האם ישנם 'שערים' על שם אנשים? במחשבה ראשונה עולים לי כמה דוגמאות. במקורות מסופר על שער 'ניקנור' שבבית המקדש ע"ש תורם השער 'ניקנור'. ועל שערי כניסה להר הבית בשם: שער טדי, ושער קיפונוס שייתכן שגם הם היו ע"ש האישים שבנו אותם. ולהבדיל יש לנו כמובן את 'שער טיטוס' ברומא שנבנה לכבדו של טיטוס הרשע. אך בירושלים היה שער נוסף על שם אדם הלא הוא: שער מנדלבאום.
אבל בואו ונספר את הסיפור מההתחלה, ברוסיה הלבנה היה יהודי ת"ח חסיד קרלין רב בכמה ערים בשם הרב ברוך מנדלבאום, נפשו של רבי ברוך אוותה לחיות בא"י וב1874 הוא עלה לירושלים עם רעיתו ועשרת ילדיהם! אחד מהילדים היה שמחה, כשהיה כבן 16 נשלח שמחה "אל בית אבי ואל בית משפחתי" לעיר קוברין לשאת לאשה בתו של האדמו"ר מנחם נחום עפשטיין מקוברין. לפני עלייתם לארץ עברו הזוג הצעיר בלודז' ורכשו שם מכונות לסריגת גרביים, אותן הם הביאו לארץ, וסיפקו פרנסה לעצמם ולפועלות מבנות הישוב הישן. שמחה היה בעל כשרון מעשי ומרץ בלתי נדלה שאותו הפנה לפעילות נמרצת למען ישוב הארץ הוא היה ממייסדי שכונת בית וגן בירושלים, ומייסדי המושבה כפר סבא. חברי 'ועד העיר' של יהודי ירושלים וממיסדי 'ועד האשכנזים'. היה פעיל מאוד בעזרה ובטיפול בעניי העיר, נשות ירושלים נהגו להתברך מפי אשתו שהייתה צאצאית לאדמו"רים חשובים. ב1927 רכש ש"מ מידי הוואקף שטח גדול בקצה היישוב היהודי בירושלים, בסמיכות לשכונות מאה שערים ובית ישראל, במטרה להרחיב את גבול היישוב היהודי. הוא הקים עליו בית גדול עבור בני משפחתו, שהכיל עשרים דירות. עם סיום הבנייה, בשנת תרפ"ט (1929), סירב הוואקף להמשיך למכור אדמות ליהודים, וכך נשאר הבניין בקצה היישוב היהודי, חשוף לשכונות הערביות שמצפון לחומת העיר העתיקה.
בבנין התגוררו בנוסף לש"מ עצמו ורעייתו גם חלק מילדיו הנשואים ומשפחותים במעין "חמולה" משפחתית. חלק מהדירות הושכרו לסטודנטים מהאוניברסיטה העברית בהר הצופים (ביניהם הנשיא אפרים קציר, הרב ב"ז בנדיקט ועוד). בגלל מיקומו האסטרטגי של הבניין בסמוך ל'מזרח העיר' ולשכונות הערביות שימש הבית גם 'עמדה קדמית' של ההגנה. בסוף מלחמת העצמאות הופגז הבנין ע"י הירדנים וננטש. אולם בסמוך לבניין הוקם המעבר בין מדינת ישראל לממלכה הירדנית שנוהל בפיקוח של מנהל ומכס ישראלים וירדנים, ושימש בעיקר למעבר דיפלומטים ואנשי או"ם, וכן למעבר של צליינים נוצרים בחג המולד. מן המעבר יצאה אחת לשבועיים "השיירה הדו-שבועית" אל המובלעת הישראלית בהר הצופים. המעבר נקרא 'מעבר מנדלבאום' כמחווה לר' שמחה מנדלבאום ומשפחתו שביתם המפורסם שכן בסמוך אליו. (היום בבנין של 'שער מנדלבאום' נמצאת ישיבת ברסלב 'חוט של חסד' של הרב שלום הרוש שליט"א)
בין המשפחות שהתגוררו בבנין ה'מיוחד' הזה הייתה משפחת בתו של ר' שמחה מנדלבאום – חנה מלכה שהתגוררה בבנין עם בעלה הרב חיים רקובר וילדיה. הילדים ספגו בבית את התמהיל המיוחד של אהבת תורה, חסידות, אהבת הארץ ומסירות הנפש לישובה, קשר עמוק לישוב הישן עם אהדת הציונות וחיבה לדור הצעיר המגן והלוחם ולהשכלה האקדמאית. כשגדלו הנערים התפרסמו כולם בתרומתם לעולם התורה של מדינת ישראל ולפיתוחה. הבכור הרב ברוך רקובר זצ"ל (הקרוי ע"ש הסבא רבא) היה אב"ד בבית הדין הרבני בחיפה, ומחבר ספרי 'ברכת אליהו' על באור הגר"א על או"ח ואבהע"ז ועורך ראשי של הביאור לחו"מ העומד להסתיים בקרוב חתנו הוא הרב יוחנן פריד שליט"א. האח השלישי יבל"א הוא הרב פרופ' נחום רקובר ראש מחלקת המשפט העברי במשרד המשפטים ומחבר ועורך של עשרות ספרים בתחום המשפט העברי, חתן פרס ישראל לספרות תורנית . האחות רחל נשיאה לפרופ' משה ימר ובנם הוא הרב מיכאל ימר ר"י ההסדר שעלבים. הבת נעמי היא אשת הרב ישעיהו הדרי זצ"ל ר"י הכותל, והבת זהבה היא אשת הרב דב כהן, שהיה הרב הראשון של חיל האוויר וקורות חייו מסופרים בספר "וילכו שניהם יחדיו" (מ / 8 / 163). אולם הסיבה שלשמה התכנסנו היום היא הבן השני ר' שמחה רז זצ"ל שאנו נמצאים עדין בתוך השלושים לפטירתו. שמחה נקרא כמובן ע"ש סבו ר' שמחה מנדלבאום (שמו המלא הוא: שמחה זלמן. לימים בחר לעברת את שם משפחתו לרז ר"ת של זלמן רקובר). שמחה למד בישיבת מרכז הרב בירושלים. שירת כקצין דת בחטיבת גולני. נמנה עם סגל המרצים במרכז ההסברה ועיריית ירושלים. במשך כעשרים שנה שימש כמנכ"ל ברית עברית עולמית, ולאחר מכן יצא בשליחות הפדרציה הציונית לקייפטאון בדרום אפריקה, שם שימש במשך ארבע שנים כמנהל המחלקה לחינוך ולתרבות וכמנהלו של ועד החינוך היהודי בקייפטאון. אולם כמובן שעיקר פרסומו ושליחותו בחיים היו הספרים הרבים שחיבר!
בראיון שהעניק לאתר 'בית חב"ד' סיפר ר' שמחה על הדחיפה שקיבל ל'מפעל חייו':
משפחתנו הייתה מאוד מקורבת לצדיק הירושלמי הנודע, הרב אריה לוין. אבי נהג למסור שיעור בדף יומי בבית הכנסת "הנשיא" בירושלים, ובכל פעם שסיים מסכת בתלמוד הייתה אמי מכינה סעודת מצווה כנהוג, ובין המוזמנים היה כמובן גם ר' אריה, כפי שכונה בפי כל. הקשר האישי שלי עם ר' אריה התחיל כשהייתי בגיל שתים עשרה, ובתום אחת מאותן סעודות ליוויתי אותו לביתו. בדרך שוחחנו, שאלתי אותו שאלה והוא ענה לי, ואחר כך הוא התעניין מה אני עושה והיכן אני לומד. לפני שנפרדנו אמר לי ר' אריה, "תיכנס אליי", וידעתי שאצלו זו לא סתם הזמנת נימוסין. מאז פקדתי את מעונו למעלה ממאתיים פעמים, לאורך תקופה של כמעט שלושים שנה, כמעט עד לפטירתו. ר' אריה היה האיש הפיקח ביותר שפגשתי בימי חיי, ובכל פעם שהייתי זקוק לעצה טובה, הייתי בא אליו. כך נוצרה היכרות קרובה ועמוקה ביני לבין ר' אריה לוין.
אחרי פטירתו בשנת תשכ"ט (1969), פרסמתי מאמר זיכרון על ר' אריה בשבועון 'פנים אל פנים', בעריכת הרב שמואל אבידור הכהן. שנה לאחר מכן, בשנת תש"ל (1970) הייתי בניו יורק לרגל וועידה של קרן הזיכרון לתרבות יהודית, במסגרת עבודתי אז כמנהל 'ברית עברית עולמית', ארגון שמקדם את לימודי השפה העברית בתפוצות ישראל. מאחר ששמעתי כה רבות על הרבי מליובאוויטש, החלטתי לכתוב מראש למזכירות הרבי ולשאול האם יוכלו לקבוע עבורי פגישה במהלך אותם ימים ספורים בהם אני צפוי לשהות בניו יורק. ואכן, נקבעה לי פגישה למוצאי שבת בשעה שתיים בלילה, והקציבו מראש לפגישה עשר דקות בלבד.
הגעתי ל-770 מבעוד מועד, והמקום שקק חיים, אנשים מכל קצווי תבל צבאו על דלתו של הרבי וביקשו לפגוש אותו. אחרי המתנה של כמחצית השעה הגיע תורי להיכנס אל החדר שלו. הרבי המתין ליד הדלת ואני הצגתי את עצמי בשמי. "שמחה רז?", שאל הרבי. "קראתי מאמר שלך על ר' אריה ב'פנים אל פנים', האם זה אתה?" אחרי שאישרתי כי אכן אני הוא אותו שמחה רז, שאל אותי הרבי האם ר' אריה השאיר אחריו דברי תורה.
באותה שעה לא ידעתי שר' אריה אכן השאיר אחריו כתבים תורניים – פירוש על כל המשניות, שברבות הימים זכיתי גם אני להוציא לאור חלקים ממנו. אמרתי לרבי שלמעט חוברת אחת שכתב על רבו המקובל הרב שלמה אלישיב, לא ידוע לי על דברי תורה שפרסם. אך מיד הוספתי ואמרתי שר' אריה היה בבחינת 'תורה מהלכת'; כל אמרה של ר' אריה תמיד הייתה מתובלת בדברי תורה, וחזרתי על כמה אמרות ששמעתי מר' אריה.
כך עמדנו על יד פתח הדלת קרוב לעשרים דקות, ואז הרבי הזמין אותי להתיישב מולו ליד השולחן בתוך החדר. הרבי ביקש שאספר לו סיפורים על ר' אריה, ואני התחלתי לספר. בשלב מסוים נכנס המזכיר ורמז לי שעלי לסיים. התברר שחלפה כבר כשעה. אמרתי לרבי, "סלח לי, אני מרגיש לא נוח. קבעו לי עשר דקות ועברה כבר שעה", אך הרבי פנה למזכיר וביקש שיניח לי. "אני ביקשתי ממנו שיישאר", אמר.
אחרי שיצא המזכיר, הרבי התכופף קדימה ושאל, "אולי יש לך בשבילי עוד סיפור על ר' אריה?" וכך חלפה לה עוד שעה בה המשכתי וסיפרתי לרבי סיפורים נוספים על ר' אריה לוין. בתום אותה שעה שנייה נכנס שוב המזכיר, והפעם לא העיר דבר, רק נעמד מאחורי גבי ודחק בי לסיים. שוב אמרתי לרבי שאני חש שלא בנוח מאחר שכבר חלפו שעתיים, אך הרבי שב והבהיר למזכיר שהעיכוב הוא על פי בקשתו. אחרי שיצא המזכיר ביקש הרבי שאמשיך ואספר עוד על ר' אריה, וכך ישבנו שעתיים וחצי כאשר אני מספר על ר' אריה סיפורים משולבים בדברי תורתו.
אחת מאמרותיו של ר' אריה שנזכרתי בה בהקשר של ביקורי בניו יורק, ושאותה סיפרתי לרבי, הייתה: הברכה הראשונה מבין ברכות השחר שאותן מברך יהודי בקומו בבוקר היא, "הנותן לשכווי בינה להבחין בין יום ובין לילה". והדבר תמוה: וכי אין לנו על מה להודות לקב"ה, אלא על כך שנתן לתרנגול שכל שידע לצעוק 'קוקוריקו'?! אלא, הסביר ר' אריה, אם תיקח את התרנגול מירושלים לניו יורק – למרות הבדלי השעות – מתי יקרא התרנגול, לפי שעון ירושלים או לפי שעון ניו יורק? ברור שלפי שעון ניו יורק. כך אנו למעשה מבקשים מהקב"ה: כשם שנתת לשכווי בינה להבחין בין יום ובין לילה בכל מקום שהוא נמצא, כך תן גם בנו את השכל לומר את הדבר הנכון, במקום הנכון ובזמן הנכון.
הרבי היה מרוצה מאוד מהדברים, וכאמור, ביקש שאתן לו עוד ועוד דוגמאות לדברים שאמר ר' אריה. בתום אותן שעתיים וחצי, הרבי היה במצב רוח מרומם ביותר, והוא אמר לי, "עכשיו אני מכיר את כל המשפחה שלך. לפני כמה חודשים ביקר אצלי אחיך הצעיר ר' נחום (המשפטן הרב פרופסור נחום רקובר), עכשיו ביליתי שעה ארוכה אתך, ואילו אחיך הגדול ר' ברוך (אב"ד חיפה, הרב ברוך רקובר)", והרבי הצביע אל עבר ארון הספרים שעמד בחדרו, ארון לא גדול במיוחד שהכיל כמה עשרות כרכים – "הנה ספרו 'ברכת אליהו' על ביאור הגר"א לשולחן ערוך".
בסיום שיחתנו ביקש ממני הרבי להעלות על הכתב את הסיפורים על ר' אריה. הוא אמר שניתן ללמוד רבות מסיפורים אלו, ושבכלל סיפורי צדיקים שיש בהם מוסר השכל, חודרים ללבבות ומחלחלים לנשמה, ומשפיעים על האדם לפעמים אפילו יותר מאשר דברי תורה. בשעתו עוד לא חשבתי בכלל לכתוב ספר על ר' אריה, בסך הכל כתבתי שני מאמרים מתוך זיכרונות אישיים שלי. אבל דבריו של הרבי חדרו לנפשי, והתחלתי ללקט סיפורים שזיכני הבורא, וכך לאחר כשנתיים יצא לאור הספר "איש צדיק היה".
ספר זה זכה להצלחה רבה, הודפס ביותר משלושים מהדורות, ואף תורגם לאנגלית, צרפתית ורוסית. כעבור שלושים שנה, אחרי שבמרוצת השנים נודעו לי סיפורים נוספים מראיונות שערכתי עם אנשים רבים, הוצאתי לאור את ספר ההמשך על ר' אריה – "צדיק יסוד עולם", זאת בנוסף לשלל ספרים אחרים שהוצאתי, ליקוטים תורניים וסיפורי צדיקים, בעיקר מגדולי החסידות. את הדחף ואת התמריץ לכל זה קיבלתי מהרבי".
ואכן הספר 'איש צדיק היה' על דמותו של ר' אריה לוין הפך להיות 'ספר חובה' בכל בית דתי, ואף בבתים 'חילונים' רבים. בהקדמה לספר כותב ר' שמחה שבתחילה כשפגש את ר' אריה לוין חשב שזכה להכיר אחד מל"ו צדיקים אולם ככל שהכירו יותר הבין שקשה להאמין שישנם עוד בעולם שלשים וחמשה צדיקים נוספים כר' אריה… מכל מקום במשך השנים פרסם ר' שמחה כעשרים ספרים נוספים על גדולי החסידות, והביוגרפיות החשובות: מלאכים כבני אדם על הראי"ה קוק, משמיע ישועה על הרצ"י, רב הכותל על הרב גץ ועוד. דומני שניתן לומר שהפורמט המוכר לנו של ספרי תולדות רבנים של פרקים לפי נושאים שבכל פרק ספורים שונים הקשורים לנושא פרק המלווים בתמונות ומסמכים – הוא פורמט ש'הומצא' ע"י ר' שמחה בספר 'איש צדיק היה' ומשם אומץ ע"י מחברים שונים מכל החוגים הדתיים והחרדים עד שנדמה לנו כיום כי כך היה מאז ומעולם.
אנשים רבים מעידים בוודאות פנימית עמוקה כי ספריו הנפלאים ומלאי הרגש של ר' שמחה עיצבו את אישיותם, ותרמו רבות להיותם בני אדם ויהודים טובים יותר. ר' שמחה היה גם מספר סיפורים מחונן וכדאי לכם לחפש ביוטיוב את הסרטונים שבהם הוא מספר, בחרתי להביא לכם ספור 'מופת' קצר דווקא על רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל, שממנו ניתן להכיר גם את דמותו ותום לבבו של המספר ר' שמחה רז זצ"ל – שבוודאי יוצאים לקראתו כעת בעולם האמת כל אותם צדיקים שעליהם סיפר וכתב – מודים לו על העבר ומבקשים לשמוע ממנו עוד ועוד ספורים נוספים. – יהי זכרו ברוך!