(הגן הבוטני הלאומי בפדובה)
ביום רביעי שעבר כ"ו אייר מלאו מאתיים ושמונים שנים לפטירתו של אחד ומיוחד מגדולי ישראל שאף שבחייו סבל רבות ממחלוקות, החרמות ורדיפות, קשה להפריז בהשפעת משנתו על כל חוגי היהדות השפעה שרק הולכת וגדלה.
רבי משה חיים לוצאטו (רמח"ל) נולד ב1707 בעיר פדובה שבצפון איטליה. צאצא למשפחת לוצאטו המעטירה. כבר בילדותו נכרו כשרונותיו הגדולים והוריו שכרו עבורו את הרב יצחק קנטריני ללמדו עברית, דקדוק שירה ולוגיקה. לאחר מכן עבר רמח"ל ללמוד עם קבוצת בחורים בישיבת רבה של פדובה רבי ישעיה באסאן ממנו למד תלמוד ופוסקים וקבלה וראה בו את רבו המובהק. רמח"ל התגלה כגאון וכבור סוד שאינו מאבד טיפה, ובגיל 14 כבר שלט בכל התלמוד הבבלי, ספר הזהר וכתבי האר"י.
כשהיה בן 15 עזב הרב באסאן את פדובה. ורמח"ל הצטרף לחבורה של חסידים בפדובה שנקראה "מבקשי השם" שעסקו בלימוד תלמוד אליבא דהילכתא ולימוד קבלה. שם התחבר לרבי משה דוד וואלי (הרמ"ד) שלימים הפך לתלמיד חבר שלו. כשהיה רמח"ל כבן עשרים, זכה להתגלות של מגיד כפי שסיפר בעצמו:
"אך הצעת המעשה בקיצור. ביום ראש חודש סיון התפ"ז, בהיותי מייחד יחוד אחד, נרדמתי ובהקיצי שמעתי קול אומר: "לגלאה נחיתנא רזין טמירין דמלכא קדישא" [ירדתי לגלות לך סודות נעלמים של המלך הקדוש]. ומעט עמדתי מרעיד, ואחר נתחזקתי. והקול לא פסק, ואמר סוד מה שאמר. ביום הב' בשעה ההיא השתדלתי להיות לבדי בחדר, וחזר הקול ואמר סוד אחר. עד שאחר כך ביום אחד גלה לי שהוא מגיד שלוח מן השמים", ומסר לי יחודים פרטים לכוין בכל יום, ואז יבוא. ואני לא רואה אותו, אלא שומע קולו מדבר מתוך פי. ואחר כך נתן לי רשות לשאול גם כן. ואחר כך כמשלש חדשים, נתן לי תיקונים פרטים לעשות בכל יום, כדי שאזכה לגילוי אליהו ז"ל. ואז ציוה לי לחבר ספר על קהלת, שהוא היה מפרש לי הסוד של הפסוקים כל אחד. ואחר כך בא אליהו, ואמר סודות מה שאמר. והוא אמר שעתה יבוא מטטרון שרא רבא. ובבואו ידעתי שהוא הוא, מפני דברי אליהו שאמר לי. ומאז והלאה הכרתים, כל אחד בפני עצמו. וגם יש נשמות מתגלות, שאיני יודע שמם. ובכתבי החידושים אשר אומרים, אכתוב היום האחד אתי. וכל הדברים האלה בנפלי על פני אני עושהל". ורואה את הנשמות האלה הקדושות, כמתוך חלום ממש בצורת אדם." (אגרות הרמח"ל סי' טו, ג' חנוכה הת"ץ)
ב1728 נחנך ארון קודש מפואר בבית הכנסת הספרדי בפדובה, לכבוד הארוע הוציאה הקהילה קונטרס קטן בשם: חנוכת הארון המכיל "שירים וזמירות אשר חיבר הבחור המשכיל נבון וחכם כמהח"ר משה חיים לוצאטו נר"ו לשיר בבית הכנסת קהל קדוש ספרדים בפאדובה ביום הקים הארון הקודש" אותו 'בחור משכיל ונבון' הוא כמובן לא פחות מאשר אחד ממתפללי בית הכנסת: רבי משה חיים לוצאטו – הרמח"ל שהיה אז בן 21 ועדין לא נשוי. הוא חיבר לכבוד האירוע טקס הבנוי על שבע הקפות שבכל אחת מהם שיר בסגנון של מזמורי תהילים חדשים. מהקונטרס הנ"ל נשארו עותקים בודדים בעולם, וכאשר נחנך הארון מחדש לאחר שהועבר ל'היכל שלמה' ב1958. הוציאה הנהלת היכל שלמה הוצאת צילום של הקונטרס הנדיר הנ"ל בגודל המוקטן שיצא במקורו (12.5 / 9 ס"מ) על מנת שיקל על המשתתפים בטקס להחזיקו בידיהם בשעת ההקפות. גם הקונטרס המצולם נדיר מאוד. וכמובן שעותק אחד שלו נמצא בספריתנו (ז / 9.3 / 11 – חדר אמסטרדם) ואתם מוזמנים לבוא לראותו ולמשמשו. העותק שלנו נתרם לישיבה מעיזבונו של פרופ' יהודה אליצור שהשתתף בחנוכת בית הכנסת 'רננים' וקיבל כשאר המשתתפים עותק מהוצאה ייחודית זאת. להרחבה על בית הכנסת רננים וארון הקודש ראו בספרו של בוגר הישיבה וחוקר בתי הכנסת ד"ר ראובן גפני – מקדש מעט – בתי כנסת מוכרים ונסתרים בירושלים (נ / 6.3 / 65).
אני מצרף סריקה של גוף הקונטרס, וצילום תרגום של מכתב מרתק ומרגש שכתב ראש קהל פאדובה, אל רב החובל של האוניה הישראלית 'דורית' שהובילה את הארגזים שבהם חלקי ארון הקודש והבמה המפורקים לארץ ישראל. שימו לב לשמו המעניין של ראש הקהל…
באותם הימים ניסה רמח"ל את כוחו גם בשדה המחזאות – וחיבר את המחזה מעשה שמשון (ת / 3.1 / 033 – מכללה) שנשאר ספון בכת"י שנים רבות, ונמצא וי"ל בתרפ"ז ע"י הסופר שמעון גינצבורג.
בסוף שנת ת"צ (1730) התמנה רמח"ל לעמוד בראש חבורת 'מבקשי השם', החבורה מנתה אז כעשרה ת"ח והם חתמו על כתב התקשרות שבו התחייבו ללימוד רציף ביום ובלילה במשמרות, והכל לשם שמים:
"לעבוד עבודתם לפני ה' באמת ובתמים ובאהבה שלמה בלא שום ציפוי שכר לעצמם כלל ועיקר, כי אם לתיקון השכינה הקדושה ולתיקון כלל ישראל, וכל שכר מצוותיהם ומעשיהם הטובים נתנו במתנה לכללות כל ישראל ולגמול חסד עם השכינה הקדושה ולעשות נחת רוח ליוצרם"
בין החברים היו כמה שהיו סטודנטים לרפואה באוניברסיטת פדובה ואחד מהם היה ר' יקותיאל גורדון מווילנה, הוא הוקסם מאישיותו ומתורתו של הרמח"ל וכתב מכתב לרבי מרדכי יפה מווינה שבה סיפר בהתלהבות על ה'מגיד' שנתגלה לרמח"ל ועל גדלותו ומעלתו. הרב יפה לא כ"כ התרשם, והוא חשש שאולי מתפתחת כאן תנועה חדשה של משיח שקר, והוא הוא העביר את מכתבו של גורדון לרבני ונציה וביקש את חוות דעתם על הרמח"ל, וכך הם ענו לו:
"באמת ובתמים יאמין מעכ"ת כי בקראנו שנים שלשה דלתות מהאגרת הנז' יצא לבנו וחרדנו איש אל אחיו לאמר: מה זאת עשה האלדים לנו ? הנאמין בו כי ישיב זרענו אל החכמה הקדומה העליונה הנפלאה מעיני כל חי בהשפעתו והארתו, או דילמא נניחנו בכלל המעכבים עקבות משיחא בחוצפה ישגה עליו ומלכותא בלא תגא טרוף טרף וכל דבריו ודרכיו הכל המה מעשה תעתועים בעת פקודתם ילכדו וספקא דאוריתא לחומרא נקטינן, אשר ע"כ בתחילה עלה במחשבה לקרוא לו לשמוע מה בפיו כאשר עשו קדמונינו בעניינים הדומים לאלו. אכן בזכרנו את ציון 22 מעכ"ת שהוא רבו מובהק וכאב את בן ירצהו ולו שם ביודעים בנסתרות לה' אלדינו, ועל ידו נדע הדבר בהצנע לכת ולא יתפרסם אצל עמי הארץ המלעיגים דברים כאלה, וקרוב הדבר שיתגלו הדברים לנכרים באים בשערינו אלה להתגולל עלינו ולהתנפל עלינו ולהבאיש את ריחנו בעיניהם, גמרנו בדעתנו ואמרנו אל לבנו: נלכה נא עד הרואה ונגידה לו את כל הקורות ונשמעה מה בפיו גם הוא לעמוד על בוריין של דברים, לבלתי הכשל בדבר גדול כזה ולהשיב כהלכה לשואל בענין לכלות הפשע ולהתם חטאת החלול השם. נא-לשון בקשה: ימחול מעכ"ת על הטרדה ויקבל עליו לחפש בחפוש אחר חפוש להשיג האמת במה שהוא אמת ולגלות אזננו ולהודיענו מה הוא הטוב והישר לעשות בענין הזה, כי מעכ"ת חכם כמלאך האלדים לדעת את אשר יעשה בטוב טעם ודעת".
רבני ונציה פנו לרבו של רמח"ל – הרב באסאן, בתשובתו אליהם הוא מתאר את זמן ישיבתו של רמח"ל בישיבתו ואת גדולתו: "מעט מזער לא כביר, מלין אחביר, על תואר אדם המעלה, אשר עליו רגשת קול ההמולה: יען וביען הן אני כפיהו, כי כהיום אני ילדתיהו, ברם קושטא קאי, הא לאיי, כי גמול מחלב עתיק משדים, רבץ בין המשפטים, ובתורת ה' דבק לאהבה, ויקרא שמה חפצי בה, ועשה לו קטונת פזי"ם, בחור כארזים, לא הלך אחרי שוא ובשרירות, והבלי הילדות והשחרות. ה' אלקים פתח לו אוזן שומעת ותבֶן, ויהי לי לבן, ואנכי תרגלתיהו, על זרועותי לקחתיהו, וכפי כחי רוח חכמה מלאתיהו. ויען אהבת עולם אהבתיהו, ולא היה גדול בביתי ממנו, מספר צעדי אגידנו, וכל טובי היה בידו, כי אין נסתר מחמדו. ובהיותו מאיר ובא בבקר בבקר קל כאחד הצבאים, עסקו בדברי אלקים חיים, כי משש את כל כלי, מצא מעט הכתיבות אשר חנן ה' אלי, והוא עבר את מיכל, ויקח גם מע"ץ החיי"ם [של האריז"ל] ויאכל, אז רעיוניו פשטו בעמק הסודים, התעלס באהבים רווה דודים."
באותה תקופה, בפרץ יצירה מדהים, חיבר הרמח"ל חיבורים רבים המבוססים על המסרים שאותם קיבל מהמגיד. המפורסם שבהם הוא: קל"ח פתחי חכמה המציג את שיטתו של הרמח"ל בפירושה של קבלת האר"י. הספר ערוך במאה שלושים ושמונה פרקים (קל"ח בגימיטריה) ומכאן שמו. כל פרק פותח במאמר קצר ('פתח') וממשיך בפירוש שמבאר אותו משפט אחרי משפט. ספר מפורסם נוסף הוא מאמר הויכוח שבו הרמח"ל מתאר ויכוח בין פילוסוף למקובל על אמיתות חכמת הקבלה, ספר זה קוצר ככל הנראה ע"י תלמידים לספר בשם: חוקר ומקובל. ספר נוסף הוא: דעת תבונות – דיונים בקבלה. הספר נכתב בלשון שאינה קבלית וערוך כדו-שיח בין הנשמה לשכל. חלק א: בעיקר בסודות ההשגחה והגאולה. חלק ב: בתכונתו של האדם, ובתכליתו של האדם בעולמו. ועוד חיבורים רבים.
חלק מן החיבורים נכתבו כדוגמת חיבורים קדומים כגון: הספר תיקונים חדשים המכיל 70 תיקונים לפסוק האחרון בתורה בדוגמת ל70 התיקונים שבתיקוני הזוהר לפסוק הראשון בתורה. והספר "הזוהר על התורה" המכונה 'זהר תניניא' הכתוב בסגנון הזהר על מפרשות בראשית-מקץ ויצא לאור מכת"י ע"י גדול חוקרי הקבלה בוגר הישיבה יוסף אביב"י בשם זוהר רמח"ל (י / 7.1 / 22) מהדורה שניה של הספר יצאה בהוצאה מהודרת ע"י הוצאת תבונות שע"י מכללת הרצוג.
הכתיבה בסגנון הזוהר והתיקונים גרמה לביקורת קשה של חכמי ונציאה שחששו מניסיון להחליף את ספר הזהר בספר זהר חדש, ויתירה מזו הרמח"ל כתב גם חיבור בשם: ק"ן פרקי תהלים – מאה וחמישים מזמורים, שנכתבו כנגד מאה וחמישים מזמורי התהילים. ששמונה מהם נדפסו בסדר הכנסת ספר תורה הנ"ל, והשאר עדיין לא נמצאו.
תופעה זו של אדם צעיר הטוען לגילויים שמימיים שאותם הוא מפרסם ללא הסתמכות על דברי קדמונים או מסורת איש מפי איש, המתח המשיחי שהיה בחבורתו שכלל טענות של זיהוי הרמח"ל כ'משיח בן יוסף' והחיבורים הבאים להחליף כביכול את ספר התהילים וספר הזוהר גרמו להתלקחות של הביקורת כלפי הרמח"ל, ורבני ונציה רצו להחרים אותו ואת כתביו. רבו של רמח"ל הרב באסאן הגן עליו מפני המתקיפים, אולם מאידך במכתבים פרטיים בינו לבין הרמח"ל הוא מעיר לו ואולי אף נוזף לעיתים על מהלכים שונים שהוא נקט ועל אורח חייו כרווק מבוגר יחסית. הרב באסאן הוביל מהלך של פשרה, שבו הרמח"ל נאלץ להתחייב לחדול מכתיבת חיבורים על פי מגיד, ולכתוב חיבורים בלשון הזוהר. וכך התחייב הרמח"ל בכתב ידו, לפני בית הדין של רבני ונציה:
"יען וביען כל איש אשר בשם ישראל יכונה חייב לשמוע אל דברי רוב חכמי ישראל ולא לסור מהוראתם אפילו יאמרו על שמאל שהוא ימין ועל ימין שהוא שמאל, אני הח"מ, בבוא אלי לדרוש אל עניני חיבורי מ"ו אלוף נעורי כמוהר"ר ישעיהו באסאן נר"ו ר"מ ור"מ דק"ק ריגייו נר"ו כאשר גמר אומר לעשות בתשובתו לרבני וגאוני ויניציאה יע"א. קבלתי עצת מוסר תבונתו, כאשר מפיו חייתי ואני חי, ובנפש חפצה בטלתי דעתי מפני דעתו כאשר מוטל עלי: להיות מאסף אלי וגונז כאשר ירצה כ"ת כל חיבורי אשר עשיתי עד היום הזה עפ"י המגיד ונשמות קדושים שלא יצאו חוצה אלא על פיו כל ימי חייו שיחי' לאורך ימים אכי"ר בהיות שאין דעת חכמי הדור חפצה שיתפשטו חיבורים חדשים כאלה מחכמת האמת בישראל, פן באיזה צד ח"ז יצא מהם חורבה בין המון ישראל לפי חומר ענינם. וגם מעכשיו אהיה משיב ידי מלכתוב עוד שום חיבור בל' זוהר או באיזה לשון שיהיה בשם מגיד או נשמות קדושים ולמען ידעו חכמי דורנו ה"י כי באמת בחרתי בזה, שאין רצוני לגרום ח"ו מחלוקת בין קהל ה' וכל איש ישראל על מקומו יבוא בשלום. וע"ש שכך הורני לעשות מ"ו הנ"ל, נתתי ביד מ"ץ הנ"ל הכתב הזה אשר כל האמור בו קבלתי עלי בנפש חפצה ובדעת צלולה ומיושבת עלי בלי שום אונס ודוחק, הכרח וכפיה כלל ועיקר ובשבועת האלה החמורה ובקשר חרם חמור בביטוי שפתים ע"ד המקום ב"ה ועד"ר וע"ד מורי הרב הנ"ל נר"ו. וכל זה בהיותי ח"ל. כל הדברים האלה קבלתי על עצמי בכל תוקף ובביטול כל מודעי ומודעי ממודעי וכו' ולראיית האמת חתמתי שמי, פה פאדובה יום ב' שלשה לחודש מנחם שנת הת"ץ לבריאת העולם, והכל שריר וקים. ומקבל עלי כל הנ"ל. אני משה חיים בלא"א יעקב חי לוצאטו יצ"ו מאשר ומקיים.
מתחת לחתימתו של רמח"ל הוסיף בית הדין את הדברים הבאים: "במותב תלתא כחדא הוינא נחנא בי דינא דחתימי לתתא כד אתא קדמנא כמהח"ר משה חיים בכמ"ר יעקב חי לוצאטו הנ"ל והסכים על כל מאי דכתיב ומפורש לעיל בשבועה חמורה ובכח חרם חמור וחתם שמו לראיית האמת. ומדאתקיים קדמנא חתימת הח"ר משה חיים הנ"ל אשרנוהו וקיימנוהו כדחזי. והיה זה פה פאדובה יום ב' שלשה לחדש מנחם שנת הת"ץ לבריאת העולם, והכל שריר ובריר וקיים. נחמיה חי בכמה"ר יעקב הכהן זלה"ה. יעקב בכמה"ר עמנואל בליליוס זלה"ה. משה מנחם בכמ"ר שמחה מררי זלה"ה"
עפ"י ההסכם כה"י של רמח"ל הונחו בתיבה סגורה בשני מנעולים, מפתח אחד הופקד בידי בית הדין ומפתח שני בידי הרב באסאן שמונה ל'מפקח' על קיום ההסכם. ב1731 בהיותו כבן 24 נשא רמח"ל לאשה את צפורה פינצי בתו של הרב דוד פינצי – רבה הראשי של מנטובה. נישואיו הסירו ממנו מעט מההתנגדות אליו שהיתה קשורה לעיסוק והוראת קבלה כרווק מבוגר (במושגי אותם הזמנים). על כל הפרשה של הפולמוס סביב הרמח"ל וחבורותו – ההתנגדות אליו והתמיכה בו ניתן לקרוא באגרות המקוריות שנשמרו ונאספו כולם ע"י הסופר שמעון גינצבורג בשני הכרכים של: ר' משה חיים לוצאטו ובני-דורו : אסף אגרות ותעודות (ט / 6.1 / 21). או בהוצאה החדשה שהוציא הרב מרדכי שריקי בתוספת מבוא מקיף: אגרות הרמח"ל ובני דורו (ט / 6.1 / 25).
למרות שרמח"ל ראה בשבועה הנ"ל 'שבועה בכפיה' הוא שמר עליה והפסיק לחבר ספרים עפ"י מגיד ועבר לעסוק בכתיבת פירושים לזהר ולקבלת האר"י: הוא כתב פירוש בשם 'אדיר במרום' לשני הדפים הראשונים של האדרא רבא המכיל 400 עמודים ואת ספרו המפורסם קל"ח פתחי חכמה המציג את שיטתו בפירושה של קבלת האר"י. הספר ערוך במאה שלושים ושמונה פרקים (קל"ח בגימטריה) כל פרק פותח במאמר קצר ('פתח') וממשיך בפירוש שמבאר אותו משפט אחרי משפט. ספר נוסף הוא: דעת תבונות – דיונים בקבלה. הספר נכתב בלשון שאינה קבלית וערוך כדו-שיח בין הנשמה לשכל. חלק א: בעיקר בסודות ההשגחה והגאולה. חלק ב: בתכונתו של האדם, ובתכליתו של האדם בעולמו.
באותה תקופה הוא חיבר גם את 'מאמר הויכוח' שבו הרמח"ל מתאר ויכוח בין פילוסוף למקובל על אמיתות חכמת הקבלה וקיבל רשות מהרב באסאן להדפיסו (ספר זה קוצר בהמשך ככל הנראה ע"י תלמידים לספר בשם: חוקר ומקובל). רמח"ל החליט לצאת לאמסטרדם כדי להדפיס את הספר, ובהכנותיו לנסיעה עבר בוונציה – על קורותיו בוונציה והמשך חייו ספריו הנוספים והשפעתו לדורות נספר בעז"ה בפרק הבא.