שלשום (כ"ח תמוז) מלאו מאה ועשרים שנה לפטירתו של הראשל"צ הרב יעקב שאול אלישר זצ"ל (להלן היש"א) הוא נולד בצפת ב1817. אביו הרב אליעזר ירוחם אלישר, היה ראש השוחטים בצפת ודיין וחזן בקהילת יוצאי קושטא בצפת. אולם כשהיה היש"א כבן שבע בלבד נפטר אביו ואמו נאלצה למכור את כל רכושם ולפרנס אותה ואת בנה היחיד בדוחק מעבודות תפירה. לאחר כארבע שנות אלמנות נשאה לרב בנימין מרדכי נבון זצ"ל (1788-1851) שהיה אב"ד בירושלים וראש של כמה ישיבות. הרב נבון שהתאלמן מאשתו ושיכל את ילדיו ממנה, אימץ את היש"א כבן והשקיע את כל כוחותיו בחינוכו ובפרנסתו כדי שיוכל לגדול בתורה. לימים הוציא היש"א את תשובותיו של הרב נבון יחד עם תשובות רבנים נוספים ותשובותיו שלו עצמו בספר "בני בנימין וקרב איש" (ש / תמר / 259).
בהקדמת הספר הוא מתאר את דמותו של אביו חורגו ואת חסדו כלפיו:
"אם אמרתי אספרה גודל רחמנותו. לא עזב חסדו ואמתו. ורוב צדקותיו. תרומותיו ומעשרותיו. לא יסופר ולא ישוער. מעיד אני עלי שמים וארץ שמיום שנכנסתי בהיכלו. בחור רך בשנים היתי הביאני המלך חדריו שריד באהלו. מצאתי שני יתומים בחורי חמד למדנים סמוכים על שולחנו. וג' אלמנות במרום קנו. אוכלות משלו. ומשיך ואזיל אין לגרע יתומים ויתומות יושבי בצלו. ומכניסם לחופה. לא נצרכה אלא להעדפה. כי ד' סומך ידו. רצון יראיו יעשה ועצת מלאכיו ישלים. מי יוכל לספר רוב ענונותו. כלא חשיב בעיניו הנה מדתו. מקבל כל אדם בסבר פנים יפות. ובפרט ת"ח שיושבים אסופות. אוהב את הבריות ומקרבן. הנה אלה רשעים במתק שפתיו מחזירן למוטב להוציא מלבן. כללא דמילתא אין די באר אחד מאלף קצות דרכיו. וירק את חניכיו. הן אני נשארתי לבדי. קטן שבתלמידיו לא חז ולא מידי. נחבא אל הכלים – יתום קטן היתי רך ויחיד לפני אמי. עני ורש משפחת בנע'מי. ויביאני אל ביתו. ונחת שלחנו מלא דשן לאכול ושתו. וילמדני דעת ואורח תבונות. יפה ת"ת עם דרך ארץ דברי חכמים כדרבנות. וינחני במעגלי צדק על מי מנוחות. והן בפיו תוכחות. ויגדלני כאב את בן ירצה. וישמני בבית מדרשו בשימוש חכמים מלכים ויועצי. כ"ד שנים היתי אני ובני ביתי. אוכלים ושותים לפניו על ראש שמחתי. אשאלך והודיעני הנמצא כזה. רב חסד צדיק לפני בדור הזה. המעדיף טובו. אשר יחמול איש על בנו כי אהבת נפש אהבו. מאכילו ומשקהו והלבישו את האי"ש".
לימים קרא היש"א לאחד מבניו שנולד בערב חנוכה: ניסים בנימין מרדכי ניסים בגלל החנוכה, ובנימין מרדכי על שמו של אביו חורגו.
הרב נבון כינה את היש"א בשם 'יש"א ברכה' (יש"א ר"ת: יעקב שאול אלישר. וברכה ע"ש הפסוק: ישא ברכה מאת ה'…) וכינוי זה דבק בו כל ימיו ואף הוא עצמו היה חותם את מכתביו ותשובתיו: הצעיר יש"א ברכה ס"ט.
כשהגיע היש"א לגיל בר מצוה כבר היה נחשב לעילוי גדול. בנוסף ללימודיו עסק זמן קצר במסחר. אולם בגיל 15 נשא בחורה יתומה לאישה, והרב נבון פרנס אותם ושלשת ילדיהם במשך כעשרים וארבע שנים. שבהם גדל בתורה כאחד מגדולי דורו. ב1845 נשלח ע"י אבו לאיזמיר כשד"ר של הקהילה הספרדית בירושלים. ב1851 – נפטר אביו מאמצו הרב נבון – פטירה שהשפיעה עליו נפשית וכלכלית. הוא נסמך למורה הוראה ודיין ע"י רבני ירושלים וב1853 נשלח כשד"ר של הקהילה בירושלים לכמה קהילות בעולם. היש"א נודע בחכמתו הרבה, בהופעתו החיצונית המרשימה ויכולת ההשפעה שלו שתרמה לה גם שליטתו בשבע שפות: עברית, לאדינו, ערבית, טורקית, פרסית, יונית ואיטלקית. ב1855 החליטו יהודי אלכסנדריה שלא לאפשר לשדרי"ם מא"י לאסוף כסף בעירם לצורכי תושבי ארץ ישראל, ולהפנות את כל כספי הצדקה לצרכים פנימים. רבני ירושלים שלחו את היש"א לשכנע את תושבי אלכסנדריה לחזור בהם מהחלטתם, היש"א הצליח בשליחותו ולא עוד אלא שתושבי העיר בקשו ממנו להישאר ולכהן כרבה של אלכסנדריה. היש"א נטה לקבל את ההצעה שהיה בה יתרונות מעמדים וכלכלים גם יחד. אולם מאחר ואמו שהתאלמנה כאמור בשניה בקשה ממנו שלא להותירה לבדה בירושלים, ומאידך לא חפצה לעזוב את ירושלים ולרדת לאלכסנדריה – הוא דחה את ההצעה וחזר לירושלים.
ב- 1869 התמנה היש"א לראש אב בית הדין בירושלים, במקום הרב אברהם אשכנזי (1811-1880) שנתקבל למשרת הראשון לציון. ב1880 נפטר הרב אשכנזי, וגורמים בוועד העדה הספרדית הציעו ליש"א את המשרה הרמה. אולם הוא סירב מפני שבירושלים חי באותה העת מחותנו הרב רפאל מאיר פאניז'ל (המרפ"א) (1804-1893) שבתו וידה הייתה נשואה לבנו של היש"א רבי חיים משה אלישר (החמ"א) (1845-1924). הרב פאניז'ל היה מבוגר ב13 שנים מהיש"א ולכן ויתר היש"א על התפקיד לטובת מחותנו המבוגר ממנו. הרב פאניז'ל כיהן בתפקיד 13 שנים, ורק לאחר פטירתו ב1893 התמנה היש"א ברכה לראשל"צ. גם הוא כיהן במשרה 13 שנים עד לפטירתו ב1906. (שניהם נפטרו בני 89!). היש"א חיבר ספרים רבים ששמות כולם בנויים מביטוים מהתנ"ך המכילים את המילה אי"ש (ר"ת: אלישר יעקב שאול). בשער כל ספר הוא מביא את הפסוק השלם שממנו נלקח הביטוי. ולעיתים אף שני פסוקים. בספרו הראשון: אי"ש אמונים – דרשות בעניין חגי ישראל ומועדיו. הוא מביא את הפסוקים: "פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים" ו "איש אמונים מי ימצא". בספרו השני: שו"ת מעשה איש – מובאים הפסוקים: "ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו" ו"מעשה ידיו בררת". בשו"ת שמחה לאי"ש : "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה". בספר הדרשות דרך אי"ש : "הורני ה' דרך חקיך ואצרנה עקב". בספר ישא אי"ש: " "אשר נשאך ה' אלקיך כאשר ישא איש אהבנו" וכמובן הפסוק "ישא ברכה מאת ה' וצדקה מאלקי ישעו". בספר הדרושים עולת אי"ש: "המקריב את עולת איש". ובשו"ת משה האי"ש: "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה". בספר: דברי אי"ש – הכולל: דרושים, דברי אגדה, וכן את דרשת הרב אלישר והרב בורלא בעת הכתרתו ל"ראשון לציון" לא הובאו פסוקים, וגם לא בספר הדרוש פני האי"ש. מענין שגם בספר "שאל האי"ש ופני חמ"א" שהוציא בנו לאחר פטירתו הכולל את תשובותיו ותשובות בנו, המשיך בנו את המנהג והוסיף את הפסוקים: "שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך" ו "חיים שאל ממך נתת לו ארך ימים עולם ועד". הרב חמ"א הוציא גם את הספר: כבוד לאי"ש – שהוא אסופת הספדים מספדנים שונים על היש"א ברכה.
בספריתנו ישנם שלשה עותקים מיוחדים של ספרו של היש"א ברכה – שו"ת שמחה לאיש (שיצא בתרנ"ג 1893), החושפים מעט מסביבתו וקשריו, ואווירת אותם הימים המיוחדים בירושלים עיה"ק:
העותק הראשון הוא עותק של השו"ת שמחה לאיש – שהגיע אלינו עם ספריתו של הרב בן ציון קואינקה זצ"ל (שעליה עוד נרחיב רבות בעתיד) על כריכת הספר הודבקה כמנהג מחברים ספרדים באותם הימים מדבקה של טופס הקדשה קבוע מאת המחבר למקבלי הספר כמתנה. כאשר שם מקבל המתנה נשאר ריק וממולא ידנית ע"י המחבר כאשר הוא מעניק למאן דהוא את הספר, העותק שלפנינו מוקדש ל "הרב הגדול גאון יעקב אשר אהב סלה מר מחותנינו כקש"ת יצחק מפראג" הכינוי "יצחק מפראג" הוא כינויו של הרב יצחק פראג אופלטקה (להלן רי"פ) (1819-1900) הוא היה דמות מופלאה וחריגה. הוא נולד בפראג ולמד אצל החת"ס בפרשבורג. עפ"י המלצת החת"ס הוא עלה לירושלים בגפו כשהיה כבן 19. בירושלים אמצו הרב ברוך עייאש, והוא החל ל"הסתפרד" למד לדבר בלאדינו ובהברה ספרדית סיגל לעצמו את הלבוש המבטא והמנהגים הספרדים ובעצם הפך להיות "ספרדי ככל הספרדים", הרב עייאש אף לקחו לביתו. רי"פ היה שילוב יוצא דופן של ת"ח רופא עממי, ועסקן צבור הוא ניהל את ביה"ח רוטשילד, והקים את ת"ת 'דורש ציון' לילדי הספרדים שבו למדו בנוסף ללימודי הקודש גם לימודי חול. בעז"ה נרחיב בהזדמנות לכתוב עליו. אך לענייננו מענין לציין כי בשו"ת 'שמחה לאיש' עצמו ישנם התכתויות בד"ת בינו לבין הרב אלישר, והוא אף מודה לו בהקדמה על עזרתו בהוצאת הספר. מכך שהוא מכנה אותו "מחותנינו" ניתן להסיק כי היו ביניהם גם קשרי נישואין.
עותק שני של 'שמחה לאיש' הנמצא גם הוא בספריתו של הרב ב"צ קואינקא העניק הרב אלישר לרב יוסף רפאל בן נון (1821-1906) . הרב בן נון מילידי ירושלים התחנך בישיבותיה ולימים התמה לרב הקהילה הספרדית ביפו. הוא חיבר את הספר: "יאיר מבין", העוסק בכללים והגדות בש"ס ובפוסקים. בשל מצבו הכלכלי, שלא אפשר לו להוציא לאור את הספר, פרנסי יפו ייסדו ועדה להדפסתו, שהחלו בהוצאתו בשלבים בחוברות. חלק גדול מהחיבור עודנו בכתב יד.
העותק השלישי של 'שמחה לאיש' שבספריתנו נמצא במדור ספרית הרב יששכר תמר שבספריתנו. על העותק הזה נרשם רישום בעלות בראש השער מצד שמאל "הצב"י רחמים יוסף פראנקו ס"ט" כלומר מדובר בספר שהיה בבעלות הרב רחמים יוסף פראנקו (החרי"ף) (1835-1900). הרב פראנקו היה רבה של חברון וראש הקהילה הספרדית שלה ומיסד ביה"ח 'חסד לאברהם' בעיר. על השער למטה מופיעה חתימת בנו "רבנו מאיר פראנקו" שירש ממנו את הספר לאחר פטירתו. בדפדוף בספר אנו מוצאים כמה הערות ארוכות של החרי"ף שבהם הוא דן בדברי המחבר ומעיר עליהם כדרכה של תורה. ברצוני לעסוק במסגרת זו בהערה אחת מעניינת, והיא ההערה בחלק אבהע"ז סי' כ"ה.
היש"א דן שם בעיני כפיית גט ובתוך הדברים כותב:
"ואנא נפשאי זכורני כי בשנת התרכ"ט (1869) נשאלנו ממח"ת יע"א [= יגן עליה אלקים] מאת ה' כמוהר"א יהושע עובדיה על איש אחד שהיה נשוי עם אשתו כמה שנים והיה לו ממנה בנים ובנות והאשה היתה נאה במעשיה ומום לא היה בה ותקפו יצרו ונשא אשה אחרת בלי שום סיבה רק למלאות תאותו והלשינו עליו להשררה יר"ה ויאכפו עליו למען יגרשנה ועשו לו הרחקה דר"ת ז"ל ושאל מאתנו כדת מה לעשות. ואנא זעירא היתי ראב"ד באותו פרק ונשאנו ונתנו בענין וכתבנו הסכמתינו שעפ"י הדין אין לכופו לגרשה חלילה! וגם לו לעשות לו הרחקה כלל…זולת אם יסכימו רוב בנין ורוב מנין מאותו זמן והלאה שכל מי שישא אשה על אשתו בלא שום סיבה כנז' שחייב לגרשה אם יסכימו כל הרבנים והדיינים ובהסכמת חבר עיר ויכתבו בכתובה התנאי הנזכר. וגם הרב הגאון ראשל"צ כמוהר"ר אברהם אשכנזי ז"ל הסכים עמנו בכל הנזכר"
בלי להיכנס לעומק הנושא. נסביר בקצרה שבארצות המזרח לא קבלו את חרם דרבנו גרשם שלא לשאת יותר מאישה אחת, אבל בכ"ז היה מנהג בהרבה מקומות שלא לעשות זאת. העברין המתואר בשאלה נשא אשה שניה ללא סיבה מוצדקת וחויב ע"י השלטונות החילונים בעיראק לגרש את השניה, ובית הדין בבגדד כפה אותו לעשות זאת ע"י שימוש בסנקציות עקיפות. הקרויות "הרחקות דרבנו תם". בית הדין בבגדד שלח שאלה לבית הדין בירושלים שאלה האם הם נהגו כראוי. בית הדין בראשותו של היש"א ענה להם כי עקרונית אין לכפות גט בסיטואציה כזו, אבל בכ"ז משום "מגדר מילתא" הם עשו נכון. אולם להבא יש לתקן תקנה מיוחדת שאין לשאת אשה שניה ללא אישור מבי"ד והנושא אשה שניה שלא כדת יחויב לגרשה ואם לא יעשה כן יהיה מופרש ומובדל מעד"י וכו' ואז ניתן יהיה לכופו בהרחקות ר"ת. והראשל"צ הרב אברהם אשכנזי הסכים לפסקים והוסיף שרצוי לכתוב זאת בכתובות ולא להסתפק בתקנה בלבד.
על דבריו אלו של היש"א העיר הרב פראנקו בגיליון הספר שלו, את הדברים הבאים:
"שאלה זאת הנה היא כתובה על ס' הישר שערי רחמים ח"א סי' ג, וממני הצע' המחבר ס' שערי רח' הנז' יצאו הדברים, וחתמו בניסן ההוא חברי מע' הרב המכונה היש"א ברכה הי"ו והרב שמ"ח צדיק ז"ל. ולא ידעתי למה לא כתב בשם אומרו אחרי היות שערי רחמים פתוחים לפניו?"
הרב פראנקו מביע תרעומת קלה, מדוע הרב אלישר לא הפנה לפסק השלם, שהוא הדפיסבספרו 'שערי רחמים' (ח"א סי' ג) שיצא כבר בתרמ"א 1881 (שנים עשר שנים לפני הוצאת 'שמחה לאיש'). והוא והוא מוסיף שבעצם הוא זה שכתב את הפסק וחבריו הרב אלישר (היש"א ברכה) והרב שמ"ח צדיק (כינוי מליצי לרב שמ"ח גאגין זצ"ל) רק חתמו לאחמ"כ, ולכן תלונתו "למה לא כתב בשם אומרו" מדוע היש"א לא הפנה לספרו הנ"ל.
ואכן בספר 'שערי רחמים' של הרב פרנקו באבהע"ז סי' ג' מופיעה התשובה המלאה ששלחו בית הדין בירושלים לבית הדין בבגדד, בהקדמת הסימן כותב הרב פראנקו את המילים הבאות: "נדרשתי להשיב מפני הכבוד ע"ד אשר נשאלנו בב"ד הצדק העי"א [=ה' עליון יברך אותו] מעוב"י [מעיר ואם בישראל] מאת מע' הרבנים דיני דנה'ר דע'ה" כלומר האב"ד הרב אלישר ביקש ממני לכתוב את התשובה. ובסוף התשובה נכתב: "ולאפס פנאי לא באנו בארוכה וצור ישראל יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו, נפלאות, כ"ד עמוסי התלאות בצ'עריך ירושלים. החו' בס' ויעבירו קול במחנה לאמר איש ואשה אל יעשו עוד.." וחתומים: הצעיר יעקב שאול אלישר ס"ט, הצעיר רחמים יוסף פראנקו, הצעיר שמ"ח גאגין ס"ט.
הסיומת "בסי' ויעבירו קול במחנה לאמר איש ואשה אל יעשו עוד" מהוה מליצה על המעשה הרע שנעשה ע"י האיש שלקח אשה שניה, הפסוק נבחר מפרשת השבוע של השבוע שבו נכתבה התשובה פרשת 'ויקהל' (זאת המשמעות של המילה בסימן…), פרשת ויק"פ בתרכ"ט השנה שבה נכתבה התשובה חלה בכ"ג אדר. א"כ נראה כי הרב פראנקו סיים את כתיבת התשובה בשבוע שהסתיים בכ"ג אדר ואז העבירה לעיונם של חבריו לבית הדין הרבנים אלישר וגאגין – והם הסכימו לפסק והוסיפו את חתימתם ב"ניסן ההוא" כפי שכתב הרב פראנקו בהערה על תשובת היש"א הנ"ל.
כעת כשהבנתי את הערת הרב פראנקו שקובל ע"כ שהיש"א לא הפנה לתשובה המלאה שאותה הוא כתב ופרסם בשו"ת שלו 'שערי רחמים'. סקרן אותי לראות כיצד נהג החותם השלישי על התשובה הרב שמ"ח גאגין בנוגע לתשובה זו. הרב גאגין פרסם בתרל"ח (1878) את ספר השו"ת שלו: ישמח לב. והנה להפתעתי גיליתי כי בשו"ת הנ"ל בחלק אבעהע"ז סי' י"ט מובאת אותה התשובה שלנו. הרב גאגין מקדים לתשובה את הדברים הבאים: "תשובה זאת השבנו מפה עקו"ת ירושלים ת"ו מבית דינינו הק' לעיר גדולה ש"ח וש"ס עוב"י בבל רבתי יע"א למעלת הרבנים דייני דנה'ר דע'ה ב"ד הק' אשר שם יצ"ו ועל צבא תהילתם הרב המובהק ר"מ ור"מ כמוהר"ר אליהו יהושע עובדיה נ"י, אתה ה' תשמרם כיר"א". ולאחמ"כ הוא העתיק את כל התשובה כולל דברי מבוא שהרב פראנקו השמיט, ולבסוף מעתיק את חתימת חברי בית הדין, הרבנים: אלישר, פראנקו והוא עצמו. כעת תמהתי תהיה חדשה: מדוע פרסם הרב פרנקו בשו"ת שערי רחמים' שלו את אותה התשובה בדיוק שפרסם הרב גאגין בשו"ת שלו שלש שנים לפני כן?. ניתן להעלות כמה השערות: יתכן שהשו"ת 'ישמח לב' של הרב גאגין לא עמד בפני הרב פראנקו כשפרסם את ספרו 'שעירי רחמים'. יתכן גם ששערי רחמים היה מוכן לדפוס עוד לפני ששו"ת ישמח לב יצא לאור השערה זו מתחזקת מעט מכך שהסכמת חמיו של הרב פראנקו לספר ניתנה כבר בשנת תרל"ה ומכך שהוא מודה בפתח ספרו לנדבנים ממרוקו ותוניס שסייעו בהוצאת הספר וידוע לנו שהוא ביקר בארצות אלו כשד"ר בשנת תרל"ו-תרל"ז. ויתכן גם שאולי הרב פראנקו ראה שהתשובה התפרסמה כבר בשו"ת של הרב גאגין, ובכ"ז חשב שהגון וראוי שהוא יפרסמה בשו"ת שלו מכיון שבעצם כדבריו בהערה שפענחנו, הוא זה שכתב את התשובה והרב גאגין רק הסכים וחתם עליה לאחמ"כ. כאן אנחנו נכנסים לשאלה מעניינת של 'זכויות יוצרים' למי מבי"ד שפוסקים יחד פסק מסוים, ישנה הזכות לפרסם את הפסק בשו"ת שלו רק לדיין שכתב את התשובה, או גם לחבריו שהסכימו על ידו, ואולי יש לחלק בין מקרה שאחד כתב לגמרי לבד ורק לאחר שסיים הראה את דבריו לחבריו והסכימו אתו, לבין מקרה שדנו ופלפלו יחדיו ולאחמ"כ אחד מהשלושה ניסח את הדברים שכך משמע קצת מדברי היש"א ברכה "ונשאנו ונתנו בענין וכתבנו הסכמתינו" שהיה במקרה שלנו. מי ייתן ויום אחד יגיע לספריתנו גם העותק הפרטי של שו"ת 'ישמח לב' שהיה בבעלות הרב פראנקו ונוכל לראות האם גם שם העיר בצידי הגיליון ע"כ שהרב גאגין פרסם את התשובה אותה לטענתו הוא כתב.
כאן המקום להודות מקרב לב לידידי איתי קופר ודוד אורן שוחרי הספר העברי שסייעו בידי לפענח את כתב היד הספרדי הרהוט הקשה כ"כ לקריאה, ולנתח את משמעותה של ההערה.
הדברים התארכו ולא נגענו בפעלו של היש"א ברכה כראשל"צ למען אחדות הקהילות בירושלים, השקפותיו על החינוך והציונות ועוד. על כך ועוד תוכלו לעיין בספר: הראשונים לציון (מ/ 2.3 / 26) מאת: אברהם אלמליח, עמ' 308-323. ובספר: משפחת אלישר בתוככי ירושלים. שכתב נתן אפרתי (נ / 6.2 / 32). העותק שבספריתנו ניתן במתנה ע"י נינו של הרב אלישר – מנשה חי אלישר לר' ישעיהו (צ'רלס) ביק אביו של הרב עזרא ביק – ר"מ בישיבת הר עציון.
המסע שערכנו חושף אותנו לעולמם הנפלא שלחכמי ארץ ישראל הספרדים בסוף המאה ה19 וראשית המאה ה-20, ומעט למאחורי הקלעים של כתיבתם והיחסים ביניהם. אני בטוח שספרית הרב בן ציון קואינקה שהצטרפה לאחרונה לספרית הנדירים של הרב ישכר תמר, ושל בית המדרש 'עץ חיים' (אשכנזי) באמסטרדם – טומנת בקרבה עוד הפתעות ודרישות שלום רבות מגדולי ישראל, ובעז"ה נזכה לחשוף גם אותם בעתם ובזמנם 'קמעא קמעא'.