אנו נמצאים בימים קשים וסוערים לכלל ישראל. ורבים מחברי הקבוצה וקוראי הבלוג מגויסים למלחמה על הבית. התלבטתי האם נכון יותר לכתוב על נושאים שונים כבשגרה ולתת לקוראים  פסק זמן קצר מהמציאות הקשה, או אולי  לכתוב על נושאים הקשורים לימים שבהם אנו שרויים. החלטתי לאחוז גם מזה וגם מזה והפעם אכתוב על הספר התורני הראשון שנכתב עבור חיילים בצבא. כוונתי לספר: מחנה ישראל (ד / 8.214 / 24), שהוציא בתרמ"א (1881) רבי ישראל מאיר הכהן מראדין  – החפץ חיים (1838-1933) (להלן: הח"ח) בווילנא, בשער הספר נכתב: ספר מחנה ישראל : הוא חיבור מיוסד על ההלכות והנהגות השייכות לאנשי הצבא כל ימי היותם בצבא כדי לקיים עי"ז מה שכתוה (משלי כ"ד) ירא את ד' בני ונלך. גם הרבה מעניני המוסר והמדות … שייך לכל אדם ובפרט החלק השני מן הספר הזה שמבואר בו כל המדות …" הספר נכתב עבור יהודים ששרתו בצבא הצאר הרוסי. אמנם גזרת הקנטוניסטים הידועה לשמצה בטלה כבר ב1854, אולם  גם בעשרות השנים שלאחמ"כ עדין נאלצו יהודים רבים לשרת בצבא הרוסי עפ"י הטלת גורל שנועדה למלאת מכסה מסוימת של חילים הדרושה לצבא.

בספר: 'החפץ חיים חיו ופועלו' מאת הרב משה מאיר ישר (עמ' קסט), מביא המחבר ספור מענין על נסיבות כתיבת הספר:

"ספרו של רבינו 'מחנה ישראל' נכתב בעקבות סיפור עצוב שאירע עם בנו של האופה מראדין אשר גויס לצבא הרוסי ושירת במקום נידח בקווקז, כאשר חזר שאלו החפץ חיים כיצד התמודדו החיילים היהודים עם מצות חג הפסח, סיפר הנ"ל שלא זכו לקיים מצות אכילת מצה משום שלא נמצאו חיטים באותו חבל ארץ, והתקיימו על אכילת שיפון ושיבולת שועל… (בחשבם כי אין בהם אלא איסור קטניות ובשעת הדחק באין ברירה התירו לעצמם לאכלם ולא עלה בדעתם שניתן לאפות מצות ממיני דגן אלו [ויש בהם איסור חמץ כאשר לא אופים אותם כמצות]), דברי החייל הסבו לרבינו צער רב ועגמת נפש גדולה "שיהודים יכשלו באיסור כה חמור…אבל הם אינם אשמים שהרי לא ידעו", באותה עת גמר החפץ חיים בלבו למנוע הישנות של מקרה כזה, ומיד ניגש לחבר ספר מיוחד לחיילים שיכיל את כל הדינים והחובות המוטלים עליהם בהתאם לנסיבות שהם נתונים בעת שרותם הצבאי" ואכן בפרק ל"ה סעיף א בספר מסביר הח"ח באריכות שכל חמשת מיני דגן מחמיצים, ובסעיף ב הוא מוסיף שניתן להכין מהם מצת מצוה.

בהקדמה לספר מסביר ה'חפץ חיים' עצמו את הסיבות שהביאו אותו לכתיבת הספר:

"והנה כאשר נתבונן עתה בענין קיום מצות התורה וחוקיה בזמנינו זה בעו"ה רפה מאוד אפילו לאיזה אנשים שהם בביתם וברשותם ובפרט לאנשי צבא ישראלים יש מהם שעוברים על מצות התורה בשאט נפש ויש מהן שעוברים על דברים שציוותה התורה ליהרג ולא לעבור עליהן. והנה כאשר נבוא לחקור אחר סיבת הענין שנתרשל אצלם קיום התורה והמצוה, יש לזה כמה סיבות וכאשר נבאר לקמן בפנים הספר ברחבה. אך הסיבה הראשית שבכולם הוא חסרון דעת שאינם יודעים איך להתנהג בעניני הדת בעתים האלו שהוא משועבד לעבודת הצבא. כי השו"ע המסודר מהגאון ר"י קארו לכל ישראל יש כמה דינים שהם משתנים אצלם לפי המקום והזמן, ואף שגם זה נוכל למצוא בהשו"ע אבל צריך לזה חיפוש גדול לעיין במקורי הדין ובאחרונים וישתנה כמה פעמים הדין לפי ענין השאלה וע"פ הרוב אנשי הצבא עומדים במקום שאין מצוי להם ממי לשאול אפילו דינים הפשוטים וכ"ש דברים הצריכים עיון. וע"כ מצאתי את עצמי מחויב בדבר לערוך מפי ספרים וספרים את הדינים הנצרכים להם (והכל בדבר שאין מתנגד לחוקי הקיר"ה (=הקיסר ירום הודו). וחפשתי בכל פרט ופרט אולי נמצא ע"פ דין איזה תקנה ועצה להקל להם באיזה דבר והצגתיו לפניהם כי אנשים כאלו בודאי כשעת הדחק דינינן להו" [בפרק ג' הוא מוסיף שמכיוון שהוא חיפש כל דרך להקל אז " הקורא שבכל מקום שנחמיר עליהם ונכתוב שדבר זה אסור להם לעשות או שדבר זה מחויבים לעשות הוא מצד הדין הגמור ולא מחמת מנהג או חומרא בעלמא וע"כ צריכין להיזהר בזה מאוד".

א"כ הסיבה הראשונה לכתיבת הספר היא הצורך לספק לחילים ספר המרכז בצורה תמציתית את כל ההלכות הנצרכות לחיילים בצבא, את ההלכות שבספר פסק המחבר "לפי המקום ולפי השעה" ובדרך של מציאת קולות ככל האפשר "כשעת הדחק". מעניינת במיוחד ההערה המובאת בסוגרים "והכל בדבר שאין מתנגד לחוקי הקיר"ה" שנועדה ככל הנראה להרגיע את אנשי הצנזורה שאין בספר משום מרידה במלכות וחשש של 'עקיפת סמכות' בהוראות לחיילים היהודים שלא לציית לפקודות הנוגדות את ההלכה, הערות מסוג זה פזורות לכל אורך הספר. גם בהמשך ההקדמה כשמביא החפץ חיים את הסיבה השניה לכתיבת הספר, מורגש הצורך לרצות ולשכנע את השלטונות שהספר לא יגרום להחלשת איכות החילים היהודים אלא אדרבא לחיילים טובים ואיכותיים יותר:

"גם שמתי עיני על המדות הנצרכות לכל אדם ובפרט לאנשי הצבא ישראלים שכשמדותיהם נשחתות הוא ג"כ חילול השם גדול (מלבד און הגדול שהוא נגד רצון הממשלה הרוממה). וחלקתי את הספר הזה לשני חלקים החלק האחד כל הדינים הנצרכים להם והחלק השני כל המדות הטובות הנצרכות להם וכאשר יצטרך לאיזה דין או להרגיל את עצמו באיזה מדה טובה יעוין במפתח וימצא תיכף. ומאד אנכי מבקש ומייעץ לכל אחינו בני ישראל שילמדו את בניהם החבור הזה בעודם בביתם כי עי"ז ידעו להתנהג הכל ע"פ דרך התורה אח"כ אם יפול חבלם לעבוד בצבא ויהיו ג"כ בעלי מדות טובות. ואני מקוה לה' שמי שיהיה בקי בחבור זה ובפרט בחלק השני יהיה בעל מדות טובות ויהיה לחן ולתפארת בעיני ה' ובעיני אדונינו המלך החסיד הקיר"ה כי גם הוא רוצה העיקר שיהיו עבדיו בעלי אמונה ובעלי מדות טובות ושישמור כ"א את דתו בדבר שאין מתנגד לחוקי הקיר"ה. וה' יזכנו לשמור את תורתו ומצותיו בין בדברים שבין אדם למקום ובין בדברים שבין אדם לחבירו…וע"ז יתקדש שם שמים בנו לעיני הכל ויקוים בנו מה דכתיב בישעי' ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר ונזכה לנחמת ציון וירושלים בב"א".

כותרת פרק א בספר היא:  "פרק א – בו יבואר ענין פזורינו בארבע כנפות הארץ. גם שידע איש הצבא כי איש ישראלי הוא כשאר אנשים מישראל לא נופל מהם בשום דבר" – הח"ח מאריך להסביר שכל יהודי באשר הוא שם הוא בנו של הקב"ה וחייב בכל התרי"ג מצות כמו כל יהודי, ומסכם: "ע"כ צריך שידע איש הצבא (אפילו אם הוא תחת איזה אומה עכו"ם שמשתעבדים בישראל מאד) שלא נופל ערכו עי"ז מבראשונה בשום דבר, ואפילו במוכר עצמו לנכרי שבוודאי איש נבזה הוא בעבור זה כי הלא ידע שבוודאי יבטל  על ידי זה פעמים הרבה מדיני התורה, אפילו הכי בארה לנו התורה …שה' הוא אלקיו…ועל אחת כמה וכמה בזה שלא מכר את עצמו ברצונו רק שנפל גורלו שיהיה הוא לעבודת הצבא בוודאי אין לו ח"ו שום פחיתות בעבור זה. גם אסור לזלזלו בכך…הנה נתבאר לנו מכל אלה שאיש ישראלי אף בהיותו תחת ידי האומות עובדי עו"ג ה' הוא חלקו ונחלתו לעולם"

חלקו הראשון של הספר הוא החלק העיקרי עוסק בעניני הלכה מכל מרחבי החיים שהחייל היהודי עשוי להפגש אתם. ואלו החלק השני עוסק במוסר ומידות ובו הפרקים המעניינים: א. שלא יתמרמר האדם אפילו אם סבבוהו כמה ענינים ממצוקות הזמן. ב. שירגיל האדם את עצמו להתחסד עם חברו בכל מה שיוכל, גם יבואר בו גודל שכר המפיג חברו מצערו. ג. גודל גנות הגאוה ולא ישתרר איש על חברו. ד. בו יבואר שצריך האדם להיות זהיר מעון לשה"ר ורכילות ומחלוקת ומלשינות. ה. גודל מעלת השלום. ו. גודל איסור גניבה וגזילה. ז. גודל גנות השכרות. ח. גודל גנות השחוק ובפרט אלו המשחקים בקוביא.

בפרק ד העוסק במחלוקת כותב  הח"ח את הדברים החשובים הבאים על ערך הלכידות החברתית בצבא ובפרט בין החילים היהודים לבין עצמם: "והנה כ"ז הוא אפילו בסתם בני אדם ובפרט בין אנשי הצבא כשיש מחלוקת ח"ו יוכל להולד עי"ז כמה מלשינות איש על אחיו ויוכלו לבוא לידי כמה עונשים עי"ז. ויותר מכולם שהוא חילול השם גדול כשרואין הנכרים שעם ישראל מחלוקת והכאות ביניהם ומי יוכל לשער גודל העונש שיש עבור עון חילול השם, ואוי לאדם המסבב לזה, וכמה גדול זכות האדם שבולם את פיו בשעת מריבה ואינו עונה לחבירו ועי"ז תשקט המחלוקת ואמרו חז"ל (חולין פ"ט) שבזכות זה העולם קיים". מענין עד כמה הח"ח למד להכיר ולהבין את המציאות הצבאית של החיל היהודי, אף שהוא עצמו כמובן לא שרת בצבא הצאר אף לא יום אחד.

הספר 'מחנה ישראל' התחבב מאוד על קהלים רחבים ויצא בכמה מהדורות בשנים הסמוכות לפרסומו. במלחמת העולם השניה שבה שרתו חילים יהודים במספר צבאות הודפס הספר שלש פעמים: במישקולץ אשר בהונגריה בת"ש, בירושלים בתש"א ובניו יורק בתש"ג. למהדורת ירושלים תש"א (1941)  צורפה איגרת 'לחיילנו היקרים, גבורי ישראל הי"ו"  מאת הרב הראשי הרב יצחק איזיק הלוי הרצוג. הרב קורא לחילים היהודים הלוחמים במסגרת כוחות בני הברית "להתחזק בעד עמנו וארצנו, בעד כבוד ישראל וקיום עם ישראל, למען הצדק העולמי והחרות האנושית'. ומסיים בתפילה "להעביר ממשלת זדון מן הארץ, ולהביא צדק עולמי לאנושיות כולה, למהר ישועת ישראל ולהחיש את גאולתנו השלמה"

מעניין שלמרות שכל סגנון הספר מופנה לחייל יהודי בצבא זר, ורבים מהפסיקות שבו קשורים להקשר הנ"ל, בכ"ז בחרו הוצאות חרדיות שונות להדפיסו מחדש בסמוך למלחמות ישראל במדינת ישראל, וכך הודפס הספר מחדש בבני ברק בשנים תשכ"ז ותשכ"ח כנראה בעקבות מלחמת ששת הימים, ובירושלים בתשל"ד במלחמת יום הכפורים. בתש"פ יצא הספר במהדורה חדשה עם הערות והרחבות.

למרות שכאמור הספר נועד לחיילים בצבאות זרים המשתתפים במלחמותיהם של הגויים איש באחיו. בכל זאת יש בו כמה פסיקות שניתן להיעזר בהם גם לפסיקה לגבי חילי צבא הגנה לישראל. הפסיקה המפורסמת ביותר היא הפסיקה של הח"ח לגבי טלטול חפץ מרשות לרשות ע"י 'רבוי בשיעורים'. בפרק לא סעיף א פוסק הח"ח: "כבר ידוע שאסור לשאת בשבת במקום שאסור לטלטל שום דבר אמנם דבר שמוכרח לישאנו מצד הציווי אין עליו איסור ואפילו אין בעצם הצווי שישא החפצים ההמה רק שיש צווי על איש צבא שיהיו לו החפצים האלו וממילא מוכרח לישא אותם כי אין לו במה לקנות אחרים ג"כ דינו ככה" הסיבה להיתר היא פקו"נ מפני שאם החיל היהודי יסרב לקחת את החפצים בשבת ישנו חשש שיואשם בבגידה ויוכה מכת מוות. בסעיף ב' פוסק הח"ח פסיקה מעניינת וחדשנית:"ואם החפצים האלו הם שלו, ואין עליו צווי מהממשלה שיהיו לו החפצים ההמה אסור לישא אותם בעצמם עמו, אך אם נושאם בצירוף שאר החפצים שמוכרח לישא אותם מצד הצווי אפשר דאין ע"ז איסור וכדלקמיה, ויותר טוב שישתדל בכל היכולת לטלטלם ע"י אינו יהודי על העגלה שנותנים להם" דהיינו שאם מותר לחייל לטלטל חפצים מסוימים בגלל פקו"נ יתכן שמותר לו לצרף אליהם חפצים אחרים, בגלל שזה נחשב רק ל'מרבה בשיעורים'. בהערה ארוכה מאריך הח"ח לדון ב'מרבה בשיעורים' בהל' שבת ומביא מח' ראשונים האם זה אסור מהתורה או מדרבנן ומסביר שבשעת הדחק ניתן לסמוך על הראשונים שזה אסור רק מדרבנן ובמקום הפסד או צער גדול ניתן להתיר.

על סמך פסיקה זו של הח"ח, נפסקה בספר 'תורת המחנה' (ד / 8.214 / 47) של הרבנות הצבאית (ח"ב פרק מ"ד שאלה י,ב)

שאלה. כיצד ינהג חייל היוצא לשמירה בעמדה הממוקמת מחוץ לעירוב, וברצונו לשאת עמו סידור או יין לקידוש? האם חיילים היוצאים לסיור רכוב מחוץ לעירוב, צריכים לרוקן מהג'יפ את כל החפצים שאינם חיוניים למשימה?

תשובה. נחלקו ראשונים בחומרת איסור זה (של ריבוי בשיעורים), יש שכתבו שאיסורו מן התורה, ויש שכתבו שאיסור רבוי בשיעורים הוא מדברי חכמים. בהסתמך על שיטת הראשונים שהאיסור מדרבנן, כתב לחדש מרן החפץ חיים שחיילים יהודים המשרתים בצבא זר ואנוסים לשאת את ציודם בשבת, רשאים בדלית ברירה, ומשום הפסד ממון, לצרף חפצים אישיים לציוד הצבאי, ולשאת הכל יחד, בפרט שלדעת רוב הפוסקים, אין לרחובות כיום דין רשות הרבים. וכעין שהתיר הרמ"א לצאת במקום הפסד לכרמלית במעות התפורים בבגדו, לפי שהוא כלאחר יד ואינו כדרך הוצאה… לפיכך במקום צורך גדול רשאים חיילים לצרף לציוד המבצעי חפצים אישיים נצרכים, כסידור או יין לקידוש ולשאת הכל יחד, וראוי שיתחבו את החפצים לאפוד או לתרמיל שמונח בו הציוד המבצעי, כך שישאו הכל בכלי אחד (ולגבי ההוצאה מחוץ לתחום הם כותבים שניתן להתיר ע"ס הפוסקים שכשהותרו בעלים לצאת מחוץ לתחום הותרו גם חפציהם, או מפני שאין דין תחומין ב'מחנה היוצא למלחמה')"

א"כ פסיקתו של הח"ח לגבי חילים בצבא הצאר הרוסי, מהוה סיוע לפסיקת הרבנות הצבאית בדורנו אנו לגבי חילי צבא הגנה לישראל.

ונסיים בנימה אישית. סבא שלי השו"ב ר' מרדכי נחמן ארונובסקי ז"ל היה תלמיד הח"ח בישיבת ראדין בשנות מלחמת העולם הראשונה ועמד אתו בקשר גם לאחר שסיים את לימודיו בישיבה. אחד מבני איתמר מרדכי קרוי על שמו, בשבת שמח"ת בבוקר הוא נקרא להתייצב ביחידתו, הוא ארז מעט ציוד חיוני ומזון, ושאל אותי האם מותר לו לקחת עמו את התפילין? מתוך ההנחה שבהמשך היום הוא יאלץ לטלטל את התיק ולהוציאו מחוץ לתחום השאלה קשורה לנושא שעליו דברנו 'רבוי בשיעורים' אולם לגבי התפילין ישנן שתי בעיות  נוספות: א) האם התפילין בשבת וביו"ט הם מוקצה? ב) האם אין בהכנסת התפילין לתיק משום הכנה משבת לחול?

גם בשאלה זו עסקה הרבנות הצבאית בספר הנ"ל (פרק מ"ז שאלה ד):

שאלה "האם בשעת גיוס חירום בשבת, מותר ליטול עמו תפילין? האם חיילים היוצאים בשבת למארב האורך מספר ימים, רשאים ליטול עימם תפילין, בכדי שיוכלו להניחן בהמשך השבוע?

תשובה. "למעשה כתבו האחרונים, שבשעת דחק ניתן להקל בענין טלטול תפילין בשבת, וע"פ זה הורו מפוסקי דורנו שבשעת גיוס חירום בשבת, או ביציאה לפעילות מבצעית הנמשכת מספר ימים כולל שבת (ואפילו יוצא אליה בשבת עצמה), יטול עימו תפילין, וראוי לשאתם תוך כונה שישמרהו מן הסכנה ויחזקו את רוחו לעמוד בקשרי המלחמה (ובכך אף נחשב לו כטלטול לצורך השבת, ולא כהכנה משבת שיהיו לו תפילין בחול), ומ"מ עדיף שיניחם קודם השבת בתיק יחד עם חפצים חיוניים שאינם מוקצה, כך שבמידת הצורך יטלטל בשבת את התפילין אגב אותם חפצים, ובכך אף יוכל להקל לענין איסור הוצאתם מרשות לרשות והעברתם בכרמלית"

בהערה מציינים המחברים  שה"אחרונים" שכתבו שבשעת דחק ניתן לסמוך על הדעה שתפילין אינם מוקצה ולטלטלם טלטל הם החפץ חיים במשנה ברורה ובבאור הלכה סימן לא ד"ה אסור להניח, והילקוט יוסף בסי' ש"ח.

על סמך פסיקות אלו, עניתי לבני שהוא יכול לקחת אתו את התפילין בתוך התיק שבו ארז ציוד חיוני לגיוס. בסוף הספר מחנה ישראל  הוסיף הח"ח "שער אחרון" בן שלשה פרקים בעניני גאולת ישראל, את בחירתו הוא מסביר כך "וכדי לבוא על המוגמר בכי טוב ראה ראינו לסיים את הספר בענין ביאת משיח צדקנו שאנחנו עם קדוש מצפים ומחכים שיבוא בב"א". אני בטוח שהח"ח רואה בכך שפסיקתו שנתנה לחייל היהודי בצבא הצאר משמשת כיום את חילי ישראל בצבא היהודי של מדינת ישראל (וביניהם גם את נין תלמידו), כחלק מתהליך הגאולה המורכב והמסובך שבו זכינו לחיות.

יהי"ר שיתקיים בנו בקרוב "ידבר שונאינו תחתיהם ויעטרם בכתר ישועה ובעטרת נצחון, ןיקוים בהם הכתוב: כי ה' אלהיכם ההולך עמכם להלחם לכם עם אויבכם להושיע אתכם – ונאמר אמן!"