היום ה' חשון הוא יום השנה העשירי לפטירתו של אדם זרטל ז"ל (להלן א"ז). א"ז נולד ב1936 בקיבוץ עין שמר אשר במועצה האזורית 'מנשה', הוריו היו ממקימי הקיבוץ ואביו משה זרטל (זילברטל) היה ממנהיגי השומר הצעיר בורשה ובארץ ישראל. א"ז למד כלכלה וחקלאות והיה פעיל בקיבוץ ובגיל 30 כבר היה מרכז המשק. במקביל שלח ידו בכתיבת סיפורים ותסריטים. ואף זכה בפרסים על כתיבתו. במלחמת ששת הימים הוא השתתף בקרבות כקצין בהנדסה קרבית – ולאחר המלחמה השתתף בשיחות העדות של לוחמים שכונסו בקובץ "שיח לוחמים". לקובץ הייתה אג'נדה מסוימת שבאה לבטא את קשיי הלוחמים מהצורך להרוג את האויבים ולכבוש שטחים מיושבים בערבים, מסיבה זו הושמטו הראיונות עם תלמידי מרכז-הרב שהשתתפו במלחמה וביטאו רוח אחרת לגמרי ורק ב2018 נוספו הראיונות במהדורה החדשה של הספר (נ / 4.32 / 060 – מכללה), אגב, אחד מהלוחמים תלמידי מרכז הרב שדבריהם מובאים בספר הוא הרב יואל בן נון שאיתו ניפגש שוב בהמשך הבלוג. לאחר המלחמה יצא א"ז לשליחות באפריקה ומיד עם פרוץ המלחמה חזר לישראל וסייע בניהול צליחת תעלת סואץ במבצע אבירי לב כקצין הנדסה בכיר, במהלך הקמת הגשרים נפצע קשה מפגז מצרי. הוא שהה כשנה בבית חולים, ונשאר נכה ומהלך בעזרת קביים שהפכו לחלק מדמותו. המלחמה והפציעה השפיעו עליו ל'חשב מסלול מחדש' והוא החליט ללמוד ארכאולוגיה ולהתחבר לשורשים של עם ישראל בארץ ישראל. ב1978 עוד כשהיה סטודנט הצטרף לסקר הארכאולוגי הגדול 'סקר הר מנשה' שבהמשך זכה להובילו, הוא טען שרק באמצעות הליכה ברגליים ניתן להכיר את השטח באמת ולא לפספס ממצאים חשובים, וכך במשך כ11 שנה צעד ברגליו בעזרת קביו בהרים ובוואדיות ורשם כל סימן לתילים וישובים עתיקים סימנים לחקלאות קבורה ועוד.
את כל הממצאים רשם א"ז בדקדקנות והוציא אותם בשישה כרכים הנקראים: סקר הר מנשה בשנים 1992-2016. החידוש החשוב של 'סקר הר מנשה' הוא מציאת ממצאים בשטח של מאות נקודות ישוב קטנות המתוארכות לתקופת ההתנחלות, וזרטל טען כי לאור ממצאיו מתחזקת תקפותו של הסיפור המקראי – יציאת מצרים, הנדודים במדבר, הכניסה לכנען דרך עבר הירדן היא תקופת ההתנחלות, התגבשות העם, והכיבוש הישראלי. בכך הציב עצמו א"ז כאחד הלוחמים התקיפים בגישה הארכאולוגית וההסטורית המצמצמת שטענה שספורי המקרא בנוגע לכיבוש וההתנחלות אינם תקפים הסטורית. במפעל חייו זה סגר א"ז מעגל כאשר בן קיבוץ עין-שמר אשר במועצה האזורית מנשה הכווללת רק את החלק ה'שפלתי' של חבל מנשה אשר ממערב לקו הירוק – העפיל בהר וכבש ברגליו את הר מנשה – אשר ממזרח לקו הירוק. במסגרת סקר זה זיהה א"ז את האתר 'אל אחוואט' בצפון מערב השומרון כ'חרושת הגויים' המקראית מקום מושבו של סיסרא שר צבא יבין. על השערה זו ועל מקורם של גויי הים הוציא את ספרו: סודו של סיסרא – מסע בעקבות גויי הים ושירת דבורה (נ / 1.1 / 289- מכללה)
אבל תגלית חייו של א"ז שאיתה הוא מזוהה יותר מכל היא כמובן המזבח בהר עיבל, במסגרת סקר הר מנשה הגיע זרטל להר עיבל שם גילה שרידי מבנה גדול קדום מאוד, הוא השיג תקציב לחפירה והחל לחפור – בתחילה העלה כל מיני השערות לגבי מהות המבנה ודחה את האפשרות שמדובר במזבח, אולם בהמשך החפירות חלה תפנית מעניינת , כפי שמספר א"ז בספר המיוחד שהקדיש לתגלית " עם נולד – מזבח הר עיבל וראשית ישראל" (נ / 1.1 / 306 – מכללה):
"אחר הצהריים, לאחר תום העבודה, ישבנו בחדר בצריף המדרשה. הקירות היו ערומים. ליד הדלת נידלדלה כתובת שנותרה מאיזה חג: "עוד ניטע כרמים בהרי שומרון". במדרשה דתית אין תולים תמונות על הקירות מחשש עינא בישא של רבנים קיצוניים. שתינו קפה והמשכנו לדון במהותו של המבנה בהר עיבל. היה זה יום רביעי, 15 באוקטובר, 1983.לאחר הדיון בזהות האפשרית בין המזבח במשכן למבנה של חורבת עיבל נטלתי נייר וציירתי סקיצה של המבנה, השמורה עימי עד היום. "במה" ממולאה ומרוצפת מלמעלה, ששתי חצרות מרוצפות לפניה. הבמה מוקפת בקיר סובב, ועולה אליה כבש כפול…היה זה ציור פשוט למדי, שתיאר את מה שכבר ידענו. אך כשראה אותו צבי קניגסברג, איש שבי שומרון ונאמן המשלחת, קפץ ממקומו כנשוך נחש. איני זוכר אדם שהחוויר כך בבת אחת, אחר־כך האדים -ואיבד את כושר הדיבור. בלי לומר כלום בהה כמה שניות בסקיצה על הנייר. אחר־כך רץ החוצה, נעלם, ולאחר דקות חזר במרוצה כשהוא נושא בידו ספר חום קטן: אחד משישה סדרי משנה – סדר קודשים, מסכת מידות.
זה הרגע לומר דבר או שניים על צבי קניגסברג. הכרתי אותו שנתיים קודם לכן, כשהיינו שקועים בסקר של בירת ממלכת ישראל שומרון. צבי הוא איש גבוה, צנום וממושקף. תנועותיו ודיבורו מהירים. תמיד רץ ונחפז לאן שהוא. היו לו בית ומשפחה ביישוב, אך את עיקר זמנו עשה בריצות בלתי פוסקות. למדרשה ולתלמידיה סיפק את התקציבים, הכספים, המזון – ושאר דברים שאין העולם יכול בלעדיהם. צבי "התאהב" מייד בעבודתנו ונצמד אלינו בחוזקה. להר עיבל הגיע בעונה השנייה ומאז לא נפרדו הדרכים: בכל שעה פנויה היה מופיע באתר ומצטרף לחופרים. מוחו היה הר געש של רעיונות. בלי הרף הרצה בפנינו בעיניים לוהטות. כשהיתה לו שעה פנויה אחר הצהריים היה מופיע, לבוש מכנסיים קצרים וסיגריה בידו, מתיישב ועוקב בעיניים מוקסמות אחר מיון החרסים. הוא גם נהג להיכנס לוויכוחים סוערים עם המתנדבים מהקיבוצים: על ההתנחלויות, על נצח עם ישראל, על ההיסטוריה. באותו יום, 15 באוקטובר, נכח גם הוא בדיונים הבלתי רשמיים; עתה חזר, חסר נשימה, עם המשנה בידו.
חלפו שנים מאז. עבר חלף הזמן, באו והלכו מאורעות, נעשתה היסטוריה. אבל את הרגע הזה לא ישכח מי שהיה שם. רגעים כאלה אינם חוזרים על עצמם. צבי חזר במרוצה עם ספר המשנה; שלושה או ארבעה בחורים בהו בו. הוא התיישב, נשם בכבדות ופתח את הספר בסדר קודשים. היה זה הפרק השלישי, העוסק בהלכות מזבח בבית המקדש השני בירושלים (במסכת מידות יש תיאור שלם של בית המקדש, הכולל את הפרטים הטכניים הקטנים ביותר).
הפרק השלישי נפתח כך…"המזבח היה שלושים ושתיים על שלושים ושתיים…" אבל לצד התיאור המילולי היה שרטוט מזבח העולה הגדול של הבית השני בירושלים, ששוחזר על־פי המשנה. להוציא כמה פרטים, היה השרטוט דומה לסקיצה שציירתי על הנייר כמה רגעים קודם לכן. המזבח במשנה היה רבוע (ולא מלבני כשלנו); למעלה במרכזו היה התפוח (ערימת האפר של הקורבנות) ובפינותיו – ארבע הקרנות. אל ראש המזבח הגדול עלה הכבש, רחב מזה שלנו. משני צדדיו של הכבש הגדול היו הכבשים הקטנים. שניהם עלו אל הסובב – היא המרפסת שהקיפה את המזבח.שני המבנים היו זהים: זהות ארכיטקטונית שנראתה במבט ראשון. הזהות הגדירה את המבנה בהר עיבל כמזבח והסבירה את החלקים שבילבלו אותנו: עתה ניתן לראות מהו סובב ומהו כבש כפול ומה ההיגיון שמאחורי כל העניין. היה רגע של שתיקה. הדמיון היה קרוב כל־כך שמשהו עמד בגרון היושבים בחדר. לאחר השתיקה פרצו צעקות: "היי" ו"הורא" ו"הידד". עמדנו על הרגליים, התחבקנו וצרחנו. חבורת גברים ונשים בבגדי עבודה יצאה מגדרה. לחלק מאיתנו עמדו דמעות בעיניים. היה קשה להבין את גודל הרגע. התיאור במשנה סגר את התמונה והסביר את כל העניין"
א"ז לא ציין באיזה הוצאה של המשנה היה אותו כרך חום של המשנה, אולם כל לומד משנה מבין מיד שהכוונה למשנה עם פירוש קהתי והרי העמוד עם תמונת המזבח מתוך משניות קהתי:
וממשיך א"ז ומספר, על ההתרגשות שאחזה במתיישבי שבי-שומרון והסביבה:
"בחוץ החלו להתקבץ אנשים. הם שמעו את הצעקות הבלתי רגילות באווירו של ערב הסתיו השקט. הם נכנסו אל החדר, שאלו קצת, לא הבינו. אחר כך הציצו בציורים – וראו את הדמיון. אנשי המדרשה והחופרים כאחד היו שותפים מלאים ללבטים, להיסוסים. כולם ליוו את החפירה בסקרנות ובשקיקה. עתה עברה ההתרגשות מאדם לאדם. הכול החלו לשוחח בהתרגשות וגם לצעוק. לעומד מן הצד היתה זו בוודאי תמונה מוזרה: משלחת ארכיאולוגית מדעית, רצינית וכבדת סבר בדרך כלל, יוצאת מגדרה, יורדת מן המסלול ופוצחת בקריאות הידד. כי מעבר לפתרון החידה המקומית – היה ברור שנתגלה דבר שסופו מי ישורנו. הרגשנו שקשה עוד להעריך את היבטי התגלית. שאנו עומדים על סף תקופה חדשה. אל המקום הזה הגענו בדי עמל, והיינו מוכנים אליו מבחינה נפשית. הרמזים על תגלית קרובה וחשובה – הלכו ונתרבו. התגלית גם לא ירדה כרעם ביום בהיר. להפך, היה זה מין קרשצ'נדו, שיאה של דרמה שנתפתחה לאיטה. הכול הוביל אל הרגע הזה בצריף, הבשיל והיה מוכן. ואולי גם זו היתה הסיבה לפורקן של הרגעים האלה. אם אכן נתגלה המזבח שמשה ציווה לבנות על הר עיבל; ואם מתאים המבנה לקטע חשוב במקרא, המתאר טקס מרכזי סביב המזבח, שבו ישראל "היה לעם" (דברים כז, ט) – כי אז מדובר במהפך: מהפך ביחס בין הארכיאולוגיה לחלקים הקדומים של המקרא. כבר באותו רגע, וביתר שאת אחר־כך, עברה בנו רגשה. היינו עוד רחוקים מהבנת כל המשמעויות הנובעות מכך, אך הלב עלה על גדותיו.
הלילה ההוא לא יישכח: ארוחת הערב והפעולות האחרות נתבטלו ואיש במחנה לא ישן. כל אנשי המקום – המתנדבים, הצוות, אנשי המדרשה, מתנחלים מהיישוב הגיעו דחופים אל החדר בצריף. במקום הצנוע הזה הצגנו את שני הציורים. לא היית צריך להיות איש מקצוע כדי להבין. הדמיון היה רב ואי־אפשר היה להתעלם ממנו. האנשים התבוננו בשקט, השוו, הסבו אלינו את עיניהם. מהבסיס הסמוך של חיל התותחנים שמעו כבר על התגלית. באו קצינים וחיילים, הסתכלו, לחצו ידיים. אחר כך טילפנו לאי־שם: בערב החלו להגיע מיישובים סמוכים. יצאו קבוצות קבוצות, הסתכלו לרגע, פתחו את התנ"ך. מחוץ לצריף ועל הדשא שמצפון לחדר האוכל של המדרשה הדליקו מדורה, ישבו בחבורות, התווכחו ואחר־כך שרו. את החנות הקטנה של היישוב פתחו לרווחה והביאו בקבוקי יין וכיבוד. סידרו על השולחנות כמו בחגיגה. דבר לא היה מאורגן בלילה הזה; לא פקודות ולא הנחיות. לקראת חצות התרבו הבאים: כמו הוליך עוף השמים את הקול. צריך להבין: רובם של האנשים הללו חיו ביישובי השומרון זה כמה שנים. התנאים היו קשים, חלוציים, ראשוניים. רובם גרו עם משפחותיהם הגדולות בקרוואנים צרים. האנשים הצעירים האלה התיישבו בשומרון מתוך רצון לשוב אל המקומות שבהם נוצר עם ישראל. עתה, כשנתגלה סימן ישיר לראשית העם, לא יכלו שלא לחגוג. להם כמו נתגשם חלום – ואני לא התכוונתי לזאת. ביקשתי רק לחפור את התנ"ך, ובלילה ההוא התבוננתי בהם בעיניים מורחבות. גם המתנדבים הנוצרים רקדו ושרו והתפללו. התברר שיש לתגלית משמעות רבה גם להם – אמריקנים ואוסטרלים ושוודים ועוד. הם אחזו את התנ"ך והתלהבותם היתה רבה. אפילו אנשי הקיבוצים, שחונכו על סוציאליזם ואחוות עמים, שגדלו על התנ"ך כאוסף של אגדות יפות ותיאוקרטיות – גם הם שמחו. כך עברו הערב והלילה של 15 באוקטובר 1983".
כפי שוודאי שמתם לב, למרות המעבר שעשה א"ז מספרות לארכאולוגיה – לא איבד את יכולת הכתיבה הספרותית שלו, ואכן הספר 'עם נולד' אף שעוסק ב'ממצא ארכיאולגי' כתוב ונקרא כספר מתח מרתק, ומומלץ לכל מי שמתעניין בהיסטוריה של עם ישראל. א"ז זיהה את הממצא כמזבח בהר עיבל שאותו בנה יהושע בן נון ככתוב בספר יהושע פרק ח. כששמע הרב יואל בן נון על התגלית, ביקר כמה פעמים באתר וחקר אותו לעומקו במאמר מקיף שכתב בשם "המבנה בהר עיבל וזיהויו כמזבח" ביסס י. בן נון את זיהוי המזבח כמזבח שבנה י. בן נון, וטיפל בכמה בעיות שמעורר זיהוי זה מבחינה הלכתית. א"ז בספרו הנ"ל מצטט בעמ' 175-180 את עיקרי המאמר הנ"ל ומסכם:"ניתוחו של בן-נון הוא מאלף: בעוברו על המקורות התלמודיים הואה בודק, אחד לאחד, באיזה מידה מתאימות ההלכות המאוחרות למזבח שלנו…" אגב, למי ששואל את עצמו שם המשפחה "בן-נון" נבחר ע"י אביו של ר' יואל חבר האקדמיה העברית ללשון ומיסד מכללת שאנן למורים – ד"ר יחיאל בן נון (1911-1983) כעברות לשם משפחתו הקודם 'פישר' (=דייג) עפ"י ההנחה הפילולוגית שגם פירוש שם אביו של הושע – 'נון' משמעותו דג כפי הידוע לנו מהארמית.
א"ז לא היה טיפוס של "תחת גפנו ותחת תאנתו" וסמוך לסיום עונות החפירות בהר עיבל, החל בפרויקט גדול נוסף והוא זיהוי וחפירה של "מתחמי הגלגלים", הוא גילה כי בבקעת הירדן ובמורדות המזרחיים של השומרון ישנם כ32 מתחמים מתקופת ההתנחלות בעלי צורת כף רגל. לאחר מחקר הוא הגיע למסקנה כי אלו אתרי פולחן ישראלים, וקישר אותם למקומות המכונים בתנ"ך 'גלגל' והסביר ששמם נובע מכך שהם בנויים משני עגולים (אליפסות) כצורה של כף רגל. ע"ס השוואות לתרבויות שכנות הוא הגיע למסקנה שהצורה הנ"ל באה לבטא באופן סמלי מקום מקודש שבו כביכול האל מניח את "כף רגלו", ובכך פירש פירוש/ חדש את הביטוי 'עליה לרגל' כעליה למתחם הבנוי בצורת 'רגל' – את מחקרו ורעיונתיו הספיק לכתוב כספר מרתק גם הוא בשם 'כפות רגלי האל – איך גילינו את הגלגלים בבקעת הירדן'. א"ז נפטר בה' חשון תשע"ה, ונקבר עם הקביים שבעזרתם צעד בא"י לארכה ולרחבה. את מחקרו בענין 'מתחמי הגלגלים' סיים ערך והוציא לאור תלמידו הארכאולוג שי בר בספר בשם: כפות רגלי האל – איך גילינו את הגלגלים בבקעת הירדן (נ / 1.1 / 370- מכללה)
ונסיים ב'אפילוג' שכתב א"ז בסיום הספר 'עם נולד' שדומני שמהווה סוג של סכום מפעל חייו – ומאפיינת את אישיותו המיוחדת והשורשית של אדם זרטל ז"ל:
"עשר שנים חלפו מאז עונת החפירות האחרונה. האתר בהר עיבל, שרבים יצאו נגדו בחריפות, לא נשכח מלב; יותר ויותר אנשים מכל הדתות והאמונות נוהרים אליו. יש כאן מין תחיה חדשה: שוב החלו לעלות אליו לרגל. זה המקום היחיד הקשור ישירות למשה ויהושע – מנהיגי האומה ויוצריה. זה המקום שישראל היה בו לעם ושם קם המונותיאיזם המשוכלל – אמונה באל אחד שיש עמה גם תורת מוסר חדשה. אירוניה קטנה של ההיסטוריה: מדובר כאן בתגלית הקשורה לדת ופולחן; ועם זאת מסר חשוב של המזבח הוא הצורך להיוהר מקנאות דתית, מדעית ואינטלקטואלית. קנאות כזו, מעודנת מאחרות אך לא פחות מסוכנת, מצויה לעיתים בהיכלי המדע והאקדמיה: לא פעם קשה לאנשי הרוח להכיר בעובדות הסותרות את דעותיהם. בעשר השנים שחלפו לא הפנימו חלק מהם את התגלית ולא השכילו עדיין להפוך אותה לנכס צאן ברזל של ראשית ישראל. ההכרה הזו הופכת במהירות לנחלתו של הקהל הרחב; ואפשר שגם כאן יתקיים הפסוק "מפי עוללים ויונקים יסדתי עוז". לא פעם קרה שההכרה האקדמית הגיעה זמן רב לאחר שהעניין כבר נתקבל על־ידי אחרים.
ראוי להזכיר גם מסר נוסף – היסטוריה עושים ברגליים. כאשר מדובר בתהליכים סבוכים, שאירעו לפני זמן רב כל־כך, אין די בלימוד הטקסטים והעמקה במקורות. הארכיאולוגיה והאתנוגרפיה המודרניות מספקות לנו אמצעי מחקר רבים, אבל בלי לימוד המרחב קשה ליצור תובנות חדשות. הטופוגרפיה, הנוף, נוהגי חיים עכשוויים, המים והקרקע – אלה יכולים לקרב אותנו מאוד אל מי שחי אז. כדי להיכנס לנפשם ולמחשבתם של אנשי תקופת המקרא ראוי ללכת במשעולים שהלכו בהם. זו שיטת האנתרופולוגיה המודרנית – מן הדין שהתפישה הזו תתקבל גם במקצוע שלנו. המסר נשאר – הבחירה הנצחית בין טוב ורע. על יצירת ישראל. איש לא זכר עוד מה שקרה בין עיבל לגריזים, אבל חלפו מאות ואלפי שנים. מקום המזבח נשכח, אך נשאר הסיפור מי ייתן והעבודה שהצגנו כאן תהיה תרומה צנועה לבחירתו של כל אחד ואחד"
ולבסוף בחרתי להביא בפניכם את הרצאתו המרתקת של זרטל בפני קבוצת "מתנחלים" במרכז הארצישראלי בשדמה. ההרצאה המרתקת עוסקת בקצרה בתולדות חייו ולאחמ"כ בתגלית המזבח בהר עיבל ובקצרה גם על תגליותיו האחרות. מעבר להרצאה המרתקת עצמה ניתן להתרשם מאופיו החם, חוש ההומור האהבה העצומה לתנ"ך ולארץ ישראל ולקשר האוהב שנוצר במשך השנים בין השמוצ'ניק בן החלוצים מקבוץ 'עין שמר' של הקיבוץ הארצי לבין ה'מתנחלים' מיהודה ושומרון. יהי"ר שיחסי הערכה וחיבה הדדים כאלו יאפיינו את מערכות היחסים בין הקבוצות השונות בחברה הישראלית. אכי"ר.