הרב איסר יהודה אונטרמן (1886-1976) (להלן: ה"א) נולד בעיר בריסק, ובילדותו למד אצל הדין והמו"ץ של העיר הרב שמחה זליג ריגר זצ"ל. הוא התפרסם כעילוי גדול והוזמן בהיותו כבן 12 להיות מהקבוצה המיסדת של ישבתו של הרב שלמה זלמן סנדר כהנא שפירא זצ"ל במאלטש. לאחר כחמש שנים עזב הרב כהנא-שפירא את הישיבה. ובמקומו הוזמן לכהן כרב העיירה וראש הישיבה  הרב שמעון שקאפ זצ"ל (1860-1939). ששימש לפני כן כר"מ בישיבת טלז. הר"א היה אז כבן 17 ונחשב לאחד מבכירי הישיבה. בתרצ"ו (1936) יצא לאור בוילנא "ספר היובל לכבוד רבנו שר התורה, זקן ראשי הישיבות, גדול מרביצי התורה בדורנו – מרן הגאון ר' שמעון יהודה הכהן שקאפ שליט"א". הוצאת ספר יובל לכבוד רב בכלל ובפרט בחייו – לא הייתה מקובלת בכלל באותם הימים, והגרש"ש הסכים לה רק בגלל שהבטיחו לו שבעזרת הספר ינסו לגייס כספים ל'קרן היובל' שתתמוך בישיבתו 'שערי  תורה' אשר בגרודנא. הספר נפתח במאמרו של הר"א 'תורה מחזרת על אכסניה שלה' – שבו הוא מספר זכרונות מתקופת לימודיו אצל הגרש"ש בישיבת מלטש, וכך הוא מתאר את ביקורו של הגרש"ש במלטש, לצורך הכרות עם תושביה ותלמידי הישיבה:

"בהשכמת בוקר אחד שלפני חג השבועות הרעים השמש בקולו: אל בית הכנסת", וכרגע נפוצה השמועה כי כולם יתפללו ותיקין וכל העירה תצא לקבל פני רבה החדש. המסירות התמימה של קבלת פנים זו הביאה את בעלי הרגש שבנו לידי דמעות. אנשים, נשים וטף, לרבות יונקי שדים על זרועות אמותיהן, יצאו הרחק מחוץ לעיר בצפיה גדולה לראות את הרב החדש. אחרי שהרב התודע אל הבע"ב נכנסנו אנו למעונו והר"מ התוודע אל התלמידים. כדאי להעיר, כי במאלטש היו רגילים בכלל לבקר את "ההבנה הטלזאית", ויש שהשמיעו דברי חדודין על פרוד המושגים לדק מן הדק" רוצה לרשום איך שחדושי רבנו השפיעו על הבחורים לטובה, עד שהחליטו כי אין דרך זו חדישה" (קראו לזה בלשון הרידב"ז: כימיה"…), ומפני זה אני רוצה לרשום איך שחידושי רבנו השפיעו על הבחורים לטובה, עד שהחליטו כי אין דרך זו "חדישה" כל כך…"

לאחר כארבעה חודשים, הגיע הגרש"ש להתיישב סופית בעירה, ולעמוד בראשות הישיבה:

"לפני רה"ש תרס"ד הופיע הגר"ש עם כל משפחתו לשכון כבוד במאלטש וכל הקהילה קבלה את פניהם בצהלה וברב כבוד, והפעם בצרוף כלי זמר. כשהביע הרב רעיונות דרוש ודברי תורה הזכיר תיכף את החלטתו להחל ביסוד הישיבה. הוסכם כי לע"ע לא ימנו לא משגיח ולא מנהל, לא סופר ולא מזכיר, ויטילו את אחריותם של סדרי הישיבה, גם בלמוד וגם בהנהגה, על הבחורים עצמם. בראשית החורף נתאספו בחורים חשובים מישיבות שונות וגם אחדים מאלה שעברו ממאלטש לקריניק, וכשבא הגר"ש לביהמ"ד להגיד את השיעור הראשון היה מעוטר בתפילין ומצב הרוח היה מרומם. כולנו חשנו כי דבר גדול הולך ונוצר ברגע זה, ובטוחים היינו כי הישיבה הזאת תהיה בעלת יתרונות רבים בכל הפרטים. התחילו במסכת נדרים, ושמור בזכרוני הרושם שנתקבל מהשעור הראשון שהגיד הגר"ש על התחלת המסכת. כשפירש את דברי הר"ן שם אי שבועה בעיא שם או לאו, ושיטת רבנו תם בזה, העיר הערה פשוטה, שעשתה על התלמידים רושם נמרץ מאד והיתה לשיחה בפי כולם…"

בערב נקראו הבחורים הגדולים אל רבם להתישב על דבר פרטים שונים בנוגע לסדרי הישיבה.

"הגר"ש פתח בלשון זה: מצינו בתוה"ק כי כשבא הקב"ה לברא את האדם נמלך במלאכים ואמר להם: נעשה אדם וגו'". אולם, כנראה, היה כל זה רק בטרם שנברא האדם, אבל אחר כך, כשנשלמה הבריאה כולה, לא מצינו עוד בשום מקום לשון המלכה אצל הבורא, והוא לעולם שליט יחיד בעולמו. נראה, אפוא, מזה כי רק בטרם שכלו מעשה בראשית אפשר היה להתחשב עם חוות דעתם של נבראים נאצלים כמלאכים, מפני שהיו אז טהורים מכל סיג של פניה, אבל אחר כך גם בקדושיו לא יאמין", כי יש אשר גם הם משקיפים על הכל מצד איזה יחס עצמי שלהם. הרמז היה מחוכם וקלע אל המטרה וחריפים היינו למדי להבינו. הכונה היתה כי רק עכשו, בטרם שנקבעו סדרי הישיבה והכל היה במצב ההתהוות, מתישב הוא עם התלמידים ומתיעץ אתם על כל דבר, אבל לא אחר כך. אולם, האמת נתנה להאמר, כי רגיל היה הגר"ש להתישב אתנו בכל משך הזמן בשאלות הנוגעות לעניני הישיבה בחומר וברוח".

בזכרונותיו שילב הר"א גם את דברי התורה  שהשמיע הגרש"ש בהזדמנויות השונות ודברי הערכה על שיטת לימודו. הר"א הפך לתלמידו המובהק והקרוב של הגרש"ש והשפעתו הגדולה עליו ניכרת בשיטת לימודו שלו.  לימים כשכתב הסופר: אהרן סורסקי את הספר: רבי שמעון ותורתו (מ / 7 / 15) על הגרש"ש, הוא "שכח" להזכיר את הר"א, כמו ש"שכח" להזכיר את תלמידו הגדול של הגרש"ש מתקופת טלז – הרב משה אביגדור עמיאל, כנראה שניהם נשכחו מאותה סיבה שהיא 'ציונותם' וחברותם ב'מזרחי' של שני תלמידים גדולים אלה. ראוי לציין כי בביוגרפיה החדשה והמקיפה על הגרש"ש 'תורה יבקשו מפיהו' שכתב הרב חיים שלמה רוזנטל – תוקן העיוות ושניהם מוזכרים בכבוד.

לאחר חתונתו למדד הר"א בכולל של ישיבת וולוז'ין המתחדשת והוסמך לרבנות. הוא כיהן ברבנות של כמה עיירות בליטא ועמד בראשות ישיבה בוישנובה. בתקופה זו הצטרף לתנועת המזרחי והשתתף באופן פעיל בוועידותיה. בוועידת המזרחי השלישית בפולין, נשא נאום נגד תוכנית אוגנדה, שבו אמר:

"אינני גורס ציונות המבוססת על שלילת העוני והלחץ שבחיי הגלות, שכן ציונות כזו עלולה להוליד תוכנית נפל כהקמת מדינה יהודית באוגנדה. הציונות "זקוקה לנשמה", ליסוד רוחני איתן המושתת על מורשת דורות".

ב1923 השפיע הגרח"ע גרודנסקי זצ"ל – על הר"א לקבל על עצמו את הרבנות בעיר ליברפול אשר באנגליה. למרות פערי השפה והתרבות התאקלם הר"א בצורה מלאה. הוא השקיע את כל כולו בחיזוק הקהילה ומצבה הרוחני. הוא הקים ארגון גג של הקהילות באנגליה, חיזק את הישיבה המקומית כשהביא תלמידים מגרמניה ומזרח ארופה ללמוד בה, ובעיקר ניסה והצליח להגיע לליבם של הנוער והילדים ולחזק את זהותם היהודית והדתית. באותו מאמר שכתב ב'ספר היובל' לגרש"ש כאשר כיהן כרבה של ליברפול, הוא הוסיף את הדברים הבאים:

"צו השעה של עכשיו הוא זה שהורו לנו רבותינו אנשי כנסת הגדולה: והעמידו תלמידים הרבה". מתלמידי התורה יהי' גם יתד וגם פנה לכל עניני האומה, ומפלגות והסתדרויות לא תועילינה לנו אם התורה משתכחת ח"ו. והנה ענני הבערות מתרבים גם בזמננו, אלפי ילדים גדלים לצערנו ללא תורה, ומספרם של הללו שלא נחשף לפניהם אור תורתנו שבע"פ – גדול מאד. ביהדות המערבית יש שהכירו כבר את אמתיותו של יסוד זה. כשקול תורה נדם בבתי מדרשות, אז (גם בלי זרמים שליליים של הרס וכפירה) ממילא נתרוקנו בתי הכנסיות המפוארים, החיים היהודיים שנו צורתם וכמעט שההתבוללות הציפה את הכל. ומאז נתחדשה ההתעוררות שמה לחזק למוד תשב"ר, להרביץ תורה שבע"פ ולהעמיד ת"ח בראשי קהלות, – נשתנה המצב הרבה ויש תקוה לאחריתם. אמת הבנין שבמערב צריכה לשמש עכשיו גם במזרח: לבקש בכל לב את קרבתו של הדור הצעיר, בכל ההתאמצות ממש ועל ידי כל האמצעים האפשריים. שמאל וימין מקרבים כאחד! זה אפשר כשמשקיפים על הצעירים במבט של חמלה, כאב על בנו אהובו, ומסירים כל קטרוג וטרוניא"

הר"א שימש 22 שנים כרבה של ליברפול, בשנים אלו התעצבה דמותו כת"ח ומנהיג. היודע לעמוד בתקיפות על ההלכה המסורה ועם זאת להיות קשוב ליהודים המודרנים ולצרכיהם. להכיר היטב את העולם היהודי בחו"ל ובמערב ולהאמין ולדחוף לעליה לארץ ישראל ולציונות. השפה האנגלית שרכש באותם הימים וה'גינונים האנגלים' סייעו לו רבות בהמשך דרכו.

בתש"ה (1945) נפטר רבה של תל אביב – הרב משה אביגדור עמיאל זצ"ל (שעליו כתבתי את הרשומה: הרב משה אביגדור עמיאל זצ"ל – שמונים שנים לפטירתו). הר"א היה מועמד טבעי להחליפו – שניהם היו ת"ח גדולים שגדלו במזרח ארופה וישיבותיה, שניהם היו תלמידי הגרש"ש שקאפ, שניהם כיהנו ברבנות בליטא ולאחמ"כ עברו למערב ארופה, שניהם התרכזו בחינוך היהודי ושניהם היו ציונים ואנשי 'מזרחי' פעילים. מול הר"א התמודדו הרב שמואל יו"ט הלוי ברוט זצ"ל (1885-1963) והרב הצעיר שלמה גורנצ'יק (=גורן) זצ"ל. בהתמודדות המעניינת זכה הר"אה ב18 קולות, הרב ברוט ב10 קולות, והרב גורן אף לא בקול אחד, והרב אונטרמן נבחר לרבה הראשי של תל אביב. גם בת"א הנהיג הר"א את רבנותו ברמה. בנוסף לענייני העיר השוטפים, הקים כולל לדינות בשם 'שבט מחוקק' ובית דין לעניני עגונות, כיהן בבית הדין הרבני הגדול וכחבר במועצת הרבנות הראשית. אך למרות טרדותיו הרבות 'לא פסיק פומיה מגירסא' בסוגיות הש"ס בעיון ובתשט"ו הוציא את ספרו: שבט מיהודה, הכולל: ארבעה שערים בירורי סוגיות חקרי הלכה וחדושי תורה בענינים שונים (פקוח נפשות, נדרים ושבועות, עדות והוכחות, גיטין וקדושין, זיקת יבמין ופסולי קהל) (ג / 6 / 255).

ב1959 נפטר רבה הראשי של מדינת ישראל הרב הרצוג זצ"ל – מסיבות שונות נדחתה בחירת מחליפו עד ל1964, הפעם התמודדו על המשרה רק הרב אונטרמן והרב גורן (הרב ברוט נפטר שנה לפני"כ) בשלב זה הרב גורן כבר היה דמות מוכרת כרה"ר לצה"ל – והתמודדות הייתה צמודה. הרב גורן קיבל 57 קולות והרב אונטרמן 60 קולות, והר"א התמנה לרב הראשי לישראל – גם הפעם היה משהו סמלי בכך שרבה של ליברפול האנגלית החליף ברבנות הראשית לישראל את רבה של דבלין אשר באירלנד – וכך בדומה לרב הרצוג שחבש לראשו את כובע ה'צילינדר' האנגלי המכובד, גם הר"א המשיך במסורת וחבש צילינדר לראשו. ארבע שנים לאחמ"כ נבחר הרב גורן לרבה של תל אביב – תפקיד שאותו מילא בפועל בין השנים 1971-1973.

כלמדן ופוסק השיב הר"א תשובות הלכתיות בכל שאלות השעה לשואלים מהארץ ומרחבי העולם. שחלקם התפרסמו בשעתם בקבצים שונים. הוא נסע לביקורים בחו"ל לבקר ולחזק את יהודי התפוצות. במיוחד נודע ביקורו בארה"ב בתשכ"ו שם ביקר בין השאר בישיבה אוניברסיטה שם מסר שיעור בפני תלמידי הישיבה, כך הציגו מרן הגרי"ד בפני תלמידיו כ"כהן הגדול שלנו" והסביר "יש רבנים שהם מוכתרים בכתר תורה בלבד, רבה של ישראל – כל הכתרים על ראשו: כתר תורה, כתר גדולה, כתר משיחה, והוא גם "מרובה בגדים" מסע זה ואחרים מתוארים יפה בפרקי התולדות של הרב אונטרמן, שחיבר ד"ר יצחק אלפסי ונדפסו בספר 'שבט מיהודה – תולדות, פרקי הלכה והגות' (מ / 8 / 110).

עם שחרור ירושלים במלחמת ששת הימים, פסק הרב אונטרמן שיש לעשות את יום ירושלים ליום חג בדומה לחנוכה, ויש לומר בו הלל בברכה מפני שנתקימה בו גאולה של ממות לחיים, בניגוד ליום העצמאות שבו פסק שיש לומר הלל בלא ברכה על הגאוה של משיעבוד לחרות. ישעיהו יחיאלי ממחזור א' של ישיבת הר עציון מספר כי בתשכ"ט רצה הרב אונטרמן לבקר ביום ירושלים בישיבה שהייתה אז בכפר עציון, אולם תלמידי הישיבה היו ביום ירושלים בתפילה וסיורים בירושלים ולכן נפגשו עם הרב אונטרמן במשרדו ב'היכל שלמה', ובהזדמנות אחרת הוא ביקר בישיבה.

בכנס השנתי לתושבע"פ שהתקיים במוסד הרב קוק בחודש אב תש"ל הרצה הר"א בישיבת הפתיחה על 'הלכות גירות ודרך ביצוען' באותם הימים עמדה בשער עליה גדולה מברית המועצות, והר"א חשב שעל הרבנות להיערך לכך, (דבריו נדפסו בקובץ תושבע"פ י"ג (פ / 6 / 20)) וכך אמר:

"מכיון שהזכרתי את יהודי רוסיה מוצא אני את עצמי מחוייב לומר, כי חלילה לנו להתייאש מהיהודים שם בנוגע לשמירת היהדות. יש יסוד להאמין כי כשנחיה ונזכה להביאם לכאן נוכל, בעז"ה, להשפיע עליהם, לקרבם יותר ויותר לאמונה שלימה ותקיפה בהקב"ה ובתורתו הנצחית, עד שמאלה יהיו במשך הזמן גם מחזיקים ומגינים של עיקרי היהדות הנאמנה נגד זרמי הכפירה ותנועות של פורקי עול. תקוה גדולה זו מבוססת על ההגיון הבריא ועל ידיעה נכונה במאורעות ההיסטוריים שלנו, וכדאי להאריך קצת בהשקפתי זאת, המשמשת נקודת דחיפה בנוגע לגיורם של המעורבים במשפחות יהודיות שבין העולים.השכל מחייב כי אלה העולים, ששמעו כבר הרבה נאומים תיאורטיים ולהג מכל סוגי הדברנים הקומוניסטיים על שלילת האמונה בכוח עליון ובתורה ומסורת וכי האושר יבוא לאנושות באחווה ושלום שהקומוניזם יביא; ויחד עם זאת ראו בעליל את גודל האכזריות שלהם ואת האנוכיות הגסה, שעוקרת כל רגש של ידידות ושל אהבת הזולת, עד שראשי המדינה שלהם הוציאו להורג את מיטב חבריהם בתנועה מפני חשש התחרות בעתיד אלה מרגישים את הזיוף והשקר שבתנועה זו. והנה חכמינו אמרו לנו כלל גדול: כל הכופר בעבודה זרה כאילו מודה בכל התורה כולה. לאמר, הוא כבר קרוב לדרך הנכונה ובלי ספק יכיר את קדושת התורה, לאחר שנוכח באפסותן של מיני עבודה זרה. ולכן היהודים שיבואו אלינו, אחרי סבלם הממושך שם, וגם אלה הנכרים שנתערבו במשפחותיהם והיו שותפים לסבל ולקבל השמצות, כשיתגיירו יכירו וידעו להבין אמתת דת קדשנו ואת המוסר הטהור והמזהיר שביהדות. אכן, לא על הגיון והשערת השכל בלבד מבוססת תקוותנו באחינו וגם באלה הנכרים הנלווים עליהם כי גם דוגמאות מההיסטוריה הנפלאה של עם ישראל מאשרים תקוותנו זו"

באותה ישיבת פתיחה של הכנס לתושבע"פ הרצה גם אורח מארה"ב הלא הוא מורנו הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל שנשא משא על: גירות: לידה ומשפט, (שהתפרסמה לימים גם בספר: מוסר אביב). נמצא כי ארבע שנים לאחר שהגרי"ד ארח את הר"א בישיבה אוניברסיטה בניו יורק, ישבו והרצו הר"א וחתנו של הגרי"ד יחדיו בכנס בירושלים. אגב, ביום השלישי של הכנס נסעו כל משתתפי הכנס לסיור לימודי בגוש עציון. בסיור בקרו בכפר עציון ושמעו הרצאה מפי חנן פורת על המקום ועל הקרבות בגוש בתש"ח. לאחמ"כ עברו הקהל לאולם חדר האוכל של ישיבת הר עציון שעברה לאלון שבות כחודשים לפני כן ושמעו שם שיעור מפי הרב ד"ר זאב בנדיקט על מלחמת מנע בהלכה. ככל הנראה הרא"ל לא השתתף בסיור הנ"ל מפני שהוא הכיר כבר את הגוש ואת הישיבה משלשה שיעורים שמסר באותו 'זמן קיץ' בישיבה לצורך בדיקת התאמתו לתפקיד ראש הישיבה.

בתקופת כהונתו כרב ראשי נשאל הר"א שאלות אקטואליות רבות, ובסוגיות מסוימות היה הפוסק הראשון שנדרש להן. מפורסמות במיוחד תשובותיו לגבי השתלת איברים מן המת שבהם קבע כי אין בעיית הנאה מן המת או ניוול המת בלקיחת אברים מהמת, אולם אסר את ההשתלות בזמנו בגלל הצורך לקבוע בוודאות את מותו של התורם ובגלל אחוזי ההצלחה הנמוכים אצל הנתרמים, (ובמקרה של ניתוח לב גם מפני שבאותה שעה שבין ניתוק הלב ה'ישן' לבין חיבור ה'לב החדש' יש לראות את האדם כמת וממילא כאילו הרגו אותו). מכיוון שעיקר הנימוק לאסור היה הקושי בקביעת רגע המות ואחוזי ההצלחה הנמוכים הסתמכה לימים הרבנות הראשית על דבריו בהתירה השתלות לב כאשר היכולת לקביעת המוות ואחוזי ההצלחה של ניתוחי הלב השתפרו.

הר"א נשאל לגבי מי שהורגל להתפלל ב'הברה ספרדית' ומגיע לביכנ"ס שמתפללים בו בהברה אשכנזית, האם הוא יכול לעבור לפני התיבה או לקרוא בתורה בהברה שהורגל בה, והשיב: "ראיתי בספרים הנ"ל המצטטים דברי רבנו בחיי, הקורא תגר על ההברה הספרדית, אבל בעניינים כאלה אין שום הכרעה. כל אחד מצדד בהברה שהורגל בה, וברור שגאוני עולם ומאורי הדורות דיברו והתפללו וקראו בתורה בהברה זו ואין לזלזל בה. וכדאי להזכיר מה ששמעתי בוולוז'ין כי הגאון ר' איצלה וולוז'ינר היה רגיל לקרוא את "שמע" אחרי התפילה בהברה הספרדית, מפני שחשש כי היא ההברה הנכונה והחמיר על עצמו בענין דאורייתא. סוף דבר, הדרך הנאותה היא לא לכפות על זה שמתפלל תמיד בהברה אחת, לשנות את מנהגו והרגלו, גם אם רוב הציבור רגיל בהברה אחרת. אכן החזן הקבוע, וכן הקורא בתורה בקביעות, צריך להיות זה שקורא כדרישת רוב הציבור. אבל יחיד המתפלל או קורא בתורה באקראי יעשה כמו שהורגל, בלי מוחה ומעכב.דבר דומה זה נהוג הי' כבר בקהילות ישראל בגולה. כי השנוי שיש בין המבטא שבמדינת פולין לזה שבמדינת ליטא, הוא כמעט כזה שבין האשכנזי לספרדי. ואמנם בתחילה היו מקפידים בכל מקום שיתנהגו רק כמו שנהוג אצלם. אבל כשנתרבו אנשים שבאו ממדינה למדינה, חדלו להקפיד על כך וכל אחד התפלל כהרגלו, אלא שהחזן הקבוע שמר על מה שנהוג במקום. אין ספק כי בסופו של דבר תשלוט ההברה הספרדית בכל מקום, וכשיגדלו הנערים הלומדים בבתי ספר שלנו, ומספרם רב ב"ה (כן ירבו!), תתקבל הברה זו על כל המקומות בהחלט. ברם לעת עתה צריכים לבלי להקפיד בדבר ודרך זו תוביל לשלום ואחדות באומה. העיקר שצריכים לשים לב בתפילה, כי יכוונו את לבם לאביהם שבשמים, ובקריאת התורה שישמעו בשקט ובכוונה כל מלה ומלה ולמנוע כל קפידא בנוגע להברה – עד שיבוא גואל צדק וילכד את כל חלקי האומה לחטיבה אחת שלמה של עם סגולה וגוי קדוש בימינו בקרוב"

בתשל"ג נערכו שוב בחירות לרבנות הראשית והפעם התמודדו בשלישית הרב אונטרמן – שהיה אז כבן 87 וחפץ להמשיך לקדנציה נוספת ומולו התמודד בפעם השלישית הרב גורן שהיה אז רבה של תל אביב, בפעם הזאת ניצח הרב גורן. כשלש שנים לאחמ"כ בכ"ד שבט תשל"ו (1976) נפטר הרב אונטרמן זקן ושבע ימים ומעשים (כבן 90). מורשתו הספרותית הגדולה, הן זאת שפורסמה בעשרות קבצים תורנים והן זו שהייתה עדין בכתב יד – לוקטה ונערכה ע"י ד"ר איתמר ורהפטיג ואחרים, ויצאה לאור בכארבעת כרכי 'שבט מיהודה' המכילים עיונים בסוגיות הש"ס, תשובות בהלכה, ודברי הגות ונאומים. דומה שתורתו ומשנתו עדין מונחים בקרן זווית – ללומדים ולחוקרים שידלו ממנה פנינים – בכל זאת לא כל יום מתהלכים בינינו כאלה גדולים. כדאי להאזין