בכ' בתמוז מלאו מאה ועשרים שנה לפטירתו של חוזה המדינה בנימין זאב הרצל. לא נוכל לעסוק במסגרת זו במשנתו המדינית והפוליטית ובהערכת תרומתו ההיסטורית להקמת מדינת ישראל. ברצוני במסגרת הבלוג שלנו לגעת בכמה נקודות הנוגעות לשאלת יחסו של הרצל למסורת היהודית, וביחסם של רבנים אליו. ולהפנות לספרות העוסקת בשאלה מעניינת זאת.
הרצל נולד ב1860 בעיר בודפשט בירת הונגריה להוריו יעקב וז'אנט הרצל. אביו נולד בעיירה זמלין שביגוסלביה, סבו של הרצל שמעון לייבל הרצל, היה יהודי שומר מצוות ש"ץ בימים הנוראים וגבאי בבית הכנסת המקומי, הוא היה תלמידו של הרב יהודה אלקלעי זצ"ל (1798-1878) רבה של זמלין ממבשרי הציונות וסייע לו בהדפסת ספריו. הרב אלקלעי פרס את חזון המדינה היהודית שלו בספר 'גורל לה' (ט / 9.4 / 063) יש הטוענים כי יתכן שכל העקרונות הנמצאים בספרו של הרצל 'מדינת היהודם' נמצאים כבר בספר 'גורל לה' וייתכן שהרצל קרא אותו והושפע ממנו. ראו על כך במאמרה של רות וינקלר: מהרב יהודה אלקלעי ועד דר' תיאודור (בנימין זאב) הרצל – המקשר והמבדיל בחשיבתם.
כשאביו של הרצל – יעקב היה כבן 15 הוא עבר לבדו לבודפשט ושם נכנס לעסקי מסחר עצים, ולימים יסד את הבנק הפרנקו-הונגרי ועמד בראשותו. הוא כבר לא הה שומר קלה כבחמורה אבל בהחלט ניתן לומר שהיה יהודי מסורתי, הוא היה מהמתפללים הקבועים בבית הכנסת הגדול של בודפשט בית הכנסת היה שייך לזרם הנאולוגי הונהגו בו מספר 'תיקונים' כנגינה בעוגב, אולם לא נעשו בו שינויים בנוסח התפילה.
בספר מחתם סופר עד הרצל מאת יקותיאל צבי זהבי (נ / 7.1 / 013), מתאר המחבר את חגיגת בר המצוה של הרצל על סמך מקורות שונים:
"חגיגת הבר מצווה של בנימין זאב הרצל הוחגה ברוב פאר. את ההפטרה קורא, לפי עדות בן דודו י. הלטאי, בבית הכונסת המפואר ברחוב טאבאק בהתרגשות רבה ובקול חזק וצלול, שעשה רושם על כל שומעיו. לבר מצווה, הכנין אותו, לפי זכרונות הלטאי, מורו הפרטי ד"ר אדולף איריץ, שהיה אז סטודנט, ולא הרב יוסף נטונק, כהשערתו של ד""ר יוסף פטאוי. נוסף לכך נערכה גם חגיגה גדולה בדירתה הפרטית של משפחת הרצל לפי זכרונותיו של הלטאי, היה המאורע הזה כל־כך חשוב בעיני הוריו, שלמענו עברו לגור לדירתם החדשה והמורחבות ברחוב מאריה ואלריה החגיגה התקיימה ביום 3 לחודש מאי 1873. בהזדמנות זו נאם חתן הבר מצווה נאום מזהיר, שהכין אותו בעצמו. בנאומו הודה לאורחים על השתתפותם בשמחתו: בדמעות בעיניו הודה להוריו על החינוך הטוב שאצלו לו ונשבע להישאר נאמן ליהדות בכל התנאים ובכול המסיבות. לפי זכרונותיו של הלטאי, דקלם בהזדמנות זו גם שיר שחיברו בעצמו. את השיר הזה שמרה אמו במשך שנים רבות כאוצר יקר, בכל זאת אבד לבסוף. כשביקר י. הלטאי אצל בנימין זאב הרצל בווינא כעשרים שנה אחרי הבר מצוה, דקלם לו הרצל בעל־פה את השיר הזה, בדמעות בעיניו"
אחד מבאי ביתם של משפ' הרצל היה הרב יוסף נטונק זצ"ל (1813-1892) שהיה מחלוצי רעיון שיבת ציון ומראשי הלוחמים ברפורמה בהונגריה. בשנות הנערות המשיך הרצל לפקוד בשבתות ובחגים את בית הכנסת הגדול בבודפשט ואף הצטיין בלימודי הדת היהודית שהיה מחויב בהם ללמודי הבגרות.
ב1878 עברה משפ' הרצל לוינא. הרצל למד משפטים באוניברסיטת ווינא ובסיום לימודיו עבד שנים אחדות כפרקליט, לאחמ"כ עסק בעיתונות ובתאטרון ובין השנים 1892-1895 הוא עסק כעיתונאי בפריז. בשנים אלו התרחק הרצל משמירת המסורת, ומאידך נחשף לאנטישמיות החדשה שפרצה בעוז במדינות אירופה וה'בעיה היהודית' הטרידה אותו מאוד, מציאות זאת הובילה אותו לרעיון העוועים ההזוי והנורא שעליו סיפר לימים הוא עצמו בפתיחת יומנו: ענין היהודים – ספרי יומן כרך א עמ' 57-58 (פ / 8 / 266 – מכללה)
"אני נזכר עכשיו בשתי תפיסות של השאלה ופתרונותיה שהיו לי בשנים הללו. לפני כשנתיים ביקשתי לפתור את שאלת היהודים בעזרת הכנסיה הקתולית, לפחות באוסטריה. רציתי למצוא מהלכם אל האפיפיור, אך לפני שתהיה מובטחת לי עזרתם של שליטי הכנסיה האוסטרים ולומר לו: עזור לנו נגד האנטישמים ואתחיל בתנועה גדולה להתנצרותם של היהודים באורח חופשי ומכובד. חופשי ומכובד – בכך שמנהיגיה של התנועה הזאת, ובראש ובראשונה אני, יישארו יהודים, וכיהודים יטיפו למען מעבר אל דת הרוב. לאור היום, בימי א' בצהריים, תיעשה ההמרה בכנסית שטפן הקדוש, בתהלוכות חגיגיות ובצלצול פעמונים. לא באורח מבויש, כדרך שעשו זאת יחידים עד עכשיו, כי אם בגאווה. ואילו בכך שהמנהיגים ימשיכו להיות יהודים, ילוו את הציבור רק עד מפתן הכנסיה והם עצמם יישארו בחוץ, בכך יתעלה כל המעמד הזה לרמה של כנות רבה"
הרצל התיעץ עם עורך העיתון שלו, והוא דחה בתוקף את הרעיון כפי שמוסיף הרצל ומספר:
"אלא שדבר מה בתשובתו של בנדיקט נגע בלבי כדבר אמת. הוא אמר: מאה דורות עמדו בני עמך והתקיימו בתוך היהדות. אתה רוצה עכשיו לשים את עצמך כגבול החוסם את ההתפתחות הזאת?! – את הדבר הזה לא תוכל לעשות ואף אסור לך לעשותו!"
נמצא שבשלב מוקדם של חייו הצבוריים של הרצל, עוד לפני שהגה את הרעיון הציוני והקים את התנועה הציונית, הרצל "השתעשע" ברעיון שהתנצרות המונית תפתור את בעיית האנטישמיות. למרות שזמן קצר לאחר שהרצל הגה את הרעיון הוא חזר בו בגלל העבר והעתיד היהודי ובהמשך חייו ערך מהפך מוחלט בגישתו ליהדות, בכ"ז דבריו אלו מצוטטים שוב ושוב ע"י חוגים המתנגדים לציונות כהוכחה לכך שמטרת הציונות ההרצליינית הייתה התבוללות. על פרשת הצעה אומללה זו ניתן לקרוא בספרו של עמוס אילון – הרצל (מ / 3.3 / 187 – מכללה) עמ' 134-136.
אולם הרצל עצמו הגדיר את הציונות בפתיחת הקונגרס הציוני הראשון כך: "הציונות היא שיבה אל היהדות עוד לפני השיבה אל ארץ היהודים" ואכן ברשימה בשם 'המנורה' תאר הרצל בצורה פיוטית את התהליך הפנימי שעבר בשיבתו אל היהדות:
"היה היה איש, אשר הרגיש עמוק בנפשו את העֹני להיות יהודי. תנאי חייו לא היו רעים כלל. פרנסתו היתה מצויה ברוח ומאושר היה במשלח ידו, שנתן לו את היכֹלת ליצור ככל העולה על רוחו. כי אמן היה האיש. למקור מחצבתו היהודי ולאמונת אבותיו לא שם לב זה כבר, בעת שהופיעה השנאה הישנה בנוסחתה החדשה. ככל יתר חבריו חשב גם הוא, כי תחלף עד מהרה. אולם המצב לא הוטב וילך הלך ורע, ודברי השטנה, אף אם לא נגעו אל עצמו ואל בשרו, הכאיבו לו מיום ליום ויהיו בנפשו לפצע אנוש זב–דם. ויהי היום, וענות נפשו הפנימית, אשר טמן בחבו, הטתה את לבו לחפש ולדעת את מקורה, את יהדותו, ומה שאי אפשר היה לו בימים הראשונים הטובים, מפני שנתרחק ממנה כל כך, עלה לו עתה: התחיל לחבבה בכל לבבו ובכל נפשו. גם בדבר נטיתו המוזרה הזאת לא מהר לבקש חכמה וחשבון, עד שתקפה עליו באופן, שיצאה מגדר הרגשה כהה ותהי לרעיון זך ובהיר, כי יש רק דרך אחת להמלט מעני–היהודים, והיא: התשובה אל היהדות.
כאשר נודע הדבר לטובים שברעיו, שמצבם גם הם היה דומה למצבו, נדו לו בראשם ויחשבו, כי רוח רעה תתעהו. כי איככה זה ימלט איש מן הרעה בהוסיפו לחזקה ולהעמיקה. אולם הוא חשב אחרת, כי העֹני המוסרי מוחש כל כך, מפני שליהודים החדשים אבדה אותה תרופה, שהיתה בלבם של אבותינו הגיבורים. לעגו לו שלא בפניו, ואחרים לא חשכו ממנו שחוק גם בפניו, אולם הוא לא נתעה אחרי דבריהם הנבערים של בני אדם, שגם לפני זה לא היתה לו הזדמנות להוקיר את דעותיהם, וברוח שקטה נשא את דברי לעגם הרעים והטובים. ומכיון שחוץ מזה לא נראתה בו שום התנהגות של שטות, הסכינו לאט לאט לראותו מטפל ברעיונו המוזר, שאחרים תארוהו במלה יותר קשה, בשם שיגעון לדבר אחד.
אולם במדת הסבלנות שבו, הוציא האיש מסקנא אחר מסקנא מן הדעה שנקבעה פעם במחשבתו. ובדרכו זו היו מעברות הרבה, שלא היו נוחים לו לעצמו, אם גם הסתירם מעיני אחרים. הן כאדם וכאמן בעל השקפות מודרניות נקשר לדברים רבים שאינם יהודיים והתרגל בהם, ומתוך תרביות העמים, שנתחנך על פיהן, קלט ברוחו הרבה דברים שלא נתנו להמחות. הכי אפשר היה לאחד כל אלה עם תשובתו אל היהדות? ובכן נולדו בלבו הרהורים וספקות באמתת רעיונו העקרי… אולי לא היה הדור, שנתחנך תחת השפעתן של תרביות זרות, מוכשר עוד לאותה התשובה, שראה בה הוא את הפתרון. אבל הדור שיבא אחריו יהיה מוכשר לכך, אם יתוו לו את הדרך בעוד מועד. ובכן נתן אל לבו להדריך למצער את בניו בדרך הישרה. אותם אמר לגדל מנעוריהם ליהודים.
לפנים היה עובר על החג, המגיה אורו על החזיון הנפלא של המכבים ביפעת זהרם של הנרות הקטנים, ולא עלה על לבו לחֹג אותו. ועתה שמש לו מקרה להכין לבניו זכרון יפה לימים יבֹאו. בתוך נפשותיהם הרכות אמר לטעת את האהבה למולדתם העתיקה. מנורה הוכנה; והשעה שאחז בפעם הראשונה את המנורה בעלת תשעת הקנים, החל איזה רגש נפלא לפעמו. גם בבית אביו, בשכבר הימים, בהיותו עוד ילד קטן, היו הנרות הקטנים דולקים, וקסם של עֹנג ונֹעם היו שפוך עליהם. ומסרת זו לא נדמתה לו כקפואה ומתה. כן היה בחליפת העתים, הנר האחד מדליק את השני. גם תבנית המנורה העתיקה העירה בו מחשבות. מתי נוצרה התבנית הקדומה של מנורה זו? תבניתה היתה בראשונה, לכאורה, תבנית העץ. הגזע החזק באמצע, וארבעה ארבעה ענפים יוצאים ממנו לימינו ולשמאלו, איש תחת רעהו משתרעים במישור אחד וגֹבה אחד לכולם. באחרונה נוסף עוד אות חדש, הקנה התשיעי הקצר, הנקרא שמש. אי–אלו סודות הכניסו דור אחר דור אל יצירת–אמן זו, הלקוחה מן הטבע ופשוטה בצורתה הקדמונית? והאיש, בהיותו אמן, חשב בלבו, באיזה אֹפן אפשר להחיות את צורתה הקפואה של המנורה ולהשקות שרשיה כשרשי העץ. גם צלצול השם, שקרא מעתה בכל ערב וערב באזני ילדיו, הנאהו מאֹד. צלצול ערב ביותר, כשהיתה המלה יוצאת מפי העוללים.
הנר הראשון הועלה, ולאורו סֻפרו תולדות החג. המאורע הנפלא בפך השמן, שנעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים, תולדות העליה מגלות בבל, הבית השני, המכבים. מיודענו ספר לילדיו את אשר ידע. זה לא היה רב. אבל הם מצאו בו דים. לאור הנר השני חזרו הם ויספרו לאביהם, וספוריהם, אשר מידו היו להם, נדמו לו חדשים ויפים. למן אז היה שמח בכל יום לקראת הערב, שיהי אורו הולך ונוסף. הנרות הלכו ונתרבו במנורה, ויחד עם הילדים היה אביהם חולם לנוכח הנרות הקטנים. ולבסוף חזה לו יותר מאשר יכול או רצה להגיד להם, מפני שעלה עוד על כֹח השגתם.
בשעה שגמר בלבו לשוב אל עמו העתיק ולהודות בפומבי על תשובתו זו, חשב לעשות מעשה, שיש בו מן היֹשר והשכל. כי ימצא לו בדרך תשובתו גם מקום למלא את תשוקתו אל היֹפי, כזאת לא פלל מראש. ומה שמצא לא קל בערכו. המנורה בנֹגה נרותיה ההולך ורב היתה דבר יפה כל כך, אשר למראהו נעורו מחשבות הרבה. וילך ויתאר ביד אמנותו הטובה עליו ציור למנורה, אשר אמר לתתה לילדיו לשנה הבאה. באֹפן חפשי נצטיר יסודם של שמונה קנים, המתנשאים לגֹבה אחד ומשתרעים על פני המישור, ימינה ושמאלה לבסיס האמצעי. הוא השתחרר מן הצורה המסורה והקבועה וייצר יצירה טבעית, מבלי שים לב לבאורים אחרים, אם גם הודה בזכות קיומם. ובכל אשר הביא תנועה חדשה אל הצורות הקפואות, החזיק בכל זאת בחוקיהן, בסגנון המרומם והעתיק, שנערכו על פיו. זה היה עץ ארך–הענפים, וכעין גביע לכל ענף בקצהו, ובתוך גביעי הפרחים מקום לנרות.
בעבודה מלאת–מחשבות כזו עבר השבוע. הגיע הערב השמיני, שבו דולקים כל הנרות, אף גם התשיעי, השמש הנאמן, שכל תפקידו הוא רק להדליק את האחרים. שפעת אורה הפיצה המנורה. עיני הילדים הפיקו נֹגה. ובעיני מיודענו היתה חזות הכל משל ודמיון להתעוררות האומה. בתחילה נר אחד, והנה עוד חֹשך, והנר היחידי עוד עצוב למראה. ואחריו ימצא לו חבר, ועוד אחד, עוד אחדים. האפלה כליל תחלוף. בראשונה יזרח האור לצעירים, לדלים, ואחרי–כן ילוו עליהם האחרים, אוהבי הצדק, האמת, החרות, ההתקדמות, האנושות, היֹפי. וכשכל הנרות דולקים נשתומם ונשמח על המפעל שנעשה ואין כהונה המאשרת את בעליה כזו של השַׁמש בהיכל האור" (בתרגומו של מיכל ברקוביץ – מתוך: פרויקט בן יהודה).
לא, הרצל לא הפך להיות יהודי שומר תומ"צ -רחוק מכך, אבל בהחלט הפך להיות יהודי הגאה במסורתו ושואף לשמר אותה בתוך חזון 'מדינת היהודים' שלו. נכון שהרצל התנגד לשלטון הדת במדינה היהודית (תאוקרטיה), אולם מאידך גם לא שאף להפרדת הדת מהמדינה, כפי שמוכח מכך שבספרו 'אלטנוילנד' מתוארים רבנים מקומיים המקבלים משכורתם מהמדינה, ובית מקדש בירושלים. ועל כך כדאי לקרוא ולהרחיב במאמרו המעמיק של יורם חזוני שהתפרסם בגיליון תכלת 11 האם הרצל רצה מדינה יהודית?
בתשס"ח 2008 יצא ספר מרתק בשם: הרצל – קריאה חדשה (נ / 4.1 / 296 – מכללה) מאת יצחק וייס. בספר מראה וייס שהצגתו של הרצל כיהודי מתבולל ששאף רק לתת מקום מקלט ליהודים ושאלת היהדות כדת ותרבות לא העסיקה אותו רחוקה מאוד מהמצב האמיתי, המורכב הרבה יותר – מומלץ!
החוקר משה נחמני הוציא בתשע"ח ספר יפה בשם: לב האומה – הרצל בעיני רבני דורו (ל / 1.89 / 83) שבו הוא מביא עשרות הספדים על הרצל שנשאו רבנים שונים בטקסי אזכרה שנערכו לאחר פטירתו של הרצל. ש"נפרשת בהם תמונה מרתקת של אהבה והערצה למנהיג הלאומי מצד העולם החרדי וגדולי הרבנים". להספדים הוסיף נחמני פרקי מחקר על: הרצל והרבנים, יחסו של הראי"ה קוק להרצל, ורשימת מאמרים בנושא של הרצל והיהדות.
ההספד החשוב ביותר שנישא על הרצל, ולא נכנס לספר הנ"ל, הוא כמובן הספדו של הראי"ה קוק אותו נשא ביפו ב"שבעה" לפטירתו של הרצל. כחודשיים בלבד לאחר עליתו של הראי"ה לארץ. ההספד נדפס בשם 'מספד בירושלים' בתוך קובץ: מאמרי הראי"ה (ט / 8.151 / 12). הרב יהודה ליאון אשכנזי (מניטו) זצ"ל ראה בהספד זה "מפתח להבנת תהליך הגאולה המתחולל לנגד עינינו" ומסר עליו סדרת שיעורים שיצאו לאור בספר: מספד למשיח? (ט / 7 / 368).
לבנו של הראי"ה, הרב צבי יהודה קוק זצ"ל, היה יחס מיוחד לדמותו של הרצל, וכך מסופר בביוגרפיה: משמיע ישועה – לדמותו של הרב צבי יהודה הכהן קוק (ט / (0.2)8.2 / 16), בשם יהודה דומיניץ מנכ"ל מחלקת העליה של הסוכנות, על התקופה שבה התגורר בביתו של הרצ"י ושימש אותו:
"בחדר עבודתו, שבו היתה גם פינת השינה שלי, היו על שולחן הכתיבה שתי תמונות, תמונה של הרב ישראל מאיר מראדין, בעל ה"חפץ חיים", ותמונה של הרצל. תמהתי על הצגת תמונתו של הרצל, יהודי שאינו ידוע יהודי שאינו ידוע כשומר מצוות, ובמיוחד לצד תמונתו של ה"חפץ חיים". לא היססתי לשאלו לפשר הצירוף המוזר. הרצי"ה הסביר לי כי אמנם הרצל לא דקדק בשמירת תורה ומצוות ולא הקפיד על קלה כבחמורה, אך הוא הקים את ההסתדרות הציונית ועורר את העם לבניין הארץ ולקיבוץ גלויות. ואם ההשגחה העליונה בחרה בו להיות שלוחה להנהגת העם בדרך הגאולה, מי אנו שנערער על כך?"
תמונה נוספת של הרצל הייתה תלויה בסלון הבית בין תמונות הרבנים, ועל תמונה זו מובא שם סיפור מעניין:
"סיפר הרב חיים ענזי: יום אחד נעלמה תמונתו של הרצל. הרב חשב, שמאן דהו העלים בכוונה את התמונה, והחליט להפסיק להעביר שיעורים. "בלי הרצל" אמר, "אני לא מעביר שיעור". ניסו לרצות את הרב, אך הוא לא התרצה. לאחר מספר ימים עלתה במוחי מחשבה, שיתכן והתמונה פשוט נפלה מאחורי הכוננית. הזזנו את הכוננית, ואכן גילינו את התמונה. או אז חזר הרב להעבירה את שיעוריו"
מורנו הרב ליכטנשטיין זצ"ל מסר שיחה ביום העצמאות תשמ"ח – הנקראת: מקלט מדיני והגשמת חזון, שבה הגדיר את היחס בין ציונות ההרצליאנית והציונות הדתית – האמונית:
"עלייתו של אברהם מתחילה כפי שמתחילה התנועה הציונית של הרצל. ישנן רדיפות בגלל זהות יהודית ובגלל דבקות בה', מתוך אמונה וערכים, ואברהם מרגיש צורך לברוח. נקודת המוצא שלו אינה המשיכה לארץ, החזון, אלא הבריחה מאור-כשדים. אברהם עולה מארצות המצוקה, מעמק הבכא. אבל בהיותו בחרן, בחניית ביניים, אברהם מצטווה "לעשות מה שעלה בדעתו ללכת ארצה כנען". בתוכניתו הפרגמטית מופחת רוח א-להים. כאן נקודת ההצטלבות בין תכניותיו של אברהם לתכנית ההשגחה לשתול אותו בא"י. נקודת-המוצא שלו היא לברוח, לשרוד ולהתקיים, והתכנית הזו הופכת להיות תשתית להשלמת רצון ה'. התכנית נטולת-החזון של אברהם קורמת עור וגירים, ומתווסף לה מימד של הגשמת רצון ה' , מימד של מיצוי מבחינה אישית ומבחינה לאומית. הגרי"ר סולובייצ'יק מבחין בין ברית-הגורל לברית-הייעוד בין ישראל לה'. תכניתו הראשונית של אברהם ויציאתו מאור-כשדים הן במסגרת הזיקה לגורל. הציווי "לך לך" הופך את מסגרת הגורל למסגרת הייעוד, הופך מקום שאמור להיות מקום מקלט לנחלת ה' . לציונות הקלאסית היתה אותה שאיפה כמו לאברהם בראשית דרכו – להימלט מאור-כשדים לספק מפלט מדיני ליהודים, להגיע למקום שבו יהיה אפשר להתקיים, להתחזק ולהתחשל כלאום. מטרה זו – אבסורד הוא להגיד שאינה לגיטימית.
אך עם כל זה, שהמטרה הראשית של הציונות היתה מפלט מדיני, יש לזכור כי השאיפה שלה דווקא לא"י ינקה משאיפת כל הדורות לארץ. הרמב"ן בתחילת פרשת לך-לך אומר: "וייתכן לומר כי אברהם מבראשונה ידע כי ארץ כנען היא נחלת ה', ובה ייתן ה' חלקו, והאמין כי 'אל הארץ אשר אראך' ירמוז לו על ארץ כנען…". אברהם מרגיש אינטואיטיבית כי ארץ כנען היא נחלת ה', ולכן העדיף אותה ואליה שם את מגמתו בברחו מאור-כשדים. אמנם לא הרי אמונת אברהם אבינו כהרי אמונתם (או חוסר אמונתם) של אותם ציונים ראשונים, משכילים וחולמים, אך לאחר הציווי לאברהם אין עוד יהודי המסוגל לחשוב על הארץ שלא כארץ מיוחדת, ארץ נחלת ה'. אף בתוך הציונות החילונית התחושה הזו מפעמת ומחלחלת.
וכך אנו, מאמינים בני מאמינים, צריכים להבין שלמרות שיתכן שהרצל ודומיו-ממשיכיו ראו את א"י רק כראייתו הראשונית של אברהם, עדיין אין ספק שבלבם פיעמה תחושה מסויימת של מילוי חזון נבואי, של שייכות לא"י כנחלת ה'. אך אף מי שאינו מוכן לקבל זאת, לכל הפחות צריך להבין, כי גם אם הבונים והיוצרים חושבים על הארץ במסגרת הגורל בלבד, הקב"ה מוסיף למסגרת זו גם את מסגרת הייעוד. אנו עומדים במתח מתמיד בין שני הגורמים הללו. בין התודעה שאנו זקוקים למפלט ולהבטחת-קיום, לבין הדבקות המלאה והמאומצת באותו חזון שלו הקדיש הקב"ה את הציווי: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". אנו צריכים לשמור על ישיבתנו בארץ-הקודש מתוך תודעה שהיא נחלת ה', מתוך תודעה של שליחות, אך יחד עם זה, אסור לנו להתעלם מן המימד האחר – הצורך בארץ כנען כדי להימלט ולהתקיים. ברור שאחרי הציווי, לאחר שהארץ היא כבר "הארץ אשר אראך", איננו מסוגלים לראות אותה בצורה חילונית לגמרי ולהפריד בין דת ללאום"