נסו לדמיין שאחד מגדולי וזקני ראשי הישיבות היום ישקיע עשרות משנותיו לחיבור פרוש פשטי על הספרי, ספרא או התוספתא? – אני יודע קשה לדמיין. או נסו לדמיין לחלופין שאחד מגדולי ראשי הישיבות החרדיות יכתוב היום ספר היסטורי השקפתי על ארץ ישראל עבור הוצאה פופולארית חרדית – נכון זה קשה עוד יותר. ונסו אולי להתפרע מעט יותר ולדמיין שאחד מגדולי התורה החשובים בדור יתכתב עם סופר ומשורר חילוני חשוב ואף ישלח לו את ספריו ויחמיא לו על ספריו – נכון הפעם באמת הגזמתי. אבל מה תגידו אם אומר לכם שכל האירועים הדמיוניים הללו אכן התקיימו במציאות באישיות אחת שהחודש מלאו חמישים שנה לפטירתה?

אז בואו נתחיל מההתחלה, בכפר הקטן "דאשקאווצי" בבלרוס חיו זוג יהודים כפריים שעסקו במסחר בתבואה, יראי שמים, תמימים וישרים ר' מרדכי זלמן ופרידא אברמסקי ז"ל. לאחר שלא זכו לזש"ק במשך שנים רבות הלכו להתברך אצל צדיק מפורסם שברכם, ואכן לאחמ"כ נולדו להם שתי בנות ובן, לבן שנולד ב-1886 קראו אלטר (כסגולה לאריכות ימים) יחזקאל (להלן רי"א). מכיוון שבכפר הקטן לא היה חיידר שכרו לו הוריו מלמד פרטי, אולם כשגדל מעט החל לצעוד כל יום למעלה משעתיים לחדר בכפר הקרוב. כשגדל מעט נשלח לישיבה קטנה ובמקביל למד בצורה עצמאית בהתמדה עצומה ובמהרה גדל לת"ח בקי בש"ס ופוסקים. כשהיה כבן 17 נסע ללמוד שנה בנובהרדוק שם הושפע עמוקות  מהסבא מנובהרדוק ושיטתו המוסרית, והתקרב לרב העירה הישיש רי"מ עפשטיין בעל ערוה"ש שהתרשם מהעילוי הצעיר והסמיכו לרבנות. הרי"א מצדו הושפע מאד מהרב עפשטיין למד ממנו את דרכי הפסיקה והרבנות, והתרשם מצורת לימודו וכתיבתו התורנית ונסמך ממנו לרבנות כשהוא כבן 17 בלבד – השפעת הרב עפשטיין עליו תבוא לידי ביטוי 'למעשה' בהמשך חייו. לאחר שנה בנובהרדוק עבר לישיבת טלז שם דבק בראש הישיבה רבי אליעזר גורדון זצ"ל (1841-1910) ממנו רכש את דרך הלימוד הטלזאית השונה במידת מה מדרך הלימוד הבריסקאית (ראו ראשי פרקים בנושא כאן). מספרים שבישיבה היה מחסור גדול בספרים ובאותה תקופה היה רק גמרות ועותק של חידושי הרשב"א. לימים העיד רי"א שבצעירותו ידע רק ש"ס ורשב"א "אבל את הרשב"א ידעתי ישר והפוך". לאחר מכן עבר ללמוד בישיבת רמיילס בווילנא ובקבוץ האברכים המיוחד שהיה בביתו של רבה של ווילנא הרב חיים עוזר גורדזנסקי זצ"ל (1863-1940) ועליו כתבתי בעבר בפוסט הרב משה אביגדור עמיאל זצ"ל – שמונים שנה לפטירתו. בתקופה זו נשא לאשה את רייזל בתו של הרב ישראל יהונתן ירושלימסקי רבה של איהומן שבליטא ונכדתו של הרב יעקב דוד וילובסקי (הרידב"ז) (1845-1913). בעצת חותנו נסע לתקופה של כארבעה חודשים ללמוד אצל הגר"ח מבריסק, באותם חודשים הוא נקשר עמוקות לדמותו של הגר"ח ולשיטת לימודו, אותה אימץ מאז כדרך העיקרית של שיטת לימודו הוא. וכפי שהתבטא "דעו תלמידים, כי רבי חיים מבריסק היה נשיא אלקים של הדורות האחרונים, תורתו בודאי תורת אמת".

הרי"א התפרסם כלמדן ומחדש ובשנת 1909 בהיותו כבן 23 הוזמן להעביר שיעור ניסיון בישיבת תומכי תמימים בליובאוויטש כמועמד לראשות הישיבה. הרי"א התרשם מאוד מתומתם, יראת השמים ולמדנותם של הבחורים – אולם לא זכה במשרה. על פרשה מעניינת זאת תוכלו לקרוא בכתבה: כשה'תמים' פרך את השיעור של ראש הישיבה הליטאי.

בשנת 1912, בהיותו כבן 26 נבחר לרבנותו הראשונה בעירה סמאליון וב-1923 החליף את רא"ז מלצר זצ"ל ברבנות העיר סלוצק לאחר שרא"ז נאלץ לברוח מסלוצק מחמת רדיפות המשטר הקומוניסטי. לעובדה שהרידב"ז (סב אשתו) היה רבה של סולצק לפני רא"ז – היה ודאי משקל בבחירתו של הרי"א לרבנות זו. בתקופה זו החל פרק חשוב וקשה בחייו של הרי"א, העיר סלוצק נמצאת בבלארוס שלאחר מלחמת העולם הראשונה הפכה לחלק מברית המועצות, בעקבות זאת עברה ישיבתה המפורסמת לעיר קלצק, ורק מיעוט הבחורים נשארו ללמוד בסתר בבית הכנסת הנעול מפחד השלטונות. בעיר נשארו יהודים רבים ביניהם יראים ושלמים ות"ח, אולם החינוך היהודי נאסר וגם שמירת המצוות. הרי"א שינס מותניו ומסר נפשו לקיים את היהדות. הוא שכנע הורים מפוחדים לעשות לילדיהם ברית מילה בסתר, העביר שיעורים לשרידי ישיבת סלוצק שנשארו בעיר. ואף יזם וערך את חידושו של הביטאון התורני 'יגדיל תורה' שיוסד בתרפ"א ע"י ידיד נפשו הרב שלמה יוסף זוין – וכעת חודש ע"י הרי"א שצרף אליו את הרב זוין. בתוך כל ההמולה הזאת ישב ועסק בתורה כל רגע פנוי במפעל חייו, הלא הוא פירוש "חזון יחזקאל" על התוספתא. כתב היד של החלק הראשון על זרעים היה מוכן, אולם התעוררה בעיה קשה, כפי שמספר הסופר אהרן סורסקי בספר הנפלא "מלך ביופיו – תולדות חייו, פעלו ודרכו בקודש של מרן הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצוק"ל" (מ/ 8 / 103):

"וארכה לו הדרך ל"חזון יחזקאל" מאז יצירתו וכתיבתו עד שהובא פעם ראשונה לבית הדפוס. אין לשער כמה הרפתקאות וגלגולים עברו על כתב היד של החיבור שכמעט ירד לתהום הנשיה. מתחילה היה קיים חשש רציני, פן יוחרם חלילה בידי הצוררים הבולשביקים, אשר התנכלו לכל ענין הקשור ביהדות. בלשי הג.פ.או. עברו בעת ההיא מבית לבית וערכו חיפושים. יום אחד התקרבו הבלשים אל מעונו וכתה"י היקר מפז נמצא בסכנה. ישבו בני המשפחה וטיכסו עצות היכן להסתירו ולהחביאו. עוד הם מדברים והנה פתאום נפתחה הדלת וה"אורחים" הבלתי־קרואים נמצאו כבר בפנים. רבינו יחזקאל ורעיתו הרבנית החוירו כסיד. אנשי הרשות ניגשו מיד לבצע חיפוש מדוקדק בכל פינות הדירה. אך בחסדי השם לא שמו לב לחמותו הישישה (בתו של הרידב"ז), שיצאה בחשאי מן הבית, כשכתה"י נחבא ומוסתר מתחת לצעיף החורפי שהתעטפה בו…

כתב היד נשתמר לפי שעה בידיים טובות. ברם, להדפיסו ברוסיה לא הייתה שום אפשרות, והיה צורך להעבירו בחשאי לחו"ל. יום אחד באה לפני רבינו גב' מרים בייגל ע"ה, אחייניתו של הגאון רבי ברוך בער זצ"ל מקמיניץ, שהתכוננה להבריח את הגבול כדי להימלט מרוסיה, מבלי שתזלזל מאומה בסכנה הכרוכה בבריחתה. "ברכני רבי" הפצירה בתחנונים "שאצא מכאן בחיים ושלום". מיד השיבה: "איעצך שתקחי עמך את הפירוש לתוספתא – שלוחי מצוה אינם ניזוקין!" הסכימה האשה ולאחר מכן יצאה לדרכה רבת הסיכונים. כעבור שבועות אחדים נתקבלה בבית רבינו ידיעה משמחת: כתה"י הגיע בשלימותו לעיר וילנא, ונמסר לידי שארו הרב אהרן דוב אלטר וואראנובסקי הי"ד, שהיה מזכירו האישי של הגאון רבי חיים עוזר גרודזנסקי זצ"ל – והוא שטיפל אח"כ בהדפסת הספר.

ובעוד כיובל שנים, כשהזדמנה אחייניתו של הגרב"ד לירושלים, סרה לבקר גם את רבינו זצ"ל במעונו, ותספר באזניו את כל השתלשלות המאורעות שהיו קשורים בבריחתה עם כתה"י. היא הצטרפה אז לקבוצה שהבריחה את הגבול ומנתה כשלושים איש ואשה. לפני שיצאו לדרכם, תפרה את כל דפי כתה"י של ה"חזון" לגליל ארוך, ותכרכהו סביב עצמה מתחת למלבושיה. כאשר התקרבו אל הגבול, ומורה הדרך שלהם הבחין בפלוגת חיילים רוסיים, שהיתה מלווה בכלבי ציד, לחש אליהם בלאט את הפקודה: "להתפזר, לברוח…" וכל אחד נמלט על נפשו. "אני ברחתי והתחבאתי, כמוני כאחרים, בתוך קבוצה גדולה של אלומות שחת. מבעד לגבעולים ראיתי כלב אימתני מתקרב לאלומה, מסתובב סחור סחור, בלב פועם חששתי בכל רגע מפני נביחה שתסגירני, אולם הכלב הסתובב והסתובב ולבסוף פנה לאלומה הסמוכה, שם אכן נבח והחיילים חשו כהרף עין ומשכו מתוכה אדם מבוהל. ככלות מנוסה זו, רק כחמשה איש מכל הקבוצה הצליחו לחצות את הגבול – ואני בתוכם. כאשר סיפרתי זאת אח"כ בוילנא לפני הגאון רבי חיים עוזר זצ"ל, נתחייך והגיב: "פשיטא, הכלבים מאומנים לאתר אנשים בלבד. אין הם מריחים ריח של תוספתא…"

לאחר עיכובים רבים נדפס הספר בשנת 1925 בווילנה, בהקדמת הספר כתב הרי"א:

"יתברך הבורא ויתעלה היוצר אשר נתן לנו את תורתי, ובזאת התורה שבעל פה אשר שמעה משה רבנו ע"ה מפי הגבורה בתור פירוש לעיקרי המצות של התורה הכתובה, ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וכן להלן מדור לדור עד חתיכת התלמוד בבלי, תופסת התוספתא מקום חשוב. והרי היא כמשנה תנינא וצריכה שיטה של למוד ועיון כסותה, אך איננה קובעת מדור בפני עצמה כמו המשנה, לא בתכנה ולא בסדורה, חלק ממנה בא כספר-עזר לבאר ולפרש עניני המשנה המשמשת לה ליסוד הבנין. במקומות כאלה יש שהיא דבוקה בהמשנה כשלהבת בגחלת, וכל מי שלא שנה בראשונה את משנתו של רבנו לא ידע נושא הענין של התוספתא. ואפילו במקומות האלה שאין התוספתא באה לפרש את המשנה והיא נצבת לבדה, יש לה ע"פ רוב יחס ישר לפי סדר הלכותיה אל נושא המשנה והסוגיות הקשורות בה בשני התלמודים המשפיעות עליה שפע אור, ועל פיהן נוכל לעמוד על אופיה ואמתת נוסחתה, ולברר המשך מאמריה וקושי הלשון שנשתבש בה בגלגוליה ממקום למקום ובחליפות העתים שטשטשו את צורתה הנכונה, ואלה המשניות והסוגיות הבאות ללמד עליה ולגלות תעלומותיה, נמצאו אחרי כן לְמֵדות הימנה ונהנות מזיוה ללטישת הלכותיהן באותו ענין עצמו.לכן כל הבא ללמוד תוספתא כשאין משנתו סדורה לו כהוגן תחסר לו יפעת אותו אור הבהיר הנחוץ לשלום נתיבותיה של ההלכה הדורשת דיוק נמרץ וברור, ולפעמים קרובות תהיה נדמה לו בערוב פרשיותיה, בשנויי נוסחאותיה, בחלופי גרסאותיה ובהתבוללות התחומין שבה למדרש הנעלם, ורק אלה שנהירין להם שבילי התלמוד במרה הראויה יוכלו לדעת קשט דברי האמת של הענינים הנידונים בתוספתא להוציא ממנה הלכות חדשות השקועות בה, כי כשם שהמשנה נאמרה בלישנא קיטי וברומזי כללי, כך התוספתא נאמרה בלשון שנרמז בו יותר ממה שנראה לעיניים לפום רהיטא. ורק אלה הלומדים דבור דבור מדבריה על אופני המשנה, ואינם זזים מהענין שעוסקים בו בגמרא כשעודם חרותים בזכרונם דרכיו, משפטיו סגנונו ודקדוקי לשונו, עד אשר יהגו בתורת התוספתא השייכת לאותו ענין, הם הם יקנו להם מושגים ברורים להבינה בטוב טעם ודעת ולרדת לעומקה בעזרת הפירושים, הציונים וההגהות הסובבים אותה על הגליון".

כאשר יצא ב-1938 הכרך השלישי עמ"ס חולין, כתב ידידו הגרש"י זוין, ביקורת על הספר (נדפסה לימים בספרו סופרים וספרים ח"ב (פ / 5.3 / 017), את הביקורת פתח דווקא, בדרשה על שם הספר: "השם המליצי של הספר ודאי שניתן מאת המחבר, כדרכם של מחברים תורניים, בשביל להטמין ברמז בשם הספר גם את שם מחברו. אלא שלא במתכוון יש בשם זה גם משום סמל: "ואני בתוך הגולה על נהר כבר"… היה בדבר משום חזון באמת: במצור ובמצוק של רוסיא הסובייטית יושב לו אחד מגדולי התורה שבדור ועוסק בביאורים וחידושים של ששת סדרי התוספתא. מסביב לו נתפוצצו הררי עד ושחו גבעות עולם, גדרי עולם נפרצו וערכי תבל נשתנו, עולמות חרבו ועולמות נבנו – ומה להגר"י אברמסקי ולכל אלה? ד' אמות של הלכה – לכל בהם חיי רוחו. גזירות? סכנות? המלכות נהפכה למינות? אין בכך כלום. קל וחומר, שאמר ר' עקיבא לפפוס בן יהודה, עדיין כוחו קיים: "ומה במקום חיותנו כך"… החששות הפכו אמנם למציאות: הרב אברמסקי נאסר. התענה בצינוק הג.פ.או. של מוסקבה והוגלה מעבר להרי חושך, לכפר נידח ושומם, לעבוד עבודת פרך. והתוספתא, עד כמה שאפשר, לא זזה גם אז מפיו. יום החג הגדול ביותר בימי ענייו ומרודו היה לו אותו היום, שהשלטונות הרשו לאשתו להביא לו לחדר האסירים המסוקבאי …את התוספתא של צוקרמאנדל. ואם הצליח לשלוח מארץ הגזירה, מכפר גלותו, מכתב לאחד מידידיו הרבנים, מכתב מזעזע עד חביון הנפש, לא מצא לו ענין אחר לענות בו באותו המכתב, אלא תירוץ על קושיא אחת הנוגעת לתוספתא, שהרהר באותם הימים…"

הרב זוין עובר לדבר על ארבעת המדורים שב'חזון יחזקאל', ולאחר שהוא מקדיש כמה מילים למדור שינויי הנוסחאות ולמדור הציונים ומראי המקומות, הוא כותב: "אבל נקודת הכובד של עבודת הרב אברמסקי היא לא בחילופי הנוסחות אף לא בהציונים ומראי המקומות, שהוסיף על אלה שבמצפה שמואל בש"ס ווילנא, אלא ב"הביאור" ו"החידושים". "ביאור" ולא "ביאורים". כל המוסיף גורע. לא ביאורים על פחות או יותר מקומות מהספר המבואר, אלא ביאור מקיף ומפורט על כל הספר כולו. לא ביאור עממי, קל ומרפרף, הנועד או לשכבות הרחבות של ההמון או לכתות הנמוכות של בתי הספר, אף לא ביאור מפולפל וממולח, שלפעמים יש והוא מסבך יותר משהוא מברר ומרוב העצים לא נראה היער. ביאורו של הרב אברמסקי הוא נוח וקצר ומדויק ויחד עם זה חודר לעמקם של הדברים וממצה את נקודת התוך שבהם. מתאים הוא ביאורו גם לבני תורה רגילים וגם לתלמידי חכמים שתורתם אומנותם. החלק החשוב ביותר, על כל פנים לתלמידי חכמים מומחים, של הספר, הוא חלק החידושים. נועדו חידושים אלה, לפי שער הספר, לברר וללבן הרבה הלכות הנובעות מעמקי התוספתא. כשנתבונן בגוף החידושים נראה, ששני סוגי הלכות כאלו הם: הלכות שהפוסקים דנים עליהם ומחליטים כך או אחרת, אלא שלא הרגישו, שמדברי התוספתא יש להכריע את הכף לצד אחר. והלכות שאינן מובאות כלל בדברי הפוסקים".

החזון יחזקאל איננו פירוש 'מחקרי' אבל הוא בהחלט פירוש החותר ל'פשט' המקורי והאמיתי של התוספתא, ומענין לציין את דבריו של מפרש התוספתא הגדול האחר הרב פרופ' שאול ליברמן בעל ה-"תוספתא כפשוטה" שבשער ספרו "תוספת ראשונים" כותב: "במשך זמן עבודתי היו לפני בקביעות… תוספתא זרעים (ומסדר מועד: שבת, עירובין פסחים) עם פירוש חזון יחזקאל לידידי הגר"י אברמסקי מלונדון". לרש"ל הייתה הערכה גדולה כלפי אישיותו של הרי"א, והוא היה שולח לו את ספריו עם הקדשה חמה, שתיים מהן נמצאת בספריתו של ידידי פרופ' אביעד הכהן, בהקדשה לספר "תוספת ראשונים" כותב הרש"ל: "לידידי הגאון ר' יחזקאל אברמסקי בכבוד ואהבה. ש. ליברמן", ובהקדשה לספר "הירושלמי כפשוטו" הוא כותב: "לידידי הגאון הגדול ר"י אברמסקי. ש. ליברמן".

גם הרי"א העריך את הר"ש ליברמן ובמכתב אישי שכתב לו באייר תש"ו הוא פותח "לכבוד ידיד נפשי הרה"ג איש האשכולות בן ידיד נשגב ונישא!". חשוב לציין שבתש"ו היה הר"ש ליברמן כבר שש שנים בסמינר בניו יורק (JTS) עובדה שגרמה לרבנים רבים לנתק את יחסיהם אתו (עכ"פ בפומבי).

רדיפות הדת הוחמרו ובשנת 1928 אולץ הרי"א יחד עם הרב זוין ורבנים נוספים שנותרו ברוסיה לחתום על מנשר שאין רדיפות של היהדות ברוסיה, ובסוף אותה שנה נאלצו לחתום על איגרת נוספת שהכחישה שהחתימה הקודמת ניתנה מתוך לחץ. במקביל באותם הימים חיפשה המושבה פתח תקוה רב במקומו של הרב ישראל אבא ציטרון זצ"ל (חתנו של הרוגצ'ובר)  (ראו אודותיו גם בפוסט שכתבתי: מדוע הרוגצ'ובר לא הסתפר? – תשעים שנה לפטירתו של הגאון רבי יוסף רוזין – הרוגצ'ובר זצ"ל) שנפטר בפתאומיות, ומועצת העיר וחברי ועדת הרבנות בחרו כמעט פה אחד ברי"א. אולם השלטון הסובייטי התעמר ברי"א ולא הסכים לתת לו ולמשפחתו אשרת יציאה, הלחצים מצד תושבי פתח תקוה היו קשים והרי"א הפציר בהם לחכות עד שהבעיה תיפטר, אולם העניינים הסתבכו ואשרת היציאה בוששה לבוא עד שלבסוף נאלץ הרי"א לוותר על המשרה ובמקומו נבחר הרב ראובן כ"ץ זצ"ל (1880-1963) מה ששינה לחלוטין את מהלך חייהם של שני אישים דגולים אלה. על פרשה מרתקת זאת ראו בהרחבה במאמרו המצוין של הרב אורי רדמן בכתב העת המעין: 'מלך ביופיו' לפתח תקווה: פרשת מינויו של הרב יחזקאל אברמסקי זצ"ל. אולם השלטונות הסובייטים לא הסתפקו במניעת יציאתו של הרי"א מרוסיה וסיכול בחירתו לרבה של פ"ת והם האשימו את הרי"א בריגול, וב"משפט" שנערך לו הוא הורשע ונידון לחמש שנות עבודת פרך ונשלח למחנה בסיביר. גדולי ישראל רח"ע גרודנסקי, הרב קוק והחפץ חיים פעלו ליצירת לחץ בינלאומי חזק על ברית המועצות. למאבק הצטרף המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק – ואכן הלחץ נשא פרי, ולאחר כשנה שוחרר הרי"א בתנאי שיעזוב את ברית המועצות לצמיתות, הוא השתחרר ונסע ללונדון. רק כעבור כמה חודשים הורשו גם אשתו ושני בניו הקטנים לעזוב גם הם. שני בניו הגדולים נשארו בברית המועצות והורשו לצאת רק לאחר כשבע שנים.

לרי"א הייתה הכרת הטוב גדולה כלפי ביאליק שפעל לשחרורו, וכשיצא הרי"א מרוסיה והגיע לוילנה שלח לביאליק את המכתב הבא: "גאון השירה העברית אשר שָׁר בעמקות נפלאה על מכמני בית המדרש הישן מר חיים נחמן ביאליק נ"י. כמוך גם אני הנני פה עובר אורח, ומחר במוצאי שבת קדש הנני יוצא בעזר ד' מוילנה דרך ארץ אשכנז לונדונה. אך דין קדימה יש לי לקדם את פניך בברכת "ברוך הבא", יען שהנני ממחויבי לך תודה על השתדלותך לחלצני מן המצר. בהיותי שם בארץ הכבול ידעתי רק את "האוסרים" אשר ארבו לנפשי וישימו אותי בבית האסורים. ובצאתי עכשיו בעזרת מתיר אסורים לאור עולם, הנני יודע גם "המתירים", שהיו משתדלים במרץ רב להתיר אותי מן המאסר, ולא השתתפו בצערי במובן המקובל והרגיל בפי כל, אך במצוקתי גם להם היה צר. גם נודע לי כי גם אתה נמנית בין שלוחי המקום בעניין גאולתי ופדות נפשי ובכל לשון של בקשה הפצרת בעדי באותו האיש המר ממשפחת מררי שיש בו באמת מן החריפות שבמרירת הבולשביקים, וממילא יש בו הכח לפעמים רחוקות להמתיק קצת את דיניהם. משכורתך תהיה שלמה מאת ד', ותזכה לשיר את שיר השירים על הגאולה ועל תמורת המצב של אחינו בני ישראל הנמצאים בצרה ובשבי'ה"

הקשר הטוב בין הרי"א לביאליק נמשך עד לפטירתו של ביאליק כאשר הרי"א שלח לביאליק כל אחד מכרכי החזון יחזקאל שהוציא, ואילו ביאליק שלח לרי"א את פירושו על המשניות 'זרעים' וקביל ממנו הערות. על פרשה מרתקת זאת מומלץ לקרוא בכתבתו של ישראל שפירא – ההתכתבויות של הרב אברמסקי עם המשורר הלאומי. ניתן היה לטעון שאולי יחסו החם של הרי"א לביאליק נבע אך ורק מהכרת הטוב כלפיו ולא מהערכה כלפי יצירתו, אולם שמעו נא את הסיפור שמספר הרב מנחם הכהן (1932-2025)  בספרו האוטוביוגרפי 'למען אחי ורעי' עמ' 38-39:

"הרב יחזקאל אברמסקי קבע את מגוריו בשכונת בית וגן, שם גר אחי, פנחס פלאי. כשהייתי בא לבקר את אחי,  השתתפתי מדי פעם בשיעורים שהעביר הרב אברמסקי בביתו. כנראה מצאתי חן בעיניו והוא ביקש כי אבוא לבקרו לעיתים תכופות יותר. קשר זה נמשך  לאחר גיוסי  לצבא, כפי שיסופר בפרק הבא. הרב יחזקאל אברמסקי היה גאון עצום בתורה, ולצד זה בקי בהוויות העולם, וגם חובב ספרות. הוא ידע לצטט בעל-פה קטעי ספרות ושירה של גדולי הספרות הרוסית הקלאסית וגם שירת ביאליק לא הייתה זרה לו. הוא מצא בי  בחור ישיבה שאפשר לדבר אתו גם על הוויות העולם.  באחת משיחותינו אמר לי: "ר' מנחם, בימינו  צריכים  להיות ערניים הרבה יותר מפעם, ולדאוג שבחורי ישיבה לא יתקלקלו". "בוודאי", השבתי, "לאחר שעולם התורה נחרב, חייבים לשמור על הקיים, על שארית הפליטה". "'רעד נישט קיין נארישקייטן" (אל תדבר שטויות), אמר לי הרב אברמסקי, תוך שהוא מניף ידו בביטול, "לא זה העניין". "אז מה העניין?" "'בימי עלומיי, בישיבת וולוז'ין, כשבחור היה נתפס להַשׂכּוּלֶה (השכלה, הרב דיבר בהברה ליטאית שמחליפה שי"ן בסמ"ך ולהיפך), אם לא היה הופך לבן תורה, לפחות נהיה ממנו קלצ'קין, ביאליק, אחד העם… כיום, כשבחור מתקלקל ומתעניין בדברים שאינם מעולם התורה, מה נהיה ממנו? הוא הופך לכלום… וכל זה למה? משום שבוולוז'ין, כשבחור היה נתפס להשכלה, הוא היה מחזיק מתחת לששְטֶנְֶדר [דוכן הלימוד] פוסקין, טולשטוי, דושטוייבסקי, גוגול, לרמנטוב… ואילו בימינו אלה, מה בחור שפוזל מחוץ לעולם התורה, מחזיק מתחת לשטנדר? 'ידיעות אחרונות', 'העולם הזה',  'המודיע' – אז מה כבר יכול לצאת ממנו?…"

אולם, הקדמנו מעט את המאוחר, ונחזור לספר דבר דבור על אופניו. כאמור הרי"א השתקע בלונדון. הוא נבחר לכהן כרבה של הקהילה החשובה "מחזיקי הדת" שמאז חזרתו של הראי"ה קוק לא"י לאחר מלחמת העולם הראשונה לא בחרה ברב. ב-1935 נבחר גם כאב"ד ביה"ד לונדון במקום הרב שמואל יצחק הילמן שעלה לארץ עקב בחירת חתנו הגרי"א הרצוג לרבה הראשי של א"י. ב-1939 הוציא הרי"א קונטרס בשם: "דיני ממונות – הגדרת סוגיהם" שבו הוא מחלק את דיני הממונות בהלכה לארבעה סוגים: א. ממון שיש לאיש ביד רעהו (דרך מקח וממכר, מתנה, מלוה, פקדון, מציאה, גנבה וגזלה).ב. ירושה ונחלה. ג. שכר שכיר. ד. תשלומי נזק. ומפרט את המאפיינים וההלכות המיוחדות של כל אחד מהם.

ב-1945 עם סיום מלחמת העולם השנייה, התשוקה של רבים מניצולי השואה לעלות לארץ, והתביעה המתחזקת והולכת למימוש הצהרת בלפור להקמת "בית יהודי לעם היהודי בארץ ישראל". כתב הרי"א ספר היסטוריוגראפי על אופי הקשר של עם ישראל לארץ ישראל דרך התיאור ההיסטורי התנכ"י והחז"לי על התקופה "מימות אברהם אבינו עד אחר כיבוש יהושע".

בהקדמת הספר מסביר הרי"א את מטרת כתיבת הספר:

"מטרת הספר "ארץ ישראל – נחלת עם ישראל" היא אחת שיש בה שלוש. מגמתו היא בירור וביסוס שלשה יסודות אשר עליהם הושתתה ישיבת בני ישראל על אדמתם ואלה הם: א. הבורא יתברך, שהעולם כולו מעשה ידיו והוא השליט היחידי בכל מרחבי תבל, נתן הארץ למורשה לאבותינו אברהם ולבניהם אחריהם "לאחוזת עולם". ב. הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו הכניס אבותינו אל הארץ אשר נשבע לתת להם ויגרש מפניהם את הגויים אשר ישבו שם. ג. קשר עם ישראל עם ארץ ישראל הוא קשר ארצי ושמימי, ולפיכך הוא קשר נצחי שלא ינתק לעולם. אגוד כפול זה דנשקי שמיא וארעא אהדדי, תחיבתו הראשונה בנחלת אבות מתנת אלקים ואחרי כן נעשה קשר של קיימא בקשר עליון מן התורה במעמד הר סיני…ואין התורה שלמה אלא בארץ ישראל….ויפה אמר מי שעמד על אמת זו (בלפור): מצב היהודים הוא מיוחד במינו. שאלות העם הדת והארץ קשורות אצלם זו בזו, במידה שאין דוגמתה בשום עם בשום דת ובשום ארץ"

כתושב אנגליה מצטט הרי"א את דברי קולונל סקוט על הצהרת בלפור:

"ישרת לבו של הקולונל פ. מ. סקוט העמידה אותו על האמת, בהערכתו את הצהרת בלפור בדברים נכונים כאלה: "בחלקה של אנגליה נפל כבוד גדול: קרענו מן התנ"ך דף שחרותה עליו הנבואה העתיקה ביותר – ועל השטר של האלקים הוספנו את ערבותו של העם האנגלי. לחתימה כזו אין האומה יכולה להתכחש".

לאחמ"כ, הוא מתייחס לציונות החילונית:

"מי מהם ילמוד דעה, שקבוץ גלויות במובנו המדיני והמקומי לבד, מבלי שים לב שיהיה גם קבוץ גלויות במובנו התורני והדתי, הוא נטע זר על אדמתנו. ואשרי האיש שיש לו חלק בבניין הארץ בחומר וברוח; בעבודה חומרית הוא משדד את אדמתה בונה ערים ונוטע כרמים, וברוחו הוא מרגיש אותה ההרגשה האצילית שרגליו עומדות על קרקע המשכן של ישראל ותורתו".

ולבסוף הוא מתייחס ליהודים שמעוניינים להישאר בארצות המערב ולא לעלות ארצה:

"ואלה אשר עיניהם עדיין סמויות מראות נכוחה, שהאמנציפציה של היהודים מראשית נתינתה "מתנת עשירים היא לעם עני ודל המחזר על הפתחים, עם היות עצם ישיבתו בתוכם בלתי רצויה להם", לכן יש שרוח אחרת תעבור פתאום במדינה ועוקרתה והנה איננה, ומוכי סנוורים הם עדין דוחקים את עצמם להכנס אל החברה המדינית, כשהם מותרים על התורה ועצמותם העברית – יבינו על ידו את השמועה אשר השמיע הקדוש ברוך הוא בפי נביאו "והעלה על רוחכם היו לא תהיה אשר אתם אמרים נהיה כגוים כמשפחות הארץ" ואין מנוחתם של ישראל כבוד, אלא על נחלתם על אמונתם ועל תורתם"

הספר נתפס כמייצג השקפה חרדית חיובית על ישוב הארץ, תוך כדי הדגשת חשיבות קיום המצוות בארץ – וככזה הוציאה אותו הוצאת "נצח" החרדית ב-1969 במהדורה שניה.

בנוסף לספר הנ"ל יצאו בתקופת מלחמת העולם השנייה  שלשה קונטרסים של פסקי דין עקרוניים של בית הדין לונדון שהרי"א עמד בראשותו, הנותנים דוגמא חיה לסוג הבעיות שאתן הם התמודדו: אגרת מבית דין צדק לונדון והסביבה העוסקת בהצעה שחיילים יהודים בריטיים ימנו את בית הדין שיכתבו  עבורם גט וימסרו לאשה אם לא יחזרו לביתם כחמש שנים לאחר היעדרותם, שאלה ותשובה להלכה למעשה – חלק א עוסקת בשאלה האם נישואים אזרחיים מצריכים גט, ושאלה ותשובה להלכה למעשה – חלק ב עוסקת בהתרת עגונת מלחמה ע"ס הודעה של שלטונות הצבא הבריטיים.

הרי"א היה 'נאה דורש נאה מקיים' וכשיצא לגמלאות ב-1951 עלה לישראל והתיישב בשכונת בית וגן בירושלים. הוא קיבל הצעות מפתות לעמוד בראשות ישיבות חשובות, אולם הוא חפץ להקדיש את רוב זמנו למפעל חייו ה"חזון יחזקאל", ולכן הסכים רק למסור פעם בשבוע את השיעור הכללי בישיבת סלבודקה בבני ברק, לשיעוריו שם יצא מוניטין ורבים באו לשומעם. הוא העמיד שם תלמידים חשובים ביניהם: הרב יצחק זילברשטיין והרב דב לנדאו. ב-1963 מונה  לנשיא "ועד הישיבות". וכן פעל למען החינוך העצמאי, היה מנשיאי ארגון אתרא קדישא בעת הקמתו, ונשיאו של המרכז הארצי לטהרת המשפחה.

לרי"א היו ארבעה בנים. בנו הבכור הרב משה היה סוחר שנפטר בצעירותו בלונדון, בנו יעקב דוד אברמסקי (1914-1979) שנקרא  ע"ש הסבא רבא הרידב"ז היה סופר עברי, מתרגם, ביבליוגרף, בלשן ופולמוסן. בנו של יעקב דוד  – נתנאל נהרג בירושלים מירי צלף ירדני במלחמת העצמאות בהיותו נער כבן 13. בן נוסף של הרי"א הוא ההיסטוריון הבריטי פרופ' שמעון אברמסקי ( 1916-2010) שהיה בצעירותו חבר המפלגה הקומוניסטית הבריטית אך פרש ממנה בשנות החמישים. הבן הצעיר של הרי"א הרב מנחם עזרא אברמסקי – המשיך בדרכו וחינוכו של אביו, והוא זה שטיפל בהוצאת ספריו ועזבונו הרוחני.

הרי"א נפטר בירושלים בשלהי ה'תשל"ו (1976), במוצאי שבת אור ליום א' של סליחות האשכנזים. ונקבר בהר המנוחות. בהספד בשעת ההלוויה אמר הרב שלום אייזן זצ"ל שהרי"א ביקש ממנו לפני פטירתו להכריז בשעת ההלוויה ש"מבטיח אני שאהיה מליץ יושר למי שילמוד בספרי, וכן למי שיפיץ את חידושי תורתי", ואכן היו כמה אנשים שהרימו את הכפפה ומאז  פטירתו של הרי"א יצאו ועדין יוצאים ספרים מחידושי תורתו. כך יצאו שלשה כרכים של שיעוריו למסכתות: שבת פסחים וזבחים (ג / 5 / 262), חזון יחזקאל – על תנ"ך, תפלה ודברי אגדה (פ / 8 / 113) ועוד. בשנים האחרונות אף יוצא עלון שבועי לפרשת השבוע בשם 'מליצי יושר' המביא מתורתם של עשרה גדולים שהבטיחו לפני פטירתם שיהיו "מליצי יושר" בשמים, על מי שיהגה בתורתם.  הקטעים שהובאו שם בשם הרי"א  לוקטו ויצאו בספר מיוחד בשם: "הגדרות חזון יחזקאל – על פרשיות התורה והמועדים עם ביאורים הערות והערות" (ל / 1.62 / 110).

דומני שדמות כזאת של גאון בתורה, המשלב לימוד והוראה ישיבתית, עם עיסוק מתמיד במחקר תורני, רבנות ופסיקה בשאלות השעה, עיסוק בצורכי הציבור הדתי והחרדי, ושמירת קשר חברי עם אנשי מחקר ועם אנשי רוח שאינם שומרי מצוות – היא חזון לא נפרץ בימינו. ויהי רצון שיקומו לנו עוד גדולים שכאלה – המקדשים שם שמים בגדלותם התורנית, ואישיותם המוסרית ומעורבים בדעתם עם הבריות.  

ולבסוף, אני מצרף כנספח, כתבה שכתב פרופ' אביעד הכהן  בצעירותו (לפני כארבעים ושתיים שנה) בשם העט "אביעד שר שלום" ובה הביא התכתבויות מעניינות בין הר"ש ליברמן לבנו של הרי"א הסופר יעקב דוד אברמסקי. מעניינת במיוחד היא נזיפתו של הרש"ל ביעקב אברמסקי  על  כך שהוא ניתק את קשריו עם אביו הרי"א בעקבות יחסו המסויג של אביו כלפיו. וכאן המקום להודות לאביעד על המידע והסיוע שנתן לי בהכנת הרשימה הנוכחית.

מועדים לשמחה, וחג שמח.