"פרשה בפני עצמה שאינה נכללת בתוך המסגרת הקבועה של גדולים וגאונים, הייתה אישיותו התורנית של הגאון הרוגוצ'ובי. לא שאינה 'נכנסת' מפני רוב גדלה ועומקה ורחבה, אלא שאינה 'נכללת'… הורגלנו בתארים מוגזמים, ובפרט באלה הבאים בשעת אבל ובשעת יובל, עד שאפילו השם "חד בדרא" (אחד בדור) מצלצל באוזנינו כמליצה וכשגרה. אולם הגאון הרוגוצ'ובי היה חד בדרא לא במליצה ולא בשגרה. לא נמצא שני לו בדורנו, וגם בדורות הרבה לפניו ולאחריו, בבחינת ידיעה בקיאותית מופלאה של כל התורה כולה, לכלליה ולפרטיה ולפרטי-פרטיה, לחדרי חדריה ולעמקי סתריה"
בספר 'רבן של כל בני הגולה' (מ /7 / 201) על הגר"ח מבריסק. מובאת עדות על הגעתו של הילד לבית הלוי: " פעם אחת, בשעת צהרים של ערב שבת, נפתחה הדלת, ואיש גבוה בעל זקן ארוך ופאות עבותות, מוליך בימינו נער קטן כחוש, בעל פאות דקות וארוכות. הוא מגישו אל הרב ואומר: "כבודו הוא הרב הסלוצקאי המפורסם? אנכי יליד רוגאצ'וב. זה הוא בני הקטן, אשר יש לו שם בין הגדולים בתורה. הבאתיו אל כבודו ויעשה לו כל הדרוש לעשות לילדים כמוהו". רבי יושע בער נתן לאב שלום, ואת הקטן הקריב אליו וישאלהו: "מה שמך"?- "יוסף", ענה הילד בקול דק מאד. "מה תדע בגמרא? ומה למדת"?- "למדתי ויודע אני חצי ש"ס", ענה הילד בהעזה. "איזה חצי"?, שאל הרב- "את אשר כבודו חפץ. אחת היא לי, המחצית הראשונה או האחרונה", השיב. החליק לו הרב על ראשו ויאמר לו: "ראה, על השולחן הזה מונח הספר 'בית הלוי', אראך בו איפוא תשובה ואתה תקחנו אתך לבית המדרש ותעיין בו, ובמוצאי שבת תבוא אלי ונדבר על התשובה הזאת".
"מה הרבי אוכל עכשיו"? שאל הילד כשבת-שחוק נמתחת על שפתיו, "הנני רואה חתיכת דג. עד אשר יגמור את מאכלו אהיה נכון לדבר אתו על התשובה, ולמה לרבנו להגיד לי לך ושוב"?… הרוגאצ'ובי הקטן לקח את 'בית הלוי' ועיין בתשובה אשר הראה לו הרב. נעץ עיניו בה ועבר באצבעו על כל אורך התשובה, וכרגע שאל את הרב שתי קושיות חמורות עליה. הרב השתומם מאד על חריפות הילד ויפן אל אביו ויאמר לו: "ה' חננך במתנה גדולה, הוא עתיד להיות אחד הגדולים בישראל, ועליך לשמור עליו ולחנכו".וכמה שנות חייו? התענין הרב לדעת. "אחת עשרה, עד מאה ועשרים," השיבו אבי הילד. אמר לו הרב: "ביום הראשון הבא תקנה לו תפילין, כי יהודי שלם הינו".ולי אמר הרב: "הוליכהו לבית הכנסת, וצווה לשמש בשמי כי יפתח לפניו את הארגז החדש של הספרים, והנער יוכל לבחור לו איזו מסכת מהש"ס הוילנאי החדש, אך לא יתן לו מספרי הרמב"ם".הולכתיו לבית הכנסת, ובלכתנו יחד ביקשני שתי בקשות: אחת, כי אם ידרוש לצאת בלילה החוצה, אלווהו, כי ירא הוא ללכת בחשכת הלילה, ושנית, כי אראהו את המקום אשר שם ספרי הרמב"ם מונחים…"הלא הרב ציווה, כי לא יתנו לך את הרמב"ם ללמוד, ומה לך ולהם"? שאלתיו. והוא השיבני: "מאזהרתו אנכי מבין, כי יש בהם דברים מעניינים, לכן אובה לראותם תיכף"…"הבאתיו לבית הכנסת. כעבור חצי שעה ראיתיו מעיין בספרי הרמב"ם…"מהעילוי השובב הזה", מסיים עד הראיה את תיאורו – "התפתח הגאון הנפלא רבי יוסף ראזין, מי שהתפרסם לימים כהגאון מרוגאצ'וב"."
במשך כשנה למד עם בנו של 'בית הלוי' הלא הוא הגר"ח מבריסק בחברותא. יחדין שמעו שיעור מר' מנדל מסלוצק ולמדו בהדרכת ה'בית הלוי' שבו ראה כל ימיו את אחד מרבותיו. אולם הרב המובהק שבו בחר הנער היה "הרמב"ם" שבספרו הי"ד החזקה הגה בכל עת. ולמרות הכוונת בית הלוי להתמקד בלימוד התלמוד לא הניח ידו גם מספרי הרמב"ם.
לאחר נישואיו עבר לשקלוב ולמד אצל המהרי"ל דיסקין, ובשנת ה'תרמ"ט (1889) מונה על ידי רבי שלמה זלמן שניאורסון, האדמו"ר מקאפוסט (נכדו של ה"צמח צדק") לרב עדת החסידים בדווינסק, שרובם היו חסידי קאפוסט. ברבנות דווינסק כיהן עד לפטירתו 47 שנים (עם הפסקה באמצע במלחמת העולם הראשונה וקצת אחריה (1914-1924) שבהם שהה בפטרבורג וכיהן שם כרב הקהילה החרדית) רב הקהילה המתנגדית בדווינסק היה הרב מאיר שמחה מדווינסק בעל האור שמח ומשך חכמה, ולמרות נטיתו של הרוג' לבטל גם את גדולי תלמידי החכמים שבדורו – הוא העריך את רמ"ש והם שמשו יחדיו בשלום ובאחוה ברבנות העיר.
בגלל גאונותו וחריפותו הרבה נטה לזלזל בת"ח ומחברי ספרים בני דורו (ולעיתים גם מדורות קודמים) ישנם ספורים רבים, סיפור נחמד בנושא מסופר בספר 'ארי בין עולמות' מפי ר' אריה בינה ר"י נתיב מאיר שביקר אצל הרוגצ'ובר בצעירותו :
"כשבאתי לביתו ראיתי אחד מראשי הישיבות שבא להרצות לפני הגאון את 'תורתו'. היו אלה חידושים שונים ובעיקר משונים. לבסוף הפטיר הגאון לעבר אותו תלמיד חכם, שהחידושים שלו עומדים על כרעי תרנגולת, וחלקם אפילו זה לא. אנכי הייתי 'הבא בתור' ולא ידעתי את נפשי. אם אותו ראש ישיבה דגול 'זכה' למנה כזו, מה יהא עלי?". ר' אריה מספר שפנה לקרן זווית, נטל מארון הספרים כרך אחד של 'צפנת פענח' ולמד קטע מסוים בעל פה. כשהגיע תורו החל אומר לרוגצ'ובי את כל הסימן ונהרו פניו של הגאון. "רואה אתה", פנה הגאון אל אותו ראש ישיבה, "אלה הם חידושים של ממש. הילד מדבר לעניין ואילו אתה…"
כל ימיו לא פסק ממשנתו ממש. למד ללא הפסקה וענה למאות פונים ששאלוהו שאלות בלימוד ובהלכה, וכתב חידושים על הרמב"ם ועל מסכתות שונות בש"ס. לימודו ושליטתו המלאה בע"פ הייתה בכל חלקי התורה, מדרשי ההלכה והאגדה, התלמודים, והרמב"ם, ואף בקבלה ובפילוסופיה. חיבורו הנפשי למשנת הרמב"ם הביאה אותו גם לעיסוק מעמיק ב'מורה נבוכים' שעליו כתב הערות שנדפסו בסוף ספרו 'צפנת פענח' עה"ת (א / 6.3 / 26). אך המעניין במיוחד הוא שהרוג' השתמש במושגים ובמונחים הפילוסופים הימי-בינימים שאותם למד בספר המורה, להסברת מחלוקות תנאים ואמוראים בהלכה, וכך נוצרה אצלו שיטה אחדותית המפרשת את ההלכה במושגים פילוסופים. ואם יקשה בעיניכם הכיצד ת"ח חסידי עוסק ומתחבר כ"כ דווקא למורה נבוכים? – הזה: יחס אדמו"רי חב"ד למורה נבוכים. הרוג' התעניין במידת מה גם בפילוסופיה חדשה. ישראל אורי מייטליס כתב מאמר מרתק: למקומו של שפינוזה בהערותיו של ר' יוסף רוזין על גיליונות מורה הנבוכים שבו הוא מביא דוגמה מהערות הרוג' למורה נבוכים שמסביר את דעת ת"ק שהשם צ – באות (המסמל את הנהגת הטבע) הוא שם קודש שאסור למוחקו עפ"י המשנה הפנתאיסטית מבית שפינוזה. מייטליס מסכם את המאמר, כך: "החידוש המשמעותי ביחסו של הרוגוצ'ובר לשפינוזה אינו בתוצר הפילוסופי אלא בהקשר, במגמה ובדרך של איש הדת הניגש לדברי הפילוסוף ה'כופר' ומסכים, בדרכו שלו, לברר אותם. העיסוק בתלמוד הוא שהיה מרכז הווייתו של הרוגוצ'ובר, ובמסגרת המרחב הלמדני שבו הוא פעל עומדות הסוגיות התלמודיות במרכז דבריו יותר מאשר מגמותיה של הסוגיה הפילוסופית שממשיגה אותן. מנקודת מבט זו לא חייב להימצא הבדל מהותי בין הקשר שנוצר בין השאלה הפנתאיסטית לסוגיות על שמות הקודש לבין הקשר שנוצר בין הגדרות של 'כמות' המוצאות מהקשרן הפילוסופי לטובת סוגיות על טומאה. רוצה לומר, בשונה מקבוצת אנשי הדת 'מצרפי' שפינוזה, שאליה התייחס הרב קוק, הרוגוצ'ובר אינו פועל כאן במגמה ובשדות פילוסופיים קיומיים או מיסטיים, שמוקד עניינם הוא הרעיון הפנתאיסטי גופא, ואף אינו מצהיר הצהרות 'מטא- תורניות'. הרוגוצ'ובר, בניגוד לאותם אישים, ניגש גם אל השפינוציזם מתוך האתוס הלמדני, שבו בירור ההלכות התלמודיות עומד במרכז ההוויה האינטלקטואלית, אלא שהוא עושה זאת בגוון הלמדני-פילוסופי המיוחד שלו. באופן זה 'צורף' שפינוזה, אם יורשה לי לשאול מן הרב קוק את המונח שלקח ממנדלסון, מתוך שצורף ללימוד סוגיות הלכתיות, דוגמת מחלוקת תנאים על היתר מחיקת אחד משמות הקודש או מחלוקת אמוראים על איסור קריאת שמע במצבים שונים, שאינו נבדל מהותית, מבחינת הרוגוצ'ובר, מחקירות למדניות בענייני טומאה ושיעורים."
דברי תורתו של הרוג' נכתבו בקיצור רב, וחלקם הגדול הם הפניות "ועיין…" שרק ת"ח גדולים יכולים להבין את כוונתו, ולכן נדרש 'תיווך' והרחבה של תורתו. הראשון שכתב על משנתו הוא הרש"י זוין ב'אישים ושיטות' – הרב זוין העריץ את הרוגצ'ובר והקדיש לו את הפרק הגדול ביותר בספרו החשוב. (63 עמודים! לעומת 44 עמודים על הראי"ה קוק, ו43 עמודים על הגר"ח מבריסק) יתכן שלעובדה שגם הרש"י זוין היה חסיד חב"ד-קפוסט היתה השפעה על 'חיבה יתירה' זו.
מעריץ נוסף של הרוגצ'ובר ומשנתו הוא האדמו"ר מליובאוויטש שזכה להכירו אישית עוד בהיותו בפולין, בביוגרפיה מקיפה שכתב חסיד חב"ד הרב יאיר בורוכוב על הרוג' שנקראת "הגאון הרוגצ'ובי" (מ / 7 / 30) הוא מרחיב בדברים על יחסו של הרבי לרוגצ'ובר, ומביא שבאחת משיחותיו אמר הרבי:"בזמננו מתרחשים בעולם דברים מבהילים… דוקא בדורות הכי אחרונים נתחדשו חידושי תורה כאלו שלא שיערו אודותם ולא נזכרו כמותם בספרי הדורות הקודמים… זהו גם ההסבר בפשטות לענין הרוגצ'ובי, שהיה דבר יוצא מן הכלל לגמרי. מדובר ביהודי שיכלו לראות אותו בעיני בשר, וראו שהיה אוכל ושותה וישן כידוע ומפורסם, וביחד עם זה – דרכו בלימוד התורה היתה באופן חדש!.. סדר הלימוד שלו שהיה באופן נפלא" "הייתה לו דרך נפלאה ("א געוואלדיקע") בלימוד התורה שלא מצינו דוגמתה במשך מאה וחמישים או מאתיים שנה"
וכך הוא מגדיר באחת משיחותיו את ההבדל בין שיטות הלימוד של ה"חברותא" מילדות הגר"ח והרוג': "יש כאן שתי פירושים, פירוש רבי חיים הלוי, ופירוש הרוגצ'ובר (ששני הגאונים היו בזמן אחד, והם היו מתפלפלים זה עם זה, וכל אחד מהם שנא לתלמידים ותלמידי תלמידים), וכאן ניתן לראות את שתי דרכי הלימוד: דרך הלימוד של ר"ח הלוי – כל עניין מוסבר בהעמקה על אתר, ודרך הלימוד של הרוגצ'ובר – מחפש כלל בכל עניין שתקף לכל התורה. (שיחות קודש תשל"ט, כרך ב עמ' 425). במכתב שכתב הרבי, הוא מעיד שהוא עצמו אימץ את דרך לימודו של הרוגצ'ובר: "אולי נודע לו משיטתי [האישית בלימוד]… – על דרך שהבליט והדגיש הגאון הרגצובי – למצוא המשותף שבענין פרטי זה שבתורה עם עוד פרטים, הכלל והגדר המאחדם".
באחת משיחותיו סיפר הרבי את הסיפור דלקמן, על שיחה בלימוד בין הרוגצ'ובר לר' חיים: "בין החקירות של הגאון הרגצ'ובי יש חקירה בנוגע לשעבוד הבעל לאשתו, "שארה כסותה ועונתה לא יגרע", אם זהו ענין שמתחדש בכל רגע (כל זמן שאין גט ח"ו), או שזהו שעבוד שנמשך משעת החופה. ונפק"מ לדינא כבכל עניני התורה: "מאי בינייהו", כמודגש במיוחד בתורתו של הרגצ'ובי בנושא אשה שני' על אשתו הראשונה: אם השעבוד נמשך משעת החופה אזי שעבודה של אשתו הראשונה קודם לשעבוד של אשתו השני', ואם זהו שעבוד שמתחדש בכל רגע השעבוד של אשתו הראשונה והשעבוד של אשתו השני' הם בשווה". ומספרים, שפעם נפגש הרגצ'ובי עם ר' חיים מבריסק גדולים בכתר אחד ובעת שיחתם אמר הרגצ'ובי חקירה הנ"ל לר' חיים מבריסק, ואמר לו ר"ח: מגיע לכם מזל טוב! וכשתמה הרגצ'ובי על כך, אמר לו ר"ח: לפי השיטה שהשעבוד מתחדש בכל רגע, נמצא שזה עתה באתם בברית הנישואין, ובעת החתונה מאחלים לחתן "מזל טוב" !…( תורת מנחם (התועדויות, תשכ"ד כרך ב עמ' 46). על יחסו של הרב י למשנת הרוגצ'ובר ואופן שימושו בה, נכתב ספר שלם: הצפנת פענח במשנת הרבי.
הרוג' הספיק להוציא בחייו, את שני כרכי 'צפנת פענח' על הרמב"ם וכרך אחד של שו"ת. השם צפנת פענח הוא כמובן עפ"י הפסוק שכך נקרא יוסף. וגם מרמז ע"כ שדבריו צפונים ודורשים פענוח. הרוג' היה חולה במחלת כליות, וכשעבר ניתוח בוינה נפטר ביום י"א אדר תרצ"ו. רוב כתביו נשארו בעת פטירתו בכתבי יד. בשנת האבל יצא לאור הספר מכתבי תורה – שהוא התכתבות בין הרוגצ'ובר לרב מרדכי קאלינא, שהתקיימה בין השנים ה'תרצ"ב – ה'תרצ"ו. הספר מכיל 290 מכתבים קשים להבנה הכתובים ברמזים של הפניות למקורות מכל מרחבי התורה (בסגנון: ויש לישב עפ"י הגמ' סנהדרין כא, אם כי יקשה מהסוגיה בגיטין אך אפשר לישב עפ"י הספרי במדבר…) , הרב קאלינא שהינו דמות כמעט אלמונית מתגלה כגאון חריג החושב ולומד בסגנון דומה לזה של הרוגצ'ובר. ההתכתבות עוסקת במאות נושאים שונים. רובה של ההתכתבות נגע לעניינים תאורטיים ולא הלכה למעשה.
רחל בתו של הרוג' נישאה לרב ישראל אבא ציטרון זצ"ל (1881-1927) שהיה ת"ח מופלא, בעל השכלה כללית ושחקן שחמט מחונן. ב1911 עלו הזוג ציטרון לארץ והרב ציטרון נתמנה לרבה של פתח-תקוה. הרב ציטרון היה תלמידו של חמיו והמשיך את דרך לימודו. אולם הוא היה עצמאי בדעותיו ובעוד הרוג' התנגד לציונות ולמזרחי ואף פרסם פשקוויל חריף כנגד הרב קוק – הרב ציטרון היה ממיסדי המזרחי בארץ, השתתף בשני קונגרסים ציוניים, והתיעץ בכל הכרעה חשובה עם הרב קוק עמו עמד בקשר מכתבים חם. [לתולדות חייו של הרב ציטרון ראו בהרחבה במבוא מאת הרב אורי רדמן לספר: חידושי הרב ציטרון קטרוני. (פ / 8 / 353). אגב, לאחרונה הגיעו לספרייתנו שני ספרים מספריתו עם חתימתו. הרב ציטרון נפטר כבן 46 בלבד ללא ילדים. והאלמנה הוצרכה לחליצה. לרב ציטרון היו שני אחים הראשון התגורר בגרמניה והוא הסכים לחלוץ אולם דא עקא שהוא היה משומד (התנצר), והשני היה יהודי חילוני שהתגורר בברית המועצות ולא היה ניתן להגיע אליו ובנוסף היה בעל השקפה אנטי דתית ולא היה מעונין לחלוץ. המקרה עורר פולמוס גדול בין הרבנים רוב הרבנים ובראשם הרב וינברג – בעל ה'שרידי אש' טענו שבמקרה כזה שיש אח שאינו משומד הוא זה שצריך לחלוץ, ואלו הרוג' טען שהאח המשומד יכול לחלוץ ואין הבדל עקרוני בין משומד לבין יהודי כופר שאינו שומר תומ"צ. על הפרשה המעניינת כתבה ד"ר ענת נבות מאמר בשם: פולמוס שני היבמים והרבית רחל ציטרון: בין הרבנים רוזין (הרוגצ'ובי) לוינברג. פורסם בתוך: דרך ספר – שי לזאב גריס (פ / 7 / 772). נבות טוענת שמאחורי המחלוקת עמדה השאלה העקרונית כיצד להתייחס ליהודים מחללי שבת בזמננו: הרוג' טען שמחלל שבת דינו כעכו"ם ואין הבדל בינו למומר ממש, ואלו רוב הרבנים סברו שלא ניתן להתייחס לחילונים בזמננו הנשארים קשורים לעם היהודי כעובדי ע"ז. בגלל הוויכוח הגדול לא קיבלה לבסוף הרבנית 'רחל' חליצה מאף אחד מהאחים – ונותרה עגונה. היא נשארה בפ"ת ועסקה בין השאר בהוצאת כתבי בעלה הרב ציטרון.
בספר 'מחקרי ספר' מאת הביבליוגרף אברהם יערי ישנו פרק בשם: נשים במלאכת הקודש. בפרק מביא יערי רשימה של 186 נשים שהיו פעילות בהוצאת ספרים כבעלות בעלי דפוס, מוציאות לאור, ועוד. במספר 170. הוא רושם את: "רחל בת ר' יוסף רוזין אלמנת ר' ישראל אבא ציטרון הוציאה לאור את ספרה של בעלה המנוח חדושי מהרי"א ציטרון בתל אביב בשנת תר"ץ" – זה בהחלט נכון. אבל נראה שחשוב לא פחות להזכיר את פועלה להוצאת כמה מכתבי אביה הרוגצ'ובר עוד לפני השואה, ואת חלקה הגדול בהצלת שאר הכתבים מאובדן ע"י צילומם ושליחתם לניו יורק, פעולה שבדיעבד הצילה חלקים גדולים ממשנת הרוג' מאבדון ולמחקר הגדול במשנתו. (הספר 'מחקרי ספר' נכתב בתשי"ח – והספרים שיצאו מהמיקרופילים עדין לא יצאו).
ולסיום, שכחתי לענות על השאלה שבכותרת הבלוג: מדוע הרוגצ'ובר לא היה מסתפר (כפי שניתן להבחין בכל התמונות)? ישנם כמה ניסיונות הסבר לתופעה: יש אומרים שבגלל התמדתו העצומה לא רצה לשבת בגילוי ראש את הדקות הנצרכות לתספורת מכיוון שאז לא היה יכול להרהר בלימוד תורה – על אפשרות זאת ניתן להעיר שהרוג' היה לומד גם בתשעה באב וגם כשישב שבועה – ומצא לכך קולות, ולכאורה יכול להקל גם להרהר בד"ת בגילוי ראש כמה דקות, י"א שהוא קיבל עליו נזירות בגיל צעיר ושמר ע"כ בסוד – אך אין תימוכין להסבר זה. כששאלתי את הבינה המלאכותית האם הרוג' היה נזיר הוא ענה לי שנראה שלא כי היו לו אשה וילדים… ואפשרות שלישית שהייתה לו מחלת עור מסוימת. נראה שכמו שכל דמותו שהייתה 'פרשה בפני עצמה' וחידה. גם נוהגו זה שלא להסתפר – יישאר לתמיד בבחינת 'חידה'. אז אתם מוזמנים לעיין באחד מהספרים על משנתו ולהתבשם ממשנתו הגאונית הייחודית. זיע"א. סיפורים ואנקדוטות ממקור ראשון על אישיותו היחודית של הרוגצ'ובר כדאי לקרוא ברשימתו של העיתונאי והסופר ר' נח זבולוני ז"ל – במחיצתו של הרוגצ'ובר.
ולבסוף אתם מוזמנים להאזין להרצאתו של פרופ' יצחק הרשקוביץ: הפוסק הלמדן: שני מודלים של הכנסת הלמדנות להיכל ההלכה. המנגיד בין משנותיהם ההלכתית של רח"ע גורדינסקי והרוגיצ'ובר – זצ"ל.