ט"ו בשבט מוזכר כבר במשנה כ"ראש השנה לאילנות" ועניינו בראש ובראשונה תאריך הלכתי הקובע לענייני תרו"מ ועורלה. אולם זה מאות בשנים שמסורת ישראל הטעינה את יום ט"ו בשבט במשמעויות רוחניות ופנימיות הקשורים כמובן לכך שהאדם נמשל לאילן ור"ה לאילנות הוא מבחינה מסוימת גם ר"ה ויום דין לאדם.
בקהילות רבות נהגו לערוך בליל ט"ו בשבט "סדר ט"ו בשבט" בדומה לליל הסדר, המנהג המפורסם ביותר הוא הסדר שנהוג בקהילות ספרד על פי קונטרס "פרי עץ הדר" שיצא לראשונה בשלוניקי 1743 ומאז בעשרות מהדורות. הסדר כולל אכילת שלשים סוגי פירות עשרה פירות הנאכלות עם הקליפה, עשרה שקליפתם נאכלת ותוכם נזרק, ועשרה שתוכם נאכל וקליפתם נזרקת. שלושים הסוגים הללו כנגד עשר הספירות הקיימות בכל אחד משלושת העולמות: עולם הבריאה, עולם היצירה ועולם העשייה. בנוסף שותים ארבע כוסות שתיים של יין לבן ושתיים של יין אדום. בין האכילות אומרים קטעי מקרא, משנה וזוהר העוסקים בענייני אילנות ופרות. ותפילות שונות. בפתח הקונטרס מצוין שמטרת הסדר הנ"ל היא להשפיע שפע אלוקי משמים על האילן העליון ופרותיו (שהם העולמות הנבראים), לתקן את חטא הברית שתיקונו מסוגל במיוחד בימים אלו של שבתות השובבי"ם, ולתקן את חטא האדם הראשון שחטא באילן. ובתחילת הסדר מופיעה התפילה "(יהי רצון ש) בְּכֹחַ סְגֻלַּת אֲכִילַת הַפֵּרוֹת שֶׁנֹּאכֵל וּנְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן עַתָּה, וַאֲשֶׁר נֶהֱגָה בְּסוֹד שָׁרְשֵׁיהֶן הָעֶלְיוֹנִים אֲשֶׁר הֵמָּה תְּלוּיִים בָּם, לְהַשְׁפִּיעַ עֲלֵיהֶן שֶׁפַע רָצוֹן בְּרָכָה וּנְדָבָה… וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ… וְכָל הַנִּיצוֹצוֹת שֶׁנִּתְפַּזְּרוּ עַל יָדֵינוּ אוֹ עַל יְדֵי אֲבוֹתֵינוּ, וּבֶעָווֹן אָדָם הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר חָטָא בְּפֵרוֹת הָאִילָן, עַתָּה יָשׁוּבוּ לְהִתְכָּלֵל בְּעֹז הָדָר עֵץ הַחַיִים." סדר זה בשינויים קלים נהג בתחילה בקרב חוגי מקובלים ולבסוף התפשט בכל קהילות המזרח בקרב הציבור הרחב בבתים ובבתי הכנסיות. עד כאן הכול טוב ויפה ובוודאי טעים! אולם מתבבר שהדברים לא כ"כ פשוטים, סדר ט"ו בשבט הנדפס בקונטרסי "פרי עץ הדר" הוא בעצם פרק מתוך ספר 'חמדת הימים' (י / 9.5 / 19) שנעתק ונדפס כקונטרס בפני עצמו. וספר 'חמדת ימים' הוא פרשה בפני עצמה.
ספר 'חמדת ימים' הוא ספר העוסק במנהגים הלכות ומוסר, בעיקר סביב מועדי ישראל, על פי הקבלה בכלל וקבלת האר"י בפרט. הספר הובא לדפוס באיזמיר ב1731 ע"י הראשל"צ הרב ישראל יעקב אלגאזי באיזמיר תצ"א (סביבות 1731) בעילום שם מחברו בהקדמה הוא כותב שהוא רכש את כתב היד של הספר בצפת, והוא משבח אותו ואת גדולת מחברו. מעט לאחר פרסום הספר הוא הגיע לרבי יעקב עמדין (היעב"ץ) היעב"ץ עיין בספר וחרץ את גורלו "הצצתי בו שעה מועטת ונרתעתי לאחורי, אז ידעתי מה טיבו ושמץ מינות ש"ץ שר"י (=שבתי צבי שם רשעים ירקב) המובלעת בתוכו בשיקוצים ורמזים אין מספר" לאור ה"רמזים אין מספר" שמצא היעב"ץ בספר לשבתאות, הוא האריך שמחבר הספר הוא לא פחות מאשר ה"נביא" השבתאי נתן העזתי (1643-1680) שנולד בירושלים, אבל כפי המבואר מכינוייו התגורר בעזה משנת נישואיו ועד לפטירתו וממנה פעל ויצא למסעותיו. נתן הוא זה שגילה לשבתאי צבי שהוא ה"משיח" והוא זה שעמד מאחורי הרעיון והאידאולוגיה של התנועה השבתאית בראשית דרכה. בחמדת ימים מופיע פיוט שהאקרוסטיכון שלו הוא : הפיוט הכלול בספר ובו אקרוסטיכון עם שמו של נתן העזתי, על סמך זה ומעוד סיבות טען היעב"ץ כי נתן העזתי הוא הוא מחברו של ספר 'חמדת ימים' וכל כולו ספר מינות שבתאי שדינו לשרפה. עפ"י דברים אלו יתכן כי מקורו של סדר ט"ו בשבט הנהוג עד היום הוא בעיר עזה, ואם ישנם חיילים שחגגו אמש סדר ט"ו בשבט בעזה הרי שהם "החזירו עטרה ליושנה". אולם נושא זהותו של מחבר 'חמדת ימים' היא מחלוקת גדולה הניטשת עד עצם היום הזה בין הרבנים ובין החוקרים. בשם הבעש"ט ותלמידו רבי יצחק מדרהוביץ נמסר שהספר נגוע בשבתאות, וכך כנראה סבר גם רבי יוסף חיים מבגדד – "הבן איש חי" שכתב ספר "לשון חכמים" המכיל תפילות לאירועים שונים ולקברי צדיקים ונוסח אמירת לשם ייחוד לפני קיום מצוות שנועד עפ"י דברי הרב מרדכי אליהו להוות אלטרנטיבה לספר 'חמדת ימים' (גם לסדר ט"ו בשבט חיבר הבן איש חי נוסח מתוקן שבו הוציא והחליף את הנוסחאות בסדר של 'חמדת ימים' הנראים כרומזים לש"צ) אולם יש מתלמידי הגר"א וגם מגדולי החסידות שחיבבו מאוד את הספר, ובקרב רוב קהילות ספרד הוא התקבל מאוד ומנהגים רבים נכנסו למנהג הנפוץ בעקבות הספר. בהקדמה למהדורה חדשה של הספר כתב הרב עובדיה יוסף "לא ייכנס בלבי התלהבות מקדושת שבת ויום טוב, אלא על ידי קריאה בספר התורה הזה".
גם בקרב החוקרים ניטשת מחלוקת עזה, יש שהסכימו עם היעב"ץ, ויש שהציעו שלל הצעות חלופיות: הביבליוגרף אברהם יערי כתב ספר מיוחד 'תעלומת ספר' (פ / 5.3 / 23) המוקדש כולו לשאלה: "מי חיברו ומה הייתה מידת השפעתו" יערי מגיע למסקנה שהמחבר הוא: רבי בנימין הלוי תלמידו של האר"י מחכמי צפת שחי לפני הולדת השבתאות. הפרופ' מאיר בניהו ( בנו של הרב ניסים) סבור כי המחבר הוא המביא לדפוס הראשל"צ רבי ישראל יעקב אלגאזי עצמו שבחר להעלים את שמו והמציא סיפור על גלוי כת"י בצפת. אופציות רבות נוספות הוצעו ע"י חוקרים שונים היום הדעה השלטת היא שמדובר בלקט ערוך בשינויי לשון מתוך ספרים עתיקים או ישנים יותר, אמנם רובם ככולם לפני השבתאות, ושהמלקט הוא הרב (ישראל) יעקב אלגאזי עצמו, המביא לדפוס והמפרש, שאין ספק שאין בו שבתאות. אם כי פעמים מספר נכנסו לספר בשוגג מקורות שבתאיים, ההוכחות לכך הן לשוניות: מטבעות לשון ששונו מהציטוטים המקוריים, ואשר ייחודיים לרב אלגאזי, החוזרים פעמים רבות לאורך הספר, וכן הוכחה מתוך מהדורה מודפסת ראשונה של הספר, שם בתוך ההערות של הרב אלגאזי קיימת הודאה לכאורה, שהוא עצמו מחבר הספר. אם כן לפי זה דווקא יהודי טורקיה הנוהגים את סדר ט"ו בשבט הם אלו המחזירים עטרה ליושנה (אגב, אצל שרידי השבתאים בטורקיה, כת הדונמה, ט"ו בשבט הוא חג חשוב ביותר, עד עצם היום הזה – פחות מומלץ לנסוע לראות כעת..).
אולם האמת תורה דרכה, כי שורשי מנהג סדר ט"ו בשבט קדומים לספר 'חמדת ימים' בספר חדושי הש"ס 'ברכת אליהו' לרבי אליהו מאולינוב שיצא ב1728 (ג / 5 / 741), מובא בתוך הספר שהוא ראה כת"י של רבי משה חגיז ובו נכתב כך:
אמנם לא מדובר כאן על הסדר המלא כפי שנמצא בספר חמדת הימים, אולם בכ"ז המנהג לאכול מיני פרות המייצגים את שלשת העולמות השונים, ואמירת פרקי משניות עליהם מופיע. רבי משה חגיז (1672-1750) היה מחכמי ירושלים ת"ח חשוב וסופר פורה ומראשי הלוחמים בשבתאות! אביו רבי ישראל יעקב חגיז (1620-1674) היה ר"י בית יעקב בירושלים שממנה יצאו ת"ח חשובים כר' חיים אבןךעפיה, בעל הפרי חדש ועוד, והתלמיד המפורסם ביותר שלו היה לא אחר מאשר 'נתן העזתי' מה שלא הפריע לרבי ישראל יעקב להיות מראשוני המחרימים של שבתאי-צבי והלוחמים בו. א"כ לכאורה ניתן היה לומר שלפחות שורש המנהג של סדר ט"ו בשבט מקורו דווקא אצל מתנכדי השבתאות ולא להיפך. אולם הדברים עדין צריכים לימוד, ר' משה חגיז היה בן כשאביו נפטר, והוא גדל אצל סבו הראשל"צ הראשון רבי משה גלאנטי (השני) המכונה המג"ן (1620-1689) בקטע הנ"ל מספר ררבי משה חגיז שהוא ראה את המנהג אצל רבותיו ואצל סבו רבי משה גלאנטי, המג"ן זצ"ל. במאמר מרתק שכתב פרופ' בוע הוס "העץ הנחמד בן ישי חי על האדמה – על מקורו השבתאי של סדר טו בשבט" הוא טוען שרבי משה גלאנטי עצמו, בניגוד לבנו ונכדו היה דווקא מתומכיו הנלהבים של ש"ץ, הוס מציין בהערה כמקור את ספרה של ד"ר אלישבע קרלביך אודות רבי משה חגיז:The pursuit of heresy : Rabbi Moses Hagiz and the Sabbatian controversies. אגב, אלישבע קרליבך היא בתו של הרב שלמה קרלבך, לא! לא של הרבי המרקד שאת אחד משיריו שמענו לפני כרגע, אלא של בן דודו – הרב שלמה קרליבך משגיח בישיבת רבנו חיים ברלין בניו יורק ןמחבר 'משכיל לשלמה', ואשת הרב מרדכי יפהן – ר"י נובהרדוק בברוקלין.
הספר המדובר נמצא כמובן בספריתנו, ורצתי לבודקו, המחברת מפנה לספרו המונומנטאלי של פרופ' גרשום שלום אודות שבתאי צבי והתנועה השבתאית, מכיוון שאני מעדיף לקרוא בעברית, לקחתי את המהדורה העברית וחפשתי לפי האינדקס את רבי משה גלאנטי והתפלאתי לראות שאמנם שלום מביא עדות של רבי משה בן חביב ששמע מרבי משה גלאנטי שהוא לא היה מאלו שקפצו מיד לבזות את שבתאי צבי, אך לאחר שראה את כתביו בהם חתם בשם ה' המפורש הצטרף למחרימיו. שלום מציין שאמנם בכתבים שבתאיים מוזכר נביא שבתאי בשם 'משה גלאנטה מחלב' אבל זה אינו חלילה ר' משה גלאנטי הראשל"צ שהוא היה מירושלים והנ"ל מחלב ואינם אותו אדם! בלית ברירה חזרתי לספרה של קרליבך לבדוק שוב וראיתי שהיא מפנה לעמ' 256-257 במהדורה האנגלית של ספרו של שלום שיצאה בפרינסטון 1973 מתברר שזה אינו סתם תרגום של המהדורה העברית מ1956, אלא מהדורה עם תיקונים ושינויים. מוציאי המהדורות העבריות ה"חדשות, ב1984 וב2011 פשוט צילמו שוב את המהדורה העברית ולא התייחסו לדברים ששלום שינה כבר ב1973 במהדורה האנגלית. והנה במהדורה האנגלית מצטט שלום אגרת שבתאית מכתבים שבתאיים מאיטליה שהגיעו לארכיון בווינה ומשם לארכיון בוורשה ושם נמצאה אגרת משבתאי בשם שם טוב כהן מחאלב, והוא מספר כך "יש לנו היום בעיר הזאת (=חאלב) עשרים נביאים וארבע נביאות, כמה מהם ידועים ושניים מהם מקרב הרבנים, הנכבד ר' משה גלנטה יחי' אשר עזב את ארץ ישראל כשליח רק לפני זמן קצר, ור' ישעיהו הכהן אשר תהילתו ומסירות נפשו ידועים לנו זה מכבר וגם ר' שלמה לאנידו…" ע"ז מעיר ג. שלום "הרב הירושלמי המפורסם נסחף. אם כן על ידי התרגשות כללית והפך לנביא ולחסיד שבתאי דבר שהמסורת המאוחרת יותר נטתה לשכוח". כלומר שלום חזר בו והגיע למסקנה על סמך אותה איגרת שבתאית שהראשל"צ ר"מ גלאנטי ראש רבני ירושלים ומחבר ספרים חשובים, הפך בשלב מסוים ל'נביא שבתאי" מהחסידים הנלהבים ביותר של ש"ץ, לאחמ"כ אנו מוצאים את אותו ר"מ גלאנטה מחאלב במשלחת שבתאית שנסעה לש"ץ לאיזמיר. אנחנו יודעים שבשלבים מסוימים של התנועה השבתאית נסחפו בהתלהבות הכללית גם כמה מגדולי ישראל החשובים, וגם אם כך קרא עם הרב המג"ן בשלב מסוים ולאחמ"כ חזר בו אין זה מוציאו מכלל "גדולי ישראל". אולם בכ"ז אני עדין מפקפק האם על סמך שם דומה ודברי האיגרת היחידה הנ"ל ניתן לקבוע בוודאות שאכן מדובר ברב המג"ן. האם כותב האיגרת היה מכנה את ראש הרבנים של ירושלים רק בתואר "הנעלה" האם יתכן שאדם במעמדו של ר"מ גלאנטי ייהפך בערוב ימיו לשבתאי נלהב בלא שהמעשה יפגע במעמדו ובלא שהדבר יתפרסם? – אני מפקפק. בכל אופן אני מקווה שאוכל לבדוק את צילום כה"י של האיגרת הנ"ל ולהודיעכם במקרה שיהיו לי חדשות, ונשמח לשמוע גם אם מי מכם תהיה לו ידיעה מחכימה בנושא. בכל אופן ללא קשר לשאלת השבתאות, אם אכן מקור המנהג הוא רבי משה גלאנטי ראש רבני ירושלים, נמצא כי מקור המנהג הוא לא בעזה! לא בצפת! ואף לא בטורקיה! אלא דווקא בירושלים עיה"ק, ואם כן דווקא מקובלי ירושלים ותושביה הנוהגים לערוך סדר ט"ו בשבט, ווגם חצרות החסידים בירושלים העורכים את טיש ט"ו בשבט, הם אלו המחזירים את העטרה ליושנה!
שנה טובה, וכתיבה וחתימה טובה לנו ולכל ישראל.