בעת החדשה כאשר תנועת הרפורמה, ההשכלה והחילון – משכו אליהם רבים שנטשו את קיום התומ"צ, קמו כמה תנועות דתיות רוחניות  שניסו כ"א בדרכה לתת מענה ולהוות גורם משיכה חי ותוסס שישאיר את אמוני ישראל בתחום חיי התורה. התנועות הגדולות הן עולם הישיבות הליטאי מיסודו של הגר"ח מוולוז'ין, תנועת החסידות, תנועת המוסר ותנועת תורה עם דרך ארץ מיסודו של הרש"ר הירש. גם בעולם ה'פוליטי' היהודי נוסדו כמה מפלגות שחיפשו פתרון ל'בעית היהודים' התנועה הסוציאליסטית -הבונד, הציונות, ואגודת ישראל. בד"כ אנשים היו שייכים בחייהם לאחת מהתנועות הנ"ל או עכ"פ לתנועה רוחנית אחת ופוליטית אחת. הפעם נקדיש את הבלוג לדמות מיוחדת במינה שבחייה היוותה שילוב מפתיע ויוצא דופן של כמה תנועות שבד"כ לא השתלבו יחדיו. כוונתי ל"חסיד מהמבורג" –  רבי אהרן מרקוס (להלן רא"ם) שלפני כשבועיים מלאו 110 שנים לפטירתו. הרא"ם נולד  ב1843 בהמבורג אשר בגרמניה, הוא התייתם מהוריו בגיל צעיר וגדל אצל סבתו שנתנה לו חינוך אורתודוקסי ברוח 'תורה עם דרך ארץ' הוא למד בבית הספר "תלמוד תורה" שבו למדו לימודי קודש ולימודי חול ברמה גבוהה לקראת עמידה בבחינות הבגרות. את לימודי הקודש לימדו רבנים ואת לימודי החול לימדו ד"ר בד"כ לא יהודים. אהרן הצעיר היה בעל כשרונות גאוניים ועם זאת בעל רגש דתי חזק. חלק מהמורים הנכרים ניסו להשפיע עליו להפסיק להאמין באמונות הדתיות המיושנות ולהיות לאדם חילוני מודרני ומשכיל.

רא"ם הרגיש שהמטען שקיבל בבית ובבית הספר לא יעמוד לו מול הנסיונות לערער את אמונתו, ובנוסף חש כי היהדות השכלתנית של יהודי גרמניה "קרה" מדי והוא השתוקק להכיר את היהדות המזרח ארופאית ובעיקר את ה'חסידות' בגיל 17 הוא יצא בגפו לישיבה בבוסקוביץ ולאחרי כשנתיים הגיע לקרקוב שם התחבר לחסידי רדומסק ויצא איתם לחוג את החגים אצל האדמו"ר רבי שלמה הכהן רבינוביץ זצ"ל בעל ה'תפארת שלמה' (1801-1866). לימים סיפר הרא"ם את זכרונותיו לנכדו ר' מרדכי מרקוס שפרסמם ב1966 בספרון בגרמנית. ספרון זה וחומרים נוספים היוו את הבסיס לרומן לנוער 'החסיד מהמבורג' (כ / 0.2 / 203) שכתבה הסופרת יוכבד סגל (1010-2006) מחברת סדרת הספרים 'כה עשו חכמינו' שעליהם גדלו ועדין גדלים דורות של ילדים. כך מתארת יוכבד סגל את פגישתו הראשונה של רא"ם עם האדמו"ר:

"כשמגיע תורם של חסידי קראקא לקבל שלום אצל הרבי, נכנסת הקבוצה מתוך חששות רבות. אהרן נשאר עומד מאחורי החסידים הקשישים ורק בסוף מעיז לגשת אף הוא אל הרבי. מבטיהם נפגשים בפעם הראשונה. עיניו של הרבי דומות עליו, על אהרן, כשני זרקורים בהירים, שחודרים לנפשו ומאירים בה כל פינה. הוא עומד מוקסם ואינו יודע מה יעשה מרוב התפעלות. הרבי פונה אל החסידים שבאו יחד אתו ושואל: מיהו הבחור הזה? החסידים נבהלים. אין זה רגיל, שהרבי ישאל על איזה חסיד צעיר וחדש. הם מתחילים להסביר, משתדלים להרבות בשבחים, אבל הרבי אינו זקוק להערכתם ומשתיק אותם בתנועת יד.  – בוא נא ארן, הוא אומר בפנים מסבירות, עמוד כאן על ידי! איזה פלא! החסיד הצעיר זוכה מיד למה שלא זכו חסידים ותיקים רבים: הרבי מקרב אותו מן הרגע הראשון. במשך הזמן אף מצרף אותו אל תלמידיו – הצטיינות שרק מעטים נחשבים ראויים לה. ואהרן נקשר באהבה והערצה בלי גבול".

רא"ם נשבה בקסמו של הרבי, ובחום של החיים החסידיים, הוא נשאר כמה חודשים אצל הרבי והפך לתלמיד וחסיד קרוב. הוא חש שהרבי קורא את מחשבותיו ואף מטיל עליו את ייעודו בחיים, כפי שממשיכה סגל לספר:

"לפתע פונה אליו הרבי ואומר לו בלי כל קשר עם הדברים שהשמיע זה עתה בפני החסידים: – ארן הרי אתה יכול לתרגם את הזוהר לגרמנית! דברים אלו תמוהים בעיני החסידים. אינם מבינים אותם כלל. הרב שתקן תמיד ומעולם אינו אומר מילה מיותרת. מה ראה על כך לומר דברים מוזרים אלה לחסיד החדש? מה פשר הדבר? רק אחד מבין היטב. זו תשובתו של הרבי למחשבות, שאהרן לא הוציא כלל מפיו. התשובה ברורה: אל לו להתכחש לידיעותיו ולהשכלתו! עליו להשתמש בהן, כדי להביא את דבר החסידות בפני אחיו בגרמניה, לדבר אליהם באופן שיוכלו להבין"

לאחר פטירת ה'תפארת שלמה', דבק הרא"ם באדמו"ר רבי יוסף פרידמן מרימינוב בנו החורג של רבי ישראל מרוז'ין, ואמר ששם הוא שורש נשמתו  ובנוסף היה מקושר  לאדמו"רי בית רוז'ין אחרים  ובמיוחד לרבי  דוד משה פרידמן האדמו"ר מצ'ורטקוב. הוא חי בקרקוב והקים משפחה חסידית עם שבעה ילדים שקבלו חינוך חסידי רגיל ככל המשפחות החסידיות בקרקוב. לפרנסתו עסק ב'הנהלת חשבונות' וסוחר יינות של יקבי "כרמל מזרחי", ומהונו ואונו עסק בגמ"ח ועסקנות ציבורית מקומית. הרא"ם לא שכח את ה'תפקיד' שהטיל עליו ה'תפארת שלמה' ובערבים ישב בביתו ועסק בתורה ובחכמה. הוא התעניין וקרא על כל ההתפתחויות המדעיות במדעי הטבע, החברה, הפילוסופיה, היסטוריה, ארכאולוגיה ופילולוגיה, ובחן מה מהם ניתן לקבל ואף לראותם כרמוזים במקרא או במקורות קבליים, ואלו מסקנות לא ניתן לקבל ויש לדחותם ולסותרם. את פרות מחקריו היה כותב באלפי גליונות של כת"י צפוף.

את ספרו הראשון 'הפלוסופיה האינדוקטיבית של הרטמן בחסידות' פרסם ב1888 בגרמנית. בספר זה הוא מראה כי עקרון ה'תת מודע' שפתחו פרויד, וקרל אדוארד פון הרטמן  תופס מקום מרכזי כבר בתורת הנפש של החסידות ובמיוחד בספר התניא. מי שהספר השפיע עמוקות על מהלך חייו, היה לו אחר מאשר מיסד אגודת ישראל רבי יעקב רוזנהיים, כפי שהוא מספר בזכרונותיו: זכרונות (מ / 7 / 134): "השפעה מכריעה על התפתחותי הרוחנית היהודית בשנים ההן, נודעה לשני גורמים: לימוד פרוש מלבי"ם על בראשית, וקריאת כתבי אהרון מארקוס ז"ל, שניהם פתחו לפני בפעם הראשונה את העולם המחשבתי של הקבלה, שהיה סגור ומסוגר עד אז, ושלמדתי אחר כך להכירו ולראות בו חלק בלתי נפרד של ההתגלות האלוקית, על יד התנ"ך והתלמוד. בבוקר שבת אחד מצאתי בין דברי הדואר שהגיעו לאבי היקר, חוברת שנדפסה אצל יוסף פישר בפודגורצה ע"י קראקא. החוברת נשאה שם מוזר במקצת: הפילוסופיה האינדוקטיבית של הארטמן בתוך החסידות, מאת אהרן מארקוס, חוברת שניה. את המחברת הראשונה שהופיעה קודם, מצאתי רק כעבור זמן. תוכן החוברת ריתק את התעניינותי עד למאוד, למרות ניסוחה הבלתי מסודר הלא שיטתי. פניתי במכתב אל המו"ל, וממנו קבלתי את כתובת המחבר, שחי אז בקראקא ועבד כמנהל חשבונות בבית מסחר. מוצאו של אהרן מארקוס היה מהמבורג, ושם למד בבית הספר הריאלי היהודי. שיעורים פרטיים בשפה הלאטינית. יחד עם אברהם זולצבאך (מי שהיה אח"כ הפרופ' זולצבאך בפרנקפורט) המיטו על מרקוס הצעיר לבטים נפשיים קשים. המורה הלא יהודי דייר קליינפאול לא היה רק כופר בעיקר כשלעצמו, אלא אף השתדל באופן שיטתי להרחיק את תלמידיו מאמונתם הדתית. עבור זולצבאך נשאר כל הענין אפיזודה בלבד, ואילו אצל מרקוס, בעל הנפש הלוהטת. גרם הדבר למפנה סנסאציוני בחיים. הוא הטיל ספק בפשרה בין התורה והמדע, בסיסמת "תורה עם דרך ארץ" אליה חינך בית הספר, עזב את גרמניה והתבודד ביערות אוקרינה וגליציה, כדי לשקוע שם לגמרי בעולם החסידי ולשכוח את תרבות המערב. אבל הדבר לא היה קל כל־עיקר. גם החסיד אהרן מארקוס היה מבקר לעתים בספריות האוניברסיטאיות בקראקא ולמברג, וקריאת ספרו של אדוארד הארטמן, הפילוסופיה של הבלתי מודע", הצמיחה את שתי המחברות ההן, עם שמן המוזר. במחברותיו הוכיח מארקוס כי המדע האזוטרי של המקובלים, וביחוד הקלית של רמח"ל. סיפקו את החומר לתיאוריות המודרניות על היצירה ועל בריאת העולם, כי המקובלים ידעו את האמת אשר עליה בונה פילוסופית הטבע המודרנית את מסקנותיה ההיפוטטיות. רק בתקופה יותר מאוחרת הכרתי אישית את אהרן מארקוס, וקשרי ידידות חמה התקיימו ביני ובין אישיות מזהירה זו. עד סוף ימיו. גם ספר קל"ח הגיע לידי, רק כעבור זמן"

הספר השני שפרסם הרא"ם ב1895 היה ספר תורני לחלוטין: שאלות ותשובות מן השמים: מאחד מבעלי התוספות רבינו יעקב הלוי ממרויש ומקורביל, עם פירוש קסת הסופר (ה / 2 / 33)  – הרא"ם הוציא לראשונה את ספר השו"ת הנ"ל לאחד מבעלי התוספות והוסיף לו הערות למדניות עם מקבילות לספרות הגאונים, הראשונים וספרי קבלה. בראש הספר הוא כתב מבוא גדול על השאלה העקרונית של פסיקה בהלכה על סמך נבואה או רוה"ק והביא מקורות רבים לכך שבניגוד לדעת הרמב"ם הייתה גם שיטה שלפיה הדבר מותר וראוי. הספר יצא שוב בתל אביב תשי"ז ותשל"ט.

ב1986-7 הוא פרסם את ספרו השלישי 'קדמוניות' (נ / 1.1 / 024 – מכללה) המוקדש לגלויים הארכאולוגיים באשור, בבבל ובפרס בתקופתו והתאמתם לכתוב בתנ"ך ובמסורת חז"ל. בתשל"ג הספר יצא שוב בת"א.  והעורך כתב בהקדמה את הדברים הבאים: " הספר הזה, אחד מהראשונים שנכתבו בעברית על נושא הארכיאולוגיה, הופיע בראשונה, בשתי חוברות הכלולות בזה, בשנת תרנ"ו ותרנ"ז, בקרקוב. ולמרות הזמן הרב שחלף מאז, יעורר הספר ענין אצל כל דורשי קדמוניות העם היהודי ושכניו בימי קדם. בכל יצירותיו העמיד המחבר לעצמו כאחת המטרות העקריות להגן על כבוד התורה ולפאר את עמו באהבה כלפי פנים וכלפי חוץ. ביחוד מתוך ספר זה בולטת המגמה הנעלה הזאת, כפי שהיא מתבטאת בדברים אלה: "והנה כי קמו מתי עולם אשר כוסו בחשכים אלפי שנים והעידו על מפלאות אמתות ספרי הקודש נחלת היהודים עייפי הגלות אשר בדור האחרון כבר שברו אויביהם להכחידם מגוי … עתה נתגלו להם ימי עולם ושנות קדם … ומכבדי התורה אשר בין חכמי האומות שמחו בזה כמוצאי שלל רב … ואמרו ומי גוי גדול אשר לו תורת אמת ככל התורה הזאת מורשת היהודים…"

"אהבת עם ישראל מוצאת ביטוי בספר אשר לפנינו גם בעובדה שמחצית תמורתו (אחרי ניכוי ההוצאות) הוקדש לייסוד המושבה משמר הירדן" בעת ההיא. המעשה היה משולב בפעולות סיוע למספר מושבות המוקמות אז בארץ על־ידי החברה חובבי ארץ ישראל" אשר המחבר היה אחד ממיסדיה ומזכירה בקרקוב, מרכז גליציה המערבית, בשני העשורים האחרונים של המאה הקודמת. בתור מזכרת היסטורית צורף למהדורה זו צלום שער הספר המקורי. במהדורתו הראשונה מסתיים הספר במלים המשך יבוא". ואמנם יש המשך לספר זה, אך לא בעברית, אלא בירחון Krakauer dhe Zeitung אשר המחבר פירסם, ערך וגם ברובו מילא ביצירותיו הספרותיות במשך שנתיים, 1898-1899, ואשר, אגב, הוא נאלץ, אחרי מאבקים ממושכים, להפסיק את הופעתו מחמת לחץ של עלילת דם אשר השלטונות האוסטריים ביימו נגד אחד מבניו, ר' צבי ז"ל, במטרה להכריח את האב העורך לחסל את עתונו. ברוב גליונותיו של העתון נדפס חומר על נושא הארכיאולוגיה ותחת כותרת זהה לספר. כותב שורות אלו מצא לנכון לצרף לספר המקורי קטעים שונים מתוך העתון, אותם תרגם לעברית, שהם קשורים או משתלבים לנושא הנדון"

ב 1901 הוציא הרא"ם בגרמנית את ספרו המפורסם 'החסידות' (כ / 0.7 / 19), שבו הציג את החסידות ואת תורתה בפני יהדות המערב בשפה מודרנית ומונחים מערבים. בספר סקירה על התפתחות הקבלה והרבה סיפורים ממקור ראשון על אדמורי"ם שפגש בעצמו. הספר כתוב בעיקרו מנקודת מבט של 'חסיד' אבל הוא לא נמנע מלתת הערכות וביקורות לגדולי ישראל שלפני החסידות. היותו חסיד רוז'ין בכל לבו ונפשו גרמה לכך שיש בספר ביקורות על חסידויות שהיה להם ויכוח אידאולוגי או סוציולוגי עם בית רוז'ין כחסידי קוצק וצ'אנז. הספר התקבל בהתלהבות ע"י אנשים רבים במערב אירופה שנחשפו לראשונה לחסידות מנקודת מבט אוהבת. ולימים תורגם לעברית ב1954 ע"י הסופר החרדי משה שנפלד. שנפלד כותב בהקדמתו לספר, את דברי הפתיחה הבאים: "על פני הגשר שבין מזרח ומערב אירופה מצויים היו לפני ר' אהרון מרכוס וגם בימיו, רק עוברים, שצעדו מערבה. הוא היה הראשון שפסע נגד הזרם ופניו מזרחה. תמורת התרבות והמדע שקלט מן המערב, העניק לו את אור החסידות. בזה בקש לפרוע את חובו  ליהדות אשכנז וכך יש להבין את המניעים, שגרמו לו לחבר את ספרו על החסידות בגרמנית צחה, עברו כבר למעלה מחמשים שנה מאז ראה ספרו זה אור ועד היום לא נמצאו לו גואלים, שיפקיעוהו מן הלע"ז ויכניסוהו לטרקלין לשון הקודש. כל סופרי החסידות הדליקו מאישו ונאותו לאורו ואילו הוא נשאר בנכר. החסידים הוקירו את האיש ופעלו וספרו נשאר חתום בפניהם והתוודעו רק מכלי שני לקטעיו הבודדים"

ואכן הרא"ם היה מהבודדים ממש מיהודי גרמניה שהצטרפו לחסידות. (בראשי עולה כעת רק הדוגמה של רבי שלמה פפנהיים (1926-2017) – אם אתם מכירים עוד דוגמאות אנא כתבו בקבוצת הוואטסאפ). כאמור הגרסה הגרמנית הייתה מיועדת להודי גרמניה המשכילים, ושנפלד שיעד את מהדורתו לציבור החרדי בארץ ישראל נאלץ לצנזר מעט, כפי שהוא רומז בעצמו בהמשך:

"המתרגם השתדל להישאר נאמן למקור, אולם התיר לעצמו לרכך כמה ביטויים חריפים, שיש בהם משום פגיעה בכבודם של שרי התורה והחסידות וגם להשמיט מספר שורות מאותו הטעם. הוא בטוח שוגרם בזה נחת רוח לנשמתו של המחבר זצ"ל, שכן דבריו נכתבו בתקופת סער וסופה שהרעידו את שיתי עולם החסידות, טרס שככה המחלוקת לשם שמים שבין החסידים והמתנגדים, וכבר התלקחה אש המריבה במחנה החסידים עצמם, בשל שיטות ודרכים שונות בעבודת ה'. לנוחיות הקורא שונה גם סדר הפרקים. הספר חולק לשנים. בחלק הראשון רוכזו הפרקים הדנים בתולדות החסידות וגדוליה ובחלק השני, הפרקים המוקדשים לעולמה הרוחני של החסידות"

אופיו של הספר בין מחקר להסטוגרפיה, ובין ביקורתיות לאהבה המקלקלת את השורה. הביאה גם לביקורת קשה משני כיוונים שונים. חוקר הקבלה גרשום שלום תקף במאמר שפרסם בכתב העת 'בחינות' 1- את חוסר הדיוק ההיסטורי וחוסר האוביוקטיביות, ואלו הרב רפאל קצנלבוגן כתב בביטאון 'שערים' מאמר גדול בשם "על הצדיקים" ועל "החסידות" שבו הוא תוקף את רא"ם על גישתו הבקורתית ועל כך שבמסווה של ספר חרדי הוא הכניס לטענתו דעות זרות וכפרניות למחנה ישראל. שני המאמרים כונסו יחד ע"י רבי שלום יחזקאל שרגא רובין-הלברשטאם, מצשינוב (בשם העת: יהודה בן זכאי) לספר בשם: מבעד למסוה : החסידיזמוס של אהרן מרקוס בתרגומו של משה שנפלד: דברי בקורת על מהות הספר ומחברו (הספר זמין באוצה"ח).

הספר הבא שפרסם בברלין בין השנים 1905-9 הוא הספר: ברזילי או "השפה כמכתב הנפש" (ס / 0.9 / 11) הספר הוא מחקר בפסיכולוגיה של הלשון העומד על ייחודה של הלשון העברית ועל התפתחותה ההיסטורית בתקופת התנ"ך. לספר מבוא גדול על ייחודה של השפה העברית, ולו מקדים רא"ם את הדברים הבאים, המסבירים את מגמתו בספר זה, ומגלים את סגנונו התקיף והלוחמני, במקום שחשב שישנה פגיעה מכוונת בקדשי ישראל: "בהקדמה זו רצוני להתנצל על כך, שהמבוא לספר התרחב מעל למכוון מראש. לא היה מנוס מזה, לאור הכורח להילחם בטעויות ובדעות הקדומות שערמו בתחום זה חוקרי השפות השמיות. במשך מאות שנים, מחוך גישה אנטישמית, שהוסוותה בקושי באדרת המדע. פעולתם יצרה מעין מסורת, שהתנפצה רק לאחר שהתגליות האחרונות, השפות והכתובות הבבליות-אשוריות, המואביות והפניקיות, הוכיחו כי אין היא אלא התעללות מיושנת ולא מדעית בכתבי הקודש העבריים. הבלשנות העברית היא זירת המאבק הזה. זו המלחמה בעמלק מדור דור, הדורשת חרב חדה. בזמן האחרון מצאה לה הבלשנות השמית הישנה בעל־ברית במדע שאני מציע לכנותו בשם "אנטי־אדמי", מדע הטוען למוצא האדם מן הבאבון והשימפאנזה. ומסביר בצורה קאניבאלית את לידת השפה התכונה שהיא מותר האדם מן הבהמה. מול עיקרי אמונה אלה, שהם מודרניים לכאורה, אך למעשה אינם אלא מהדורה חדשה של פולחן הקופים המצרי, היה צריך להעמיד במערכה את פסיכולוגיה של הלשון, שנחשפה מחדש על ידי. ואת תורת ההתפתחות המסורתית של חכמינו. פאר האנושות".הספר תורגם לעברית ע"י  ויצא במוה"ק בתשמ"ג ע"י נכדו ד"ר יוסף מרקוס.

אולם יצירתו הגדולה של הרא"ם היה פרוש ענק בשם 'קסת סופר' על התנ"ך והמשנה, אותו כתב במשך שנים. זה הוא פירוש ייחודי המשלב דברי חז"ל, קבלה, ובלשנות חדושי המדע בתקופתו. ב1912 יצא החלק הראשון וב1939 (לאחר פטירתו) החלק השני – שניהם יחד כוללים רק את פרשות בראשית-לך לך. בתשל"א הוציא נכדו את הספר במהדורה חדשה, ובפתחה כתב:

"כרך זה נדפס לראשונה בקרקוב, בחלקו בשנת תרעייב ובחלקו סמוך למלחמת העולם השניה, ומאז נשאר כידוע לנו, כשריד רק טופס אחד מוצל מאש השואה, אשר הודות לו הצלחנו להציל מתהום הנשיה את הספר הנוכחי.לכותב שורות אלה היתה הזכות לדפדף בכתב-יד של הפירוש השלם, שהכיל עשרים וארבע חוברות, כל אחת בת ששים דפים, כתובים בדיו בכתב קטנטן וברור, כשלושה מליון מילים. מבלי להביע הערכה, הכרך המתפרסם בזה בלבד יוכיח על מזיגה יחידה במינה של קבלה ומדע, למדנות וחסידות, בלשנות ופילוסופיה, והקורא שיעיין בו יוכל לעמוד על ערכו של המפעל הרוחני הזה.ההיסטוריה של כתבי-יד אלה היתה חלק נאמן מתוך ההיסטוריה הכללית של יהדות פולין לפני שעלה עליה הכורת. המחבר נפטר בשנת תרע"ו. מאז נשארו כתבי היד אצל צעיר בניו, ר' אברהם ישראל מרכוס היייד, אשר התגורר בקרקוב. מפני לחץ הגזירות עברה המשפחה לגור בעיר טרנוב, באדר תש"יא, ועמה כתבי היד. בתחילת אלול תש"ג הובלו אחרוני היהודים שבגטו טרנוב למחנות ההשמדה ורק שלש מאות נשארו וביניהם החיימ לשם אסוף ופנוי הרובע היהודי מהמטלטלים הנטושים. באחד הימים נתקלתי בחוברות הנ"ל ברחוב, מונחות על יד מוקד ספרים, שבקצותם כבר אכלה האש – וסביב רשעים יתהלכון. אספתי את כל החוברות לחצר בית. אך מה הלאה! כיצד להציל אותן? לקברן באדמה, הלא ירקבון היימצאו אי פעם! להבריחן חוצה – היש מי שיהא מוכן להסתירן! בהמשך נודע לי כי הגרמנים ציוו לאסוף את כל כתבי-יד וטופס אחד מספרים עבריים נטושים. קבוצה קטנה של אסירים, אליה הצטרפתי, עסקה בעבודה זאת. לאוסף ההוא מסרתי את כתבי היד, נכס משפחתי. עסקתי בעבודת מיון ושימור הספרים, עד שנארזו בארגזים, הוטענו על רכבות משא והובלו ל… אחרי המלחמה חקרתי בדבר יעודו של המשלוח. נאמר לי ממקורות אולי מהימנים, כי הוא הובא לעיר שלוס-נימס אשר בארץ הסודטן, כעת צ'כסלובקיה. לפי שמועה אחרת רוכזו כל הספרים במקום ההוא ואחרי המלחמה הועברו לארצות הברית. הננו פונים בקריאה יוצאת מן הלב לכל היודע או ששמע על מקום המצאם של כתבי-היד של ר' אהרון מרכוס זצ"ל, המתוארים לעיל, שיודיענו לפי הכתובת מעבר לדף ויבוא על שכרו ביד רחבה"

בתשע"ו יזם נינו של הרא"ם – הרב ישראל אברהם שריר (חתנו של הגר"ש ישראלי זצ"ל) הוצאה מחודשת של קסת הסופר לקראת מלאת 100 שנים לפטירת המחבר. זכיתי להשתתף בההדרת הספר – וזו הייתה חוויה מעניינת במיוחד, להתחקות אחר מקורותיו המגוונים של המחבר ורמיזותיו לספרות מחקר קבלה ועוד.

פרשה מרתקת ועצובה, היא יחסיו של רא"ם עם התנועה הציונית. כשהחלה הפעילות הציונית בגליציה היה הרא"ם אחד מראשוניה. יחד עם הרב שמעון סופר רבה של קרקוב הקים את ארגון "ראש פינה", לשם התבססות התנועה הלאומית בעיר ואגודה ליישוב ארץ ישראל. שימש ציר בקונגרס הציוני הראשון, ואף ישב בבימת הנשיאות. באותה תקופה התכתב עם תאודור הרצל ועם מקס נורדאו ואף החל להוציא ביוזמתו ובמימונו האישי כתב עת ציוני בגרמנית, Krakauer Judische Zeitung, אשר יצא לאור בשנים 1898 עד תחילת 1900. כאשר יצא רבה של וינה הרב ד"ר משה ידמן נגד הציונות בהסתמכו על מקורות, השיב לו הרצל "…מר ד"ר גידמאן יוצא אל המערכה נגד הציונות בהמון מקראות, אך חושב אני, כי למצער כאלה וכאלה אפשר למצא בעד הציונות. אינני כמובן מלומד כל כך, כדי שאוכל להביאם… אבל במחברת קטנה שנדפסה זה מקרוב, כתובה ביד הסוחר התורני אהרן מרקוס בפודגורז' [=פודגוז'ה], אני מוצא מקום אחד המסייע לנו: "תנועת היישוב נוצרה לפני יותר מחמשים שנה בחוגים היותר חרדים בידי גדולי הרבנים למטרה גלויה של יסוד מדינה. הספר "שיבת ציון" יכיל יותר ממאה הסכמות של גדולי רבנינו". – איך יצדיק מר ד"ר גידמאן לעומת עובדא זו את דבריו…? ואותו אהרן מרקוס כותב במקום אחר, כי "היהודים היותר חרדים מוכנים ומזומנים לקבל את ההצעות בדבר התחיה המדינית של היהדות, הנעשות בידי החפשים בדעות היותר חדשים".

הרא"ם ניסה ליצור חזית של רבנים ואדמו"רים מגליציה, מבוקובינה, מפולין ומרוסיה, ובכללם האדמו"ר מצ'ורטקוב, שהיו נכונים לפתוח במשא ומתן על הצטרפותם להסתדרות הציונית. ועמד בקשרי מכתבים עם הרצל בענין, אולם הרבנים דרשו לקבל הבטחות על שמירת הדת במוסדות התנועה ומפעליה, והרצל מצדו התמהמה במתן תשובות למכתביו של הרא"ם ודרישות הרבנים. בספר תולדות התנועה הציונית בגליצה 1875-1918 (נ / 4.1 / 75 – מכללה) מצטט המחבר נתן גלבר את מכתבו האחרון של הרא"ם להרצל:

"להלן הודעתי, שמצורטקוב נמסרה לי חליפת המכתבים מקיפה עם ראשי הרבנים הרוסיים ובה הביעו את נכונותם, אחרי שיקבלו תשובה לשאלות רבות לתת יד לשתוף פעולה ואוסף סכומים גדולים יותר מאשר דורשים מהם. היות ומכתבי נשארו בלי תשובה וגם המסמכים לא הוחזרו לי ואני וכל תעמולתי הוכשלה ע"י שתיקה זו והועד הפועל הציוני בלא ידיעת המצב האמתי חושב שאין כבר מן הנחוץ להחשיב את כוחם של הרבנים ברוסיה יותר, מאשר את אישיותי הבלתי חשובה, אינני יודע אם עוד רצוי שאשלח את חליפת המכתבים הנ"ל ואם מעוניינים עוד בהשכנת השלום לשם עכוב מלחמה חותרת תחת קיום הציונות. הרי הזלזול היחיד בערך המתנגדים הוא רעת ירושה ותיקה של האינטליגנציה הצעירה שלנו. אנשים, בעלי תבונה כגון פרופסור מנדלשטאם, ד"ר אבינוביצקי ואפילו ראובן בריינין המכירים את הארץ ואנשיה, דעתם על תוצאות מלחמה במנהיגי ההמונים היא אמנם אחרת לגמרי".גלבר מוסיף ומעיר: מכתב זה הוא שירת הברבור שלו בעבודתו הפעילה למען הציונות.

חוקר האורתודוקסיה היהודית יוסף שלמון (1939-2025) אם תעירו ואם תעוררו – אורתודוקסיה במצרי הלאומיות (נ / 7.3 / 081 – ספריה): רואה במכתב זה ארוע הסטורי "מכתב קשה זה סימן למעשה את סגירת הדלת בפני הסיכוי האחרון לשכנע את ההנהגה החרדית בגליציה ובפולין להצטרף לתנועה הציונית. כאן גם הסתיימה הקריירה הציונית של מרכוס" ובהמשך הוא כותב "אין ספק שבזאת נסתם הגולל על סיכוייה של התנועה הציונית לרתום את האורתודוקסיה המזרח-אירופית למחנה שלה" ומסכם: "כבר עם פרסום הספר "אור לישרים" במארס 1900 ועם התפוררות יזמתו של מרכוס הכריעה ההנהגה האורתודוקסית במזרח אירופה לטובת המאבק נגד ההסתדרות הציונית"

נמצא כי הרא"ם עשה מאמצים גדולים לרתום את היהדות החרדית החסידית במזרח אירופה לשותפות בתנועה הציונית, הנסיונות נתקלו מחד בהצבת קשיים מצד האדמורי"ם וב'כתף קרה' מצד המנהיגות הציונית. האם מדובר בהחמצה גורלית או שמא מראש לא היה סיכוי ממשי למהלך זה – אני משאיר לכם להחליט. בכא"פ הרא"ם עצמו נטש לחלוטין את פעילותו הציונית ובתרע"ב הוא השתתף בועידת קטוביץ שהיותה מעין ועידת היסוד של 'אגודת ישראל' הרא"ם נאם במושב הפתיחה, ואמר את הדברים המבטאים את תמצית חייו, המצוטטים בספר הזכרונות של יעקב רוזנהיים שכעת הפך מידידו של הרא"ם גם לשותפו לדרך: "אילמלא לא באה אגודת ישראל אלא כדי להרוס את החומה הסינית של דעות קדומות ושנאת חינם אשר הוקמה במשך עשרות בשנים בינינו, בין יהודי המזרח לאחינו החרדים לדבר ה' בארצות המערב, כי גם אז עלינו לקדם אותה בברכה מקרב לב! אחינו ממערב אשר נכנסים ל"אגודת ישראל" יוכחו בקרוב לדעת שאין החסידים מניחים תפילין בליל שבת – כפי שכתב עיתונאי גרמני – כשם שבדרך כלל יראו אותנו באור אחר מכפי שתיארה אותנו לא מזמן גברת יהודיה אחרת העוסקת בענייני צדקה. עוד תהיה לנו הזדמנות לדבר על תכניתינו. ברצוני היום להזכיר רק שארץ ישראל צריכה להיות במרכז התוכנית. רק בארץ ישראל נוכל לפעול וליצור ערכים גדולים וקיימים! (תשואות חזקות)"

ודו"ק – בדברים ה"אנחנו" הם יהודי המזרח, ו"האחינו" הם יהודי המערב. ודבר נוסף, גם כשרא"ם עבר לפעול במסגרת אגו"י, הוא דרש שארץ ישראל צריכה להיות במרכז התוכנית! במושב הנעילה של הועידה, נאם שוב הרא"ם, והפעם בחר לדבר על הנושא החשוב של חינוך הבנות: "אחת הבעיות החשובות ביותר שעל "אגודת ישראל" לטפל בהן בגליציה, היא שאלת חינוך הבנות. הרבנים במקום טרם עסקו בזה, ויש בכך משום חילול השם בצורה הנוראה ביותר, כשאנו רואים את בנותינו מובלות לשמד, בלי שאף אחד מהרבנים ינקוף אצבע!. חוק החינוך הממשלתי משנת 1873 רצה להגן על הדתות השונות, ועל־כן קבע את חובת הנייטראליות כלפי הדת של בתי הספר הממשלתיים וספרי הלימוד אך בניגוד לחוק, הפכו את ספרי הלימוד לחוברות תעמולה עבור הדת הקאטולית. הנערים מבתי החסידים אינם מבקרים בבתי ספר, אך הבנות מתחנכות על ברכי ספרי לימוד אלה, וללא כל חינוך דתי יהודי. על ידי כך, נוצרת אצלן הרגשה עוינת ליהדות, ותוצאות המצב הזה הרות סכנות הן לעתיד היהדות החרדית בגליציה. ראיתי מחובתי להתריע היום על התקלה באוזני היהדות העולמית, ולבקש את עזרתה. (תשואות חזקות)"

הדברים החשובים הנ"ל, מראים את רגישותו וראייתו ארוכת הטווח של הרא"ם. ה"כפפה" שזרק הרא"ם, הורמה רק שש שנים לאחמ"כ כאשר הגב' שרה שנירר הקימה את רשת 'בית יעקב' בהסכמת ועידוד תנועת אגודת ישראל.

הרא"ם נפטר בפרנקפורט בל' אד"א תרע"ו (1916) ונטמן עפ"י צוואתו בבית העלמין בקרקוב. לרא"ם היו חמישה בנים ושתי בנות. שניים מבניו לגרמניה ובנו צבי עלה לארץ ישראל (לאחר עלילת דם שכוונה כנראה כנגד אביו). בניו: יהודה והרב אברהם ישראל נשארו בקרקוב ונספו בשואה. בנו של הרב אברהם ישראל –  ד"ר יוסף מרקוס (1923-1995), היה סופר וחוקר, ועסק רבות בעריכת כתביו של סבו ובהוצאתם מחדש לאור. אחד מספריו תורגם לעברית בשם:  "בין חיים למוות  – תולדות חיי היהודים בפולין בימי המלחמה 1944-1939 (נ / 4.2 / 906 – מכללה). בתו של אברהם ישראל נחה עלתה לארץ ובנה הוא הרב ישראל אברהם שריר חתנו של הגר"ש ישראלי זצ"ל וקצין בכיר במודיעין חה"א שגם הוא כאמור עוסק בין השאר בהפצת משנתו של הסבא רבא שלו  – הרא"ם.

נכדה נוספת של הרא"ם היא חנה בנט (מרקוס) בתו של יהודה מרקוס. חנה ושני ילדיה עברו את שנות השואה בביתו של נאצי בהסוואה של משרתת גויה. הם ניצלו ועלו ארצה. חנה בנט הקדישה פרק שלם בספרה המרתק "בצל קורתו של נאצי" (נ / 4.2 / 800 – מכללה), על סבה, הרא"ם, בו היא מספרת על חייו, אופיו ופועלו. בנה, נינו של אהרון מרקוס, הוא פרופסור יחזקאל טלר, נשיא מכללת גורדון ובעבר, ראש המרכז האקדמי כרמל בחיפה.

אז אם אתם מתעניינים בביוגרפיות והסטוריה יהודית של העת החדשה אתם מוזמנים לקרוא את: החסיד מהמבורג, ובצל קורתו של נאצי. אם אתם מתעניינים בארכאולוגיה ומקרא – כדאי לכם לקרוא את הספר 'קדמונית', אם אתם מתעניינים בלשון ודקדוק מומלץ לכם לעיין בספר 'ברזילי', אם אתם מתעניינים בנושא פסיקת הלכה עפ"י נבואה ורוה"ק – חשוב מאוד לקרוא את המבוא והערותיו של הרא"ם ל'שו"ת מן השמים', ואם אתם מתעניינים בפרשנות מדעית וקבלית למקרא אתם מוזמנים ללמוד את הספר 'קסת הסופר'. הרא"ם עצמו כפי שהבנתם התעניין בכל התחומים הנ"ל ואף יצר וחידש בהם בצורה ראשונית ומקורית. יהי זכרו ברוך.