בימים אלו התחדש הפולמוס העתיק על גיוסם של בני הישבות לצה"ל. בין השאר התעוררה גם מחלוקת הלכתית על חובת ת"ח לצאת למלחמת מצוה ובפרט מלחמת 'עזרת ישראל מידי צר', על שייכות עקרון 'העוסק במצוה פטור מן המצוה' לענייננו ועוד. כל מי שעיניו בראשו מבין שהוויכוח ההלכתי איננו הגורם המרכזי בחילוקי הדעות בנושא וגורמים כגון: היחס למדינת ישראל, הרצון והצורך לקחת חלק בזכות לקחת חלקי במאבק לתקומת ישראל, חובת הנשיאה בעול עם הציבור, היחס בין התורה לחיים, הייחס ללימוד תורה, והפחד מסכנת החילון והירידה הדתית כתוצאה מההיחשפות לציבור אחר הם העומדים ברקע הוויכוח הקשה בין הציבור החרדי והציבור הדת"ל. אינני רוצה להוסיף 'שמן על המדורה' בנושא בוער זה, ולדון על עצם העניין, אלא רק לגעת בנקודה מסוימת בשולי הדברים שקשורה לבלוג שלנו ודומני שיש לי מה לחדש בה והיא זהותו של 'אחד הרבנים' שכתב בשנת תש"ח את הקונטרס 'לשאלת הגיוס של בני הישיבות' וחתם בשם 'אחד הרבנים'.
אך לשם כך נתחיל את הספור מההתחלה. כבר למחרת ההצבעה באו"ם על הקמת מדינת ישראל בי"ז כסלו תש"ח (כ"ט בנובמבר 1947) פרצה המלחמה בין הישוב היהודי בא"י ובין מדינות ערב. הציבור כולו נקרא ע"י מוסדות המדינה שבדרך להתגייס למאבק על קיום הישוב, ולהצטרף למאמץ המלחמתי. יו"ר אגודת ישראל בארץ ישראל באותם הימים הרי"מ לוין זצ"ל חתנו של ה'אמרי אמת' מגור. פנה למועצת גדולי התורה של אגודת ישראל בשאלה כיצד לנהוג ונענה במסמך שלפניכם שנכתב בה' דחנוכה תש"ח:
א"כ מועצת גדולי התורה התנתה את ההתגייסות לכוח הלוחם בכך שלא יגויסו בנות בכפיה, שיסודרו ענייני הכשרות והשבת, יסודרו פלוגות דתיות נפרדות ולענייננו הסעיף החשוב במיוחד "שבני ישיבה יהיו פטורים מגיוס ואימונים" על המכתב החשוב חתומים ראשי מועגה"ת דאז: הגאון רבי איסר זלמן מלצר, הגאון רבי זלמן סורוצקין, האדמו"ר מרן האביר יעקב מסדיגורה והגאון רבי מאיר קרליץ אחיו של החזון איש. בנוסף למכתב הנ"ל נכתבו ככל הנראה כרוזים נוספים ו'דעת תורה' מראשי ישיבות ורבני ירושלים בכיוון זה שהורו לבני הישיבות שלא להתייצב בלשכות הגיוס כלל.
אולם מעניין מאוד שבכרוז שפרסם מרכז אגודת ישראל ימים ספורים לאחמ"כ נקראו "כל חברנו הגברים בגיל 17-25 להתייצב בלשכות המפקד לשרות העם… ולבקש לצרף אותם ליחידות דתיות" ואפילו הנשים נקרו להירשם ב"הרשמה מיוחדת לשרותים מיוחדים של בנות ישראל הנאמנות לתורת ה'" שזה סוג של שרות לאומי צנוע. בעקבות הכרוז הנ"ל התגייסו החלק הארי של בני הישיבות באותם הימים לגדוד הדתי בפיקודו של ר' טוביה ביר ועסקו בעיקר בחפירות ביצורים באזור ירושלים. על כל ניתן לקרוא ברשימה "גבורתם המוסרית של החיילים החרדים במלחמת העצמאות" שפורסמה בבלוג הספרנים של הסה"ל.
והנה – כארבעה חודשים לאחמ"כ בר"ח אייר תש"ח, פורסם קונטרס קטן בשם "לשאלת הגיוס של בני הישיבות" הקונטרס כלל 8 עמודים בלבד בפורמט קטן (16/12 ס"מ) והוא בעצם סוג של 'מכתב גלוי' ל'מרנן ורבנו ראשי הישיבות'.
מחבר הקונטרס פותח כך:
"כל הכבוד וכל ההערצה למרנן ורבנן, גאוני עיר הקודש, אבל הרשות ניתנת לשאול: ילמדונו רבותינו, זו מנין לכם?
זו מנין לכם, שבני תורה ותלמידי-חכמים פטורים מלהשתתף במלחמת מצווה של עזרת ישראל מיד הצר הצורר העומד עליו לכלותו ולהשמידו, חלילה? זו מנין לכם, לפרסם בצורה של הלכה פסוקה ו"דעת תורה" שבני הישיבות אין להם לא להירשם ולא להיפקד ולא להתייצב ולא כלום? וכי לא כך שנינו שבהצלת נפש – לא נפשות, אלא אפילו נפש אחת מישראל – "אין עושין דברים הללו אלא על ידי גדולי ישראל" (יומא, כ"ד ב'; רמב"ם, שבת פ"ב ה"ל) וחכמיהם (רמב"ם שם) "כדי להורות הלכה למעשה לרבים" (ט"ז, או"ח, שכ"ח, ושו"ע הרב שם)? וכי הבדל יש בין שבאותה שעה הוא מתבטל מתלמוד-תורה או שאינו מתבטל? ואם בהצלת נפש אחת כך, בהצלת רבבות אלפי ישראל על אחת כמה וכמה!
… וכי יש צורך לשנן שוב ושוב ההלכה הידועה והפסוקה (באין חולק!) ש"עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם" זוהי מלחמת מצוה (רמב"ם, מלכים, פ"ה ה"א), שעליה אמרו, ש"הכל יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה" (סוטה, מ"ד ב'; רמב"ם, מלכים, פ"ו ה"ד)? וכי היכן מצינו שתלמידי חכמים העוסקים בתורה פטורים מחובה זו? ואם יהיה "אכשור דרא" וכל ישראל יעסקו בתורה כלום עלינו להניח ח"ו לאויב לעשות בנו מה שלבו חפץ, מבלי להתקומם נגדו ומבלי להתגונן מפניו? אלא מאי, לא אכשור דרא, ויש ב"ה אנשים אחרים המוכשרים לצאת למערכת המלחמה? והרי שוב אותה השאלה: היכן מצינו מוקדם ומאוחר מבחינת החשיבות והפחיתות בנוגע להשתתפות בעזרת ישראל מיד צר?
אבל מצינו דברים מפורשים להיפך. שר צבא ד' הוכיח את יהושע במלחמת יריחו; "אמש ביטלתם תמיד של בין הערבים, ועכשיו ביטלתם תלמוד תורה" (מגילה, ג' א'), ופירש רש"י: "ועכשיו, שהוא לילה, היה לכם לעסוק בתורה, שהרי אינכם נלחמים בלילה". דברים ברורים: "שהרי אינכם נלחמים בלילה"! הרי שבזמן שנלחמים, מבטלים תלמוד תורה, כשיש צורך בכך"
המחבר ממשיך ודן בסוגיות מהבבלי וירושלמי בעניין, ואז עובר להתייחס לטענות המפורסמות ע"כ ש"תורה מגנא ומצלא" ו"רבנן לא בעי נטירותא:
"התורה מגינה על העוסקים בה? אדרבה, היא הנותנת: ישתתפו בני התורה במערכה, וזכות התורה תגן עליהם ועל חברים! "אם בחקותי תלכו, יכול זה קיום המצות…הא מה אני מקיים אם בחקותי תלכו, שתהיו עמלים בתורה" (תורת כהנים שם; רש"י שם). ומה הובטח בשכר זה? "ורדפתם את אויבכם ונפלו לפניכם לחרב" אמנם "ונפלו", אבל – ו"רדפתם"! וב"תנא דבי אליהו" נאמר: "אמר הקב"ה, לא כך כתבתי בתורתי?! אף על פי שאין בהם בישראל דברי תורה אלא דרך ארץ בלבד יקיים בהם בישראל הכתוב ורדפו מכם חמשה מאה ומאה מכם רבבה ירדופו, אבל אם תעשו את התורה והמצות אחד מכם ירדוף אלף ושנים מכם יניסו רבבה" (אליהו רבה, פרק י"א)"
"רבנן לא צריכי נטירותא" (ב"ב, ז' ב')? רבש"ע, כלום מותר לסמוך על הנס במקום של סכנת נפשות ממש ולומד שאין רבנן צריכים שמירה? וחברון של תרפ"ט (לא תקום פעמים צרה) תוכיח, כלום לא נפלו לפני בני עולה צעירים קדושים וטהורים, כזוהר הרקיע מזהירים, מבחירי הישיבה וחכמיה? במטותא מינייכו רבנן, הקדושים ההם היו "צריכי נטירותא", או לא היו "צריכי נטירותא"? והרי הם הם אותם האויבים-הערבים שפרעו ורצחו אז והם הם אותם הפורעים ורוצחים עכשיו! ואם אמרו על "נטירותא" של בנין חומה וכיוצא, ובזמנים רגילים, במטרת שמירה מפני שונאים העלולים לבוא (ראה רש"י, ב"מ ק"ח א') מה זה עניין לזמן של סכנת נפשות ולחובה של מלחמת מצוה? הגיעו בעצמכם: הנה יצאה הוראה מ"משמר העם" להדביק את השמשות של כל החלונות בבד או נייר משום סכנת הפצצה. כלום יעלה על הדעת שתלמידי חכמים לא יעשו כזאת בטענה ש"רבנן לא צריכי נטירותא"? כלום היה אף מי שהוא מהעוסקים בתורה שהשתמטו ממילוי הוראה זו? ולמה עזבו תלמידי-החכמים, יחד עם שאר אחינו בני ישראל, את שכונות-הספר הנפגעות מיריות הצלפים ולא השתמשו בסגולה זו של "רבנן לא צריכי נטירותא"? וכי רק בשביל זה בלבד שבמקרים אלה אי-אפשר לסמוך על אחרים? וכי זוהי דעת התורה? ולמה אפוא להשתמש שלא בזמנה ושלא במקומה באמרה זו של "נטירותא", שכשהיא לעצמה, בזמנה הנכון ובמקומה המתאים, היא פנינה נחמדה"
ובסיום הקונטרס מסיים 'אחד הרבנים' כך:
"מבחינה מעשית יש אולי חשש שהישיבות יתרוקנו בעזוב רוב התלמידים את מוסדות האולפנא, ותורה מה תהא עליה. אבל לשם כך יש להיכנס במשא ומתן עם מוסדות הגיוס על הסדרים מעשיים ידועים, ותמיד אפשר למצא את הדרך להקלות ולהגבלות. עד כמה שידוע לי, הייתה נכונות כזאת מצד אותם המוסדות. אבל להחליט באופן פסקני לבלי להשתתף כלל ועיקר, לא להירשם ולא להיפקד, ולא ולא ולא – זו מנין לכם? רבים מבני הישיבות מקדשים את השם, עודרים במערכת המלחמה, בגיוס ובמשמר ובכל אשר יידרש. באחת ידם מדפדפים בגווילים ובאותיות של התורה והתלמוד ואחת מחזקת השלח והרמחים והמגנים והקשתות והשריונים. רוחם איתנה ומרוחם משפיעים הם על שורות הצבא על בחורי חיל המגן, רוח האמונה, רוח התורה והמצווה. כלום לא מחובתכם, מרנן ורבנן, לעודדם ולאמצם ולהשפיע על אחרים שילכו בדרכם? דעת התורה? הנה היא, פשוטה וברורה: והזריז (בהצלת נפשות) הרי זה משובח, ואין צריך ליטול רשות מבית-דין" (יומא, פ"ד ב', וראה רמב"ם מלכים, פ"ה וד'ב) "כי ד' אלקיכם ההולך עמכם להלחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם"!"
את הקונטרס במילואו ניתן לקרוא באתר 'דעת' של מכללת הרצוג.
עם אותו הקונטרס בעילום השם התפלמס הרב אליעזר יהודה וולדנברג בעל ה'ציץ אליעזר' בספרו הלכות מדינה (חלק ב שער ג פרק ד שיצא בתשי"ג) וחלק עליו, ומסקנתו היא ש"חוב שמיימי ותביעת הנשמה הישראלית הכללית של כנסת ישראל, היא לפרוק עול דרך ארץ מתלמידי החכמים שקיבלו עליה עול מלכות שמים להיות נתונים נתונים לה' להימנות על צבאותיו לעסוק בתורתו יומם ולילה, כי ממלאים המה בכך תפקיד ושירות לעם ולמדינה ממדרגה ראשונה בהקימם בכך לעם ולמדינה' חומה ומבצר רוחני רם ונשא ששום עם בעולם לא יוכל להפילו כדברי הנביא "כל כלי יוצר עליך לא יצלח וכל לשון תקום אתך למשפט תרשיעי זאת נחלת עבדי ה' וצדקתם מאתי נאם ה" כדרשת חז"ל בב"ב ד' ז ע"ב "אני חומה – זו תורה, ושדי כמגדלות – אלו תלמידי חכמים".
יציאתו של הציץ אליעזר כנגד גיוס תלמידי ישיבות, מדגימה לנו את מורכבות הסוגיה, שלפחות בשנים ההם לא התפלגה דווקא בין רבנים בעלי גישה חיובית למדינה לשוללייה, והיו אף רבנים בעלי גידה ציונית שסברו שיש לשחרר את בני הישיבות מגיוס לצבא.
אז מי הוא אותו 'אחד הרבנים' שהעז לצאת בחריפות שכזאת כנגד גדולי הרבנים וראשי הישיבות? ישנו 'קלא דלא פסיק' שאותו הרב הוא הרב שלמה יוסף זוין זצ"ל מחבר ספרים תורניים והעורך הראשון של האנציקלופדיה התלמודית, מרבני חסידות חב"ד ואב בית הדין שלה בישראל, ובמקביל מרבני הציונות הדתית ברוסיה ובישראל וחבר מועצת הרבנות הראשית לישראל. אולם באתר מיוחד אסופת מאמרים-מאסף תורני מכתביו של הרב זוין המוקדש לתורתו של הרב זוין ומנוהל ע"י ניניו של הרב זוין נכתב כך:
"בעקבות פנית רבים בדבר שאלת המכתב משנת תש”ח שכותרתו “לשאלת הגיוס של בני הישיבות” האם הרב זוין כתבו? הרי התשובה היא : לא. אין דרכו של הרב זוין לכתוב מאמרים בעילום שם. ובפרט שאין דרכו להשתלח בתלמידי חכמים. וכשהביע את דעתו בצורה מפורשת בנושא – הרי התנגד מפורשות לגיוס של בני הישיבות. מובא כאן המאמר המפורסם שהתפרסם גם בעלונים נוספים תחת הכותרת “אל תגעו במשיחי” הדברים שמובאים כאן הם נאום שנשא באסיפת הרבנות הראשית לישראל באדר תשל”ג. הדברים נאמרו לפני ארבעים שנה אבל נכונים להיום יותר מתמיד".
לאחמ"כ מצטטים עורכי האתר מנאומו של הרב זוין ב'מועצת הרבנות הראשית' בתשל"ג לאחר החלטת הועידה הארצית של ועדת המפד"ל לדרוש את גיוס בני הישיבות לצבא. ונצטט גם אנו חלקים ממנו:
"דבר נפל בישראל. ודבר חמור מאוד. בועידה הארצית של המפד”ל הוחלט ברוב דעות גדול לדרוש את גיוסם של בני הישיבות לצבא. את אשר לא העיז לעשות ראש ממשלת ישראל הראשון, דוד בן גוריון, ואת אשר לא העיזו כל ראשי הממשלה ומאז ועד הנה ועד בכלל. ואת אשר לא ההינו לעשות כל שרי הביטחון שלנו מאז ועד עתה ועד בכלל. הרהיבו עכשיו חברי ועידת המפד״ל. אוי לאותה בושה אוי לאותה כלימה.זהו שאמר הכתוב: ואמר אליו מה המכות האלה בין ידיך ואמר אשר הוכיחי בית מאהבי. כן, בית מאהבי! אשמנו מכל עם בושנו מכל דור. אף אומות העולם יודעות שלתלמידי הישיבות יש לתת דחיה לגיוס כל משך זמן לימודם בישיבה. כך נוהגת ארצות הברית, מקום הריכוז היותר גדול של יהודים, וכך אף במדינות אחרות. להחלטה זו תוכל להיות השלכה שלילית ביותר אף בחו״ל. הן בני ישראל לא שמעו אלי. ואיך ישמעני פרעה…"
הרב זוין ממשיך ומתייחס ל'ישיבות ההסדר' שהיו אז בראשית דרכם:
"ויצוין: אין לנו דבר ח״ו נגד הישיבות המיוחדות המקיימות הסדר עם הצבא. אדרבא. יישר כוחם! הם הצילו חלק גדול מן הנוער, שלולי ישיבות ההסדר היו רובם הולכים לרעות בשדות אחרים לגמרי. אבל אין מצווה מכבה עבירה. אין לזה עניין לישיבות הגדולות, בהן מקדישים התלמידים את כל זמנם ומרצם ללימוד התורה ברמה גבוהה. ביחס לישיבות הגבוהות אנו אומרים: אל תגעו במשיחי ובנביאי אל תרעו!"
הרב זוין המשיך ותקף בחריפות את החלטת ועדת המפד"ל (אגב הוא היה חבר במפד"ל) ואת אנשי הקבוץ הדתי שלטענתו עמדו מאחורי ההחלטה. ואת הדברים המלאים ניתן לקרוא באתר הנ"ל.
אז האם הרב זוין הוא 'אחד הרבנים' או שמא אכן היחוס של הקונטרס אליו הוא טעות. בבלוג החשוב והוותיק בענייני ספרים תורניים : THE SFORUM BLOG כתב מרק שפירא בלוג ארוך בסוגיא זו, הוא חקר את הסוגיה מהיבטים שונים וראיין אנשים שונים ביניהם בני משפחה ונטייתו היא שאכן הרב זוין הוא 'אחד הרבנים' שכתב את הקונטרס אם כי הוא לא מכריע סופית בסוגיה, ניתן לקרוא את הבלוג המלא כאן.
והנה לאחרונה מצאתי מציאה שעשויה להכריע סופית את התעלומה. בשיטוטי בספריית בית המדרש למורים ע"ש ליפשיץ נכנסתי לחדר הוותיק שבו ספריית בית המדרש למורים "מזרחי", שהוא השם הראשון של סמינר ליפשיץ, והנה שם בין הספרים מצאתי מעטפה חומה שעליה רשום בכתב יד "לשאלת הגיוס של בני הישיבות" כמובן שפתחתי את המעטפה והנה בתוכה מסתתר קונטרס קטן בעל 8 עמודים "לשאלת הגיוס של בני הישיבות… מאת אחד הרבנים". כמובן שהתרגשתי מאוד מכך שאני מחזיק בידי את הקונטרס המקורי שנדפס בתש"ח. ואז המשכתי לעיין וראיתי שעג"ב שער הקונטרס כתב מאן דהוא בעט נובע "רש"י זוין" והעיקר הוא שעל גבי הקונטרס מחוברת 'מדבקה' של הספרייה, מאותו הסוג שהודבק אז עג"ב כל ספרי הספרייה ועליה נכתב כך "בית המדרש למורים מזרחי. מתנת המחבר! ט' סיון תש"ח" כלומר ספרן בית המדרש למורים "מזרחי" כותב כמשיח לפי תומו שהוא קיבל את הקונטרס מאת המחבר עצמו! ורושם עג"ב החוברת באותו כת"י שהמחבר הוא רש"י זוין. מ.ש.ל!
אז הלכתי לבדוק מי הוא הספרן, שרשם את הרישום החשוב הזה? ומתברר שמדובר באדם גדול, הלא הוא הרב ד"ר עקיבא ברוך פוזנר ז"ל (1890-1962) (להלן הר"פ) הר"פ היה דמות מופלאה של ת"ח בעל השכלה בוגר בית המדרש לרבנים בברלין וד"ר לפילוסופיה, ששימש כרבה של הקהילה היהודית בקיל אשר בגרמניה. בחנוכה ה'תרצ"ב (11 בדצמבר 1931), מעט יותר משנה לפני התמנותו של היטלר לקנצלר גרמניה, צילמה רחל, אשתו של הרב ד"ר עקיבא פוזנר, את החנוכיה שבביתם על רקע הבניין שממול המקושט דגלים נאציים. מאחורי התצלום כתבה הרבנית, חנוכה 5692 (1932) "יהודה התפגרי" כך אומר הדגל "יהודה תחיה לעד" כך עונה האור" – צילום זה הפך לאחד מסמלי השואה ומאבק היהדות בנאציזים. הרב פוזנר עצמו פרסם באותם ימים אפלים מכתב גלוי בעיתונות המקומית המוחה נגד המודעות הראשונות שנתלו בעיר בנוסח "ליהודים הכניסה אסורה", המכתב הביא לזימונו לוויכוח פומבי על ידי יו"ר סניף המפלגה הנאצית בעיר. הוויכוח הפומבי התקיים תחת משמר משטרתי כבד וזכה לפרסום בעיתונות המקומית. עם התגברות המתיחות והאלימות בעיר, נענה הרב להפצרת בני קהילתו לברוח עם רחל ושלושת ילדיהם ולעשות את דרכם לארץ ישראל, אך בטרם עזב את העיר שכנע את בני הקהילה לעזוב גם הם, ומרביתם ברחו לארצות הברית ולארץ ישראל. לאחר עליית הנאצים לשלטון עלה לארץ ישראל. בארץ מונה הר"פ לספרן בית המדרש למורים של 'המזרחי', עד שנת 1953 שאז נפתחה ה'ספריה המרכזית' בהיכל שלמה. והר"פ עבר לשמש כספרן הראשי שלה. הר"פ נודע כביבליוגרף חשוב ופרסם כמה מאמרים, מחקרים וספרים. – מה נאמר כנראה פעם לא כל אחד היה יכול להיות ספרן…
באותם שנים שבהם הר"פ כיהן כספרן של ביהמ"ד למורים מזרחי, היה הרב זוין עצמו בין המרצים לתלמוד בסמינר. וככל הנראה בהפסקה שבין הרצאה להרצאה קפץ לספריה ומסר לספרן הרב עקיבא פוזנר ז"ל את הקונטרס שחיבר בעילום שם. והספרן המסור רשם את פרטי המחבר עג"ב הקונטרס.
אם אכן הרב זוין זצ"ל הוא כותב הקונטרס, מעניינת הסתירה לכאורה שבין הקונטרס "לשאלת הגיוס של בני הישיבות" מתש"ח לנאום שנשא בפני מועצת הרבנות בתשל"ג. וככל הנראה הסיטואציות השונות, הזמן שעבר וסיבות נוספות הן המסבירות את הפער לכאורה ו'תן לחכם ויוסף לקח'.
המנורה שהציבו בני משפחת פוזנר מול המשרד הנאצי מסמלת מחד את הסמל של החכמה והתורה מול ה'כח' בבחינת "לא בחייל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה" אך גם את גבורת הכוהנים החשמונאים שבשעת הצורך ידעו לצאת בחרב ובחנית למלחמה כנגד היוונים. נתפלל שכמה שיותר ציבורים ימצאו את הדרך לאחוז מזה ומזה. להמשיך את לימוד התורה בהיקף בעמקות ומסירות ועם זאת למצוא את הדרך להשתתף עם כלל ישראל ב'נשיאה בנטל' שהיא בעצם ה'שותפות בזכות' הגדולה להילחם מלחמות ה' לעזרת ישראל מיד צר, כיבוש הארץ והכרתת ממשיכי דרכו של עמלק בב"א.