(בתמונה: העיר שיראז שבאיראן 2025)

בימים אלו כאשר עינינו וליבנו מופנים למתרחש באיראן, ואנו חוזים בחסדי ה' בהשמדת האיום האיראני ובעז"ה גם בנפילת המשטר בב"א. חשבתי שמן הראוי לעסוק מעט ביהדות איראן ומורשתה. הקהילה היהודית באיראן (פרס) היא אחת הקהילות היהודית העתיקות ביותר בעולם, ועפ"י המסורת ראשיתה כבר בגלות עשרת השבטים בבית ראשון. ההיסטוריה שלה מלאה ברדיפות, גזירות והמרות דת בכפיה, עם הפוגות קלות של שגשוג וחיים שלווים. אפילו היום תחת משטר האייתולות השיעי,  קהילת יהודי פרס מונה כ-9000 איש!, ומהווה הקהילה היהודית השניה בגודלה במזה"ת לאחר מדינת ישראל.

אחת הקהילות העתיקות בפרס היא קהילת יהודי העיר שיראז, כמו שאר קהילות יהודי פרס גם קהילת שיראז סבלה מרדיפות בלתי פוסקות ובמאה ה-12 אף מניסיון אסלום בכח כתוצאה מעלילת דם, של קצב יהודי מומר שהלשין על יהודי הקהילה שהם קיללו את דת האסלאם, כדי לנקום על שהודח מתפקידו על חשד שמכר בשר טרף בערב ראש השנה. לפני מותו הודה הקצב בכתב שרקם עלילה וכתוצאה מכך הורשו היהודים לחזור לדתם. אותו היום 'ב' במרחשון'  הפך יום טוב לדורות במשתה ושמחה.

לקראת סוף המאה ה-19 יהודים רבים היגרו לארץ ישראל. היהודים האיראנים הראשונים שעלו לאזור ארץ ישראל בעת המודרנית הגיעו מהעיר שיראז בתקופה העות'מאנית. הם יצאו למסע מפרך משיראז ב-1815 לנמל של בושהר ומשם עלו על ספינה שלקחה אותם לבצרה שבדרום עיראק. משם הם נסעו דרך היבשה לבגדאד ולאחר מכן לדמשק. אלו ששרדו את המסע הקשה התיישבו בצפת ובירושלים, והיו ראשוני קהילת יוצאי איראן בארץ ישראל. על התארגנות הקהילה בירושלים והקמת מוסדותיה ובית הכנסת הראשון שלה 'אוהבי ציון' ברח' שילה 13 מומלץ לקרוא בספרה הנפלא  של נירית שלו-כליפא נחלאות בלב עיר: לסייר עם יד בן-צבי בירושלים. (ע / 4.3 / 281 – מכללה)  עמ' 263-266.

הפעם ברצוני להתמקד במשפחה אחת של חכמים וסופרים יוצאי העיר שיראז, הלא היא משפחת: מלמד כהן. אבי המשפחה היה מולא (=חכם בפרסית) רבי רחמים מלמד כהן זצ"ל (1865-1932) הוא נולד בשיראז לאביו מחכמי העיר ומלמד תינוקות, ובגיל שלש התייתם מאמו, וכך הוא מספר בזכרונותיו, המרתקים 'מעשי רחמים' שנדפסו בסוף ספרו: עתרת רחמים על ספר התהילים (נמצא באוצה"ח):

"אבי היה רב ומגדולי העיר, מרביץ תורה לרבים, זכותו יגן עלינו, אמן, כל יום היה בצער על שנפטרה אמי הצדקת, ואינו מקבל ליקח אשה ואומר: אין לי קורת רוח פנוי. עד שמצא בתולה אשת-חיל, כמו מרת אמי ואוהבת אותי יותר ממור אבי, בכל פעם מתקוטטתי עלי: שלא תכה אותו הוא בן יחיד ונפטרה אימו, מצטער, ותלמוד אותו בנחת ולא בצער. ומן השמים ירחמו עלי. ולמדתי עד ט' שנים, ברוך ה', מוח שלי היה פתוח, עד שבן י"א הייתי דורש לרבים. כל כך היו שמחים לשמוע ממני דברי תורה, ואומרים: ילד קטן, בן פורת יוסף, דורש. וכשהיו אומרים קדיש, אומרים: "הדרשן אינו בר מצוה ואינו ממנין", ועל זה היו קוראים אותי "חכם קטן". זה כנוי נשאר לשמי "מולא כוצ'יך", רוצה לומר – חכם קטן. ושמחתי שהשם יתברך שם בפיהם לקרוא אותי קטן". ומור אבי אמר: שאתה תלמוד ילדים, שמשפחתנו [היו] מרביצים תורה לרבים. ושמעתי דבריו. גם היו ילדים גדולים ממני באים ללמוד אצלי, והיו שמחים. וכל שבתות היו מזמינים אותי לבתי כנסיות לדרוש. היו דרשנים גדולים וזקנים ממני, אבל שמחים לשמוע ממני"

הילד רחמים היה דורש כשלש ארבע שעות רצוף בשבתות אחה"צ בבתי הכנסת בשיראז, והוא מתאר כיצד היו גבאי בתי הכנסת מתקוטטים ביניהם מי יזכה בילד ה"מולא כוצ'יך". רחמים גדל ובגיל י"ח קיים את "בן שמונה עשר לחופה" ונשא את הרבנית אסתר לזוג הצעיר נולדו חמישה ילדים שנפטרו בצעירותם ובנוסף חוו הפלות רבות. כשאסתר עמדה ללדת את ילדה השישי נסע רבי רחמים להתפלל על ציון עזרא הסופר בעיראק שם שפך לבו בבכי ותמרורים שיזכו לבנים בני קיימא, בדרך חזרה לביתו נכנס לקבל ברכה מרבי יוסף חיים – הבן איש חי שהבטיחו שיזכו לזש"ק. בעודו בדרך לביתו התבשר שנולד לו בן ויקרא שמו בישראל: עזרא ציון ע"ש התפילה בציון עזרא הנביא. אחריו נולדו בן נוסף  – יעקב ושתי בנות. רבי רחמים הפך לרב ומנהיג העדה בבית הכנסת הגדול בשיראז, הוא מסר נפשו על שיפוץ בית הכנסת הישן, לבית כנסת גדול ויפה שמתפללים בו כ-300 איש בקביעות, אך לדרשותיו היו מגיעים לעיתים כ-2000 איש ואשה. בנוסף לימד את למודי הקודש בבית הספר 'אליאנס' שנפתח בעיר, והיה כתובת לכל דבר שבקדושה ובחסד בעיר. אולם למרות הכבוד שלו זכה, והסיפוק במעשיו, חשקה נפשו להסתופף בחצרות בית ה', כפי שהוא מספר בזכרונותיו הנ"ל:

" ואחר זמן עלה לדעתי לעזוב את ארצי ואת מולדתי לעלות לירושלים עיר הקודש. ושמעו כל הקהל ואמרתי להם: כל אלו שקר איך אני יכול לעזוב אשתי ובני ובנותי וחצר שקניתי וחצר שיש לי נחלת אבות וחלק המרחץ שיש לי אחד מששה חלקים ובית-הכנסת וספרים ומשא ומתן של יתומים ואלמנות שמסרו כספם בידי – נתתי להם גונב דעת, ה' ימחול לי שחשק ארץ-ישראל עלה לראשי ואחי עזרא שהלך לבית עולמו, וחתני שאול ובתי הולכים לארץ-ישראל ואני הולך עמם לשלחם ללוותם, עד יום יומים ואחזור". רבים האמינו ורבים שלא האמינו. ובלילה שיצאתי מעיר, היה לי ספר-תורה, והנחתי (לתוך המשא) לכיס בלי תיק בתוך המלבוש, כדי שלא נהיה בדרך בלתי ספר-תורה. בלילה באו כל קהל בחוץ ובשוק ואמרו: 'היה זה עומד עלינו למגן וצנה וברח'. הלכו לבית מנהל של בית הספר אליאנס: 'שפלוני ברח, עוד מה נעשה?, וגם בית הספר אין לך מורה צדק', מפני שהיה בית הספר מסור לידי, על כל דברים מאמין בדברי. כששמע כל אלו, שלח אחרי למלון שני שוטרים שיביאו אותי בכעס ובקצף, אם לא רוצה לבוא – יביאו אותו בעל כרחו. אנשים הודיעו אותי, נתתי להם שוחד ואמרתי: 'בבקר אבוא לפני המנהל', וברחתי חצות לילה ובקשתי מראש השיירה שימהר לנסוע קודם שיאיר היום וקבל. ועוד פעם שלחו שוטר אחרי ונתתי שוחד שיאמר לא ראיתי. ונסענו כמה יום"ובאנו בבושהר ולקח אותי המרוחם מ' אברהם דוד מנוחתו בגן-עדן, כמה ימים אכלנו בביתו וטרח עמנו בספינה ולקח לי כרטיס חצי מחיר ואמר למנהל [=רב החובל], שהוא חכם ורב של יהודי פרס וקיבלו דבריו והלכנו בספינה, בא לי כאב ראש והייתי מקיא ונפלתי כמו מת ואחר כמה ימים בערב שבת לקחו אותנו בקרנטינה והייתי בתענית ושפכו עלינו מים קרים…"

רבי רחמים ממשיך ומספר כיצד בדרך לארץ הייתה סערה בים ונוסעי הספינה והוא בתוכם נאלצו לזרוק את מטענם לים. כך איבד את כל כתבי היד של חידושי התורה שכתב. הוא הגיע לירושלים ב1906, ועל כל התלאות שעברו עליו והלחצים לחזור לשיראז שעמד בהם בגבורה, לאחר כשנה הביא לארץ את בני משפחתו, כאן הוכר כרבה ומנהיגה  של קהילת יהודי פרס בירושלים.

עליית המשפחה לארץ, הצילה אותה מהפוגרום שנעשה בתושבי העיר שיראז  כשלש שנים לאחמ"כ. באוקטובר 1910, בעת ניקוי בורות ביוב בבית יהודי בשיראז, טענו המנקים כי מצאו ספר ישן, כשכמה דפים שנותרו ממנו הוכרו כחלק מהקוראן. לפי האסלאם, דין משחית ספר הקוראן הוא מוות, בין אם המשחית מוסלמי או לא. ב-30 באוקטובר 1910, היום האחרון לצום הרמדאן, הותקף הרובע היהודי של שיראז בעקבות האשמות שווא שהיהודים הרגו ילדה מוסלמית לצורכי פולחן. חיילים, סיידים ועוברי אורח ואפילו נשים וילדים, הצטרפו לביזה שנמשכה 6–7 שעות ולא פסחו אפילו על בית יהודי אחד מבין 260 הבתים ברובע היהודי. רוב היהודים ברחו עם תחילת הפרעות. 12 יהודים נהרגו בעלילת הדם הזו, ו־50 אחרים נפצעו. הרובע כולו נשדד בידי המון הפורעים. תקיפת הרובע והבזיזה הביאה את הרובע לחורבן. מאמצי הסיוע והשיקום אורגנו על ידי ארגון כל ישראל חברים, בסיוע הקונסול הבריטי. גם מוסלמים מקומיים סייעו דרך חלוקת מזון וסיוע כספי. על פוגרום זה ניתן לקרוא בערך 'טבח שיראז' בויקיפדיה. אגב, ישנו היום נרטיב נפוץ שלפני עלית חומני לשלטון החיים היהודים בפרס היו 'גן עדן' והיהודים והאיראנים חיו בשלום ואחוה, אך הסיפור האמיתי כמובן הרבה יותר מורכב וכאמור יהודי איראן סבלו מרדיפות ופרעות במשך מאות שנים, עם הפוגות מסוימות ביניהם של חיים מעט שלווים.

בארץ הקים רבי רחמים את בית כנסת, תלמוד תורה וישיבה לעולי פרס שנקראו 'שערי רחמים' וכונו 'כנסאת מולא'. הוא היה מדיר שינה מעיניו ומסתגף ובכל רגע פנוי כתב מחדש את חידושי התורה שאבדו לו והוסיף עליהם והוציא שישה ספרים הכוללים פירוש על הזוהר – חיי רחמים, דרשות עה"ת – כסא רחמים, דרשות על חמש מגילות – צדקה ורחמים, פירוש לתהילים – עתרת רחמים, פירוש לפרקי אבות – ישועה ורחמים וסדרת כסא רחמים – על ברית מילה, ברכת האילנות ובר מצוה. כשהראי"ה קוק זצ"ל התמנה לרבה של ירושלים, התקשר עמו רבי רחמים והיה לומד עמו בחברותא עניני סוד וגאולה, הוא נפטר ב-1932 כבן 71, ההלויה עברה דרך 'בית הרב' והראי"ה הספידו ממרפסת ביתו. על בית הכנסת המיוחד של רבי רחמים ותוכניות הלימוד בו ניתן לקרוא בספר 'נחלאות בלב עיר' הנ"ל עמ' 267-269.

כאמור למולא רחמים הכהן היו שני בנים. הראשון  היה: עזרא ציון מלמד (1903-1994) (להלן: עצ"ם) הוא גדל בירושלים, ולמד בת"ת "דורש ציון", ישיבת "אפיריון" וישיבת "ציון". בנוסף ללימודי התורה שבהם הצטיין חשקה נפשו גם בלימודים כללים שונים, הוא הצטרף לחוג ללמודי אספרנטו שם מצא שפה משותפת עם חברת החוג שושנה רוטמן, בתו של מנחם-מנדל רוטמן, חסיד חב"ד הידוע כמתיישב הראשון של קבוצת "בית וגן" (לימים העיר בת-ים). השניים נשאו ב-1926 הנישואין הבין-עדתיים, אשר נחשבו ליוצאי דופן בתקופה זו, נערכו כמובן בידי הרב הראשי הראי"ה קוק, ידידו של אב החתן רבי רחמים. כשנפתח ה'מכון למדעי היהדות' ב-1924 (עוד לפני הפתיחה הרשמית של האוניברסיטה העברית ב-ז' ניסן תרפ"ה, לפני כ100 שנים!) הצטרף עצ"ם ונמנה עם ראשוני התלמידים, הוא עשה חיל בלימודיו ולקח כל קורס שהמכון הציע. ב-1933 קיבל תואר מוסמך למדעי הרוח במקרא, תלמוד, ידיעת ארץ ישראל, שפה וספרות יוונית והיסטוריה של יוון ורומא. בעיקר התחבר לחוקר התלמוד פרופ' יעקב נחום אפשטיין שבו ראה את רבו המובהק, והיה מכנהו "מו"ר פרופסור י"נ אפשטיין זצ"ל". יחד עם ידידו פרופ' ש. אברמסון הגיה את ספרו הגדול של אפשטיין 'מבוא לנוסח המשנה' וערך את המפתחות שלו. וערך את ספריו: מכילתא דרשב"י, פרוש הגאונים לסד טהרות ועוד. את עבודת הדוקטורט על "מדרשי הלכה של התנאים בתלמוד הבבלי" סיים ב-1941. הוא לימד בבית הספר היסודי "דורש ציון", ב"סמינר למורות של המזרחי" (=מכללת אפרתה) וב"בית המדרש למורים העברי" (= המכללה לחינוך ע"ש דוד ילין). ב- 1964 מונה לפרופ' חבר בחוג למקרא של האוניברסיטה העברית. לאחר יציאתו לגמלאות בשנת 1972, לימד בנוסף גם בחוגים לתלמוד באוניברסיטת תל אביב ובאוניברסיטת בר-אילן. עצ"ם היה כותב מוכשר ופורה מחקריו מקיפים תחומים רבים במדעי היהדות: חקר המקרא, התלמוד, ארץ ישראל והספרות היוונית-יהודית. במיוחד בולטים ספריו רחבי ההיקף : "מפרשי המקרא, דרכיהם ושיטותיהם" (א/ (0.2)3 / 11); "מבואות לספרות התנאים" (ב / 0.1 / 25) "פרקי מבוא לספרות התלמוד" (ב / 0.1 / 25); פרק מבוא לספרות התלמוד (ב / 0.1 / 25). בנוסף תרגם לעברית ספרים מיוונית עתיקה ומפרסית; וכמובן חיבר את המילון הארמי-עברי לתלמוד בבלי הנמצא על שולחנם של רבים מאד מלומדי התלמוד.נעצ"ם חיבר וערך למעלה ממאה ספרים ומאמרים, סכום מפעלו העצום של עצ"ם ניתן לקרוא במאמרו של נח עמינח איש התורה והמדע: מפעלו המדעי של עזרא ציון מלמד. בנוסף לשקיעתו העצומה בתורה ובחכמה, מצא עצ"ם זמן גם לפעילות ציבורית, היה חבר ועד קהילת ירושלים, חבר המועה"ד, רבה של קהילת יהודי פרס ב'שכונת 'נחלת ציון' בנחלאות. ראש ישיבת 'שערי רחמים' שהקים אביו, וחבר האקדמיה ללשון העברית עד לפטירתו כזקן חברי האקדמיה.

בנו השני של רבי רחמים  הרב יעקב חיים מלמד-כהן (1909-1991) היה מחנך, מנהל בית-ספר ואיש ציבור ירושלמי, חבר הנהלת הסתדרות המזרחי, חבר ועד העדה הפרסית וחבר ועד העדה הספרדית בירושלים. הוא המשיך את דרכו של אביו כדרשן ובעל קורא בבית הכנסת 'שערי רחמים' והיה פעיל בעשרות ארגונים ומפעלים. בדומה לאביו חיבר פירוש על תהילים 'נאוה תהילה' שיצא לאור יחד עם פרושו של אביו עתרת רחמים. בנו הקרוי ע"ש אביו הוא ד"ר רחמים מלמד כהן ז"ל. הוא היה מורה ומחנך מוערך שליח המחלקה התורנית בהסתדרות הציונית בכמה ארצות ומרצה לחינוך וחינוך מיוחד בפרט. ב-1994 בהיותו כבן 57 בלבד חלה בטרשת ALS מחלה הגורמת לניוון שרירים ושיתוק ושתוחלת החיים ממנה היא 2-5 שנים. ד"ר מלמד האריך ימים וחי עוד כ-26 שנים, בשנים אלו שבהם היה גופו משותק לחלוטין, פרסם עשרים ספרים בענייני חינוך, פרשנות תנ"ך, זיכרונות, שירה, פרוזה וציור. אותם כתב וצייר באמצעות אפליקציה המופעלת בעזרת העיניים (האיבר היחידי בגופו שלא שותק). דמותו הפכה להשראה לאלפי אנשים בארץ ובעולם, וביניהם חולים במחלות שונות ובני משפחותיהם אותם חיזק בגישתו האופטימית והמאמינה על חשיבות החיים והיכולת לחיות ליצור ולתרום בכל מצב. על אודותיו, ספריו ויצירותיו כדאי להכנס לקרוא ולצפות באתר המיוחד: רחמים מלמד-כהן.

דומה כי את כוחותיו המיוחדים שאב ד"ר רחמים מלמד-כהן, גם מאבותיו הדגולים מולא רבי רחמים מלמד הכהן ואביו הרב יעקב חיים מלמד כהן. ואכן אחד הספרים שכתב ד"ר רחמים מלמד הוא הספר 'קוצ'ק' שהוא עיבוד יומנו של אביו הרב יעקב "הכוללים זיכרונות מתקופת המנדט וקום המדינה. תככים, אהבות, טיולים חינוך וציונות כרוכים זה בזה נכתבו בכישרון ובאהבה ע"י ד"ר רחמים מלמד בתשע"ד בעזרת "עיניו הטובות" הספר נתרם  לספריית הישיבה ע"י המחבר ד"ר רחמים ז"ל (מ / 9 / 89). ד"ר מלמד כתב גם אוטוביוגרפיה מעוררת ההשראה בשם רב המשמעויות 'כטוב בעיני' שנתרמה גם היא על ידי המחבר  לישיבה (מ / 9 / 98).

אני ממליץ לקרוא את שלשת ספרי הזיכרונות: 'מעשי רחמים' של מולא רחמים מלמד הכהן זצ"ל, 'קוצק' של בנו הרב יעקב חיים מלמד כהן ז"ל, ו'כטוב בעיני' של ד"ר רחמים מלמד כהן ז"ל  אחד לאחר השני ולקבל תמונה שלמה ומרתקת על גלגולי שלשה דורות של משפחה מפרס וירושלים הכוללים: גלות ותקומה, מסורת וקדמה, נחישות ותעוזה, שמחת חיים ואהבה אין קץ לתורה לעם ולארץ.

ולסיום סרטון קצר על "פרס של מעלה" מביקור שערך הרב ישראל מאיר גבאי ראש ארגון 'אהלי צדיקים' בפרס בתשע"א