שיחה פתוחה ומעמיקה על חינוך והוראת תנ״ך כמעשה זהותי וקיומי. מתוך השיחה מתבררת הקריאה למורה להיות מחובר בעצמו לשורשיו ולסיפור חייו, ולראות בהם סיפור בעל ערך ומשמעות שיש לתת לו מקום כחלק מן הזהות החינוכית שלו. חיבור זה מאפשר למורה לחבר את תלמידיו לעצמם ולסיפור הגדול שהם חלק ממנו, ולפגוש את דמויות התנ״ך כדמויות חיות המתמודדות עם משברים, בחירה ואתגר, כפי שמתרחש גם בחיים עצמם. כך, לצד ההוראה הפדגוגית והידע הנרכש, הלימוד הופך לחוויה אנושית עמוקה, שבה התוכן נעשה חלק מן הזהות, והלמידה הופכת למפגש קיומי.
