בית ישיבת 'הר עציון' מבכים מרה את הסתלקותה של הרבנית מרים עמיטל זצ"ל – בשנת הצ"ח לחייה.
בשיחה מרתקת ויחודית שמסרה הרבנית מרים ז"ל לפני תלמידי הישיבה (המצורפת בסוף הפוסט) היא הציגה את סבתא הרבנית 'בילה הינדה' כדמות שהשפיעה יותר מכל על עיצוב אישיותה. הרבנית 'בילה הינדה' הייתה בתו של הנגיד הרב שרגא פייבל פרנק זצ"ל דמות מופלאה של ת"ח וגביר בעל מפעל לעורות ועשיר גדול תלמיד קרוב של ר' ישראל סלנטר זצ"ל מחזיק תורה ומוקיר רבנן. הוא נפטר בגיל 43 וציווה בצוואתו שישיאו את ארבעת בנותיו לת"ח חשובים, ואכן האלמנה קימה את הצואה והשיאה את ארבעת בנותיה לת"ח גדולים וביניהם רמ"מ עפשטיין ר"י סלבודקה-חברון ורעו רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל שנשא את הרבנית 'בילא הינדה'. לא אכתוב כאן הכל כי אני ממליץ לשמוע את הסיפורים מהרבנית עמיטל עצמה בשיחה הנ"ל. אומר רק שהרבנית 'בילא הינדה' הייתה אישה חריפת שכל ומשכילה וידעה תנ"ך ע"פ, וקימה בעצמה 'חכמת נשים בנתה ביתה' בכך שלא רק עמדה לימין בעלה הגדול בכל מפעליו אלא גם ידעה לדחוף ולנווט את הדברים כך שאכן יוכל למצות את כשרונותיו ולהפיץ את תורתו, כפי שמסופר בספר 'בדרך עץ החיים' אודות רא"ז שכתב הרב ידעאל מלצר ז"ל אחיה של הרבנית מרים:
"מפני מה הדפיס את ספרו אבן האזל? מספר רבי שמשון אפשטין נכדו של הגאון רבי משה מרדכי אפשטין זצ"ל שבמסיבת ארוסיו השתתף אף רבנו וסיפר כיצד כתב את ספרו הגדול אבן האזל על הרמב"ם. כאשר יצא הכרך השני של הספר 'לבוש מרדכי' מאת גיסו הגאון רבי משה מרדכי אפשטין שאלה אותו רעייתו הרבנית בילא-הינדא: מפני מה אינו כותב אף הוא ספר? השבתי לה כך: שלי אין חידושים ואין לי מה לכתוב. "כיצד זה יתכן לאחר שנים כה רבות שהנך ראש ישיבה עדיין אין לך חידושים משלך"? הוסיפה ושאלה הרבנית בילא הינדא. "אמנם יש לי חידושים, עניתי, אבל מעטים הם, זעיר פה זעיר שם ולכדי ספר לא יגיעו" "אם כך" עמדה הרבנית בילא הינדא על דעתה "תדפיס את מה שיש לך ויהא זה אפילו גליון דפוס אחד בלבד, וכאשר תוסיף ותחדש תוכל להדפיס מדי פעם גיליון דפוס נוסף, ובמשך הזמן יהא זה ספר גדול רב כמות ורב איכות". שמעתי בקול רעייתי הוסיף וסיפר רבנו, והדפסתי גיליון דפוס אחד, ולאחר מכן המשכתי והוספתי עד אשר יצא ספרי 'אבן האזל' הכל בזכותה של הרבנית 'בילא הינדא'! כעת הנני נוהג להשיא עצה זו אף לאחרים אם אין בידך חידושים כדי ספר הדפס לפחות גליון דפוס אחד, וכאשר יהיו בידך עוד חידושים הדפס גם אותם וכך בסופו של דבר תחבר ספר שלם" סיים רבנו את דבריו.
הרבנית לא נתנה רק את הדחיפה הראשונית, אלא גם הייתה מעתיקה את כתב ידו הקשה של רא"ז במכונת כתיבה ומתקינה אותם לדפוס. ומספר ר' טוביה פרשל שהיה מפקד בהגנה במלחמת השחרור, שבזמן המלחמה רא"ז נפצע ברגלו מפגז (הוא היה בן 77!) והרב והרבנית ירדו זמנית לפ"ת להחלמה ומנוחה, "הרבנית הייתה עסוקה ביישור ניירות עטיפה על מנת שיוכלו להמשיך ולכתוב את דברי התורה, מכיוון שנייר הכתיבה אזל מן השוק".
וסיפור מופלא נוסף אודות הדפסת 'אבן האזל' שגם בו הייתה מעורבת הרבנית 'בילה הינדה' מסופר בספר 'אדרבא' שבהוצאת 'דרש'ו:
"גדולי ישראל שבכל הדורות היו ידועים במידת הרחמים שלהם, וברגישותם הגדולה לצרכי הזולת ולרגשותיו. הרב ישראל ליוש בסיפור נפלא על מידותיו הנאצלות של הרב איסר זלמן מלצר זצ"ל:
רבי איסר זלמן מלצר זצוק"ל, היה דודם של שלשה מראשי ישיבת חברון – רבי אהרן כהן, רבי יחזקאל סרנא ורבי משה חברוני. בהלווייתו של רבי איסר זלמן, עמד רבי משה חברוני ובקש לספר ספור מדהים, על אהבת התורה של דודו:
בארץ ישראל התנהל באותה תקופה, מאבק עקוב מדם בין האנגלים לבין המחתרת היהודית. בזמנים מסוימים הכריזו האנגלים על עצר – אסור לצאת מהבית בלילה, החל מהשעה שש בערב ועד השעה שש בבקר. חיילים בריטים פטרלו ברחובות, לפקח על ביצוע העצר. כל אזרח שנמצא מסתובב ברחוב, נלקח למעצר או – אם נראה חשוד ומסוכן – אפילו נורה על ידי החיילים.
בשעת לילה מאוחרת ישב רבי משה חברוני בישיבה ולמד. השעה הייתה שתים בלילה, כשנשמעו דפיקות על הדלת. הוא נבהל ונחרד, הבריטים באים! מה הם מחפשים בישיבת חברון? הם חושבים שמישהו החביא כאן 'סליק' של נשק?!
מה יהיה? הוא בכלל לא יודע אנגלית, ואין לו דרך לתקשר איתם. הוא התפלל מעומק לבו, וביקש מה' שיעזור לו. אחר כך ניגש אל הדלת, ושאל בקול קצת רועד: "מי שם?". ואז הוא שמע קול עונה לו באידיש: "דער פעטער" (- הדוד). – הדוד??
בתחושת רווחה גדולה הוא פתח את הדלת, ורבי איסר זלמן מלצר נכנס פנימה.
"למה הגיע הדוד פתאום לישיבה?", תהה רבי משה חברוני. "והרי יש עצר, ומסוכן להסתובב בחוץ!". אמר לו הדוד, רבי איסר זלמן: "ישבתי בבית עם רמב"ם קשה, והייתי זקוק בדחיפות לתירוץ על הקושיה. את מי יכולתי לשאול בשעה כל כך מאוחרת בלילה? אמרתי לאשתי: 'ר' משה חברוני, האחיין שלנו, וודאי אינו ישן עכשיו. הוא יושב בישיבה ולומד. אלך אליו, ונלבן יחד את הקושיה ברמב"ם'".
"הדוד טרח ובא בשעה שתים בלילה, בעיצומו של עצר, מאחר שלא היה יכול להישאר בלי תירוץ על הקושיה!"
"עמדתי נדהם מגודל אהבת התורה של הדוד", אמר רבי משה חברוני בהספדו. "הוא טרח ובא בשעה שתים בלילה, בעיצומו של עצר, מאחר שלא היה יכול להישאר בלי תירוץ על הקושיה! לאחר מכן", המשיך רבי משה וספר בהספד, "רבי איסר זלמן הסביר לי את הקושיה האדירה שהציקה לו. התפללתי לה' שיאיר את עיני, ואמרתי תירוץ. רבי איסר זלמן מלצר היה מאושר.
"הוא פנה ללכת, אבל אני הפצרתי בו: 'דוד, בבקשה תישן כאן! מסוכן לצאת עכשיו לרחוב!'. – 'אני צריך לכתוב את החידוש', הוא אמר. – 'בסדר, אפשר לכתוב כאן!'. – 'לא, אני צריך לכתוב במחברת שלי. אני לא יכול לכתוב כאן, רק בבית'. "החלטתו הייתה נחושה, ומה יכולתי לעשות?! "ראו מה זאת אהבת תורה! ראו עד היכן התמדתו המופלאה של רבי איסר זלמן מלצר!" את כל זה סיפר רבי משה חברוני בשעת ההלוויה.
ב'שבעה', כשבא רבי משה לנחם את הדודה הרבנית, הזכירו בני הבית את הספור שספר בהספד. אמרה לו הדודה: "לא כך היה המעשה". "לא כך היה?", תמה רבי משה חברוני. "והרי בעיני ראיתי ובאזני שמעתי. הוא בא אלי בעיצומו של העוצר…". "נכון", אמרה הדודה, "הוא בא אליך בעיצומו של העצר, אבל כל המעשה שונה לחלוטין. אתה סיפרת את הספור, כדי ללמד על אהבת התורה של רבי איסר זלמן ועל התמדתו. את זה כולנו כבר יודעים, גם בלי הספור שלך. הספור מראה את שבחו בענין אחר". וכך ספרה אשתו של רבי איסר זלמן מלצר, על פשר אותו מעשה:
"רבי איסר זלמן כתב את חידושי התורה שלו, ואני סייעתי לו לסדר את הכתבים. הוא רצה מאד שהספר יצא לדפוס, ואני רציתי בכך עוד יותר ממנו. הבעיה הייתה, שבגלל קצב ההדפסה האיטי ובגלל העומס, בעלי הדפוס אמרו שרק בעוד חמש שנים יוכלו להדפיס את הספרים! זה היה מצער מאד, שהרי עולם התורה זקוק לספרים של ר' איסר זלמן!
"יום אחד הודיעו לי מבית הדפוס, שמישהו ויתר על ההדפסה שלו. 'אם תביאו לי את הכתבים של ר' איסר זלמן עד מחר, בשמונה בבוקר, הכתבים יכנסו מיד לדפוס. אבל אם תבואו בשמונה וחמש דקות, התור ייתפס, ותחכו עוד חמש שנים', כך הודיע בעל בית הדפוס".
בלילה הגיע ר' איסר זלמן לביתו, והרבנית ספרה לו בשמחה גדולה, שהכתבים יכנסו לדפוס למחרת בבוקר. הכל כבר מוכן ומאורגן, אין שום מניעה להביא את הכתבים להדפסה. פתאום החוויר רבי איסר זלמן. "מה קרה?", שאלה הרבנית בדאגה. "את יודעת, שהכנסתי לספר קושיה ותירוץ של ר' אהרן כהן, וגם קושיה ותירוץ של ר' חצק'ל סרנא, ורק את ר' משה חברוני לא הכנסתי"."נו, ולכן? מה הבעיה? ר' משה חברוני הרי לא יקפיד, הוא עניו גדול…"
"אני לא יכול לפגוע פגיעה כזו", אמר רבי איסר זלמן. "אני לא אדפיס את הספר בלי קושיה של ר' משה".הרבנית בילה הינדא כמעט התחילה לבכות, אבל רעיון גאוני נצנץ ועלה במוחה. "תיגש לר' משה חברוני, ותשאל אותו על תירוץ לקושיה ברמב"ם, על אף שאתה כבר יודע את התירוץ. תמחק את התירוץ שאתה כתבת, ותכניס את התירוץ שלו – שיהיה זהה לשלך – ל'אבן האזל'". בשעה שתים בלילה הגיע ר' איסר זלמן מלצר אל ר' משה חברוני, כדי לשמוע ממנו תירוץ לקושיה, ולהכניס ל'אבן האזל', כדי שלא יהיה חשש של פגיעה בר' משה…
כזכור, היה באותו לילה עצר, אבל העצר לא הפחיד את ר' איסר זלמן מלצר. הוא בא אל ר' משה חברוני עם 'רמב"ם קשה'. הוא אמר, שלא היה יכול לישון בלילה, והייתה זו האמת לאמתה, וכי היה יכול לישון בעת כזאת?! הן הדפסת הספר תלויה ועומדת על חוט השערה, ובשום אופן אי אפשר להוציא את הספר, אם תהיה בכך פגיעה ח"ו בר' משה. לאחר שהציג ר' איסר זלמן מלצר בפני ר' משה חברוני את הקושיה האדירה, וקבל ממנו את התשובה, שכבר חידש בעצמו לפני כן, הוא מהר אל ביתו. צריך היה לערוך את הדברים מיד, שבשעה שמונה בבוקר כבר יהיו הכתבים בדפוס…
"ר' איסר זלמן היה מתמיד גדול מאד", אמרה הרבנית בילה הינדא, "אבל הוא לא היה רק מתמיד, הוא גם היה 'מרחם על הבריות'. מאמצים גדולים מאד עשה ר' איסר זלמן כדי להיזהר מכל חשש של פגיעה ח"ו בזולת".
הדמות השניה שהשפיע עמוקות על מסלול חייה של הרבנית היה אביה הרב צבי יהודה מלצר זצ"ל הוא נולד להוריו רא"ז והרבית בילה הינדה בליטא ב1899 ולמד בישיבת ראדין אצל ה'חפץ חיים' ובישיבת נובהרדוק שם דבק ברבו המובהק 'הסבא מנובהרדוק' הרב יוסף הורוביץ זצ"ל.
על דמותו המוסרית המיוחדת סיפר לימים נכדו הרב יואל עמיטל שליט"א (בנם של מורנו הרב והרבנית עמיטל) במאמר שכתב עליו בתוך הספר: דמויות מופת בציונות הדתית : אישים ופועלם, תש"ח-תשס"ח. בעריכת הרב צבי שינובר. (מ / 2.3 / 24):
"בימי מלחמת העולם הראשונה, לוותה אמו סכום כסף גדול מאוד על מנת לקנות עבורו תעודת שחרור מן הצבא. כאשר חזר לישיבת נובהרדוק שם למד, פגש ברכבת בחור אשר לא היה מוכר לו שנסע ללמוד בישיבה ללא תעודת שחרור. שאל אותו הרב מלצר כיצד הנך נוסע ללא תעודת שחרור מן הצבא, והרי זו סכנת נפשות? קח בבקשה את תעודת השחרור שלי. לכתחילה סירב הבחור באמרו שהוא באמת יצא מכלל סכנה, אבל אתה ר' צבי יהודה מסכן בכך את חייך, בסופו של דבר שכנעו הרב מלצר לקחת ממנו את תעודת השחרור ובכך הכניס את עצמו לסכנת נפשות".
בהיותו כבן כ"ב פגש אותו הרצי"ק, ובאגרת ששלח לאביו הראי"ה ביום כ"ז לחודש אלול תרפ"א (לפני 104 שנים בדיוק!) והתפרסמה לאחרונה בספר 'צמח לצבי' ח"ב (ט / 8.25 / 011), הוא מביע את התרשמותו מאישיותו של 'בן הרב מסלוצק' הלא הוא הרצ"י מלצר:
"ביום א' דנא זכינו ונתעודדנו ששלח לנו המל"ח (=המיועד להיות חותי) הרב שליט"א ע"י בן הרב מסלוצק הרא"ז מלצר, הצעיר המצוין בדעת תורה וירא"ה בעדינות נפש ושכל טוב ומוכשר לקבל טהרה ורוממות רוח מקודשת"
בהגיע לפרקו נשא את הרבנית סוניה בתו של הרב צבי שטיינמן זצ"ל (1865-1947), ויחד עם הוריה עלה לא"י. בארץ התמנה חותנו לרבה של 'רחובות' והוא עצמו לרבה של 'פרדס חנה'.
וממשיך ר' יואל עמיטל ומספר:
"בבואו למושבה לא היה מנין לתפילת שחרית ולא הייתה פעילות דתית מיוחדת במשך ימות השבוע. הרב ארגן בכל יום מנין לתפילת שחרית, וכן ארגן שיעורי תורה לגברים ולנשים. את משחקי הכדורגל שהיו בשבתות במרכז המושבה הצליח להפסיק.על מנת לחזק את היהדות במקום יסד הרב מלצר את ישיבת "קלוצק", שהייתה ישיבה גבוהה בה למדו כשלושים בחורים וביניהם מהמעולים בין בני הישיבות באותם הימים, לאחר שנים אחדות ראה שיש צורך לפתוח ישיבה עם לימודים תיכוניים דבר שהיה חידוש גדול בארץ ייסד יחד עם ישראל סדן והרב יהושע יגל את "מדרשית נועם".
הרצ"י מלצר עמד בפני החלטות לא פשוטות לגבי החינוך במושבה ועוד והצליח לשנות לטובה את אופיה הרוחני של המושבה. בתש,ז לאחר פטירת חותנו נבחר הרצ"י מלצר לכהן תחתיו כרבה הראשי של רחובות, שם יסד את 'ישיבת הדרום' ואת בית הדין המקומי בניגוד לדעת הממונים במשרד הדתות.
נושא החינוך הדתי והתאמתו לצרכי הדור העסיקוהו ביותר, כפי שמדגיש ר"י עמיטל בהמשך המאמר:
"בראות הרב שאנשים שולחים את ילדיהם לבתי ספר שאינם דתיים מתוך טענה שבבתי הספר הדתיים רבים מן המורים אינם מוסמכים, הקים הרב מלצר סמינר למורים שבו המשיכו את לימודיהם בוגרי הישיבות התיכוניות מכל רחבי הארץ. ביזמת חתנו, הרב יהודה עמיטל, אז ר"מ בישיבת "הדרום" וכיום ראש ישיבת ההסדר "הר עציון" הגיע לסיכום עם משרד הביטחון על שילוב שרות צבאי עם הלימודים בישיבה ובסמינר, לימים נקרא שמו: "הסדר".
הרצ"י מלצר היה עצמאי בדעותיו הוא היה 'ציוני' ולא נרתע להצטרף לרבני הפועל המזרחי, למרות שאביו הגרא"ז מלצר היה יו"ר מועצת גדולי התורה של 'אגודת ישראל'.
אני ממליץ לקרוא את מאמרו הנ"ל של הרב יואל עמיטל בשלמות.
אז כפי שראינו, לרבנית מרים היו שרשים עמוקים בעולמה של תורה כנכדת אחד מגדולי הדור רא"ז מלצר זצ"ל, ורקע עמוק מאביה הרצ"י מלצר בהבנת צרכי הדור והשעה וההיענות להם. בדומה לסבתא הרבנית 'בילה הינדה' הקדישה חלק חשוב בחייה לתמיכה לעידוד וסיוע במסירות נפש לבעלה הגדול מורנו הרב יהודה עמיטל זצ"ל – במפעל חייו הקמת ישיבת הר עציון והובלתה. אולם בנוסף הייה לה גם 'מפעל חיים' משלה. היא הייתה מורה לגיל הרך במשך עשרות שנים בעיקר בבית הספר הממ"ד ציון עזרי שבשכונת מגוריה – גבעת מרדכי בירושלים. היא היתה מסוג ה'מורות לחיים' והיו מתלמידיה ששמרו על קשר איתה עשרות שנים לאחר מכן בהיותם בעלי משפחות ואף סבים וסבתות. בנוסף להיותה מחנכת 'המציאה' כמעט 'יש מאין' את לימודי התאטרון והדרמה בבתי הספר, ואת ה'טיפול' הרגשי באמצעות ספרות ואומנות. כילד בגבעת-מרדכי זכיתי ללמוד אצלה ב'חוג דרמה' ואני זוכר בערגה את השעות הקסומות שבה הייתה מקריאה לנו ספרים כגון: הנסיך הקטן, העץ הנדיב וכדומה ומשוחחת אתנו על רגשותינו בעקבות הקריאה, ולאחמ"כ נותנת לנו להמחיז ולהציג הצגות בעזרת תאטרון בובות ודרמה. במובנים רבים היא 'הקדימה את זמנה' ותחומים כאלה שהיום נלמדים בסמינרים כמקצוע מסודר – היא לימדה ויצרה מתוך אינטואיציה פנימית בריאה. במשך שנים הכינה הרבנית את המקראות בספרות לגיל הרך לחינוך הממלכתי והממ"ד ויחד עם חברתה – רבקה גלעדי. ואני מצרף את עמוד התוכן של אחת המקראות שבו ניתן לראות את ה'מגוון' המענין של החומר אותו בחרו העורכות להביא בפני התלמידים.
הגמרא בתענית דף ט אומרת:
"רבי יוסי ברבי יהודה אומר: שלשה פרנסים טובים עמדו לישראל, אלו הן: משה ואהרן ומרים; ושלש מתנות טובות ניתנו על ידם, ואלו הן: באר וענן ומן. באר – בזכות מרים, עמוד ענן – בזכות אהרן, מן – בזכות משה; מתה מרים – נסתלק הבאר, שנאמר "ותמת שם מרים", וכתיב בתריה "ולא היה מים לעדה", וחזרה בזכות שניהן"
משנסתלקה הרבנית מרים – נסתלק 'באר' של חכמה עמוקה אהבת תורה וחסד חינוך ואהבת הבריות, אבל בעז"ה צאצאיה הרבים ותלמידיה הישירים והעקיפים בישיבת הר עציון – יחזירו את ה'באר' בעזרת עבודה קשה והליכה בדרכה של הרבנית מרים ע"ה – זכותה תגן עלינו.
וכעת חובה עליכם לצפות בדברי הרבנית עצמה בשיחתה לפני תלמידי הישיבה, המספרת ברגישות וחן את על שורשיה ועל הקמת 'ישיבת הר עציון' וימיה הראשונים – שנה טובה וכוח"ט.
מפגש ושיח עם הרבנית מרים עמיטל – תמוז תשע"ח.
ולבסוף בהקלטת ה'הספדים' בהלויתה של הרבנית: