לפני כחודשיים נהרג בלבנון זאב חנוך (ז'אבו) ארליך הי"ד שהיה חוקר ארץ ישראל, ממייסדי בית ספר שדה עפרה מחבר ספרים ומאמרים רבים ועורך סדרות הספרים "שומרון ובנימין" ו"מחקרי יהודה ושומרון" ומעבר לכל דמות מיוחדת וחד פעמית של אוהב תורת ישראל עם ישראל וארץ ישראל. כשהתחלתי לקרוא ולחקור על דמותו, הבנתי מהר שלא ניתן לכתוב על ז'אבו מבלי להקדים ולעסוק קודם ב"שורשים" העמוקים שמהם ינק וצמח. ז'אבו דיבר לפחות שלש שפות על בוריין, ובפרק זה נספר על השפה הראשונה שבה שלט והיא – שפת האידיש והחסידות.
סבו של ז'אבו – ר' יצחק יעקב ארליך (1867-1943 ) המכונה ר' איצ'ה היה בן דודו של האדמו"ר רבי אברהם בורנשטיין בעל ה'אבני נזר' וה'אגלי טל' – מייסד חסידות סאכטשוב. (1838-1910) כבר בילדותו נכרו בו כשרונות גדולים וכשהיה נער נשלח ללמוד בישיבתו של בן דודו הגדול שהיה מבוגר ממנו ב29 שנים והפך לחסידו ותלמידו. גם בנו של ה'אבני נזר' רבי שמואל בעל ה"שם משמואל" היה מבוגר ב12 שנים מר' איצ'ה והוא היה גם תלמידו וברבות הימים חסידו.
ר' איצ'ה היה נער ואיש ת"ח חריף ובעל קסם רב שהתחבב על כל מכיריו וכך זכה להתקרב לכמה גדולי ישראל להתבונן בהליכותיהם ולשמוע מהם דברי תורה, ובכלל היה בעל עין חדה להתבונן בכל המתרחש סביבו, ולב רגיש לחוש את תהפוכות הזמן מתוך אהבה אין קץ לעולם התורה והחסידות ממנו בא ואליו היה שייך ומאידך תוך הערכה ואהבה לצאצאיו שבחרו כ"א את דרכו בעולם החדש.
באחרית ימיו, כשכבר חי בבני ברק – בקשו ממנו ילדיו לכתוב את זכרונותיו הרבים, למען הדורות הבאים שיכירו את העולם שחרב ואת שורשיהם, ר' איצ'ה נענה לבקשתם וכתב 27 מחברות עמוסות אותם פתח במילים "הנני לעשות רצון בני ובנותיי, שביקשוני איזה פעמים לכתוב תולדות ימי חיי, ואנסה עד שידי מגעת – וזה החילי, בעזה"י…"
את הזכרונות ערך נכדו האהוב ר' ישראל ארליך, שעליו נספר בעז"ה בשבוע הבא, והוציא אותם בשלש חוברות בשם: אלה תולדות. הזכרונות מלאים בתאורים של עולם החסידות בפולין של לפני מלחמת העולם ובין שתי המלחמות, וזכרונות מארץ ישראל. ברצוני להביא כמה קטעים העוסקים בנושא המענין של היחס לציונות בעולם החסידי בפולין כפי שמספר ר' איצ'ה בזכרונותיו:
" באותו פרק נסעו ונסעו מטיפים ורבנים בכל עיר ועיר לעשות נפשות לרעיון הציון (=הציוני). ובביה"כ ובהמ"ד בזאוויערצ'י הטיפו ודרשו יום יום. ופעם עמד בבה"כ איש אחד מבענדין שכרגע שכחתי שמו אבל איש מכובד מאוד היה מנהל המסחר בביתו של הגביר ר' משה הירש פישל ז"ל וגם הר' אברהם בארנשטיין ונכבדי עירינו זאווכציע ודרשו בעניני הציונים ומכרו מניות מבאנק שיסד אז הד"ר הערציל ז"ל וזאת הי' ראשית מפעליו למכור כמאה אלפים מניות מן הבאנק הלזו שנקרא "אדישא קוליניאל באנק" או בראשי תיבות – א"ב. ומחיר כל מני' כזו הי' אז עשרה רובל. והם צדו את נפשי וקניתי שני מניות כאלה בעד עשרים רובל, וכן יד"נ מוה"ר מרדכי האבערמאן גביר עצום בזאוויכצע קנה חמש מניות. ומני אז נתחשבתי בעיני באי בית חסידינו לאיש ההולך עם הציונים, וגרתי בבית אחד עם הר' אברהם בארנשטין כאשר כבר עברתי למעלה בהמעשה עם ש"ב ר' חנוך האממער שדרש בשביל זה מתה אשתי הצדקת רחל לאה בת ר' ראובן זאראמפץ מפני שנתחברתי עם אברהמל'ה בארנשטיין ואברהם זה הי' באמת איש ישר ומאוד נעלה, ואילו באמת החברות עם בארנשטיין גרם לי שאחפוץ בציונות ולקנות מניות"
ר' איצ'ה מתאר מציאות מעניינת שלמרות ההתנגדות הנחרצת של האדמ"ורים הגדולים בפולין לתנועה הציונית, היו מסתובבים "מטיפים ורבנים" ציונים בעירות בפולין ודורשים למען הרעיון הציוני ובין הנתפסים לרעיון היו גם יהודים חסידיים חשובים, שאחד מהם היה ידידו שהשפיע גם עליו לרכוש שתי מניות בבנק הציוני. מאז הוא נחשב בסביבתו ל"ציוני" ויש אף מי שהאשים אותו בפטירתה של רעיתו בדמי ימיה…על הספור ה'אמיתי' של פטירתה הטרגית של הרעיה המעיד על צדקותו של ר' איצ'ה כתב לי נכדו ד"ר גדעון ארליך "היתה אז בפולין מגפת כולרה , האנטיביוטיקה עוד לא היתה , וההגנה נעשתה ע"י בידוד הערים שבהן היו חולים. הסבא ראה שהמשטרה המקומית מגרשת קבוצה שבאה מעיר שבה יש כולרה, ביו המגורשים הוא ראה את דודה שלו , ולכן מיהר והגניב אותה לביתו (יחד עם עוד יהודים וגויה אחת ) אשתו נדבקה מיד, ומתה".
וממשיך ר' איצ'ה ומספר, מה שקרה אתו בביקורו בחג השבועות אצל הרב'ה שלו בעל ה"אבני נזר":
""ועל חג השבועות משנת תרנ"ט או נ"ח ואני בא לסאכטשאב בתוך מאות חסידים הבאים, ואני אז צעיר לימים הנני ובעל כוח ובריא, ראיתי כי אצל השלחן הטהור לא אוכל להתיצב עשיתי כמו עשריות אברכים אחרים והנני רובץ מתחת השלחן הקדוש ממש אצל ברכיו או רגליו הקדושים של האדמו"ר הזקן ורואה הציצית שלו והמכנסים והגרבים הלבנים שלו ממש כמו כהן גדול ושומע את כל אשר מדברים למעלה אצל השלחן וכל הגה שצא מפי אדמו"ר זי"ע עכ"י אמן ואמן. ומאחורי איזה עשריות אברכים מכל רחבי פולין…וכל אלה קנאו בי שזכיתי להיות הראשון במלכות תחת השלחן, אבל, הס, שקט, אין איש מאלה השוכנים כבוד מתחת השלחן מוצאים מפיהם אף הגה קל או נשמת נשומה פן ישמע אדמו"ר זי"ע או השם משמואל זצוקללה"ה, וסביב השלחן היושבים גאונים ארץ פוילען ממש וחסידיהם כל רך וטוב בעלי שמות בארץ דהיינו הגאון האדיר ואב"ד קינסק בעל חלקת יואב או הגאון האדיר ר' יוסף עיגל מבענסק וכאלה רבים. ושומע אני דברי תורה מפיו הקדוש שבשעת אמירותיו הוא שקט אבל הדחקות נורא כי כל אחד רוצה להיות קרוב ולשמוע כל הדיבור וגם לראות כל תנועה קלה."
בשלב זה מאריך ר' איצ'ה בתיאור מפורט של מהלך הטיש חלוקת השירים של הדגים, דברי התורה והעמדת בקבוקי היין על השולחן כאשר אנשים מהקהל רומזים לגבאי שהם תורמים בקבוק והוא מזכיר את שמם. לאחמ"כ מוזגים את היין לכוסיות קטנות וקוראים בשם של אנשים שונים המתכבדים לקבל כוס יין לחיים מידי ה"אבני נזר", ובשלב זה הוא מספר על ארוע מיוחד שקרה לו:
"והנה בין הבאים הי' איש אחד בשמו ר' בעריל והוא הי' ווארשאי שנסע זה מזמן לארץ ישראל ומקדם בווארשא הי' מחסידי סאכטשאב הידועים ובארץ ישראל במשך הזמן נעשה לרב אב"ד דקהילה קדושה טבריא תותבב"א והאיש ר' בעריל הנ"ל בא במכוון לסאכטשאב אל אדמו"ר זצוקללה"ה או שבא לווארשא לראות את בני משפחתו ועל שבועות בא לקבל פני רבו בחג. ומשום שנקרא בליל שבועות הראשונה לישב סביב להשלחן הטהור לא יקרא לשבת סביב השלחן ביום שבועות והי' בין הבאים והעומדים בבית המדרש הגדול. כמו כל קהל החסידים שנמלא מהם הבית המדרש והנה אני שומע שקוראים שמו בירועל ווארשאווער רב מטבעריא ווען וכאשר בא תורו לקרב אל כ"ק אדמו"ר מרן שליט"א ומושיט ידו לחיים וידו בתוך יד אדמו"ר זי"ע שומע אנכי איך שהאדמו"ר זי"ע מדבר אליו כדברים הללו, "בעריל אמור! התתגעגע לארץ ישראל, האין לך ישיבת חוץ לארץ למעמסה?" אבל מה שזה הרב מטבריא השיב לא שמעתי כי הרב מטבריא הן לא ישב סביבת השלחן רק עמד מצד הספסל הגבוה ולחוץ למען שהעולם לא ידחקו את היושבים סביב השלחן אבל שמעתי [את האדמו"ר] מדבר בדבר ארץ ישראל ודיבר בחיבה. והנה הוא אומר לבנו השם משמואל כך "הן שמעתי כי כבר יכולים לנסוע לארץ ישראל וכי הסייגר השולטן אינו מוחה בפני כל איש הרוצה לגור בארץ", ע"ז משיב בנו ה'שם משמואל' "לא זה אינו נכון רק הציונים הוציאו הקול הלזה כדי להשביח מקחם" והתחיל עוד לדבר ולשאול על מהותם וחפצים של הציונים והנה האדמו"ר מרן שם משמואל עונה לא יותר רק דברים הללו: "לא אוכל לאמר לאבי כ"כ כי איני יודעם אבל תחת השלחן שוכב איטשע מזאווערצ'יע, הוא הנהו ציוני!"
אתם מדמיינים את הסיטואציה?! – בעיצומו של חג השבועות באמצע הטיש אומר ה'שם משמואל' לאביו ה"אבני נזר" בקול רם כי "איצ'ה ארליך השוכב למרגלותיך הוא ציוני!" ואכן ממשיך ר' איצ'ה ומספר:
"ואני שומע הדברים וירדו חדרי בטני וממש דא לדא נקשו וחלב שינקתי משדי אמי זצ"ל הקאתי באותו רגע כי יקל להבין ה'שם משמואל' אומר כי אני ציוני בתוך קהל חסידים ואצל שלחן אדמו"ר הזקן זי"ע ולולא שממש באותו רגע מניף אדמו"ר את המפה, ושואל אותי בקול אהבה גלי' וידידות בזה הלשון "איטשע ביסט אציוניסט" [=איצ'ה אתה ציוני?] לא נותרה בי כל נשמה, אבל כרגע סכנה ופחד מאימא כזו הצטמצו מחשבותי והשבתי "כהאב געמיינט סאוז גיט" [ =חשבתי שזה דרך טוב]. ואז שמעו אזני עֵה והוריד המפה וכרגע מושיט לי מעט יין וחתיכה קטנה בשר משלחנו הטהור ומהקערה שלפני קודשו ומעיד אני בתורת כל צדקי שלולא המעט יין והבשר בין אצבעותיו הקדושים נשארתי בטח מת תחת השלחן! אדמה כי איש אשר ההין פעם לשכוב תחת השלחן בשבועות או בר"ה אצל אדמו"ר שלו יכול להבין כי לא בגוזמא כתבתי מה שכתבתי"
לאחר שהאדמו"ר נתן את השירים לר' איצ'ה, נשאר ר' איצ'ה מתחת לשולחן והמשיך להאזין לדיבורים שנאמרו:
"ומאז שומעים עוד איזה דברים ממצב היהודים בגולה שיוצאו מפי קדשו ובתוך הדברים אמר "קול עלה נדף" הפירוש בני קל חי, ישראל עמך. כמה נכספה נפשם להגאולה שאף קול עלה נדף מעוררם ויחפצו לברוח ולרוץ לארצינו הקדושה ולחונן עפרה. ושוב שומע אני איך הרה"ג החכם הכולל ר' מאיר זצ"ל חתנו [הרב מאיר בורנשטיין זצ"ל היה אחיו וחתנו של בעל ה'אבני נזר'] אומר (שהוא במדת הרחמים וחסד לא כמו ה'שם משמואל' שהוא במדת דין וגבורה) ואמר להאדמו"ר זי"ע "הלזה ששוכב תחת השלחן מאדמו"ר – ציוני יקרא? לא ולא!". ומה דברו יותר לא שמעתי ונגמר השלחן, שרו תהלות ותשבחות וקאפיטל ס"ח משירי דוד בתהלים ושיר המעלות וברכת המזון. והחסידים האורחים התחילו לעזוב מקומם אצל השלחן סביב כי גם אדמו"ר הליך לחצרות קדשו וגם אלה "שוכני עפר" תחת השלחן עזבו רבצם ובתוכם אני הקטן, וכל אלה האנשים שהי' באותו מעמד וששמעו ושיודע מה שאדמו"ר מדבר עם אחד תחת השלחן ועם מי. ומי זה האיש לא הכעסוני ולא הרעמוני כי הלא המה ראו איך בסבר פנים יפות מדבר אלי"
ככל הנראה ר' איצ'ה היה קרוע כל ימיו בין נטייתו לתמוך בציונות לעובדה שרבותיו הסתייגו מהציונות, אם כי תמכו ועודדו את ישוב הארץ ע"י חרדים בדרכו של האדמו"ר מגור דאז בעל ה'אמרי אמת' ועוד מאדמור"י פולין, את הרהוריו בנושא כתב בסוף ימיו בזיכרונותיו, ודיתכן שהם מבטאים את הלכי הרוח והשאלות של חסידים רבים באותם השנים:
"אבל לאמיתן של דברים עוד היום איני יודע הטעם שכך התנגדו לרעיון הציוני? האם הי' דרך יותר צודק להציל את כל היהודים ממזימות האומות העולם ששונאים אותנו שנאת חינם, ואם לא יודו כל הגוים שישראל הוא עם לתפארת ורק כל שנאתם הוא מפני שהננו עם בלי מדינה והרי יש לנו מדינת ארץ ישראל! ואולי יתנו לנו את ירושת אבותינו ויתקנו את כל העוולות שעשו לנו מאז מימות עולם?
האם לא עם אנו שכוחו במתניו לנהל מדינה כמו כל עם ועם? – והרי ראינו כי רק כארבע מאות אלף יהודים שנאחזו בארץ ישראל אם לא נפלאות הראו אם לא יתפלאו עלינו ועל כחנו כל באי ארץ? ומי בכל הגוים שבראו במשך עשרים וחמש שנה עיר כעיר תל אביב? .והלא אירופה נבנתה במשך אלפים שנה האם יותר נבנתה עכשיו מן תל אביב במשך עשרים שנה? – זאת עשו אחוז אחד מעם ישראל! "
וכאן עובר ר' איצ'ה להרהור קל על החלטת האדמור"ים הגדולים והחסידים לעמוד מנגד למפעל הציוני, ומיד חוזר ומקבל את הכרעתם שכחסיד נאמן הוא מאמין שהתקבלה ברוה"ק:
"ואף אם הסכימו אז כל אדמור"ים והחסידים אז כבר הראנו נפלאות והיתה הגאולה המועדת! – אבל כמו שאין אני מבין ויודע טעמי המצות בכלל ובפרט מצות פרה אדומה אין איני מבין מדוע עמדו כה מרחוק כל האדמור"ים, והן ידענו את אשר עשה אדמו"ר רשכבה"ג מסאכטשאב [ה'אבני נזר'] מחמת גודל חיבת הארץ, מי לא ידע כי את בנו יחידו האדמו"ר זצוקלל"ה [ה'שם משמואל'] שלח לתור את הארץ ולראות אם יוכל להתיישב בה עוד קודם הערציל ואז נסיעה לא"י היותה בחזקת סכנה מאוד מאוד כין כביש אין רכבת ואין כל נוחיות כמו בזמן הזה. ומה לי לאמור ולהזכיר דברים שאולי לא כולם יודעים, צאו וראו ולמדו בהספר הקדוש והבהיר אבני נזר בתשובה (יו"ד סי' תנד) בדבר ישוב הארץ ותראו נפלאות. אבל הוא הדבר, נעלם ממני דעת קדושים. ובטח ידע ברוח הקדוש כי אז לפני כארבעים שנה עוד אין אתחלתא דגאולה, ועכשיו אולי באמת אתחלתא דגאולה כי הן רואים אנו ש"עצי השדה נותנים פריים – ואין לך קץ מגולה יותר מזה" ומי זה מעיז לסתור דעת האדמו"ר מסאכטשוב שממש כל דבריו הי' ברוח הקודש. ודבר אחד מדברו אחור לא ישיב, ואלו הוא חי לפני אלפים שנה הי' בין התנאים ובן השופטים כי אין חקר לרוחב דעתו"
ר' יעקב יצחק ארליך נפטר בשביעי של פסח תש"ג. בנו יהודה ונכדו ישראל המשיכו את דרכו בנאמנותם לחסידות בכלל ולחסידות סוכצ'וב בפרט, אם כי הם כבר הזדהו בצורה מוחלטת עם ה"ציונות הדתית" ופעלו בתוכה – ועל כך נמשיך ונספר בעז"ה בפוסטים הבאים.