שלום לכולם. אני מקווה ששלומכם בטוב, ומאחל לכל חברי הקבוצה ה"עומדים על משמר ארצנו" שהקב"ה ישמרכם מכל צרה וצוקה ויעטרכם בעטרת נצחון.

בבלוג הקודם כתבנו על ספר ההדרכה התורני הראשון לחילים היהודים – 'מחנה ישראל', שנכתב ע"י החפץ חיים עוד ב1897 עבור החילים היהודים בצבא הצאר. הבלוג עורר הדים והרב יעקב ט. שלח לי ספור יפה מהספר 'החפץ חיים ופועלו'  על הסיבה לכתיבת הספר ששלחתי לכם בקבוצה.

הפעם ברצוני להציג בפניכם את ספר ההלכה הראשון שנכתב עבור הצבא היהודי במדינת ישראל. והוא הספר 'משפט הצבא בישראל' (ד / 8.214 / 28). את הספר כתב הרב דוד אלתר רגנשבוג (להלן: הרד"ר) הרד"ר היה בנו של הרב אליהו אברהם רגנשברג שהיה רב קהילה בשיקגו. בצעירותו למד הרד"ר בישיבת 'מרכז הרב' בשנותיה הראשונות אצל הראי"ה קוק, והרי"מ חרל"פ בישיבה עלה ונתעלה ובה עיצב את השקפת עולמו הדתית לאומית. בתש"ג יסד יחד דודו הרב אהרן יעקב קלפפיש בשכונת תלפיות בירושלים את ישיבת 'תל תלפיות' וכיהן בה כראש הישיבה. בתש"ט "א. למדינת ישראל" הוציא הרד"ר את הספר 'משפט הצבא בישראל'. בהקדמת הספר הוא מסביר את הצורך בספר המקורי:

"עם יסוד מדינת ישראל צצים ועולים בחיי עמנו שאלות ופרובלימות חדשות שבמשך הגלות הארוך והממושך נעלמו ונשכחו מאתנו כגון יחסי רוב ומעוט. צבור ומדינה. הנהגה ושלטון. עניני צבא וחובת האזרחים למדינה, אלה וכאלה שאלות גדולות ונכבדות בחיי עם ומדינה. חושו הטבעי הבריא של עם ישראל מכיר כי אין אנו יכולים לבנות את בית ישראל עפ"י דוגמאות עמי אירופה ולכונן אשיות וחוקי מדינת ישראל עפ"י סדרי חוקי ומשפטי זולתינו. שנתגלו בכל כיעורם המוסרי וכשלונם הסוציאלי בחנוך בני המדינה וטפוח יחסי כבוד ואמון בין המעמדות והמפלגות השונות. שבמרוצתם לקבל הנהלת המדינה לידיהם אל ישכחו את הדרוש למדינה ולעם בכללותם ולא לשים את טובת המעמד או המפלגה לנגד עיניהם, שעל מעין זה היתה תפלתו של כהן גדול ביום הכפורים בקדש הקדשים ועל עמך ישראל שלא יגביהו שררה זו על גב זו" (ירושלמי יומא פ"ה הל"ב) שהשלטון יהא לצורך וטובת המדינה ולא שהעם והמדינה נבראו לטובת הממשל והשלטון, פרובלימה בפני עצמה היא הצבאיות – שבשעה שהיא עומדת לעם בשעת דחקו נלחמת ומנצחת היא נוטלת עטרה לראשה ורוצה להשליט את רוחה ומושגיה הצבאיים בחיו היום יומיים של האזרח. עד לרודנות צבאית. המתנקם סו"ס בחופש האישי של היחיד וגם של חלקי צבור גדולים ורבים ומכניס דמורליזציה בחיי הצבור והמדינה בכללותה".

הרד"ר טוען שהקמתה של 'מדינת ישראל' מציבה בפניננו 'פרובלמות חדשות' הקשורות להתנהלות של מדינה עצמאית שלא עמדו לפנינו בשנות הגלות . את הפתרון לבעיות אלו איננו רשאים לחפש בחוקים ודוגמאות מעמי ארופה שהתגלו בשנות מלחמת העולם בכל כיעורם המוסרי, ושהמערכת הצבאית שלהם פועלת מאינטרסים זרים. את התשובות לשאלות החדשות, יש לחפש במקום אחר:

"ומלך ישראל מצווה הוא לכתוב לו ספר תורה לעצמו יתר על הספר שהניחו לו אבותיו וכו' יוצא למלחמה והוא עמו נכנס והוא עמו, יושב בדין והוא עמו מיסב והוא נגדו שנאמר והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו: (ר"מ מלכים פ"א) כי התורה הקדושה שלטונה הוא בלתי מוגבל בזמן ובמקום, בארץ חמדתנו ובירכתי גלותנו בנועם חיי שלוה ובסערות מלחמה, בכל זמן ובכל מצב שאנו נמצאים בו לכל שאלה ובעיה המתעוררת אנו מוצאים פתרון ומוצא בתורה המקפת את כל חיי האומה ואישיה בפרט ובכלל"

לאחר הצהרה זו ניגש הרד"ר ומחפש בתורה הוראות כיצד לבנות צבא וכיצד לנהלו הוא דן בכל השאלות "הגדולות" גם בשאלות הלכתיות מובהקות וגם בשאלות שעל פניהם נראות כאינן שייכות כלל ל"הלכה". פרקי הספר הם: מי ומי החיבים להיפקד לצבא, אימון הצבא, דרכי ההיגיינה בצבא, רוח מלחמה, חזות הצבא, פיקוד הצבא, בענין ריגול, החוזרים מעורכי המלחמה, הפטורים מלהשתתף במלחמה, בענין הכרזת מלחמה, דין המשתמט מן הצבא, משמעת צבאית, לפנות לשלום קודם התחלת המלחמה, אופן הנהגת המלחמה, הלכות שבוים, הלכות קבורת חללי המלחמה, חיוב שמירת הדת במלחמה, תיקון דגלים לצבא. ונספחים על: שחרור ת"ח משרות הצבא, המלחמות לסוגיהן, משוח מלחמה ועמדתו, כיבוש מלחמה וקניניו, כיבוש יחיד, מלחמת עמלק ושבעת עממין. את התשובות לשאלות מוצא הרד"ר בסוגיות התלמוד, ברמב"ם ובפוסקים. אבל במקרים רבים הוא לומד 'הלכות' ישירות מהתנ"ך. כך למשל את ההלכה כי "צריכים להנהיג משמעת בצבא" (סימן יג) לומד הרד"ר מן הפסוק ביהושע (א, י"א) "כל איש אשר ימרה את פיך ולא ישמע את דבריך לכל אשר תצונו מות יומת" ומן  המדרש המובא בילקוט שמעוני שמקשר את הפסוק הנ"ל לגיוס לצבא שביצע עמשא (שמו"ב כ, ה). את ה

הלכה כי "אסור למפקד הצבא לשלוח אנשים למלחמה בלי כל חשבון אסטרטגי" (סי' טו, ד) הוא לומד מדברי יואב לשליח ששלח לדוד משה המלחמה "והיה אם תעלה חמת המלך ואמר לך מדוע נגשתם אל העיר להלחם, הלא ידעתם את אשר יורו מן החומה?"  (שמואל ב, יא, כ). ואת ההלכה ש"אם מפקד הצבא רואה שבאם ישלח הרבה חילים לקו האש תהיה הכרעה אז מותר לו לעשות כן" הוא לומד מתשובת דוד אל יואב "ויאמר דוד אל המלאך כה תאמר אל יואב אל ירע בעיניך את הדבר הזה כי כזה וכזה תאכל חרב החזק מלחמתך אל העיר והרסה וחזקהו" (שם פסוק כה). מעניינת במיוחד ההלכה הרלוונטית מאוד "להזהר שלא להלחם בבת אחת בשתי חזיתות" את ה"הלכה" הנ"ל לומד הרד"ר מהילקוט שמעוני (דברי הימים קמ"ז) "וישב יואב ויך את אדום בגי מלח – אמר יואב אם נחריב את אדום עכשיו אין אין אנו מוצאין בחזירתנו לא אכילה ולא שתיה, אלא נניח אותם עד שנכבוש את ארם ונחזור אליהם היינו דכתיב וישב יואב ויך את אדם"

אחת ההלכות בספר שנלמדה גם היא מהתנ"ך היא: "לענוש את מרגלי האויב תכף אפילו שלא בשעת מלחמה" את המקור להלכה זו לומד המחבר ג"כ מפסוק בשמואל ב (י, ד): "ויאמרו שרי בני עמון אל חנון אדוניהם המכבד דוד את אביך בעיניך כי שלח לך מנחמים? – הלוא בעבור חקור את העיר ולרגלה ולהפכה שלח דוד את עבדיו אליך ויקח חנון את עבדי דוד ויגלח את חצי זקנם ויכרת את מדויהם בחצי עד שתתיהם וישלחם" – כלומר תיכף העניש אותם!

על ראיה זו העיר רבה של ירושלים הגרצ"פ פראנק זצ"ל בהערות שהוסיף להסכמתו לספר: "הוכחה זו אינה מספקת וכי אנו מגוי עמוני נקום וניליף?! – ועדיפא מינה אמרו בירושלמי פ"ח דכלאים סוף ה״ב 'אין למדין מן המלכות' ואם במלכות ישראל אמרו דאין למדין מכש"כ דאין למדין ממלכות עכו"ם, ובכלל אין לנו הכרח שדין ענשו של מרגל יש לו אופי מיוחד מכל חייבי עונשין שבתורה".

הרד"ר הדפיס את תשובתו לרב פרנק מיד לאחר ההסכמה " במה שהעיר מרן כ"ג כי אנו מגוי ניקום ונילף וכו' נ"ל דאפשר שברבר המסתבר אפשר ללמוד מגוי ג"כ וראי לזה מדברי הרמב"ם ה' קידוש החדש פי"ז הכ"ה וז"ל וטעם כל אלו החשבונות וכו' ומאחר שכל אלו הדברים בראיות ברורות הן שאין בהם דופי ואי אפשר אדם להרהר אחריהם אין חוששין למחבר בין שחברו אותם נביאים בין שחברו אותם עכו"ם שכל דבר שנתגלה טעמו ונודעה אמתתו בראיות שאין בהם דופי אנו סומכין ע"ז האיש שאמרו או שלמדו על הראיה שנתגלתה והטעם שנודע עכ"ל. ובפרט שדבר זה מסתבר מאוד כשבא לרגל ולמסור את הסודות הצבאיים בודאי אפשר ללמוד עונשו אפילו מעכו"ם ג"כ…"

מדוגמאות אלו  ודוגמאות נוספות כגון: "צריך לאמן את הצבא בכל טכסיסי המלחמה", אנו למדים על ה"בוסריות" שבספר, ועל היותו בעצם סוג של מראה מקומות לעניני צבא במקורות היהדות, יותר מאשר ספר פסיקה למעשה לצבא יהודי מודרני. ההוגה המחנך והחוקר איש הקבוץ הדתי יוסק'ה אחיטוב ז"ל (1933-2012) פרסם מאמר מעניין בשם : מן הספר אל הסיף – על דמותו החזויה של הצבא הישראלי על פי התורה בשנים הראשונות לקום המדינה. בתוך הספר: שני עברי הגשר – דת ומדינה בראשית דרכה של ישראל (ט / 3.6 / 187 – מכללה), במאמר הנ"ל מנתח יוסק'ה את הספרים: מחנה ישראל של החפץ חיים, משפט הצבא בישראל של הרב רגנשברג, והלכות מדינה של הרב א. י. וולדנברג. ומשווה ביניהם. הוא טוען שניתן למיין את ההלכות הנוגעות לצבא ולמלחמה לארבעה קבוצות:

• קבוצת הוראות הנדרשות בכל מערכת צבאית, והן סבירות ומובנות מאליהן, הוראות כאלה היו מופיעות גם ללא מקור תורני, ולכאורה אין בהם כל משמעות דתית.
• קבוצת הוראות שאינן 'ריאליות' במובן זה שהן אינן נדרשות כיום בשום מערכת צבאית. להוראות אלה יש אופי דתי מובהק…כמיש לקיים את המצווה בשל היותה מצווה.
• הוראות והנחיות שנועדו לפתור את קשייו ובעיותיו של כל יחיד המשרת בצבא במציאות הקשה של החחים במחנה ובצבא בכלל, ולעזור לו לקיים את המצוות בסביבה הלא-טבעית שלו.
• הוראות והנחיות שמטרתן להקל ממצוקותיו הנפשיות של החייל, לעודד את רוחו ולתרום לרמת התנהגות מוסרית גבוהה.

אחיטוב מראה איך הספרים 'מחנה ישראל' ו'משפט הצבא בישראל' עומדים משני צידי המתרס במגמתם. בעוד הח"ח ב'מחנה ישראל' עוסק אך ורק בשתי בקבוצות 3-4, וזאת עבור החיל בצבא הזר, הרי שהרד"ר במשפט הצבא עוסק רק בקבוצות 1-2 וזאת עבור ראשי המדינה והצבא במדינת ישראל הצעירה. דומני כי גם אם הספר 'משפט הצבא' בוסרי ואולי אף מעט 'נאיבי' לא ניתן לקחת ממנו את זכות הראשונים של העיסוק ב'הלכות צבא' במובן של ברור הכוונתה של התורה בנושאי צבא ומלחמה, וראית צה"ל כמושא הראוי לישום דעת התורה בעניינים אלו. מגמה זו תתחזק ותגיע לבשלות אצל מחברים אחרים בשנים שלאחמ"כ ובעז"ה עוד חזון למועד.

כאמור דודו של הרד"ר היה הרב אהרן יעקב קלפפש זצ"ל שהיה ר"י בזמברוב שבפולין, דין ומ"מ רב העיר בכפר סבא, וחבר מערכת באוצר הפוסקים. לרב קלפפיש היה בן בשם משה שנהרג במלחמת השחרור, וכך נכתב עליו באתר יזכור של משרד הבטחון:

"משה קלפפיש בן שרה ואהרן-יעקב, נולד ביום ח' בניסן תרע"ה (23.4.1915) בעיר זמברוב, פולין. תחילה קיבל חינוך מסורתי ב"חדר" ובישיבות לומזה וקליצק, ואחר-כך השתלם בלימודי-חול ועבר הכשרה חלוצית. סביבתו היתה סביבת תלמידי חכמים והספר ליווה אותו בדרכו כל ימי חייו. מילדותו נצמד לרעיון אהבת האדם ובהיותו כבן שש "החליט" פעם ללכת "לעבוד" ולחלק את "שכרו" בין הוריו ואחת השכנות. תכונה זו נשארה טבועה בו והעמיקה עם התבגרותו. תמיד מצא דרכים לעזור לזולת, התנגד לכל עוול וצידד בזכות הסוציאליזם ההומניסטי. בשל תכונותיו אלו אף היה לצמחוני. בשנת 1935 עלה לארץ ושירת כנוטר במקומות המסוכנים ביותר. בזמנו הפנוי המשיך ללמוד ולהשתלם ורצה להיבחן בבחינות-הכניסה לאוניברסיטה, אלא שבינתיים פרצה מלחמת-העולם ושיבשה את תוכניותיו.

על אף השקפותיו הפציפיסטיות ראה מחובתו להצטרף אל הלוחמים באויב הנאצי. משה התגייס לצבא הבריטי על אף שדחוהו פעמים אחדות בגלל קוצר-ראייה. במסגרת היחידות העבריות שירת בצפון אפריקה ופעל בקרב יהודי דרנה שבלוב בתפקידי הוראה. כאשר צורף לבריגדה היהודית והגיע לאירופה הדריך בקיבוץ גילינגן בהולנד. בכל אלה ליוותה אותו דמות אחותו שנרצחה על-ידי הנאצים והרצון לנקום את דמה. עם שובו לארץ לאחר ששוחרר מהצבא הבריטי, הצטרף לארגון התיישבות של חיילים משוחררים, "כפר יע"ל"-מנחמיה. כשנשלח להכשרה בענף הבננות היה שוקד על לימודיו החקלאיים, פונה תכופות לבית גורדון שבדגניה ומתעמק בספרייה החקלאית.

עם פרוץ מלחמת-העצמאות היה בין ראשוני המתגייסים ושירת בחטיבת "גולני". משה נפל ביום כ"ז בניסן תש"ח (6.5.1948) בפשיטה על הכפר ערב אל-זביח, במורדות התבור, בפעולת-גמול על רצח 7 חברי בית קשת. הכוח השתלט על הכפר ופוצץ חלק מבתיו. ההתארגנות לנסיגה השתהתה ותוך כדי כך פתחו הערבים בהתקפת-נגד. בנסיגה הקשה נפלו רבים מהלוחמים. משה הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות בבית קשת". (אגב, משה הוא החלל הראשון שנקבר בחלקה הצבאית בבית קשת – חלקה 1. שורה 1. קבר 1).

נמצא כי בן דודו של הרד"ר גדל בבית תורני וכשבגר נעשה ציוני אידיאליסט חקלאי ומחנך לא דתי –  נהרג עקה"ש במלחמת השחרור כשנה לפני פרסום הספר 'משפט הצבא בישראל'. לאור עובדה  זו מקבלים דברי הרד"ר בפתיחת הספר משמעות מיוחדת במינה "משתאים ונדהמים אנו מי פלל ומי מלל לנו כי בימינו אחרי הקזת הדם הנוראה בראשית המאה הזאת בארצות אירופה. נזכה לראות צבא ישראל עומד במערכת גבורה רבתי נגד שונאיו מצרים מדרום העבר ירדנים ממזרח וערביי סוריה ולבנון מצפון, ומפיל בהם חללים לאין שיעור יד קל חי היא הנטויה עלינו לטובה העורך מערכות ישראל עבדו ומקים דבר נבואיו אל תירא כי אתך אני ממזרח אביא זרעך וממערב אקבצך אמר לצפון תני ולתימן אל תכלאי הביאי בני מרחוק ובנותי מקצה הארץ" ונוטרי כרם ה' צבאות יושבי אהלה של תורה קרואים להאיר באור תורה את מצעדי כנסת ישראל, אי לזאת מצאתי לצורך השעה לסדר את משפט הצבא בישראל עפ"י מקורות תורה נו"כ שני התלמודים ראשונים ואחרונים, מסודרים בהלכות קצרות עם ציוני המקורות והערות, וכדברי חז"ל: "גוליירין מתגרין במלחמה וגבורים מנצחים" אקוה כי גדולי תורה הלנים בעמוקה של הלכה יתעוררו ע"י מחברתי לברר וללבן הלכות אלו לעורר את האהבה אהבת צור ישראל וגואלו לזרע בחוניו בני אברהם יצחק ויעקב שבין כך ובין כך קרואים הם לו בנים, ואור ישע ופדות יאיר בקרוב באהלי יעקב וישראל".

את בת דודתו של הרב רגנשברג פרומה ליבצ'ה אחותו של משה קלפפיש הי"ד נזכיר בעז"ה בבלוג הבא.

שבת שלום, בשורות טובות ישועות ונחמות.