר 'נתיב מאיר' מיכאל נדלר, בן ציון ליבוביץ ונחום פניגשטיין הי"ד. שנרצחו בכסלו תשל"ו ע"י מחבלים בישיבת הגולן:

"ההלוויה עמדה להתקיים ביום שישי בשעות הצהריים. בבוקרו של אותו יום העביר ר' אריה את שיעורו כסדרו. "מדי כמה דקות", נזכר תלמידו הרב פרופ' יהודה ברנדס, "נקרא ר' אריה למשרד לטפל בעניינים שקשורים לסדרי ההלוויה. הוא יצא לכמה דקות והמשיך בשיעור, כאילו לא אירע דבר. היינו באמצע לימוד דבריו של אחד מהאחרונים, בעל 'הדר הכרמל' על מסכת בבא בתרא, ור' אריה המשיך מהמקום שמממנו הפסיק. ניכר היה שראשו טרוד באסון הנורא אך הוא לא ויתר על השיעור. בשבילנו, היה זה שיעור לחיים בהתמדה ובחשיבותו של לימוד התורה".

לימים חינך הר"י בעצמו תלמידים בגיל תיכון בביה"ס הימלפרב בירושלים, ואף ניהל את ביה"ס במשך כשש שנים. את משנתו החינוכית הציג בספר: על פי דרכו, אסופת מאמרים על ערכו של היחיד וחינוכו (ח / 8.2 / 97). בפתח הספר כתב:

"הרעיון המרכזי המונח ביסודו של ספר זה מופיע בפסוק במשלי שממנו נלקח שמו: "חנך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה" (כ"ב, ו) – יש להעניק לכל תלמיד את התנאים והצרכים המתאימים לו, על מנת שיוכל לפתח את אישיותו הייחודית. כל אדם הוא בחינת עולם שלם, ודיכוי הייחודיות הזאת עלול לגרום לכישלון החינוך. רש"ר הירש ניסח באופן בהיר ומופלא את יסודות התפיסה החינוכית הזו במסגרת פירושו לפסוק בבראשית, שבו התייחס לדרך חינוכם וגידולם של יעקב ועשו. דבריו מתאימים מאוד לשמש מבוא לחיבורנו"

באותם שנים, היה נוהג הר"י לדרוש בפני תלמידי בית הספר לקראת שבת, את אותם הדרשות הוציא לימים בשני הכרכים של ספר 'תורת אמך – דרשות לפרשת השבוע' (ל / 1.61 / 266)

"ספר הדרשות שלפנינו שייך בוודאות לבחינה של "תורת אמך". ראשית, יסודו ב"תורה שבעל פה". הן מפני שהוא מבוסס על מדרשים ומפרשים לפרשיות התורה שבכתב והן מפני שהדרשות שבו נאמרו במקורן בעל־פה ממש, בבית המדרש של בית הספר 'הימלפרב' בירושלים, בכל ערב שבת, בשנים שבהן שימשתי כמנהל החינוכי של בית הספר. דרשות אלו שנמסרו בעל־פה, נדפסו וחולקו לתלמידים ולהוריהם בכל שבוע. חלקן חזרו ונשנו או נתחדשו בדרשות ערב שבת בבתי הכנסת "אבוא ביתך" ו"זכרון מנחם" שבירושלים, ורובן שבו ופורסמו בכלי תקשורת שונים: עיתון 'הצופה', אתר האינטרנט של העיתון 'מעריב' (nrg), ואתר 'בית מורשה בירושלים'. כל דרכי הפרסום הללו עדיין אינן יכולות להיחשב ל"כתב", אלא הן צורה חומרית יותר של "על־פה". מעין דיבור כתוב. בחינה שנייה של "תורת אמך" שבדרשות אלה באה לידי ביטוי בהיעדר הממד חמור הסבר של פרשנות מדויקת, הנאמנה לכללים הקבועים של פרשנות פשט או מידות של דרש. כל אלה אינם מצויים כאן. הדרשות הן שילוב בלתי שיטתי של דרכי פרשנות ודרכי דרש. הדרשות, בעיקרן, יוצאות מפרשת השבוע וחותרות לברר היבט רעיוני, מוסרי או חינוכי שניתן לדלותו מן הפרשה הנדונה. בחינה שלישית של "תורת אמך" שבדפים אלה, היא הממד של העיסוק בפרשה מנקודת מבט אישית אינטימית. הן מבחינת בחירת הנושא והשאלות הנדונות בו, הן מבחינת השימוש במקורות מדרשיים ופרשניים, אין בהם עקביות שיטה וסדר, אלא הן משקפות את טעמו וראות עיניו של המחבר בבחירת הספרים והנושאים הקרובים ללבו, ולהערכתו, גם לרבים משומעיו. במובן מסוים יש להודות שסוג כזה של דרשות ושל כתיבה הריהו מעין "יומן רעיוני" הנסמך אל הפרשיות, יותר משהוא פירוש לתורה. טיבן של דרשות שכאלו שהן מושפעות בדרך כלל גם מאירועי הזמן ולא רק מן הכתוב בתורת הנצח. ואכן, במקורן נלוו לדרשות אלו גם יישומים קיומיים והדרכות בענייני דיומא, מתחום החינוך בבית הספר או ענייני ציבור, חברה ומדינה"

למען הגילוי הנאות, אספר שבמשך כשנתיים לימדתי בביה"ס הימלפרב, וטעמם המתוק של הדרשות לשבת שמסר הר"י לאחר התפילה ביום שישי בבוקר נשאר עדין בפי. גם בתפקידו ב'נשיא מכללת הרצוג' נהג הר"י לשלוח בדוא"ל שיחה שבועית  על פרשת השבוע לעובדים ולסטודנטים. השיחות מהשנתיים האחרונות של מלחמת 'חרבות ברזל' יצאו השבוע  בהוצאת תבונות של מכללת הרצוג כספר בשם "מקץ שנתיים ימים".

כאמור לאחר סיום לימודיו בנתיב מאיר, עבר הר"י ללמוד ב'ישיבת הכותל' שם קיבל מרה"י הרב הדרי שערים ללימוד משנת הראי"ה וללימוד הגות וחסידות. אולם במיוחד הוא הושפע מהר"מ שלו הרב שמעון גרשון רוזנברג -שג"ר (1949-2007). ממנו קיבל את הגישה ללימוד הגמרא באופן של איחוד ההלכה והאגדה.

בשו"ת חת"ס (או"ח נא) כותב החת"ס: "וכן אני אומר כל המערב דברי קבלה עם ההלכות הפסוקים חייב משום זורע כלאים – "פן תוקדש המלאה הזרע אשר תזרע" ולעומת זה המערב ספרי הגיון (=פילוסופיה) עם דברי תורה עובר על "חורש בשור וחמור יחדיו" ואם הוא מנהיג ישראל – "מנהיג בכלאים". אף שדברים אלו נאמרו בעיקר כנגד ערבוב קבלה ופילוסופיה בהלכה, הם התפרשו כיציאה עקרונית נגד כל ערבוב עניני אגדה בהלכה. אולם כידוע בספר 'אורות הקודש' (ח"א שער חכמת הקודש סדר ב) מובאות כמה פסקאות מהראי"ה על 'איחוד הנגלה והנסתר' ובפסקה יח פסקה ספציפית על "איחוד ההלכה והאגדה" שם כותב הרב זצ"ל "באמת יש בתוך האגדה תמיד תמצית הלכותית, וכמו כן בהלכה תוכן אגדי פנימי. על פי רוב מונח התוכן האגדי בצורתה האיכותית של ההלכה. והתוכן ההלכותי בתיאורה הכמותי של האגדה. ובלא חיפוש והרגשה מיוחדה מושפעים אנו בעת הלימוד ההלכותי מתכונתה האגדית המסותרה של ההלכה, ובלימוד האגדה, מקיצובה של ההלכה המעורב בתוכן האגדי". הרב לא נתן דוגמאות כיצד יש לבצע איחוד כזה בפועל, ויש הרואים בפתיחה של הראי"ה למסכת בבא בתרא – דוגמה קטנה לאיחוד שכזה.

בפוסט הקודם כתבתי בקצרה על בית המדרש של הרבנים: דב ברקוביץ, צוריאל ווינר, אברהם וולפיש ויעקב נגן – שסללו דרך מסוימת בניסיון למצוא ה"תוכן האגדי הפנימי" שבתוך ההלכה. במקביל פעל הרב שג"ר לסלול דרך משלו באיחוד ההלכה והאגדה – הוא החל בכך עוד בכהנו כר"מ בישיבת הכותל, וביסס ופיתח את שיטתו כשלימד בישיבת מקור חיים (שפע), בית מורה וישיבת 'שיח יצחק'. הר"י הושפע עמוקות מהרב שג"ר בקבלת ה'עיקרון' של חיפוש המשמעויות הרוחניות וההגותיות העומדות מאחורי הסוגיות ההלכתיות, ומהמשמעויות ההלכתיות הנובעות מדברי אגדה והגות. אולם כ'תלמיד המבין מדעתו' הוא מפתח ויוצר בשיטה זו בדרכו שלו.

את פרסומיו במקצוע זה של איחוד ההלכה והגדה – מחלק הר"י לשני ראשים:

ראשית הוא התחיל בכתיבה על ה"תמצית ההלכותית אשר בתוך האגדה' בפרסמו בתשס"ה את החלק הראשון מסדרת 'אגדה למעשה' (ות / 2.1 / 026 – מכללה), בפתח הכרך הוא הציג את התפיסה העומדת מאחורי החיבור:

"ידוע ומקובל בין הלומדים והמעיינים, שההלכה והאגדה שני עולמות נבדלים הם. ההלכה חמורת סבר, דקדקנית ופרטנית, מעשית ומחייבת, ואילו ההלכה פניה שוחקות, מרחפת כרוח אלקים על פני המים, נוגעת למחשבה ולא למעשה, ולפיכך גם אינה מדויקת ואינה מחייבת באותה מידה. ביסודו של חיבור זה עומדת ההנחה, שהפרדה והנגדה זו שבין האגדה להלכה קיצונית מדי, חוטאת לאמת, מחטיאה את ההבנה הראויה וגורמת למיעוט ערך של שני המקצועות גם יחד.

שתיים הן מגמותיו של חיבור זה: שיטתית ותכנית. המגמה השיטתית מדגימה דרך בלימוד אגדה, דרך שבה מתקיים שילוב בינה לבין ההלכה. זו דרך המבארת את חשיבותה של האגדה לעולם המעשה, ואת האופן שבו נטועים שורשיה של ההלכה בעולם הרוח של האגדה. לשם כך נבחרו מספר סוגיות אופייניות, שיש בהן שילוב של הלכה ואגדה, מעשה והגות, ועל ידי העיון בהן מודגמת דרך הלימוד המוצעת.

המגמה האחרת היא מגמה תכנית עיונית, והיא מונחת, כמובן, בגופן של הסוגיות שנבחרו. דרך כל אחת ואחת מהן אפשר להיכנס לעובי הקורה של נושאים מורכבים ורגישים באורח חייו של האדם, וללמוד את הדרכת התורה בהם. הבחירה בסוגיות הודרכה על־פי שני עקרונות אלו. אלו הן סוגיות המאפשרות להדגים יפה את השיטה, אך גם הנושאים שלהן הם בעלי עניין וצורך קיומי. כרך זה מוקדש לביתו של האדם. אם יזכני השי"ת, יופיעו שני כרכים נוספים, האחד יוקדש לאדם בחברה, והאחר לעבודת ה' של היחיד"

בפתיחת החלק השני שיצא בתשע"ב ומוקדש לאדם ולחברה, הוסיף הר"י את הדברים הבאים:

"מעבר לכל הטענות הפרטניות והתשובות להן, עומד עיקרון מרכזי אחד שעליו מושתת חיבורנו: ההנחה, שכביכול ניתן לנתק נתק גמור בין ההלכה לאגדה, והתיאור של ההלכה כתחום שמתנהל באופן עצמאי, בלי זיקה ישירה לשאלות של השקפה והגות, היא הנחה מוטעית מיסודה. אין הלכה שאינה מעוצבת על־ידי אגדה. בשורשה של כל הלכה עומדת ראיית המצווה כערך רוחני, והבנת טעמיה והגיונה הפנימי. איך אפשר לפסוק אילו מינים הם כלאיים ואילו אינם כלאיים, אם אין מבינים את טעמה ומשמעותה של מצוות כלאיים? בלא הבנה יסודית של משמעות המצווה, אי־אפשר להסיק שום מסקנה וגם לא לדמות דבר לדבר. במקביל, כל אגדה, במידה שיש בה הוראה והנחיה חינוכית וערכית, מבקשת את המימוש שלה בחיי המעשה, ומימוש זה, הוא גופו הלכה."

במקביל הולך הר"י ומפרסם את סדרת 'מדע תורתך' העוסקת בלימוד סוגיות התלמוד, מתוך המגמה לחשוף את ה"תוכן האגדי הפנימי" שבתוך ההלכה. עד כה יצאו החידושים למסכתות: כתובות, ברכות ושבת. בפתח הכרך הראשון למסכת כתובות, מבהיר המחבר את התפיסה העומדת מאחורי שיטת לימודו:

"אם נרצה למקד את הייחוד בדרך הלימוד בבית מדרשנו, הבאה לידי ביטוי גם בשעורים שבספר הזה, אפשר לומר שהמוקד בשעורינו הוא על לימוד סוגית הגמרא כמקור קיומי. שני חלקים לנוסחה זו:

א. 'לימוד סוגית הגמרא', דהיינו, העמדת הגמרא במוקד. לאפוקי מדרך הלימוד המקובלת בישיבות רבות, שבה עומד במרכז הלימוד העיסוק בדברי הראשונים והאחרונים, בין אם בעיון ובין אם להלכה. המגמה של שיעורינו איננה התייחסות שיטתית לדברי המפרשים, אלא התייחסות עקבית ושיטתית לגמרא, וראיית הראשונים והאחרונים כמפרשים, ולא כמושאי לימוד בפני עצמם.

ב. כמקור קיומי', דהיינו, הצבת שאלת המשמעות הקיומית – במה תורת ה' מחייבת אותנו ומדריכה אותנו בחיינו. אין אנו מסתפקים בניתוח עיוני של הגמרא והמקורות כפי שהם, בהקשרם הפילולוגי וההיסטורי, כמקובל במחקר האקדמי, או בניתוח העיוני האנליטי, המקובל בלמדנות הישיבתית, אלא משתדלים לדרוש מעצמנו בכל סוגיה וסוגיה להשיב על השאלה – במה דברי התורה הללו חיים וקיימים בעולמנו ובחיינו"

בסוף המבוא הוסיף הר"י מסגרת קטנה שבה כתב:

"בימי הבאתו של הספר לדפוס הלך לעולמו מורי הרב שמעון גרשון רוזנברג (שג"ר) זצ"ל. הרבה תורה למדתי מפיו. יסודות של מחשבה למדנית ויצירתיות פרשנית שקבלתי ממנו ומכוחו משוקעים בשעורי הספר הזה. יהיו נא שפתיו דובבות בקבר, וזכותו תעמוד לנו וכל ישראל. אמן".

בהקשר זה מענין מאוד הפולמוס בין מורנו הרא"ל זצ"ל לר"י סביב השאלה האם האם שיטת לימוד זאת עשויה לסייע  לחיבור הנפשי של תלמידי הישיבות התיכונית וישיבות ההסדר ללימודי הגמרא. ראו כאן.

בתשע"ו יצא ספרו של הרב שג"ר "הליכות עולם" (ד / 0.7 / 101). הר"י הוסיף לספר 'אחרית דבר' שבה תיאר בהרחבה את שיטתו הלמדנית וההגותית של הרב שג"ר, וסיים במילים אלו:

"המבקש לעמוד על שיטתו של הרב שג"ר בהתמודדות עם הסתירות והפערים המהותיים הקיימים בהגות ההלכתית חייב לזנוח את החתירה ליציבות ולרוגע הנובעים מגישה אחדותית וקוהרנטית. לרב שג"ר אין פתרון הרמוניסטי לאף אחת מן הסתירות שמנינו: בין שכל של תורה לבין היגיון אנושי, בין צדק מופשט לבין צדק תורני, בין דין לבין מנהג, בין כפיפות התורה להקשר ההיסטורי שבו ניתנה והתפתחה לבין נצחיותה ואמיתותה הפילוסופית, בין הגזירה חסרת הטעם לבין הטעמים למצוות, בין פשט לבין דרש, בין נצחיות התורה לבין האקטואליות שלה והשתנותה בנסיבות הזמנים, ובין מוחלטות אמיתותיה האלוקיות לבין יחסיותן האנושית. הרב שג"ר, בעקבות הרמב"ם, נוקט בדרך של כפילות. ההיבטים השונים, אף אם הם נראים כסותרים זה את זה, משלימים זה את זה ומאפשרים מבט עמוק יותר על החכמה האלוקית הגנוזה בתורה"

כחמש שנים לאחמ"כ, הוציא הר"י את ספרו: המקף והאליפסה: הערכים והאיזונים של הציונות הדתית (מ / 2.3 / 68) שבו הוא מציג את אותה "דרך של כפילות" כאורח החיים של הציונות הדתית, אורח חיים שיש בו "מלאות ושלמות", וכך הוא מציג את ה"גישה האליפסית":

" כפי שכבר הוסבר קודם בקצרה, עיקר עניינו של ספר זה הוא לפרוס את הגישה האליפטית כאורח חיים המשלב בין התורה לבין העולם. הדגם הגיאומטרי של האליפסה עדיף על פני המקף, מפני שהוא מתאר מרחב חיים שלם שסובב סביב שני מוקדים, ולא צירוף של שני גופים נפרדים על ידי גורם מחבר כלשהו. איש תורה ועבודה אינו תופס את עצמו כאדם קרוע בין שני עולמות, בין עולמו הדתי לבין עולם העבודה שלו. הוא רואה אותם כשני מוקדים יסודיים שסביבם סובבים חייו. לעיתים הוא קרוב יותר למוקד האחד ולעיתים לאחר. כאשר הוא נמצא בבית הכנסת בתפילה או לומד בישיבה ובבית המדרש הוא קרוב יותר למוקד התורה, אולם אין הוא נבדל אז באופן ממשי מן המוקד האחר. הוא עדיין נמצא בתוך מערכת אישית, חברתית ורעיונית התחומה בתוך שטח האליפסה. כשהוא נמצא בשדה או במפעל בימות החול הוא קרוב יותר למוקד האחר, אולם גם אז אין הוא נבדל מן המוקד של התורה. יתר על כן, הוא מבקש להביא עימו ככל האפשר יותר מהשפעת המוקד של התורה אל המוקד של העבודה. על ידי קיום מצוות, על ידי קביעת עיתים לתורה, על ידי ראיית העבודה עצמה כערך דתי ותורני, וכיוצא בזה.

כשם שהדבר נכון לגבי היחיד במצביו השונים, כך הוא נכון לגבי החברה הדתית כולה. החברה כולה היא חברה אחת, המפוזרת במרחב האליפטי. הרבנים, בני הישיבות והאברכים קרובים יותר למוקד התורה. אנשי העמל והמעשה קרובים יותר למוקד העבודה. אולם היחס ההדדי ביניהם אמור להיות יחס חברי, משלים קשר המבוסס על ההבנה ששני המוקדים הם חיוניים והכרחיים לחיי אדם ולבניק חברה. כדברי אביי בשם חכמי יבנה: "אני בריה וחברי בריה, אני מלאכתי בעיר והוא מלאכתו בשדה, אני משכים למלאכתי והוא משכים למלאכתו, כשם שהוא אינו מתגדר במלאכתי כך אני איני מתגדר במלאכתו. ושמא תאמר אני מרבה והוא ממעיט? שנינו: אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבן לשמים" הדגם האליפטי אינו דגם הרמוני, אוטופי, שאין בו מתחים ותחרות בין המוקדים אדרבה, החיים בשדה האליפטי כוללים גם מעלות ומורדות, עימותים ומחלוקות בדבר מידת ההשפעה של כל אחד מן המוקדים, חלוקת היחס הנכונה ביניהם, חלוקת משאבים הוגנת וראויה. כל אלו עשויים להיות גורמים למחלוקות קשות ועימותים מרים, אבל עדין -אלו מחלוקות שבתוך המחנה. מחוץ למחנה נמצאים אלו שוויתרו לחלוטין על אחד המוקדים וחדלו מלייחס לו מעמד מחייב וסמכותי בחייהם או לתת לו לגיטימציה משמעותית"

ובסיום הספר, הוא חותם:

"קיימת נטייה שגויה לחשוב שקיצוניות ודבקות בעמדה אחת, חד־משמעית ונחרצת, היא סימן לרצינות ועומק, ואילו תפיסה דו מוקדית מן הסוג שתיארנו לכל אורך הספר מעידה על פשרנות, רפיון וחוסר יכולת לקבל החלטות ולעמוד בהן בעוז ובאומץ. במלוא הזהירות והצניעות ברצוני להציע שהדגם שפיתחה הציונות הדתית לחיים אליפטיים דו־מוקדיים אינו דגם של חולשה ופשרה אלא דגם שיש בו מלאות ושלמות רבה יותר מן הנטייה אל הקצוות. טובים השניים מן האחד, והם יכולים להרים משא שמשקלו גדול מסכום המשא של אחד ועוד אחד. לפיכך יש להבין כי הדגם הזה אינו פריפריאלי או מגזרי בלבד, אלא ראוי ללימוד ואימוץ גם בחלקים אחרים של החברה היהודית בארץ ובעולם"

אז כפי שפתחנו, הרב יהודה ברנדס שהוא- ה'נשיא יהודה השלישי' של המכון להכשרת מורים ומכללת הרצוג פורש לגמלאות (קדמו לו הרב יהודה שביב זצ"ל  וד"ר יהודה שורץ ז"ל, שני שמואלים: פרופ' שמואל שילה ז"ל, וד"ר שמואל ויגודה, ויצחק אחד: הרב פרופ' יצחק קראוס) וכדרכם של ת"ח אנו בטוחים  שילך מחיל אל חיל: יפרסם את הכרך השלישי בסדרת 'אגדה למעשה' כרכים נוספים  בסדרת 'מדע תורתך' ועוד ספרים רבים נוספים. אנחנו מצדנו משאירים מספיק מקום פנוי במדפי הספרייה. וזאת ההזדמנות לאחל  הצלחה בתפקיד לנשיא הנכנס של המכללה  פרופ' אבישלום וסטרייך שגם הוא כבר חיבר כמה ספרים חשובים, אבל על כך נכתוב בעז"ה בהזדמנות אחרת. אז שיהיה בהצלחה רבה למשמר היוצא ולמשמר הנכנס.