בשבת החל המבצע להשמדת היכולות הצבאיות של והפלת משטר הרשע האיראני, וכולנו תפילה שהוא יסתיים בהצלחה עם מינימום נפגעים לכוחותינו ואזרחנו – ומלכות הרשעה כולה כעשן תכלה. כל מי שמכיר אפילו במעט את הספרות התורנית הרגיש תחושה של החמצה משם המבצע 'שאגת הארי'. מפני שכולם מכירים את ספר הפלפול המפורסם : 'שאגת אריה' מאת הרב אריה לייב גינצבורג זצ"ל (1695-1785) שעל שמו הוא מכונה בעל ה'שאגת אריה'. בנוסף הוא כתב את שני הספרים המפורסמים: טורי אבן – על מסכתות: ראש השנה, חגיגה ומגילה. וגבורת ארי על מסכתות: תענית, יומא ומכות (ועוד מקצת חידושים על ביצה ונזיר). כל ספריו התפרסמו מאוד ונלמדים ומצוטטים רבות עד עצם היום הזה. א"כ לאוזן של בן תורה קשה מעט לשמוע את הצירוף 'שאגת ארי'. הינו מצפים או ל'שאגת אריה' או ל'גבורת ארי' אך מה פשר הצרוף: 'שאגת ארי'? תחושת ההחמצה גוברת כאשר אנו קוראים בהקדמת ספר 'שאגת אריה' את המילים: "ובאשר שחיבור קטו זה נשלם בחודש אדר" [ותודה לד"ר זאב פרימר שהפנה את תשומת ליבנו לנקודה זו]. אגב הצרוף 'גבורת ארי' לא מופיע בתנ"ך, אלא דוקא 'גבורת הסוס' (תהילים קמו, י; איוב לט, יג)

בשורות הבאות ברצוני לבאר ולסנגר מעט על בחירת השם (כולנו מבינים שהאגדה האורבנית ע"כ שמחשב בוחר את שמות המבצעים היא אגדה – וישנם אנשים בשר ודם הבוחרים את השמות) הצרוף: שאגת אריה שבו בחר הרב גינצבורג כשם לספרו לקוח מהפסוק באיוב (ד, ד) "שאגת אריה וקול שחל ושני כפירים נתעו" עפ"י ההקשר הדימויים של האריה שבפסוק מתייחסים לרשעים כמו שמפרש עמס חכם ב'דעת מקרא' "אף הרשעים שעושים ביד רמה (דגמת אריות שואגים על טרפם), אף הם אובדים" וא"כ נשאלת השאלה מדוע לקרוא כך לספר תורני? [אגב השאג"א איננו הראשון שבחר בשם זה לספרו. קדם לו ספר השו"ת 'שאגת אריה' מאת הרב אריה יהודה ליב בן שמואל צבי הירש שיצא יחד עם ספרו של הרב אברהם נתן מייזליש (שהוא צאצא שלו) 'קול שחל' בתצ"ו (1736) ויחד הם משלימים את הפסוק: "שאגת אריה וקול שחל"]

פרק כ"ב בתהילים "למנצח על אילת השחר' נדרש במדרש תהילים (שוחר טוב) על מרדכי ואסתר וספור המגילה. ונהוג בכמה קהילות לאמרו בפורים כ'שיר של יום'. גם בפרק זה מתוארים האויבים כאריה "פצו עלי פיהם אריה טורף ושואג" (יד) הושיעני מפי אריה ומקרני רמים עניתני" (כב). אלא שבפרק זה ישנה גם "שאגה" "אלי אלי למה עזבתני – רחוק מישועתי דברי שאגתי" השאגה המדוברת היא השאגה של המתפלל ומשמעותה "דבר בכי ואנחה היוצאים בקול רעש גדול, וכן: כי לפני לחמי אנחתי תבוא ויתכו כמים שאגותי (דעת מקרא). על סמך פסוקים אלו פייט הפייטן שמואל רחמים בפיוט 'מכניסי רחמים' את השורה הבאה: "שואגים בתפילה ומבקשים רישיון". מענין כי הביטוי 'ארי' מופיע במזמור זה גם ככינוי למתפלל (=עם ישראל) "כי סבבוני כלבים עדת מרעים הרחיפוני כארי ידי ורגלי" ומפרש דעת מקרא: "נמצא שדמה עצמו המשורר ביחס לאויביו כאריה כפות המוטל לפני הכלבים המצפים לאכול מנבלתו לכשימות". א"כ נמצא עד כה כי אויבי המשורר שהם אויבי ישראל הם הנמשלים לאריה טורף, ואלו ישראל נמשלים ל'אריה כפות המוטל לפני הכלבים" ושואג אנחת בכי זעקה ותפילה.

אך כאן נכנס ה"טוויסט" בעלילה. נודע כבר ברבים כי הסיבה לבחירת שם המבצע הייתה מפני שהוא החל בי"א אדר יום נפילתו של יוסף טרומפלדור, שעל קברו וקבר חביריו מדיני תל חי – הוצבה אנדרטת האריה השואג שפיסל האומן אברהם מלינקוב. האנדרטה מסמלת את כוחות הגבורה של מגיני תל חי, ועל בסיסה כתובים המילים "טוב למות בעד ארצנו" שהיו מילותיו האחרונות של טרומפלדור, ומתחתם שמות שמונת נופלי תל-חי (שלזכרם נקראת לימים 'קרית שמונה'). [על השאלה האלמותית, האם טרומפלדור אמר או לא את המילים הנ"ל ראו סכום בערך: טוב למות בעד ארצנו]

הרב ישככר שלמה טייכטל (1845-1945) היה ת"ח גדול מחשובי הרבנים בהונגריה שעד השואה החזיק בעמדות אנטי ציוניות כרוב רבני הונגריה. אולם במהלך שנות השואה 'חישב מסלול מחדש' והגיע למסקנה שטעה, הוא נכנס לעובי הקורה והגיע למסקנה כי הרבנים היו צריכים לתמוך בישוב הארץ ולעודד את הציבור החרדי לעזוב את הגולה. אולם בנוסף לביקורת העצמית, הוא ראה את החיוב בחלוצים שעלו לארץ ומסרו את נפשם על כיבושה, אף שלא היו שומרי תומ"צ, וכך הוא כתב בספרו 'אם הבנים שמחה' (פרק שני אות ט) שיצא לאור בבודפשט בתש"ג בעיצומה של מלחמת העולם השניה, על אודות ישוב הארץ ע"י יהודים שאינם שומרים תומ"צ:

"ועתה בזמנינו שנעשה התעוררת לשוב לארץ אבותינו וגם חזרו בפועל ועושין מעשה בבנין הארץ. בודאי נתקיים בזה נבואת הושע "ואחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה"א ואת דוד מלכם" היינו בקשו ממש וכמו שביארתי לעיל משמעת תיבת בקשו בפועל ומעשה ידיהם. וא"ת הא בפסוק נאמר "ובקשו את ה' אלקיהם ואת דוד מלכם" והלא בעוה"ר אלו הבונים אין זכר להם לבקש את מלכות שמים ואת דוד המלך וגם התנהגותם מורה על זה? על זה אשיב לך עפי"מ שמבואר במדרש שה"ש "אל תראוני שאני שחרחורת שזפתני השמש – אמרה כנס"י לנביאים אל תראוני בשחרורותי ולהגיד דלטורי על ישראל, שזפתני האומות היינו שאין שחרורותי בפנימיותי אלא רק 'שזפתני השמש' היינו האומות שנתגדלתי בין האומות וקלטה חיצוניותי את סוגיהם אבל בפנימיותי אני לבנה ונקיה חיינו שאין חידוש באלפי השנים שנתגדלתי בין הגוים שלמדתי ממעשיהם הרעים כדכתיב "ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם" אבל הנפש הישראלי זרע אברהם יצחק יעקב המה טהורים בפנימיותם ומשתוקקים לחזור למקורם רק אינם יודעים הדרך לשוב אל הטהרה מפני שהרגילו בגידול הגוים ואינו דומה לעת שהיו בארצם וראו וידעו את דרכי התורה ע"י הסנהדרין יושבי כסאות למשפט התורה והיראה ומאסו בם ובתורת ה' ולא שמעו לקול נביאיהם ע"כ התחייבו לילך בגלות. אבל עתה דור של גליות שנתערבו בם ונולדו בגוים ולא ראו ולא שמעו ואין חזון למו בכבוד ה' אין ראי' ממה שאין הולכין בדרך התורה דמשום מיאוס הוא רק דנשחרו ממעשי הגוים. וכבר הבאתי בשם רבינו המקובל מקאמארנא דנשבע בחיי עולם דהמה כתינוק שנשבה בין העכו"ם דאנוסין על הכל ושוגגין על הכל. ובאמת גם הרמב"ם בה' ממרים כתב כן על אלו שכבר נתגדלו במנהג הגוים שמצוה לקרבם כי המה כתינוק שנשבה בין העכו"ם אבל המה זרע אברהם יצחק יעקב ומצוה לאהוב אותם. על כן אלו בודאי אינם נמאסין בעיני הקב"ה"

לאחר שהוא דן לכף זכות, בעצם את כל החילונים בזמנו, הוא עובר לדבר בפירוט על החלוצים החילונים העולים ליישב את הארץ במסירות נפש:

"ועיין מדרש ילקוט איכה שאמר בפסוק בית ישראל יושבים על אדמתם ויטמאו אותה אמר הקבה"ו הלואי יתוון? בני עמי בארץ ישראל אעפ"י שמטמאין אותה עכ"ל. היינו נמי על פי כונה זו שכעת ששהו כל כך זמן רב בין הגוים המה כלא יודעין מחומר האיסור ואנוסין על הכל ואינו דומה למעשה החוטאים בזמן הבית וזהו לחוד שמחבבין את הארץ ואינם רוצים בארץ אחרת רק בארץ אבותינו ומוסרין נפשם עליה כידוע דכמה וכמה מתו עבור הארץ כמו ששמענו בזמן הפרעות של הערביים וכמה מן בני ישראל שעמדו לנגדם ומתו על ידיהם אמרו קודם יציאת נשמתם בזה"ל "אין דבר. טוב למות בעד ארצינו!" ועיין ח"ס בתשובה שהביא הגמרא דסנהדרין דישראל שנהרג ע"י עכו"ם אפילו הי' רשע וגרוע נקרא קדוש וכש"כ אלו שהערו נפש למות בעד ארצינו … הכי יש ספק שבן עוה"ב המה?! והכי לא עדות ברורה הוא דאע"ג איהו לא חזי אבל נפשו נפש הישראלי שבקרבו חזי ומשתוקק לחזור למקורה, וכבר אמרו כל הדר בא"י דומה שיש לו אלוק היינו אפילו אינו יודע ומבין לבקש בפיו את אלקית אבל נפשו בקרבו מרגיש הצורך לזה ועל זה רמזו בתיבת דומה שאמרו היינו אף שלפי הנהגתו אינו כן. ועל כן כיון שמבקשים את ארץ ישראל הוי בכלל ג"כ ובקשו את ה' אלקיהם וגם דוד מלכם כי זה יביא את זה לכונן מלכות בית דוד ולבנות ביהמ"ק אחר ההזדככות ברוב ימים ויקוים בנו נביאת הנביא ומשתי את עון ישראל ביום אחד"

הדברים  מדהימים בעוצמתם ונועזותם. רב חרדי הונגרי המקורב לרבי ממונקאטש, מוצא חיוב בחלוצים החילונים, הדבקים בארץ ישראל ומוכנים להלחם עליה ואומרים סמוך ליציאת נשמתם 'אין דבר. טוב למות בעד ארצנו".

טרומפלדור וחבריו, מסמלים את הדור החדש של הארי המתעורר משנת הגלות ומוכן להילחם על ארצו ולטרוף את אויביו כדברי הפסוק "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא לא ישכב עד יאכל טרף ודם חללים ישתה" (במדבר כג, כד), וכברכת יעקב ליהודה "גור אריה יהודה מטרף בני עלית , כרע רבץ כארי וכלביא מי יקימנו (בראשית מט, ט) ולגד אמר ברוך מרחיב גד כלביא שכן וטרף זרוע אף קדקד (דברים לג, כ). א"כ השם 'שאגת ארי' מתייחס לאותו ארי מהפסוקים "וכארי יתנשא" ו"כרע רבץ כארי" – ולכן ארי ולא אריה.

האם שני ההופעות של האריה היהודי: השאגה הלא היא התפילה והזעקה לקב"ה שיושיענו מיד הקמים לכלותינו, והקימה וההתעוררות להילחם כארי על ארצנו ולעמוד בגאון מול אויבינו. סותרים זו את זו? היו בוודאי רבים שחשבו כך, ובחרו באחת משניהם או להמשיך ולעסוק אך ורק בתורה מצוות ותפילה ולחכות לגאולה מהשמים, או שבחרו בדרך של קימה והתעוררות התישבות כיבוש ומלחמה וויתרו על ה'שואגים בתפילה'. מעניין בהקשר זה הסיפור שמצטט החוקר משה נחמני בספרו: הגיבור הלאומי: פרקים בחייו של יוסף טרומפלדור (נ / 4.1 / 435 – מכללה) מתוך ספרו של נתן גרדי פרקי חיים של חלוץ דתי: ממייסדי הפועל המזרחי וההתיישבות הדתית בא"י (נ / 7.3 / 036 – מכללה). גרדי היה פעיל ציבור ציוני ואיש הפועל המזרחי וההתיישבות הדתית. במשך תקופה קצרה ב-1948 עמד בראש המחלקה לענייני דת בצה"ל ("השירות הדתי") עוד לפני שהרב גורן הקים את הרבנות הצבאית. גרידי היה בוגר ישיבת מיר תלמידו של המשגיח ר' ירוחם ליבוביץ שנתפס לציונות אבל נשאר חזק באמונתו ובהקפדה על קלה כבחמורה. כדי להגיע לארץ הצטרף לחברת הכשרה של תנועת החלוץ בראשותו של טרומפלדור, והיה ה'דתי' היחיד בקבוצה. בזכרונותיו הנ"ל הוא מספר על היכרותו עם טרומפלדור:

"… הגענו לתחת הרכבת 'דזנקוי'… ירדתי אני לעיירה להצטרף לחלוצי טרומפלדור. הללו עבדו בסביבה זו באחוזות ובמושבות גרמניות. בעיירה זו נקבעו לשכת העבודה והמרכז שלהם. בעיירה היתה קהילה יהודית קטנה […]. במרכז העיירה עמד בית גדול, שהיה שייך לקהילה, ובו רוכזו כל מוסדותיה, כמו: בית הכנסת, בית הספר, ועד הקהילה, ושאר המוסדות. בבית הזה סודרה לשכת העבודה והיא שמשה גם בית לינה לחלוצים. מכאן היו נשלחים למקומות עבודה שונים בסביבה. בבית הזה סודרתי גם אני ללינה, ואמרו לי לחכות יום-יומיים עד שטרומפלדור יבוא והוא יסדר אותי בעבודה. הוא בא למחרת, ומאוד שמח בי, כי אני ואחי היינו אחרוני החלוצים שהגענו ממינסק. היתר שנסעו אחרינו אנוסים היו לחזור באמצע הדרך. כך נפסק כל קשר בינו לבין מרכז החלוץ ברוסיה. מסרתי לו דו"ח מפורט מעבודת המרכז במינסק ופרישת שלום אישית מסגנו רושצוק. משהגענו לפרשת סידורי בעבודה – שאלתי אותו אם יוכל לסדרני בעבודה, שלא אצטרך לעבוד בשבת? כן הודעתי לו שלא אוכל טריפה. שאלתי אמנם הפתיעה אותו קצת, כי מכל מאה החלוצים שהגיעו לקרים הייתי אני היחיד שפנה אליו בבקשה כזו. הוא ענה לי בחביבות רבה "גולובציק" (זו היא מילה ברוסית המבטאת רגש חיבה – שפירושו הוא "יונתי") – קרא ואמר לי: שאמנם הוא אינו מכיר את הדת היהודית, אבל הוא מכבד את רגשותיו של הזולת ומאוד היה רוצה למלאות את רצוני, לצערו אין בכוחו לעזור לי. העבודה היא אצל גרמנים ואצלם חייבים לעבוד גם בשבת, וגם אי אפשר לדרוש אוכל כשר. "אני יכול לסדר אותך בעבודה, ולעניין השבת והכשרות עליך לדאוג בעצמך", כך הוא סיים. עד כמה ידע לכבד את רגשותיו של הזולת נוכחתי לדעת למחרת בבוקר. אני עמדתי על גזוזטרת הבית עטור תפילין והתפללתי. עבר חלוץ אחד והתחיל מתלוצץ על חשבוני. טרומפלדור, שעמד בחוץ ושוחח עם אחת החברות, שמע זאת. הוא הפסיק את השיחה, ניגש לבחור, ובחימה שפוכה אמר לו: "סובולוטש" (מנוול)! איך אתה מעיז להתעלל ברגשותיו של השני. האם זהו "חופש המצפון" אצלך, הלא לו היית נותן לו סטירת לחי לא היה זה כל כך מכאיב כמו הלעג שלך". מובן שהצעיר לא ידע איך להתנצל בפניו והסתלק חפוי ראש. וכנראה כדי לפייס אותי, ניגש (טרומפלדור) לשוחח אתי קצת, וכך התפתחה בינינו שיחה יותר ארוכה, בה הסברתי לו במקצת את השקפות היהדות הדתית. הדברים היו בשבילו חדשים. ובייחוד היה מופתע לראות אדם צעיר – שהצטרף אל חבורת החלוצים – דתי. נראה שהוא התרשם עמוקות מהשיחה, כי בכל פעם שהיה מבקר בדגקוי היה שואל עלי בחיבה: "מה נשמע עם "החסיד'ל" שלנו? איך הוא מסתדר עם הדתיות שלו?

בכלל היה טרומפלדור טיפוס נפלא. פניו היו כאילו עשויים מעשת, והעידו על גבורה ואומץ לב לבלי חת. יחד עם זאת ריחפה על פניו בת צחוק תמימה של ילד חף מפשע, ועיניו הפיקו חמימות וטוב לב. הוא היה אדם, אשר היה מסוגל למסור את נפשו מבלי כל היסוס על האידיאלים שלו. בכל זאת לא היתה בו מהגסות של חייל והנטיה לפקד ולהשתלט על אחרים. להיפך – היתה בו הרבה עדינות, ויחסיו עם החלוצים היו פשוטים וחברותיים. הם נשמעו לו בכל מבלי שתורגש בדבריו פקודה. הם ראו בו אב, אב דואג ומסור להם. לא פעם סיכן את עצמו כדי להציל חברים ממאסר ומוות בטוח".

א"כ גרדי מספר שטרומפלדור עצמו לא סבר שישנה סתירה בין חלוציות ושמירת תורה ומצות תפילה ותפילין. ואדרבא תמך וסייע למי שדבק בשניהם גם יחד. אגב גרדי הקים בית של תורה ועבודה למופת. בתו דינה היא המחנכת דינה הכהן ז"ל אשת ר' ידעיה הכהן ז"ל ממייסדי הישיבה. ובתו שלומית היא אשת הרב ישראל רוזן ז"ל מיסד ומנהל צומ"ת.

אם נחזור לשם המבצע  'שאגת ארי' נראה שניתן לראות בו את השילוב של הארי הטורף והמתנשא, ובין השאגה של התפילה והזעקה. אז נשאג כולנו בתפילה שחיילנו הגיבורים כאריות יטרפו זרוע אף קדקד וידבירו שונאינו תחתם ונזכה לניסים ונפלאות בימים ההם ובזמן הזה.

לסיום כדאי להאזין ל'שיר טרומפלדור' מאת אבא חושי. סיפורו המענין של השיר מתואר באתר שיר עד "בעת נפילת תל-חי ב-1920, נימנה חושי על קבוצה של 40-30 מאנשי "החלוץ" של "השומר הצעיר", שהתארגנו בעיירת מולדתו, טוּרְקָה שבגליציה, לעליה לארץ. הידיעות על נפילת חל-חי עשו רושם עמוק על החלוצים והוגברה הנכונות להצטרף לבוני הארץ ומגיניה, וגבר הלחץ לזירוז מועד העליה. אבא חושי סיפר, כי התרשם מפרשת תל-חי, עד כי חיבר את מילות השיר על גבורתו של טרומפלדור, והתאימם למנגינת שיר-עם אוקראיני שהיה נפוץ באותם הימים. לאחר עליית הקבוצה ארצה, באביב 1920 (קיבוץ א' של השוה"צ), נפוץ השיר בארץ כולה." במשך עשרות שנים אימצו אנשי בית"ר והאצ"ל שיר זה ללבם, והאמינו כי הוא יצא מעטו של זאב ז'בוטינסקי. השיר נקרא בשירוני בית"ר: "שיר על מות טרומפלדור". עד שבשנת 1965, באחת מתוכניות הרדיו ב"קול ישראל" של הסדרה "מי יודע" (על מקורותיהם של שירים), שערך והגיש חוקר הזמר העברי, אליהו הכהן, יחד עם חדוה סולד, חשף הכהן לראשונה את זהות מחברו כאבא שנלר, שבארץ שינה את שם משפחתו לחושי ולימים כיהן כראש עיריית חיפה. במשך שנים הסתיר אבא חושי את העובדה שהוא שכתב את השיר. הוא גם לא מחה כשהשיר יוחס בטעות לזאב ז'בוטינסקי. רק לאחר הפצרות והצגת עדויות, הסכים להודות בכך. באפריל 1966 קיבל חושי שיק בסך 47.5 ל"י כדמי התמלוגים של השיר שהצטברו באקו"ם"