בשורות הבאות ברצוני לבאר ולסנגר מעט על בחירת השם (כולנו מבינים שהאגדה האורבנית ע"כ שמחשב בוחר את שמות המבצעים היא אגדה – וישנם אנשים בשר ודם הבוחרים את השמות) הצרוף: שאגת אריה שבו בחר הרב גינצבורג כשם לספרו לקוח מהפסוק באיוב (ד, ד) "שאגת אריה וקול שחל ושני כפירים נתעו" עפ"י ההקשר הדימויים של האריה שבפסוק מתייחסים לרשעים כמו שמפרש עמס חכם ב'דעת מקרא' "אף הרשעים שעושים ביד רמה (דגמת אריות שואגים על טרפם), אף הם אובדים" וא"כ נשאלת השאלה מדוע לקרוא כך לספר תורני? [אגב השאג"א איננו הראשון שבחר בשם זה לספרו. קדם לו ספר השו"ת 'שאגת אריה' מאת הרב אריה יהודה ליב בן שמואל צבי הירש שיצא יחד עם ספרו של הרב אברהם נתן מייזליש (שהוא צאצא שלו) 'קול שחל' בתצ"ו (1736) ויחד הם משלימים את הפסוק: "שאגת אריה וקול שחל"]

פרק כ"ב בתהילים "למנצח על אילת השחר' נדרש במדרש תהילים (שוחר טוב) על מרדכי ואסתר וספור המגילה. ונהוג בכמה קהילות לאמרו בפורים כ'שיר של יום'. גם בפרק זה מתוארים האויבים כאריה "פצו עלי פיהם אריה טורף ושואג" (יד) הושיעני מפי אריה ומקרני רמים עניתני" (כב). אלא שבפרק זה ישנה גם "שאגה" "אלי אלי למה עזבתני – רחוק מישועתי דברי שאגתי" השאגה המדוברת היא השאגה של המתפלל ומשמעותה "דבר בכי ואנחה היוצאים בקול רעש גדול, וכן: כי לפני לחמי אנחתי תבוא ויתכו כמים שאגותי (דעת מקרא). על סמך פסוקים אלו פייט הפייטן שמואל רחמים בפיוט 'מכניסי רחמים' את השורה הבאה: "שואגים בתפילה ומבקשים רישיון". מענין כי הביטוי 'ארי' מופיע במזמור זה גם ככינוי למתפלל (=עם ישראל) "כי סבבוני כלבים עדת מרעים הרחיפוני כארי ידי ורגלי" ומפרש דעת מקרא: "נמצא שדמה עצמו המשורר ביחס לאויביו כאריה כפות המוטל לפני הכלבים המצפים לאכול מנבלתו לכשימות". א"כ נמצא עד כה כי אויבי המשורר שהם אויבי ישראל הם הנמשלים לאריה טורף, ואלו ישראל נמשלים ל'אריה כפות המוטל לפני הכלבים" ושואג אנחת בכי זעקה ותפילה.

אך כאן נכנס ה"טוויסט" בעלילה. נודע כבר ברבים כי הסיבה לבחירת שם המבצע הייתה מפני שהוא החל בי"א אדר יום נפילתו של יוסף טרומפלדור, שעל קברו וקבר חביריו מדיני תל חי – הוצבה אנדרטת האריה השואג שפיסל האומן אברהם מלינקוב. האנדרטה מסמלת את כוחות הגבורה של מגיני תל חי, ועל בסיסה כתובים המילים "טוב למות בעד ארצנו" שהיו מילותיו האחרונות של טרומפלדור, ומתחתם שמות שמונת נופלי תל-חי (שלזכרם נקראת לימים 'קרית שמונה'). [על השאלה האלמותית, האם טרומפלדור אמר או לא את המילים הנ"ל ראו סכום בערך: טוב למות בעד ארצנו]

הרב ישככר שלמה טייכטל (1845-1945) היה ת"ח גדול מחשובי הרבנים בהונגריה שעד השואה החזיק בעמדות אנטי ציוניות כרוב רבני הונגריה. אולם במהלך שנות השואה 'חישב מסלול מחדש' והגיע למסקנה שטעה, הוא נכנס לעובי הקורה והגיע למסקנה כי הרבנים היו צריכים לתמוך בישוב הארץ ולעודד את הציבור החרדי לעזוב את הגולה. אולם בנוסף לביקורת העצמית, הוא ראה את החיוב בחלוצים שעלו לארץ ומסרו את נפשם על כיבושה, אף שלא היו שומרי תומ"צ, וכך הוא כתב בספרו 'אם הבנים שמחה' (פרק שני אות ט) שיצא לאור בבודפשט בתש"ג בעיצומה של מלחמת העולם השניה, על אודות ישוב הארץ ע"י יהודים שאינם שומרים תומ"צ:

"ועתה בזמנינו שנעשה התעוררת לשוב לארץ אבותינו וגם חזרו בפועל ועושין מעשה בבנין הארץ. בודאי נתקיים בזה נבואת הושע "ואחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה"א ואת דוד מלכם" היינו בקשו ממש וכמו שביארתי לעיל משמעת תיבת בקשו בפועל ומעשה ידיהם. וא"ת הא בפסוק נאמר "ובקשו את ה' אלקיהם ואת דוד מלכם" והלא בעוה"ר אלו הבונים אין זכר להם לבקש את מלכות שמים ואת דוד המלך וגם התנהגותם מורה על זה? על זה אשיב לך עפי"מ שמבואר במדרש שה"ש "אל תראוני שאני שחרחורת שזפתני השמש – אמרה כנס"י לנביאים אל תראוני בשחרורותי ולהגיד דלטורי על ישראל, שזפתני האומות היינו שאין שחרורותי בפנימיותי אלא רק 'שזפתני השמש' היינו האומות שנתגדלתי בין האומות וקלטה חיצוניותי את סוגיהם אבל בפנימיותי אני לבנה ונקיה חיינו שאין חידוש באלפי השנים שנתגדלתי בין הגוים שלמדתי ממעשיהם הרעים כדכתיב "ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם" אבל הנפש הישראלי זרע אברהם יצחק יעקב המה טהורים בפנימיותם ומשתוקקים לחזור למקורם רק אינם יודעים הדרך לשוב אל הטהרה מפני שהרגילו בגידול הגוים ואינו דומה לעת שהיו בארצם וראו וידעו את דרכי התורה ע"י הסנהדרין יושבי כסאות למשפט התורה והיראה ומאסו בם ובתורת ה' ולא שמעו לקול נביאיהם ע"כ התחייבו לילך בגלות. אבל עתה דור של גליות שנתערבו בם ונולדו בגוים ולא ראו ולא שמעו ואין חזון למו בכבוד ה' אין ראי' ממה שאין הולכין בדרך התורה דמשום מיאוס הוא רק דנשחרו ממעשי הגוים. וכבר הבאתי בשם רבינו המקובל מקאמארנא דנשבע בחיי עולם דהמה כתינוק שנשבה בין העכו"ם דאנוסין על הכל ושוגגין על הכל. ובאמת גם הרמב"ם בה' ממרים כתב כן על אלו שכבר נתגדלו במנהג הגוים שמצוה לקרבם כי המה כתינוק שנשבה בין העכו"ם אבל המה זרע אברהם יצחק יעקב ומצוה לאהוב אותם. על כן אלו בודאי אינם נמאסין בעיני הקב"ה"

לאחר שהוא דן לכף זכות, בעצם את כל החילונים בזמנו, הוא עובר לדבר בפירוט על החלוצים החילונים העולים ליישב את הארץ במסירות נפש:

"ועיין מדרש ילקוט איכה שאמר בפסוק בית ישראל יושבים על אדמתם ויטמאו אותה אמר הקבה"ו הלואי יתוון? בני עמי בארץ ישראל אעפ"י שמטמאין אותה עכ"ל. היינו נמי על פי כונה זו שכעת ששהו כל כך זמן רב בין הגוים המה כלא יודעין מחומר האיסור ואנוסין על הכל ואינו דומה למעשה החוטאים בזמן הבית וזהו לחוד שמחבבין את הארץ ואינם רוצים בארץ אחרת רק בארץ אבותינו ומוסרין נפשם עליה כידוע דכמה וכמה מתו עבור הארץ כמו ששמענו בזמן הפרעות של הערביים וכמה מן בני ישראל שעמדו לנגדם ומתו על ידיהם אמרו קודם יציאת נשמתם בזה"ל "אין דבר. טוב למות בעד ארצינו!" ועיין ח"ס בתשובה שהביא הגמרא דסנהדרין דישראל שנהרג ע"י עכו"ם אפילו הי' רשע וגרוע נקרא קדוש וכש"כ אלו שהערו נפש למות בעד ארצינו … הכי יש ספק שבן עוה"ב המה?! והכי לא עדות ברורה הוא דאע"ג איהו לא חזי אבל נפשו נפש הישראלי שבקרבו חזי ומשתוקק לחזור למקורה, וכבר אמרו כל הדר בא"י דומה שיש לו אלוק היינו אפילו אינו יודע ומבין לבקש בפיו את אלקית אבל נפשו בקרבו מרגיש הצורך לזה ועל זה רמזו בתיבת דומה שאמרו היינו אף שלפי הנהגתו אינו כן. ועל כן כיון שמבקשים את ארץ ישראל הוי בכלל ג"כ ובקשו את ה' אלקיהם וגם דוד מלכם כי זה יביא את זה לכונן מלכות בית דוד ולבנות ביהמ"ק אחר ההזדככות ברוב ימים ויקוים בנו נביאת הנביא ומשתי את עון ישראל ביום אחד"

הדברים  מדהימים בעוצמתם ונועזותם. רב חרדי הונגרי המקורב לרבי ממונקאטש, מוצא חיוב בחלוצים החילונים, הדבקים בארץ ישראל ומוכנים להלחם עליה ואומרים סמוך ליציאת נשמתם 'אין דבר. טוב למות בעד ארצנו".

טרומפלדור וחבריו, מסמלים את הדור החדש של הארי המתעורר משנת הגלות ומוכן להילחם על ארצו ולטרוף את אויביו כדברי הפסוק "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא לא ישכב עד יאכל טרף ודם חללים ישתה" (במדבר כג, כד), וכברכת יעקב ליהודה "גור אריה יהודה מטרף בני עלית , כרע רבץ כארי וכלביא מי יקימנו (בראשית מט, ט) ולגד אמר ברוך מרחיב גד כלביא שכן וטרף זרוע אף קדקד (דברים לג, כ). א"כ השם 'שאגת ארי' מתייחס לאותו ארי מהפסוקים "וכארי יתנשא" ו"כרע רבץ כארי" – ולכן ארי ולא אריה.

האם שני ההופעות של האריה היהודי: השאגה הלא היא התפילה והזעקה לקב"ה שיושיענו מיד הקמים לכלותינו, והקימה וההתעוררות להילחם כארי על ארצנו ולעמוד בגאון מול אויבינו. סותרים זו את זו? היו בוודאי רבים שחשבו כך, ובחרו באחת משניהם או להמשיך ולעסוק אך ורק בתורה מצוות ותפילה ולחכות לגאולה מהשמים, או שבחרו בדרך של קימה והתעוררות התישבות כיבוש ומלחמה וויתרו על ה'שואגים בתפילה'. מעניין בהקשר זה הסיפור שמצטט החוקר משה נחמני בספרו: הגיבור הלאומי: פרקים בחייו של יוסף טרומפלדור (נ / 4.1 / 435 – מכללה) מתוך ספרו של נתן גרדי פרקי חיים של חלוץ דתי: ממייסדי הפועל המזרחי וההתיישבות הדתית בא"י (נ / 7.3 / 036 – מכללה). גרדי היה פעיל ציבור ציוני ואיש הפועל המזרחי וההתיישבות הדתית. במשך תקופה קצרה ב-1948 עמד בראש המחלקה לענייני דת בצה"ל ("השירות הדתי") עוד לפני שהרב גורן הקים את הרבנות הצבאית. גרידי היה בוגר ישיבת מיר תלמידו של המשגיח ר' ירוחם ליבוביץ שנתפס לציונות אבל נשאר חזק באמונתו ובהקפדה על קלה כבחמורה. כדי להגיע לארץ הצטרף לחברת הכשרה של תנועת החלוץ בראשותו של טרומפלדור, והיה ה'דתי' היחיד בקבוצה. בזכרונותיו הנ"ל הוא מספר על היכרותו עם טרומפלדור:

"… הגענו לתחת הרכבת 'דזנקוי'… ירדתי אני לעיירה להצטרף לחלוצי טרומפלדור. הללו עבדו בסביבה זו באחוזות ובמושבות גרמניות. בעיירה זו נקבעו לשכת העבודה והמרכז שלהם. בעיירה היתה קהילה יהודית קטנה […]. במרכז העיירה עמד בית גדול, שהיה שייך לקהילה, ובו רוכזו כל מוסדותיה, כמו: בית הכנסת, בית הספר, ועד הקהילה, ושאר המוסדות. בבית הזה סודרה לשכת העבודה והיא שמשה גם בית לינה לחלוצים. מכאן היו נשלחים למקומות עבודה שונים בסביבה. בבית הזה סודרתי גם אני ללינה, ואמרו לי לחכות יום-יומיים עד שטרומפלדור יבוא והוא יסדר אותי בעבודה. הוא בא למחרת, ומאוד שמח בי, כי אני ואחי היינו אחרוני החלוצים שהגענו ממינסק. היתר שנסעו אחרינו אנוסים היו לחזור באמצע הדרך. כך נפסק כל קשר בינו לבין מרכז החלוץ ברוסיה. מסרתי לו דו"ח מפורט מעבודת המרכז במינסק ופרישת שלום אישית מסגנו רושצוק. משהגענו לפרשת סידורי בעבודה – שאלתי אותו אם יוכל לסדרני בעבודה, שלא אצטרך לעבוד בשבת? כן הודעתי לו שלא אוכל טריפה. שאלתי אמנם הפתיעה אותו קצת, כי מכל מאה החלוצים שהגיעו לקרים הייתי אני היחיד שפנה אליו בבקשה כזו. הוא ענה לי בחביבות רבה "גולובציק" (זו היא מילה ברוסית המבטאת רגש חיבה – שפירושו הוא "יונתי") – קרא ואמר לי: שאמנם הוא אינו מכיר את הדת היהודית, אבל הוא מכבד את רגשותיו של הזולת ומאוד היה רוצה למלאות את רצוני, לצערו אין בכוחו לעזור לי. העבודה היא אצל גרמנים ואצלם חייבים לעבוד גם בשבת, וגם אי אפשר לדרוש אוכל כשר. "אני יכול לסדר אותך בעבודה, ולעניין השבת והכשרות עליך לדאוג בעצמך", כך הוא סיים. עד כמה ידע לכבד את רגשותיו של הזולת נוכחתי לדעת למחרת בבוקר. אני עמדתי על גזוזטרת הבית עטור תפילין והתפללתי. עבר חלוץ אחד והתחיל מתלוצץ על חשבוני. טרומפלדור, שעמד בחוץ ושוחח עם אחת החברות, שמע זאת. הוא הפסיק את השיחה, ניגש לבחור, ובחימה שפוכה אמר לו: "סובולוטש" (מנוול)! איך אתה מעיז להתעלל ברגשותיו של השני. האם זהו "חופש המצפון" אצלך, הלא לו היית נותן לו סטירת לחי לא היה זה כל כך מכאיב כמו הלעג שלך". מובן שהצעיר לא ידע איך להתנצל בפניו והסתלק חפוי ראש. וכנראה כדי לפייס אותי, ניגש (טרומפלדור) לשוחח אתי קצת, וכך התפתחה בינינו שיחה יותר ארוכה, בה הסברתי לו במקצת את השקפות היהדות הדתית. הדברים היו בשבילו חדשים. ובייחוד היה מופתע לראות אדם צעיר – שהצטרף אל חבורת החלוצים – דתי. נראה שהוא התרשם עמוקות מהשיחה, כי בכל פעם שהיה מבקר בדגקוי היה שואל עלי בחיבה: "מה נשמע עם "החסיד'ל" שלנו? איך הוא מסתדר עם הדתיות שלו?

בכלל היה טרומפלדור טיפוס נפלא. פניו היו כאילו עשויים מעשת, והעידו על גבורה ואומץ לב לבלי חת. יחד עם זאת ריחפה על פניו בת צחוק תמימה של ילד חף מפשע, ועיניו הפיקו חמימות וטוב לב. הוא היה אדם, אשר היה מסוגל למסור את נפשו מבלי כל היסוס על האידיאלים שלו. בכל זאת לא היתה בו מהגסות של חייל והנטיה לפקד ולהשתלט על אחרים. להיפך – היתה בו הרבה עדינות, ויחסיו עם החלוצים היו פשוטים וחברותיים. הם נשמעו לו בכל מבלי שתורגש בדבריו פקודה. הם ראו בו אב, אב דואג ומסור להם. לא פעם סיכן את עצמו כדי להציל חברים ממאסר ומוות בטוח".

א"כ גרדי מספר שטרומפלדור עצמו לא סבר שישנה סתירה בין חלוציות ושמירת תורה ומצות תפילה ותפילין. ואדרבא תמך וסייע למי שדבק בשניהם גם יחד. אגב גרדי הקים בית של תורה ועבודה למופת. בתו דינה היא המחנכת דינה הכהן ז"ל אשת ר' ידעיה הכהן ז"ל ממייסדי הישיבה. ובתו שלומית היא אשת הרב ישראל רוזן ז"ל מיסד ומנהל צומ"ת.

אם נחזור לשם המבצע  'שאגת ארי' נראה שניתן לראות בו את השילוב של הארי הטורף והמתנשא, ובין השאגה של התפילה והזעקה. אז נשאג כולנו בתפילה שחיילנו הגיבורים כאריות יטרפו זרוע אף קדקד וידבירו שונאינו תחתם ונזכה לניסים ונפלאות בימים ההם ובזמן הזה.

לסיום כדאי להאזין ל'שיר טרומפלדור' מאת אבא חושי. סיפורו המענין של השיר מתואר באתר שיר עד "בעת נפילת תל-חי ב-1920, נימנה חושי על קבוצה של 40-30 מאנשי "החלוץ" של "השומר הצעיר", שהתארגנו בעיירת מולדתו, טוּרְקָה שבגליציה, לעליה לארץ. הידיעות על נפילת חל-חי עשו רושם עמוק על החלוצים והוגברה הנכונות להצטרף לבוני הארץ ומגיניה, וגבר הלחץ לזירוז מועד העליה. אבא חושי סיפר, כי התרשם מפרשת תל-חי, עד כי חיבר את מילות השיר על גבורתו של טרומפלדור, והתאימם למנגינת שיר-עם אוקראיני שהיה נפוץ באותם הימים. לאחר עליית הקבוצה ארצה, באביב 1920 (קיבוץ א' של השוה"צ), נפוץ השיר בארץ כולה." במשך עשרות שנים אימצו אנשי בית"ר והאצ"ל שיר זה ללבם, והאמינו כי הוא יצא מעטו של זאב ז'בוטינסקי. השיר נקרא בשירוני בית"ר: "שיר על מות טרומפלדור". עד שבשנת 1965, באחת מתוכניות הרדיו ב"קול ישראל" של הסדרה "מי יודע" (על מקורותיהם של שירים), שערך והגיש חוקר הזמר העברי, אליהו הכהן, יחד עם חדוה סולד, חשף הכהן לראשונה את זהות מחברו כאבא שנלר, שבארץ שינה את שם משפחתו לחושי ולימים כיהן כראש עיריית חיפה. במשך שנים הסתיר אבא חושי את העובדה שהוא שכתב את השיר. הוא גם לא מחה כשהשיר יוחס בטעות לזאב ז'בוטינסקי. רק לאחר הפצרות והצגת עדויות, הסכים להודות בכך. באפריל 1966 קיבל חושי שיק בסך 47.5 ל"י כדמי התמלוגים של השיר שהצטברו באקו"ם"

בספר 'רבן של כל בני הגולה'  (מ /7 / 201) על הגר"ח מבריסק. מובאת עדות על הגעתו של הילד לבית הלוי: " פעם אחת, בשעת צהרים של ערב שבת, נפתחה הדלת, ואיש גבוה בעל זקן ארוך ופאות עבותות, מוליך בימינו נער קטן כחוש, בעל פאות דקות וארוכות. הוא מגישו אל הרב ואומר: "כבודו הוא הרב הסלוצקאי המפורסם? אנכי יליד רוגאצ'וב. זה הוא בני הקטן, אשר יש לו שם בין הגדולים בתורה. הבאתיו אל כבודו ויעשה לו כל הדרוש לעשות לילדים כמוהו". רבי יושע בער נתן לאב שלום, ואת הקטן הקריב אליו וישאלהו: "מה שמך"?- "יוסף", ענה הילד בקול דק מאד. "מה תדע בגמרא? ומה למדת"?- "למדתי ויודע אני חצי ש"ס", ענה הילד בהעזה. "איזה חצי"?, שאל הרב- "את אשר כבודו חפץ. אחת היא לי, המחצית הראשונה או האחרונה", השיב. החליק לו הרב על ראשו ויאמר לו: "ראה, על השולחן הזה מונח הספר 'בית הלוי', אראך בו איפוא תשובה ואתה תקחנו אתך לבית המדרש ותעיין בו, ובמוצאי שבת תבוא אלי ונדבר על התשובה הזאת".

"מה הרבי אוכל עכשיו"? שאל הילד כשבת-שחוק נמתחת על שפתיו, "הנני רואה חתיכת דג. עד אשר יגמור את מאכלו אהיה נכון לדבר אתו על התשובה, ולמה לרבנו להגיד לי לך ושוב"?… הרוגאצ'ובי הקטן לקח את 'בית הלוי' ועיין בתשובה אשר הראה לו הרב. נעץ עיניו בה ועבר באצבעו על כל אורך התשובה, וכרגע שאל את הרב שתי קושיות חמורות עליה. הרב השתומם מאד על חריפות הילד ויפן אל אביו ויאמר לו: "ה' חננך במתנה גדולה, הוא עתיד להיות אחד הגדולים בישראל, ועליך לשמור עליו ולחנכו".וכמה שנות חייו? התענין הרב לדעת. "אחת עשרה, עד מאה ועשרים," השיבו אבי הילד. אמר לו הרב: "ביום הראשון הבא תקנה לו תפילין, כי יהודי שלם הינו".ולי אמר הרב: "הוליכהו לבית הכנסת, וצווה לשמש בשמי כי יפתח לפניו את הארגז החדש של הספרים, והנער יוכל לבחור לו איזו מסכת מהש"ס הוילנאי החדש, אך לא יתן לו מספרי הרמב"ם".הולכתיו לבית הכנסת, ובלכתנו יחד ביקשני שתי בקשות: אחת, כי אם ידרוש לצאת בלילה החוצה, אלווהו, כי ירא הוא ללכת בחשכת הלילה, ושנית, כי אראהו את המקום אשר שם ספרי הרמב"ם מונחים…"הלא הרב ציווה, כי לא יתנו לך את הרמב"ם ללמוד, ומה לך ולהם"? שאלתיו. והוא השיבני: "מאזהרתו אנכי מבין, כי יש בהם דברים מעניינים, לכן אובה לראותם תיכף"…"הבאתיו לבית הכנסת. כעבור חצי שעה ראיתיו מעיין בספרי הרמב"ם…"מהעילוי השובב הזה", מסיים עד הראיה את תיאורו – "התפתח הגאון הנפלא רבי יוסף ראזין, מי שהתפרסם לימים כהגאון מרוגאצ'וב"."

במשך כשנה למד  עם בנו של 'בית הלוי' הלא הוא הגר"ח מבריסק בחברותא. יחדין שמעו שיעור מר' מנדל מסלוצק ולמדו בהדרכת ה'בית הלוי' שבו ראה כל ימיו את אחד מרבותיו. אולם הרב המובהק שבו בחר הנער היה "הרמב"ם" שבספרו הי"ד החזקה הגה בכל עת. ולמרות הכוונת בית הלוי להתמקד בלימוד התלמוד לא הניח ידו גם מספרי הרמב"ם.

לאחר נישואיו עבר לשקלוב ולמד אצל המהרי"ל דיסקין, ובשנת ה'תרמ"ט (1889) מונה על ידי רבי שלמה זלמן שניאורסון, האדמו"ר מקאפוסט (נכדו של ה"צמח צדק") לרב עדת החסידים בדווינסק, שרובם היו חסידי קאפוסט. ברבנות דווינסק כיהן עד לפטירתו 47 שנים (עם הפסקה באמצע במלחמת העולם הראשונה וקצת אחריה (1914-1924) שבהם שהה בפטרבורג וכיהן שם כרב הקהילה החרדית) רב הקהילה המתנגדית בדווינסק היה הרב מאיר שמחה מדווינסק בעל האור שמח ומשך חכמה, ולמרות נטיתו של הרוג' לבטל גם את גדולי תלמידי החכמים שבדורו – הוא העריך את רמ"ש והם שמשו יחדיו בשלום ובאחוה ברבנות העיר.

בגלל גאונותו וחריפותו הרבה נטה לזלזל בת"ח ומחברי ספרים בני דורו (ולעיתים גם מדורות קודמים) ישנם ספורים רבים, סיפור נחמד בנושא מסופר בספר 'ארי בין עולמות' מפי ר' אריה בינה ר"י נתיב מאיר שביקר אצל הרוגצ'ובר בצעירותו :

"כשבאתי לביתו ראיתי אחד מראשי הישיבות שבא להרצות לפני הגאון את 'תורתו'. היו אלה חידושים שונים ובעיקר משונים. לבסוף הפטיר הגאון לעבר אותו תלמיד חכם, שהחידושים שלו עומדים על כרעי תרנגולת, וחלקם אפילו זה לא. אנכי הייתי 'הבא בתור' ולא ידעתי את נפשי. אם אותו ראש ישיבה דגול 'זכה' למנה כזו, מה יהא עלי?". ר' אריה מספר שפנה לקרן זווית, נטל מארון הספרים כרך אחד של 'צפנת פענח' ולמד קטע מסוים בעל פה. כשהגיע תורו החל אומר לרוגצ'ובי את כל הסימן ונהרו פניו של הגאון. "רואה אתה", פנה הגאון אל אותו ראש ישיבה, "אלה הם חידושים של ממש. הילד מדבר לעניין ואילו אתה…"

כל ימיו לא פסק ממשנתו ממש. למד ללא הפסקה וענה למאות פונים ששאלוהו שאלות בלימוד ובהלכה, וכתב חידושים על הרמב"ם ועל מסכתות שונות בש"ס. לימודו ושליטתו המלאה בע"פ הייתה בכל חלקי התורה, מדרשי ההלכה והאגדה, התלמודים, והרמב"ם, ואף בקבלה ובפילוסופיה. חיבורו הנפשי למשנת הרמב"ם הביאה אותו גם לעיסוק מעמיק ב'מורה נבוכים' שעליו כתב הערות שנדפסו בסוף ספרו 'צפנת פענח' עה"ת (א / 6.3 / 26). אך המעניין במיוחד הוא שהרוג' השתמש במושגים ובמונחים הפילוסופים הימי-בינימים שאותם למד בספר המורה, להסברת מחלוקות תנאים ואמוראים בהלכה, וכך נוצרה אצלו שיטה אחדותית המפרשת את ההלכה במושגים פילוסופים. ואם יקשה בעיניכם הכיצד ת"ח חסידי עוסק ומתחבר כ"כ דווקא למורה נבוכים? – הזה: יחס אדמו"רי חב"ד למורה נבוכים. הרוג' התעניין במידת מה גם בפילוסופיה חדשה. ישראל אורי מייטליס כתב מאמר מרתק: למקומו של שפינוזה בהערותיו של ר' יוסף רוזין על גיליונות מורה הנבוכים שבו הוא מביא דוגמה מהערות הרוג' למורה נבוכים שמסביר את דעת ת"ק שהשם צ – באות (המסמל את הנהגת הטבע)  הוא שם קודש שאסור למוחקו עפ"י המשנה הפנתאיסטית מבית שפינוזה. מייטליס מסכם את המאמר, כך: "החידוש המשמעותי ביחסו של הרוגוצ'ובר לשפינוזה אינו בתוצר הפילוסופי אלא בהקשר, במגמה ובדרך של איש הדת הניגש לדברי הפילוסוף ה'כופר' ומסכים, בדרכו שלו, לברר אותם. העיסוק בתלמוד הוא שהיה מרכז הווייתו של הרוגוצ'ובר, ובמסגרת המרחב הלמדני שבו הוא פעל עומדות הסוגיות התלמודיות במרכז דבריו יותר מאשר מגמותיה של הסוגיה הפילוסופית שממשיגה אותן. מנקודת מבט זו לא חייב להימצא הבדל מהותי בין הקשר שנוצר בין השאלה הפנתאיסטית לסוגיות על שמות הקודש לבין הקשר שנוצר בין הגדרות של 'כמות' המוצאות מהקשרן הפילוסופי לטובת סוגיות על טומאה. רוצה לומר, בשונה מקבוצת אנשי הדת 'מצרפי'  שפינוזה, שאליה התייחס הרב קוק, הרוגוצ'ובר אינו פועל כאן במגמה ובשדות פילוסופיים קיומיים או מיסטיים, שמוקד עניינם הוא הרעיון הפנתאיסטי גופא, ואף אינו מצהיר הצהרות 'מטא- תורניות'. הרוגוצ'ובר, בניגוד לאותם אישים, ניגש גם אל השפינוציזם מתוך האתוס הלמדני, שבו בירור ההלכות התלמודיות עומד במרכז ההוויה האינטלקטואלית, אלא שהוא עושה זאת בגוון הלמדני-פילוסופי המיוחד שלו. באופן זה 'צורף' שפינוזה, אם יורשה לי לשאול מן הרב קוק את המונח שלקח ממנדלסון, מתוך שצורף ללימוד סוגיות הלכתיות, דוגמת מחלוקת תנאים על היתר  מחיקת אחד משמות הקודש או מחלוקת אמוראים על איסור קריאת שמע במצבים שונים, שאינו נבדל מהותית, מבחינת הרוגוצ'ובר, מחקירות למדניות בענייני טומאה ושיעורים."

דברי תורתו של הרוג' נכתבו בקיצור רב, וחלקם הגדול הם הפניות "ועיין…" שרק ת"ח גדולים יכולים להבין את כוונתו, ולכן נדרש 'תיווך' והרחבה של תורתו. הראשון שכתב על משנתו הוא הרש"י זוין ב'אישים ושיטות' – הרב זוין העריץ את הרוגצ'ובר והקדיש לו את הפרק הגדול ביותר בספרו החשוב. (63 עמודים! לעומת 44 עמודים על הראי"ה קוק, ו43 עמודים על הגר"ח מבריסק) יתכן שלעובדה שגם הרש"י זוין היה חסיד חב"ד-קפוסט היתה השפעה על 'חיבה יתירה' זו.

מעריץ נוסף של הרוגצ'ובר ומשנתו הוא האדמו"ר מליובאוויטש שזכה להכירו אישית עוד בהיותו בפולין, בביוגרפיה מקיפה שכתב חסיד חב"ד הרב יאיר בורוכוב על הרוג' שנקראת "הגאון הרוגצ'ובי" (מ / 7 / 30) הוא מרחיב בדברים על יחסו של הרבי לרוגצ'ובר, ומביא שבאחת משיחותיו אמר הרבי:"בזמננו מתרחשים בעולם דברים מבהילים… דוקא בדורות הכי אחרונים נתחדשו חידושי תורה כאלו שלא שיערו אודותם ולא נזכרו כמותם בספרי הדורות הקודמים… זהו גם ההסבר בפשטות לענין הרוגצ'ובי, שהיה דבר יוצא מן הכלל לגמרי. מדובר ביהודי שיכלו לראות אותו בעיני בשר, וראו שהיה אוכל ושותה וישן כידוע ומפורסם, וביחד עם זה – דרכו בלימוד התורה היתה באופן חדש!.. סדר הלימוד שלו שהיה באופן נפלא" "הייתה לו דרך נפלאה ("א געוואלדיקע") בלימוד התורה שלא מצינו דוגמתה במשך מאה וחמישים או מאתיים שנה"

וכך הוא מגדיר באחת משיחותיו את ההבדל בין שיטות הלימוד של ה"חברותא" מילדות הגר"ח והרוג': "יש כאן שתי פירושים, פירוש רבי חיים הלוי, ופירוש הרוגצ'ובר (ששני הגאונים היו בזמן אחד, והם היו מתפלפלים זה עם זה, וכל אחד מהם שנא לתלמידים ותלמידי תלמידים), וכאן ניתן לראות את שתי דרכי הלימוד: דרך הלימוד של ר"ח הלוי – כל עניין מוסבר בהעמקה על אתר, ודרך הלימוד של הרוגצ'ובר – מחפש כלל בכל עניין שתקף לכל התורה. (שיחות קודש תשל"ט, כרך ב עמ' 425). במכתב שכתב הרבי, הוא מעיד שהוא עצמו אימץ את דרך לימודו של הרוגצ'ובר: "אולי נודע לו משיטתי [האישית בלימוד]… – על דרך שהבליט והדגיש הגאון הרגצובי – למצוא המשותף שבענין פרטי זה שבתורה עם עוד פרטים, הכלל והגדר המאחדם".

באחת משיחותיו סיפר הרבי את הסיפור דלקמן, על שיחה בלימוד בין הרוגצ'ובר לר' חיים: "בין החקירות של הגאון הרגצ'ובי יש חקירה בנוגע לשעבוד הבעל לאשתו, "שארה כסותה ועונתה לא יגרע", אם זהו ענין שמתחדש בכל רגע (כל זמן שאין גט ח"ו), או שזהו שעבוד שנמשך משעת החופה. ונפק"מ לדינא כבכל עניני התורה: "מאי בינייהו", כמודגש במיוחד בתורתו של הרגצ'ובי בנושא אשה שני' על אשתו הראשונה: אם השעבוד נמשך משעת החופה אזי שעבודה של אשתו הראשונה קודם לשעבוד של אשתו השני', ואם זהו שעבוד שמתחדש בכל רגע השעבוד של אשתו הראשונה והשעבוד של אשתו השני' הם בשווה". ומספרים, שפעם נפגש הרגצ'ובי עם ר' חיים מבריסק גדולים בכתר אחד ובעת שיחתם אמר הרגצ'ובי חקירה הנ"ל לר' חיים מבריסק, ואמר לו ר"ח: מגיע לכם מזל טוב! וכשתמה הרגצ'ובי על כך, אמר לו ר"ח: לפי השיטה שהשעבוד מתחדש בכל רגע, נמצא שזה עתה באתם בברית הנישואין, ובעת החתונה מאחלים לחתן "מזל טוב" !…( תורת מנחם (התועדויות, תשכ"ד כרך ב עמ' 46). על יחסו של הרב י למשנת הרוגצ'ובר ואופן שימושו בה, נכתב ספר שלם: הצפנת פענח במשנת הרבי.

הרוג' הספיק להוציא בחייו, את שני כרכי 'צפנת פענח' על הרמב"ם וכרך אחד של שו"ת. השם צפנת פענח הוא כמובן עפ"י הפסוק שכך נקרא יוסף. וגם מרמז ע"כ שדבריו צפונים ודורשים פענוח. הרוג' היה חולה במחלת כליות, וכשעבר ניתוח בוינה נפטר ביום י"א אדר תרצ"ו. רוב כתביו נשארו בעת פטירתו בכתבי יד. בשנת האבל יצא לאור הספר מכתבי תורה – שהוא התכתבות בין הרוגצ'ובר לרב מרדכי קאלינא, שהתקיימה בין השנים ה'תרצ"ב – ה'תרצ"ו. הספר מכיל 290 מכתבים קשים להבנה הכתובים ברמזים של הפניות למקורות מכל מרחבי התורה (בסגנון: ויש לישב עפ"י הגמ' סנהדרין כא, אם כי יקשה מהסוגיה בגיטין אך אפשר לישב עפ"י הספרי במדבר…) , הרב קאלינא שהינו דמות כמעט אלמונית מתגלה כגאון חריג החושב ולומד בסגנון דומה לזה של הרוגצ'ובר. ההתכתבות עוסקת במאות נושאים שונים. רובה של ההתכתבות נגע לעניינים תאורטיים ולא הלכה למעשה.

רחל בתו של הרוג' נישאה לרב ישראל אבא ציטרון זצ"ל (1881-1927) שהיה ת"ח מופלא, בעל השכלה כללית ושחקן שחמט מחונן. ב1911 עלו הזוג ציטרון לארץ והרב ציטרון נתמנה לרבה של פתח-תקוה. הרב ציטרון היה תלמידו של חמיו והמשיך את דרך לימודו. אולם הוא היה עצמאי בדעותיו ובעוד הרוג' התנגד לציונות ולמזרחי ואף פרסם פשקוויל חריף כנגד הרב קוק – הרב ציטרון היה ממיסדי המזרחי בארץ, השתתף בשני קונגרסים ציוניים, והתיעץ בכל הכרעה חשובה עם הרב קוק עמו עמד בקשר מכתבים חם. [לתולדות חייו של הרב ציטרון ראו בהרחבה במבוא מאת הרב אורי רדמן לספר: חידושי הרב ציטרון קטרוני. (פ / 8 / 353). אגב, לאחרונה הגיעו לספרייתנו שני ספרים מספריתו עם חתימתו. הרב ציטרון נפטר כבן 46 בלבד ללא ילדים. והאלמנה הוצרכה לחליצה. לרב ציטרון היו שני אחים הראשון התגורר בגרמניה והוא הסכים לחלוץ אולם דא עקא שהוא היה משומד (התנצר), והשני היה יהודי חילוני שהתגורר בברית המועצות ולא היה ניתן להגיע אליו ובנוסף היה בעל השקפה אנטי דתית ולא היה מעונין לחלוץ. המקרה עורר פולמוס גדול בין הרבנים רוב הרבנים ובראשם הרב וינברג – בעל ה'שרידי אש' טענו שבמקרה כזה שיש אח שאינו משומד הוא זה שצריך לחלוץ, ואלו הרוג' טען שהאח המשומד יכול לחלוץ ואין הבדל עקרוני בין משומד לבין יהודי כופר שאינו שומר תומ"צ. על הפרשה המעניינת כתבה ד"ר ענת נבות מאמר בשם: פולמוס שני היבמים והרבית רחל ציטרון: בין הרבנים רוזין (הרוגצ'ובי) לוינברג. פורסם בתוך: דרך ספר – שי לזאב גריס (פ / 7 / 772). נבות טוענת שמאחורי המחלוקת עמדה השאלה העקרונית כיצד להתייחס ליהודים מחללי שבת  בזמננו: הרוג' טען שמחלל שבת דינו כעכו"ם ואין הבדל בינו למומר ממש, ואלו רוב הרבנים סברו שלא ניתן להתייחס לחילונים בזמננו הנשארים קשורים לעם היהודי כעובדי ע"ז. בגלל הוויכוח הגדול לא קיבלה לבסוף הרבנית 'רחל' חליצה מאף אחד מהאחים – ונותרה עגונה. היא נשארה בפ"ת ועסקה בין השאר בהוצאת כתבי בעלה הרב ציטרון.

בספר 'מחקרי ספר' מאת הביבליוגרף אברהם יערי ישנו פרק בשם: נשים  במלאכת הקודש. בפרק מביא יערי רשימה של 186 נשים שהיו פעילות בהוצאת ספרים כבעלות בעלי דפוס, מוציאות לאור, ועוד. במספר  170. הוא רושם את: "רחל בת ר' יוסף רוזין אלמנת ר' ישראל אבא ציטרון הוציאה לאור את ספרה של בעלה המנוח חדושי מהרי"א ציטרון בתל אביב בשנת תר"ץ" – זה בהחלט נכון. אבל נראה שחשוב לא פחות להזכיר את פועלה להוצאת כמה מכתבי אביה הרוגצ'ובר עוד לפני השואה,  ואת חלקה הגדול בהצלת שאר הכתבים מאובדן ע"י צילומם ושליחתם לניו יורק, פעולה שבדיעבד הצילה חלקים גדולים ממשנת הרוג' מאבדון ולמחקר הגדול במשנתו. (הספר 'מחקרי ספר' נכתב בתשי"ח – והספרים שיצאו מהמיקרופילים עדין לא יצאו).

ולסיום, שכחתי לענות על השאלה שבכותרת הבלוג: מדוע הרוגצ'ובר לא היה מסתפר (כפי שניתן להבחין בכל התמונות)? ישנם כמה ניסיונות הסבר לתופעה: יש אומרים שבגלל התמדתו העצומה לא רצה לשבת בגילוי ראש את הדקות הנצרכות לתספורת מכיוון שאז לא היה יכול להרהר בלימוד תורה – על אפשרות זאת ניתן להעיר שהרוג' היה לומד גם בתשעה באב וגם כשישב שבועה – ומצא לכך קולות, ולכאורה יכול להקל גם להרהר בד"ת בגילוי ראש כמה דקות, י"א שהוא קיבל עליו נזירות בגיל צעיר ושמר ע"כ בסוד – אך אין תימוכין להסבר זה. כששאלתי את הבינה המלאכותית האם הרוג' היה נזיר הוא ענה לי שנראה שלא כי היו לו אשה וילדים…  ואפשרות שלישית שהייתה לו מחלת עור מסוימת. נראה שכמו שכל דמותו שהייתה 'פרשה בפני עצמה' וחידה. גם נוהגו זה שלא להסתפר – יישאר לתמיד בבחינת 'חידה'. אז אתם מוזמנים לעיין באחד מהספרים על משנתו ולהתבשם ממשנתו הגאונית הייחודית. זיע"א. סיפורים ואנקדוטות  ממקור ראשון על אישיותו היחודית של הרוגצ'ובר כדאי לקרוא ברשימתו של העיתונאי והסופר ר' נח זבולוני ז"ל – במחיצתו של הרוגצ'ובר.

ולבסוף אתם מוזמנים להאזין להרצאתו של פרופ' יצחק הרשקוביץ: הפוסק הלמדן: שני מודלים של הכנסת הלמדנות להיכל ההלכה. המנגיד בין משנותיהם ההלכתית של רח"ע גורדינסקי והרוגיצ'ובר –  זצ"ל.

• האם תוכן הקורס בהתאמה ל- 14 שבועות לימוד?

ארגון סביבת הלמידה

• האם עדכנתם את מועדי יחידות ההוראה בהתאם ללוח השנה? שימו לב: גם בכותרות היחידות וגם בתוך היחידות עצמן!
• האם כותרות יחידות ההוראה מתאימות לנושאי הלימוד המפורטים בסילבוס הקורס? האם הסטודנט יתמצא בקלות בקורס?
• האם היחידות בקורס מוסתרות / גלויות?

תקשורת עם הלומדים

• האם ללומדים בקורס ברור כיצד ליצור עמכם קשר?
• באיזה מרחב נוח לכם להשתמש לשיח ולהעברת מסרים? (מייל, מודל, ווטצאפ)

חומרי הוראה ולמידה

• האם חומרי הלמידה מגוונים ומעוררים סקרנות ועניין?
• האם הם קריאים ובאיכות טובה?
• האם לסטודנטים ברור מה עליהם לעשות עם החומרים?
• האם הקישורים והסרטונים עובדים כראוי?

הערכה

• האם ברור לסטודנטים בדיוק על מה הם יוערכו?
• האם מפורטים בסילבוס אירועי ההערכה ומשקלם?
• אם הקורס יובא / שוכפל, האם עדכנתם את מועדי ההגשה על פי לוח השנה?
• האם בדקת את שקלול מרכיבי הציון בקורס במודל וב"ראשים"?

בינה מלאכותית

• האם פרסמתם באופן ברור את מדיניות השימוש בבינה מלאכותית?
• האם ביקשתם לצרף הצהרת שימוש בבינה מלאכותית למטלות הקורס?

ועוד משהו:

מעקב לומדים: לאחר כשבועיים מומלץ לבדוק אם ישנם לומדים שלא התחילו את הקורס ולדווח למנהל לומדים להמשך טיפול.

לרשותכם מדריכים לעדכון הקורס במודל

ייבוא קורס בתוך המודל

עדכון תאריכי הגשה של מטלות

בקשות לסריקת חומרים באיכות גבוהה

לעזרה טכנית במודל מוזמנים לפתוח פנייה לשירות

לשאלות בנושא הוראה, למידה והערכה מוזמנים לפנות למייל pedagogy@herzog.ac.il

• וודאו שבידכם לוח הזמנים המעודכן של התואר והתוכנית בה אתם מלמדים, תוכלו למצוא באתר המכללה את לוחות הזמנים האקדמיים.
• שימו לב לתכנון יחידות ההוראה בהתאם לשילוב בין שיעורים מקרוב ומרחוק.
• בתוכניות הרלוונטיות: חשבו על מהלכי ההוראה של השבועות בלמידה מרחוק: זום? א-סינכרוני? תכננו מטלות מותאמות למשך הזמן העומד לרשותכם.
• האם יש שיעורים שידוע שיבוטלו? שיעורים מיוחדים שנוספו?
• האם הקורס משובץ בתחילת היום או בסופו? האם מהלכי ההוראה מותאמים לכך?

העלאת הסילבוס לפורטל

• האם הסילבוס המעודכן מופיע בפורטל? להדרכה על העלאת סילבוס.

הכנת אתר המודל של הקורס

• האם לסטודנטים ברור כיצד ניתן לפנות אליכם? דרכי התקשורת מפורסמות?
• האם חובות הלמידה ומבנה ההערכה בקורס מופיע? האם לסטודנטים ברור כיצד יחושב הציון בקורס?
• האם מתווה המילואים מופיע בראש העמוד באופן ברור? האם לסטודנטים ברור כיצד ליצור אתכם קשר בנושא כדי לקבל מענה אישי?
• האם תכני הקורסים מעודכנים? האם תאריכי השיעורים מעודכנים? להדרכה על ייבוא קורסים מתשפ"ד והלאה, להדרכה על עדכון מרוכז של תאריכי מטלות.
• האם אתר הקורס גלוי? להדרכה על הצגה והסתרת קורס.

וכמובן איך אפשר בלי בינה מלאכותית

• מחפשים רעיון לשדרוג שיעור? תוכלו להיעזר בפוסט הזה
• תכנון שיעור עם עם בינה מלאכותית כחברותא בקישור הזה

ומה עוד עומד לשרותכם?

• שירותי הספרייה
• הדרכות מוודל
• טיפים פדגוגיים

• פעילות היכרות קצרה – יוצרת תחושת ביטחון, שייכות ולכידות לקורס ולמכללה.
  • אם קבוצת הלומדים או חלקם מכירים משנים קודמות ניתן להעמיק את ההיכרות ולהציב מטרות חדשות כיחידים וכקבוצה.
  • חשוב לאפשר יצירת קשרים בין הסטודנטים לבין עצמם ולסייע ביצירת לכידות כקבוצת למידה. חשוב לשים לב אם יש זכאי "מתווה מילואים" בקורס ולעודד את הקבוצה לסייע להם בהשלמת החומר (תוכלו למצוא סימון של זכאות ל"מתווה מילואים" בפורטל, "מעקב תלמידים").
  • לקריאה והרחבה נוספת על עקרונות מנחים לתיאום ציפיות תוכלו לקרוא באתר "לב לדעת"

• הצגת הסילבוס ותיאום ציפיות בנוגע לדרישות הקורס – מומלץ להשתמש בסילבוס כמפת חשיבה ותכנית ניווט של הסטודנט לקורס:
  • מבט-על על תכני הקורס: הצבת שאלות מסקרנות לנושאים שיילמדו במהלך השנה.
  • ידע ומיומנויות שילמדו: עם מה הלומדים יצאו מהקורס? כיצד הקורס ייסייע להם בכלל ובהוראה בפרט?
  • שיטת הלימוד בקורס: מה תהיה המתודה המובילה בקורס?
  • הערכה: כיצד יינתן ציון הקורס? ממה תורכב ההערכה המעצבת בקורס? מהי ההערכה המסכמת? כיצד הם ישוקללו לציון הקורס?
  • תקשורת: כיצד ניתן ליצור קשר עמכם? שעות וימים? הצגת ערוצי התקשורת והפנייה אליכם, קביעת נורמות המענה (כיצד לפנות אליכם, תוך כמה זמן תחזרו לפניות ועוד), שעות קבלה ועוד.

• שימוש בבינה מלאכותית – מומלץ לשוחח באופן גלוי על השימוש בבינה מלאכותית ללמידה ולהערכה, לדון ביתרונות ובחסרונות לתאם ציפיות ולקבוע כללים בקורס.
  • הציגו את מדיניות המכללה לשימוש בבינה מלאכותית המופיע באתר המכללה.
  • הציגו את עמדתכם ואת כללי השימוש בקורס, מומלץ להשתמש באופני ורמות השימוש המופיעים בהצהרת השימוש בבינה מלאכותית. מומלץ בחום להשתמש בהצהרה הזו ככלי לפיתוח אוריינות בינה מלאכותית ולעודד את הלומדים לחשוב כיצד השתמשו בבינה ומה למדו מכך.
  • ניתן להכין אמנת שימוש כיתתית משותפת ולקבוע את כללי המותר והאסור.
    עיינו במערך שיעור לדוגמה על הדילמה של הבינה המלאכותית שהכינו צוות פיתוח הקורס "אקדמיה בתיכון – לומדים מלכים בהרצוג" נועה דוקוב ושרוני רוזנר.

• השבוע הרביעי – הסבירו לסטודנטים את הרציונל של שבוע הלמידה מרחוק וכן הציגו מהי מתכונת הלמידה והדרישות מהלומדים בשבועות אלה.
  • מומלץ להסביר כיצד תתקיים הלמידה בשיעור סינכרוני ובשיעור א-סינכרוני ואת ההבדל בין השניים.
  • מומלץ להציג את מיומנויות הלמידה העצמית והמוכוונות העצמית ללמידה שיבואו לידי ביטוי בלמידה מרחוק. חשוב מאד להדגיש את חשיבותן של מיומנויות אלה למורים לעתיד שכן הלמידה מרחוק הופכת כלי מצוי ושכיח בארגז הכלים של המורים.
  • מומלץ לעודד את הלומדים להשתמש בלוח האקדמי ולסמן את שבועות הלמידה מרחוק ולהיערך בהתאם.
  • המלצות לשיעור הרביעי תוכלו למצוא כאן

• התייחסות למשרתי/ות המילואים: יש עדיין בקרבנו סטודנטים וסטודנטיות הזכאים ל"מתווה מילואים". זוהי חובתי המוסרית לסייע להם בהשלמת הלמידה. לכן בדקו האם יש סטודנטים הצפויים לשירות מילואים במהלך הסמסטר? עדכנו אותם על מתווה למידה וההקלות בקורס וכן עודדו את הסטודנטים לסכם את השיעורים ולהעביר את הסיכום לטובת מי שייעדר מהשיעור.

ואיך אפשר בלי: כיצד להיעזר במודל שפה של בינה מלאכותית לקבל רעיונות לפעילות פתיחה מעניינת?

ניתן להיעזר בכל מודל שפה שנוח לכם (Claude, Copilot, Gemini או ChatGPT)

פרומפט לדוגמה

שלום, אני מרצה במכללה להכשרת מורים, מלמדת קורס בחוג ל_____שעוסק ב_____________. אני מחפשת רעיון לפעילות פתיחה בשיעור הראשון בסמסטר שתסייע לי ליצור הכרות בין הסטודנטים לבין עצמם וביני לבינם וגם תאפשר להם ליצור קשר ראשוני כקבוצת למידה. בכיתה ילמדו כ 15 סטודנטים ואני רוצה להקדיש לכך בין 10-15 דקות. הייתי רוצה שהפעילות תצא מתוך עולם התוכן של הקורס שלנו וגם תאפשר לכל סטודנט להציג את עצמו בשמו. תציע לי בבקשה פעילות כזו

נקודות למחשבה בעת התבוננות על ממצאי המשוב

מהימנות המשוב – חשוב לשים לב למספר המשיבים. ככל שהמספר גדול יותר מהימנות המשוב גדולה יותר.

הערות מילוליות – יכולות להעביר לנו מחשבות ותחושות של סטודנט בודד. חשוב להתייחס להערות אלה ולשאול האם הן מבטאות תובנה כללית או פרטנית ולתת מענה בהתאם.

לאחר עיון במשוב מומלץ לחשוב על השאלות הבאות:

האם המשוב תאם את תחושותיי? אם לא, מה יכולות להיות הסיבות לכך?

איזו הערה כתובה שימחה אותי ומדוע?

מה הייתי רוצה לשמר לקורס זה ולקורסים נוספים?

במה הייתי רוצה להשתפר ולשפר?

האם לאור הערות הסטודנטים נכון לשנות במשהו את ההוראה? להוסיף מטלות ביניים? להפחית את מינונן?

ומה למשל אפשר לעשות עם התובנות שגיבשנו?

לעדכן את הסילבוס ולתקף נושאים שנחוו כקשים או קלים מדי.

למקד את מטרות הקורסים בהתאם לנושאים נקודתיים שהועלו במשוב.

לשוחח עם מרצה-עמית, ולחשוב יחדיו על נושאים לשימור ושיפור.

לגוון שיטות הוראה, למידה והערכה.

"בהשכמת בוקר אחד שלפני חג השבועות הרעים השמש בקולו: אל בית הכנסת", וכרגע נפוצה השמועה כי כולם יתפללו ותיקין וכל העירה תצא לקבל פני רבה החדש. המסירות התמימה של קבלת פנים זו הביאה את בעלי הרגש שבנו לידי דמעות. אנשים, נשים וטף, לרבות יונקי שדים על זרועות אמותיהן, יצאו הרחק מחוץ לעיר בצפיה גדולה לראות את הרב החדש. אחרי שהרב התודע אל הבע"ב נכנסנו אנו למעונו והר"מ התוודע אל התלמידים. כדאי להעיר, כי במאלטש היו רגילים בכלל לבקר את "ההבנה הטלזאית", ויש שהשמיעו דברי חדודין על פרוד המושגים לדק מן הדק" רוצה לרשום איך שחדושי רבנו השפיעו על הבחורים לטובה, עד שהחליטו כי אין דרך זו חדישה" (קראו לזה בלשון הרידב"ז: כימיה"…), ומפני זה אני רוצה לרשום איך שחידושי רבנו השפיעו על הבחורים לטובה, עד שהחליטו כי אין דרך זו "חדישה" כל כך…"

לאחר כארבעה חודשים, הגיע הגרש"ש להתיישב סופית בעירה, ולעמוד בראשות הישיבה:

"לפני רה"ש תרס"ד הופיע הגר"ש עם כל משפחתו לשכון כבוד במאלטש וכל הקהילה קבלה את פניהם בצהלה וברב כבוד, והפעם בצרוף כלי זמר. כשהביע הרב רעיונות דרוש ודברי תורה הזכיר תיכף את החלטתו להחל ביסוד הישיבה. הוסכם כי לע"ע לא ימנו לא משגיח ולא מנהל, לא סופר ולא מזכיר, ויטילו את אחריותם של סדרי הישיבה, גם בלמוד וגם בהנהגה, על הבחורים עצמם. בראשית החורף נתאספו בחורים חשובים מישיבות שונות וגם אחדים מאלה שעברו ממאלטש לקריניק, וכשבא הגר"ש לביהמ"ד להגיד את השיעור הראשון היה מעוטר בתפילין ומצב הרוח היה מרומם. כולנו חשנו כי דבר גדול הולך ונוצר ברגע זה, ובטוחים היינו כי הישיבה הזאת תהיה בעלת יתרונות רבים בכל הפרטים. התחילו במסכת נדרים, ושמור בזכרוני הרושם שנתקבל מהשעור הראשון שהגיד הגר"ש על התחלת המסכת. כשפירש את דברי הר"ן שם אי שבועה בעיא שם או לאו, ושיטת רבנו תם בזה, העיר הערה פשוטה, שעשתה על התלמידים רושם נמרץ מאד והיתה לשיחה בפי כולם…"

בערב נקראו הבחורים הגדולים אל רבם להתישב על דבר פרטים שונים בנוגע לסדרי הישיבה.

"הגר"ש פתח בלשון זה: מצינו בתוה"ק כי כשבא הקב"ה לברא את האדם נמלך במלאכים ואמר להם: נעשה אדם וגו'". אולם, כנראה, היה כל זה רק בטרם שנברא האדם, אבל אחר כך, כשנשלמה הבריאה כולה, לא מצינו עוד בשום מקום לשון המלכה אצל הבורא, והוא לעולם שליט יחיד בעולמו. נראה, אפוא, מזה כי רק בטרם שכלו מעשה בראשית אפשר היה להתחשב עם חוות דעתם של נבראים נאצלים כמלאכים, מפני שהיו אז טהורים מכל סיג של פניה, אבל אחר כך גם בקדושיו לא יאמין", כי יש אשר גם הם משקיפים על הכל מצד איזה יחס עצמי שלהם. הרמז היה מחוכם וקלע אל המטרה וחריפים היינו למדי להבינו. הכונה היתה כי רק עכשו, בטרם שנקבעו סדרי הישיבה והכל היה במצב ההתהוות, מתישב הוא עם התלמידים ומתיעץ אתם על כל דבר, אבל לא אחר כך. אולם, האמת נתנה להאמר, כי רגיל היה הגר"ש להתישב אתנו בכל משך הזמן בשאלות הנוגעות לעניני הישיבה בחומר וברוח".

בזכרונותיו שילב הר"א גם את דברי התורה  שהשמיע הגרש"ש בהזדמנויות השונות ודברי הערכה על שיטת לימודו. הר"א הפך לתלמידו המובהק והקרוב של הגרש"ש והשפעתו הגדולה עליו ניכרת בשיטת לימודו שלו.  לימים כשכתב הסופר: אהרן סורסקי את הספר: רבי שמעון ותורתו (מ / 7 / 15) על הגרש"ש, הוא "שכח" להזכיר את הר"א, כמו ש"שכח" להזכיר את תלמידו הגדול של הגרש"ש מתקופת טלז – הרב משה אביגדור עמיאל, כנראה שניהם נשכחו מאותה סיבה שהיא 'ציונותם' וחברותם ב'מזרחי' של שני תלמידים גדולים אלה. ראוי לציין כי בביוגרפיה החדשה והמקיפה על הגרש"ש 'תורה יבקשו מפיהו' שכתב הרב חיים שלמה רוזנטל – תוקן העיוות ושניהם מוזכרים בכבוד.

לאחר חתונתו למדד הר"א בכולל של ישיבת וולוז'ין המתחדשת והוסמך לרבנות. הוא כיהן ברבנות של כמה עיירות בליטא ועמד בראשות ישיבה בוישנובה. בתקופה זו הצטרף לתנועת המזרחי והשתתף באופן פעיל בוועידותיה. בוועידת המזרחי השלישית בפולין, נשא נאום נגד תוכנית אוגנדה, שבו אמר:

"אינני גורס ציונות המבוססת על שלילת העוני והלחץ שבחיי הגלות, שכן ציונות כזו עלולה להוליד תוכנית נפל כהקמת מדינה יהודית באוגנדה. הציונות "זקוקה לנשמה", ליסוד רוחני איתן המושתת על מורשת דורות".

ב1923 השפיע הגרח"ע גרודנסקי זצ"ל – על הר"א לקבל על עצמו את הרבנות בעיר ליברפול אשר באנגליה. למרות פערי השפה והתרבות התאקלם הר"א בצורה מלאה. הוא השקיע את כל כולו בחיזוק הקהילה ומצבה הרוחני. הוא הקים ארגון גג של הקהילות באנגליה, חיזק את הישיבה המקומית כשהביא תלמידים מגרמניה ומזרח ארופה ללמוד בה, ובעיקר ניסה והצליח להגיע לליבם של הנוער והילדים ולחזק את זהותם היהודית והדתית. באותו מאמר שכתב ב'ספר היובל' לגרש"ש כאשר כיהן כרבה של ליברפול, הוא הוסיף את הדברים הבאים:

"צו השעה של עכשיו הוא זה שהורו לנו רבותינו אנשי כנסת הגדולה: והעמידו תלמידים הרבה". מתלמידי התורה יהי' גם יתד וגם פנה לכל עניני האומה, ומפלגות והסתדרויות לא תועילינה לנו אם התורה משתכחת ח"ו. והנה ענני הבערות מתרבים גם בזמננו, אלפי ילדים גדלים לצערנו ללא תורה, ומספרם של הללו שלא נחשף לפניהם אור תורתנו שבע"פ – גדול מאד. ביהדות המערבית יש שהכירו כבר את אמתיותו של יסוד זה. כשקול תורה נדם בבתי מדרשות, אז (גם בלי זרמים שליליים של הרס וכפירה) ממילא נתרוקנו בתי הכנסיות המפוארים, החיים היהודיים שנו צורתם וכמעט שההתבוללות הציפה את הכל. ומאז נתחדשה ההתעוררות שמה לחזק למוד תשב"ר, להרביץ תורה שבע"פ ולהעמיד ת"ח בראשי קהלות, – נשתנה המצב הרבה ויש תקוה לאחריתם. אמת הבנין שבמערב צריכה לשמש עכשיו גם במזרח: לבקש בכל לב את קרבתו של הדור הצעיר, בכל ההתאמצות ממש ועל ידי כל האמצעים האפשריים. שמאל וימין מקרבים כאחד! זה אפשר כשמשקיפים על הצעירים במבט של חמלה, כאב על בנו אהובו, ומסירים כל קטרוג וטרוניא"

הר"א שימש 22 שנים כרבה של ליברפול, בשנים אלו התעצבה דמותו כת"ח ומנהיג. היודע לעמוד בתקיפות על ההלכה המסורה ועם זאת להיות קשוב ליהודים המודרנים ולצרכיהם. להכיר היטב את העולם היהודי בחו"ל ובמערב ולהאמין ולדחוף לעליה לארץ ישראל ולציונות. השפה האנגלית שרכש באותם הימים וה'גינונים האנגלים' סייעו לו רבות בהמשך דרכו.

בתש"ה (1945) נפטר רבה של תל אביב – הרב משה אביגדור עמיאל זצ"ל (שעליו כתבתי את הרשומה: הרב משה אביגדור עמיאל זצ"ל – שמונים שנים לפטירתו). הר"א היה מועמד טבעי להחליפו – שניהם היו ת"ח גדולים שגדלו במזרח ארופה וישיבותיה, שניהם היו תלמידי הגרש"ש שקאפ, שניהם כיהנו ברבנות בליטא ולאחמ"כ עברו למערב ארופה, שניהם התרכזו בחינוך היהודי ושניהם היו ציונים ואנשי 'מזרחי' פעילים. מול הר"א התמודדו הרב שמואל יו"ט הלוי ברוט זצ"ל (1885-1963) והרב הצעיר שלמה גורנצ'יק (=גורן) זצ"ל. בהתמודדות המעניינת זכה הר"אה ב18 קולות, הרב ברוט ב10 קולות, והרב גורן אף לא בקול אחד, והרב אונטרמן נבחר לרבה הראשי של תל אביב. גם בת"א הנהיג הר"א את רבנותו ברמה. בנוסף לענייני העיר השוטפים, הקים כולל לדינות בשם 'שבט מחוקק' ובית דין לעניני עגונות, כיהן בבית הדין הרבני הגדול וכחבר במועצת הרבנות הראשית. אך למרות טרדותיו הרבות 'לא פסיק פומיה מגירסא' בסוגיות הש"ס בעיון ובתשט"ו הוציא את ספרו: שבט מיהודה, הכולל: ארבעה שערים בירורי סוגיות חקרי הלכה וחדושי תורה בענינים שונים (פקוח נפשות, נדרים ושבועות, עדות והוכחות, גיטין וקדושין, זיקת יבמין ופסולי קהל) (ג / 6 / 255).

ב1959 נפטר רבה הראשי של מדינת ישראל הרב הרצוג זצ"ל – מסיבות שונות נדחתה בחירת מחליפו עד ל1964, הפעם התמודדו על המשרה רק הרב אונטרמן והרב גורן (הרב ברוט נפטר שנה לפני"כ) בשלב זה הרב גורן כבר היה דמות מוכרת כרה"ר לצה"ל – והתמודדות הייתה צמודה. הרב גורן קיבל 57 קולות והרב אונטרמן 60 קולות, והר"א התמנה לרב הראשי לישראל – גם הפעם היה משהו סמלי בכך שרבה של ליברפול האנגלית החליף ברבנות הראשית לישראל את רבה של דבלין אשר באירלנד – וכך בדומה לרב הרצוג שחבש לראשו את כובע ה'צילינדר' האנגלי המכובד, גם הר"א המשיך במסורת וחבש צילינדר לראשו. ארבע שנים לאחמ"כ נבחר הרב גורן לרבה של תל אביב – תפקיד שאותו מילא בפועל בין השנים 1971-1973.

כלמדן ופוסק השיב הר"א תשובות הלכתיות בכל שאלות השעה לשואלים מהארץ ומרחבי העולם. שחלקם התפרסמו בשעתם בקבצים שונים. הוא נסע לביקורים בחו"ל לבקר ולחזק את יהודי התפוצות. במיוחד נודע ביקורו בארה"ב בתשכ"ו שם ביקר בין השאר בישיבה אוניברסיטה שם מסר שיעור בפני תלמידי הישיבה, כך הציגו מרן הגרי"ד בפני תלמידיו כ"כהן הגדול שלנו" והסביר "יש רבנים שהם מוכתרים בכתר תורה בלבד, רבה של ישראל – כל הכתרים על ראשו: כתר תורה, כתר גדולה, כתר משיחה, והוא גם "מרובה בגדים" מסע זה ואחרים מתוארים יפה בפרקי התולדות של הרב אונטרמן, שחיבר ד"ר יצחק אלפסי ונדפסו בספר 'שבט מיהודה – תולדות, פרקי הלכה והגות' (מ / 8 / 110).

עם שחרור ירושלים במלחמת ששת הימים, פסק הרב אונטרמן שיש לעשות את יום ירושלים ליום חג בדומה לחנוכה, ויש לומר בו הלל בברכה מפני שנתקימה בו גאולה של ממות לחיים, בניגוד ליום העצמאות שבו פסק שיש לומר הלל בלא ברכה על הגאוה של משיעבוד לחרות. ישעיהו יחיאלי ממחזור א' של ישיבת הר עציון מספר כי בתשכ"ט רצה הרב אונטרמן לבקר ביום ירושלים בישיבה שהייתה אז בכפר עציון, אולם תלמידי הישיבה היו ביום ירושלים בתפילה וסיורים בירושלים ולכן נפגשו עם הרב אונטרמן במשרדו ב'היכל שלמה', ובהזדמנות אחרת הוא ביקר בישיבה.

בכנס השנתי לתושבע"פ שהתקיים במוסד הרב קוק בחודש אב תש"ל הרצה הר"א בישיבת הפתיחה על 'הלכות גירות ודרך ביצוען' באותם הימים עמדה בשער עליה גדולה מברית המועצות, והר"א חשב שעל הרבנות להיערך לכך, (דבריו נדפסו בקובץ תושבע"פ י"ג (פ / 6 / 20)) וכך אמר:

"מכיון שהזכרתי את יהודי רוסיה מוצא אני את עצמי מחוייב לומר, כי חלילה לנו להתייאש מהיהודים שם בנוגע לשמירת היהדות. יש יסוד להאמין כי כשנחיה ונזכה להביאם לכאן נוכל, בעז"ה, להשפיע עליהם, לקרבם יותר ויותר לאמונה שלימה ותקיפה בהקב"ה ובתורתו הנצחית, עד שמאלה יהיו במשך הזמן גם מחזיקים ומגינים של עיקרי היהדות הנאמנה נגד זרמי הכפירה ותנועות של פורקי עול. תקוה גדולה זו מבוססת על ההגיון הבריא ועל ידיעה נכונה במאורעות ההיסטוריים שלנו, וכדאי להאריך קצת בהשקפתי זאת, המשמשת נקודת דחיפה בנוגע לגיורם של המעורבים במשפחות יהודיות שבין העולים.השכל מחייב כי אלה העולים, ששמעו כבר הרבה נאומים תיאורטיים ולהג מכל סוגי הדברנים הקומוניסטיים על שלילת האמונה בכוח עליון ובתורה ומסורת וכי האושר יבוא לאנושות באחווה ושלום שהקומוניזם יביא; ויחד עם זאת ראו בעליל את גודל האכזריות שלהם ואת האנוכיות הגסה, שעוקרת כל רגש של ידידות ושל אהבת הזולת, עד שראשי המדינה שלהם הוציאו להורג את מיטב חבריהם בתנועה מפני חשש התחרות בעתיד אלה מרגישים את הזיוף והשקר שבתנועה זו. והנה חכמינו אמרו לנו כלל גדול: כל הכופר בעבודה זרה כאילו מודה בכל התורה כולה. לאמר, הוא כבר קרוב לדרך הנכונה ובלי ספק יכיר את קדושת התורה, לאחר שנוכח באפסותן של מיני עבודה זרה. ולכן היהודים שיבואו אלינו, אחרי סבלם הממושך שם, וגם אלה הנכרים שנתערבו במשפחותיהם והיו שותפים לסבל ולקבל השמצות, כשיתגיירו יכירו וידעו להבין אמתת דת קדשנו ואת המוסר הטהור והמזהיר שביהדות. אכן, לא על הגיון והשערת השכל בלבד מבוססת תקוותנו באחינו וגם באלה הנכרים הנלווים עליהם כי גם דוגמאות מההיסטוריה הנפלאה של עם ישראל מאשרים תקוותנו זו"

באותה ישיבת פתיחה של הכנס לתושבע"פ הרצה גם אורח מארה"ב הלא הוא מורנו הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל שנשא משא על: גירות: לידה ומשפט, (שהתפרסמה לימים גם בספר: מוסר אביב). נמצא כי ארבע שנים לאחר שהגרי"ד ארח את הר"א בישיבה אוניברסיטה בניו יורק, ישבו והרצו הר"א וחתנו של הגרי"ד יחדיו בכנס בירושלים. אגב, ביום השלישי של הכנס נסעו כל משתתפי הכנס לסיור לימודי בגוש עציון. בסיור בקרו בכפר עציון ושמעו הרצאה מפי חנן פורת על המקום ועל הקרבות בגוש בתש"ח. לאחמ"כ עברו הקהל לאולם חדר האוכל של ישיבת הר עציון שעברה לאלון שבות כחודשים לפני כן ושמעו שם שיעור מפי הרב ד"ר זאב בנדיקט על מלחמת מנע בהלכה. ככל הנראה הרא"ל לא השתתף בסיור הנ"ל מפני שהוא הכיר כבר את הגוש ואת הישיבה משלשה שיעורים שמסר באותו 'זמן קיץ' בישיבה לצורך בדיקת התאמתו לתפקיד ראש הישיבה.

בתקופת כהונתו כרב ראשי נשאל הר"א שאלות אקטואליות רבות, ובסוגיות מסוימות היה הפוסק הראשון שנדרש להן. מפורסמות במיוחד תשובותיו לגבי השתלת איברים מן המת שבהם קבע כי אין בעיית הנאה מן המת או ניוול המת בלקיחת אברים מהמת, אולם אסר את ההשתלות בזמנו בגלל הצורך לקבוע בוודאות את מותו של התורם ובגלל אחוזי ההצלחה הנמוכים אצל הנתרמים, (ובמקרה של ניתוח לב גם מפני שבאותה שעה שבין ניתוק הלב ה'ישן' לבין חיבור ה'לב החדש' יש לראות את האדם כמת וממילא כאילו הרגו אותו). מכיוון שעיקר הנימוק לאסור היה הקושי בקביעת רגע המות ואחוזי ההצלחה הנמוכים הסתמכה לימים הרבנות הראשית על דבריו בהתירה השתלות לב כאשר היכולת לקביעת המוות ואחוזי ההצלחה של ניתוחי הלב השתפרו.

הר"א נשאל לגבי מי שהורגל להתפלל ב'הברה ספרדית' ומגיע לביכנ"ס שמתפללים בו בהברה אשכנזית, האם הוא יכול לעבור לפני התיבה או לקרוא בתורה בהברה שהורגל בה, והשיב: "ראיתי בספרים הנ"ל המצטטים דברי רבנו בחיי, הקורא תגר על ההברה הספרדית, אבל בעניינים כאלה אין שום הכרעה. כל אחד מצדד בהברה שהורגל בה, וברור שגאוני עולם ומאורי הדורות דיברו והתפללו וקראו בתורה בהברה זו ואין לזלזל בה. וכדאי להזכיר מה ששמעתי בוולוז'ין כי הגאון ר' איצלה וולוז'ינר היה רגיל לקרוא את "שמע" אחרי התפילה בהברה הספרדית, מפני שחשש כי היא ההברה הנכונה והחמיר על עצמו בענין דאורייתא. סוף דבר, הדרך הנאותה היא לא לכפות על זה שמתפלל תמיד בהברה אחת, לשנות את מנהגו והרגלו, גם אם רוב הציבור רגיל בהברה אחרת. אכן החזן הקבוע, וכן הקורא בתורה בקביעות, צריך להיות זה שקורא כדרישת רוב הציבור. אבל יחיד המתפלל או קורא בתורה באקראי יעשה כמו שהורגל, בלי מוחה ומעכב.דבר דומה זה נהוג הי' כבר בקהילות ישראל בגולה. כי השנוי שיש בין המבטא שבמדינת פולין לזה שבמדינת ליטא, הוא כמעט כזה שבין האשכנזי לספרדי. ואמנם בתחילה היו מקפידים בכל מקום שיתנהגו רק כמו שנהוג אצלם. אבל כשנתרבו אנשים שבאו ממדינה למדינה, חדלו להקפיד על כך וכל אחד התפלל כהרגלו, אלא שהחזן הקבוע שמר על מה שנהוג במקום. אין ספק כי בסופו של דבר תשלוט ההברה הספרדית בכל מקום, וכשיגדלו הנערים הלומדים בבתי ספר שלנו, ומספרם רב ב"ה (כן ירבו!), תתקבל הברה זו על כל המקומות בהחלט. ברם לעת עתה צריכים לבלי להקפיד בדבר ודרך זו תוביל לשלום ואחדות באומה. העיקר שצריכים לשים לב בתפילה, כי יכוונו את לבם לאביהם שבשמים, ובקריאת התורה שישמעו בשקט ובכוונה כל מלה ומלה ולמנוע כל קפידא בנוגע להברה – עד שיבוא גואל צדק וילכד את כל חלקי האומה לחטיבה אחת שלמה של עם סגולה וגוי קדוש בימינו בקרוב"

בתשל"ג נערכו שוב בחירות לרבנות הראשית והפעם התמודדו בשלישית הרב אונטרמן – שהיה אז כבן 87 וחפץ להמשיך לקדנציה נוספת ומולו התמודד בפעם השלישית הרב גורן שהיה אז רבה של תל אביב, בפעם הזאת ניצח הרב גורן. כשלש שנים לאחמ"כ בכ"ד שבט תשל"ו (1976) נפטר הרב אונטרמן זקן ושבע ימים ומעשים (כבן 90). מורשתו הספרותית הגדולה, הן זאת שפורסמה בעשרות קבצים תורנים והן זו שהייתה עדין בכתב יד – לוקטה ונערכה ע"י ד"ר איתמר ורהפטיג ואחרים, ויצאה לאור בכארבעת כרכי 'שבט מיהודה' המכילים עיונים בסוגיות הש"ס, תשובות בהלכה, ודברי הגות ונאומים. דומה שתורתו ומשנתו עדין מונחים בקרן זווית – ללומדים ולחוקרים שידלו ממנה פנינים – בכל זאת לא כל יום מתהלכים בינינו כאלה גדולים. כדאי להאזין

כל סמסטר אפשר להוסיף שכבה נוספת –

לחדד, לארגן, לגוון, להזמין יותר למידה.

קורס במודל הוא קורס שמתפתח וצומח עם הזמן.

 אז מאיפה אפשר להתחיל?

הנה רעיון למבנה קצר שאולי יעזור לעשות קצת סדר:

ההדרכה בנויה כהתקדמות בשלבים.

התחילו בזיהוי השלב שבו הקורס נמצא כרגע, ובחרו תחום אחד להתמקד בו לקראת הסמסטר הקרוב.

שלב 1 | זיהוי נקודת המוצא

איזו מהתחנות הבאות מתארת בצורה הטובה ביותר את הקורס כפי שהוא עכשיו?

תחנה 1 – קורס מתפקד

הקורס פעיל טכנית: יש יחידות, חומרים, מטלות וציונים.
הוא עובד – אבל עוד לא בהכרח “מנחה” את הסטודנטיות.

תחנה 2 – קורס מאורגן ומעוצב

הקורס ברור לניווט, יש פתיחים, אחידות עיצובית ותחושה של רצף.
הסטודנטיות יודעות איפה הן נמצאות ומה מצופה מהן.

תחנה 3 – קורס פדגוגי מתקדם

הקורס מציע מסלול למידה, מגוון דרכי השתתפות והערכה,
ומזמין את הסטודנטיות להיות פעילות ומשמעותיות בלמידה.

שלב 2 | בוחרים מיקוד

בוחרים תחום להתמקד בו לקראת הסמסטר הקרוב:
• ניווט ובהירות לסטודנטיות
• עיצוב ויזואלי ותחושת סדר
• תכנון מסלול למידה
• גיוון בהערכה

שלב 3 | צעד אחד קדימה

המטרה בשלב הזה היא לא לשנות את כל הקורס – אלא לבחור שכבה אחת להעמקה.
בחרו שורה אחת שמתאימה לשלב שבו הקורס נמצא עכשיו, והתקדמו משם.

השבוע מכללת הרצוג נפרדת מהרב פרופ' יהודה ברנדס (להלן הר"י) נשיא מכללת הרצוג בי"ב השנים האחרונות – היוצא לגמלאות. הר"י נולד ב1959 בתל אביב כבן יחיד להוריו שמשון ואהובה ניצולי השואה. הוא גדל ליד שיכון הפועהמ"ז בתל אביב התחנך בממ"ד בר אילן והיה חניך ומדריך פעיל בסניף בבני עקיבא בעיר. בתל אביב של אותם הימים היה ציבור דתי גדול ומבוסס ואף כמה חצרות חסידיות ושטיבלים רבים כפי שניתן לקרוא בספרה המרתק של ד"ר מיכל גרטלר (מרצה במכללת הרצוג) שטריימל בדיזנגוף: חצרות חסידיות והמרחב הדתי בתל-אביב, 1965-1940 (נ / 6.4 / 58). אחת מאותן חצרות הייתה חצר הוסיאטין מבית רוז'ין. אותה העביר לת"א האדמו"ר רבי ישראל פרידמן זצ"ל (1857-1948). לאחר פטירתו קיבל חתנו רבי יעקב פרידמן זצ"ל (1878-1956). את הנהגת החסידות. בדומה לכל אדמורי בית רוז'ין היה גם הוא תומך נלהב בישוב ארץ ישראל. אך בשונה מרוב האדמורי"ם הצטרף לתנועת המזרחי באוסטריה והיה בעל השקפה ציונית דתית מובהקת. בדרשותיו שהיה דורש בבית המדרש בתל אביב היה מדבר בשבח ישוב הארץ, מדינת ישראל וצבא ההגנה לישראל. דרשותיו כונסו לימים בספר 'אהלי יעקב' ומאז הוא נקרא על שם הספר. מוצאה של משפחת אביו של ר' יהודה היא העיירה הוסיאטין והם היו מקושרים לחסידות זו. הר"י ספג מהבית את אהבת החסידות בכלל וחסידות רוז'ין והוסיאטין בפרט. כשגדל ועבר ללמוד בישיבת 'הכותל' נקשר הר"י ברבו ראש הישיבה הרב ישעיהו הדרי זצ"ל שפתח בפניו את שערי לימוד תורת החסידות בעיון.

לימים כתב הר"י את הספר "במלכות הקדושה – ביקור בהיכלו של האדמו"ר מהוסיאטן – אדמו"ר ציוני בתל אביב (כ / (0.2)6.2 / 029). בשער הספר הוא כתב את הדברים החשובים היוצאים מן הלב:

"מיוחד בין אדמו"רי בית רוז'ין היה ר' יעקב מהוסיאטין, שהצטרף בפועל לתנועה הציונית, כחבר ב'מזרחי' וראה בחברותו בתנועה זו מימוש והגשמה של דרך ההנהגה החסידית.לאור כל זאת, גדולה האכזבה מכך שהספר אהלי יעקב לא התקבל בקהל ולא התפרסם כראוי לו. קרוב לוודאי, שהסיבה לכך אין לה ולא כלום עם ערכו של הספר, אלא עם תהליכים חברתיים ותרבותיים. לציבור הכללי אין נגישות לספרי חסידות שאינם שייכים לסוגים הפופולריים:סיפורי מעשיות או מימרות שנונות. בציבור החרדי גבר, בעיקר אחרי השואה, כוחן של חסידויות מזרמים אחרים, אשר דרכו של הרבי מהוסיאטין אינה דרכן, ואילו בציבור הציוני-דתי, שהוא קהל היעד הטבעי של תורת בית הוסיאטין, עסקו בעיקר בהגותו של הראי"ה קוק או הרי"ד סולובייצ'יק, שהם הוגים השייכים באופן מובהק למחנה הציונות הדתית. הספרות החסידית המקורית לא הייתה חלק מ'מדף הספרים" של הקהילה הציונית הדתית. התעוררות מאוחרת של לימוד חסידות לא באה מן הכיוון הציוני דווקא, אלא בהשפעת חוגים חרדיים, חוקרים אקדמיים, או נהייה אחרי הפן המיסטי והרגשי, בעידן הבתר-רציונלי והפוסט-מודרני. אלו ואלו לא מצאו עניין מיוחד באהלי יעקב. מטרתו של חיבורנו זה להתחיל בתיקון עוולה זו, לחשוף את המרגלית הטובה הזאת ולשבצה במקומה הראוי"

מעניינים הם גם 'דברי התודה' בפתיחת הספר, החושפים את מקורות יניקתו, ורוחב דעתו של המחבר:

"דברי תודה. לאבי מורי, ר' שמשון ב"ר שלמה ברנדס ז"ל, בן הוסיאטין, שממנו עיקר הבנתי והשגתי את מהותה של חסידות רוז'ינאית בכלל, וחסידות הוסיאטין בפרט. כידוע, עיקר לימוד החסידות אינו מספרים ומסיפורים, אלא בנקודה פנימית שבנפש, שאין לומדים אותה אלא איש מפי איש, בן מאב ותלמיד מרב, ורק בדרך של "מבין מדעתו". לרב ישעיהו הדרי שליט"א, ראש ישיבת הכותל, שפתח בפני שערי לימוד תורת החסידות בשנות לימודי בישיבת הכותל. לרבי ישראל פרידמן בן שלום שליט"א, אחיין של בעל אהלי יעקב, נין ונכד לאדמו"רי בית רוז'ין, בענף הבוהושי, שהקדיש מזמנו לקריאה מדוקדקת של כל הספר, וחיזק את ידי, בהערות מפורטות שבכתב ובשיחות בעל פה. לפרופ' דוד אסף, הי"ו, היסטוריון דייקן, מחבר המונוגרפיה המקיפה דרך המלכות על ר' ישראל מרוז'ין, שהואיל בטובו לעבור על כל הספר, עודדני לפרסמו והצילני משגיאות בהערותיו המלומדות"

כחמש שנים לאחמ"כ פרסם הר"י מאמר חשוב בקובץ אקדמות כ"ה (תש"ע) שבו הוא מעמיק להסביר את משנתה הייחודית של חסידות רוז'ין. לא ברעש ה' – סוד המפגש האינטימי בסיום המאמר הוא כתב:

"כל הניסיון לרדת לסוף דעתם של צדיקים וחסידים מן הדורות הקודמים ב"דעת אלקים הפנימית שבקרבם" נוגע רק בשטח החיצון של הדעה. אין הכותב יכול לרדת לסוף דעתם של ההוגים שציטט, וספק אם הקוראים יכולים לעשות זאת באמצעות תיווכו. אולם יש ערך בניסיונות התבוננות אלו ובכתיבה הזאת. יש מי שהדברים רחוקים מתכונת נפשו מרחק רחב, ולכן אינם מתקבלים על לבו כלל, ויש מי שתכונת נפשו קרובה יותר לסגנון המחשבה המתואר, וקריאת הדברים מעוררת הד בלבו של המעיין ומאפשרת לו להמשיך בעקבות הדברים, לפתח בקרבו ולסגל לעצמו תפיסת אלוקים המתאמת לתכונת נפשו שלו".

בהגיעו לגיל הישיבה התיכונית עלה הר"י לירושלים ללמוד בישיבת נתיב-מאיר, שם נקשר לדמותו של רה"י הרב אריה בינה זצ"ל (1913-1994). סוד גלוי הוא שכאשר אדם מספיד אדם אחר או מספר זיכרונות ממנו, הסיפורים שהוא בוחר לספר מעידים במידה רבה על אישיותו הוא, ואלה הסיפורים שרשם פרופ' אביעד הכהן (מחזור י"ג) מפיו של הר"י בספרו 'ארי בין העולמות – סיפור חייו ומשנתו של הרב אריה בינה' (מ / 2.31 / 032):

"ליד הפנימייה של החמישית. נזכר הרב פרופ' יהודה ברנדס שכן בית החלמה ליולדות. כדרכם של נערים צעירים, לא תמיד נזהרנו לדבר בשקט כשעברנו לידו. באחד הימים הודיעו בכל מהדורות החדשות על זריקת רימון רסס בדיסקוטק בנתניה. ר' אריה כינס את כל תלמידי הישיבה בבית המדרש ל"שיחת פתע". "אני יודע מי זרק את הרימון. הרוצח יושב כאן', הכריז, לתדהמתם של הנוכחים. שהרי גם כאן יש אנשים כאלה שלא אכפת להם משפיכות דמים. יולדת היא במצב של פיקוח נפש, והפרעה לה כמוה כשפיכות דמים', שאג בקול. 'מי שאינו זהיר ורגיש דיו לחוש בצערה של יולדת, עשוי להגיע גם לשפיכות דמים'. ההלם היה גדול, אך המסר הועבר היטב. ברור היה לכולם שר' אריה הגזים מעט בדבריו, אך היה בהם שיקוף הולם לדרכה של תנועת המוסר. לפי גישתה, אדם נבחן גם בדברים הקטנים, לא רק בגדולים. גם הפרט הקטנטן ביותר עשוי לשקף את מצבו הרוחני של האדם"

וסיפור נוסף מיום ההלוויה של בוגר 'נתיב מאיר' מיכאל נדלר, בן ציון ליבוביץ ונחום פניגשטיין הי"ד. שנרצחו בכסלו תשל"ו ע"י מחבלים בישיבת הגולן:

"ההלוויה עמדה להתקיים ביום שישי בשעות הצהריים. בבוקרו של אותו יום העביר ר' אריה את שיעורו כסדרו. "מדי כמה דקות", נזכר תלמידו הרב פרופ' יהודה ברנדס, "נקרא ר' אריה למשרד לטפל בעניינים שקשורים לסדרי ההלוויה. הוא יצא לכמה דקות והמשיך בשיעור, כאילו לא אירע דבר. היינו באמצע לימוד דבריו של אחד מהאחרונים, בעל 'הדר הכרמל' על מסכת בבא בתרא, ור' אריה המשיך מהמקום שמממנו הפסיק. ניכר היה שראשו טרוד באסון הנורא אך הוא לא ויתר על השיעור. בשבילנו, היה זה שיעור לחיים בהתמדה ובחשיבותו של לימוד התורה".

לימים חינך הר"י בעצמו תלמידים בגיל תיכון בביה"ס הימלפרב בירושלים, ואף ניהל את ביה"ס במשך כשש שנים. את משנתו החינוכית הציג בספר: על פי דרכו, אסופת מאמרים על ערכו של היחיד וחינוכו (ח / 8.2 / 97). בפתח הספר כתב:

"הרעיון המרכזי המונח ביסודו של ספר זה מופיע בפסוק במשלי שממנו נלקח שמו: "חנך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה" (כ"ב, ו) – יש להעניק לכל תלמיד את התנאים והצרכים המתאימים לו, על מנת שיוכל לפתח את אישיותו הייחודית. כל אדם הוא בחינת עולם שלם, ודיכוי הייחודיות הזאת עלול לגרום לכישלון החינוך. רש"ר הירש ניסח באופן בהיר ומופלא את יסודות התפיסה החינוכית הזו במסגרת פירושו לפסוק בבראשית, שבו התייחס לדרך חינוכם וגידולם של יעקב ועשו. דבריו מתאימים מאוד לשמש מבוא לחיבורנו"

באותם שנים, היה נוהג הר"י לדרוש בפני תלמידי בית הספר לקראת שבת, את אותם הדרשות הוציא לימים בשני הכרכים של ספר 'תורת אמך – דרשות לפרשת השבוע' (ל / 1.61 / 266)

"ספר הדרשות שלפנינו שייך בוודאות לבחינה של "תורת אמך". ראשית, יסודו ב"תורה שבעל פה". הן מפני שהוא מבוסס על מדרשים ומפרשים לפרשיות התורה שבכתב והן מפני שהדרשות שבו נאמרו במקורן בעל־פה ממש, בבית המדרש של בית הספר 'הימלפרב' בירושלים, בכל ערב שבת, בשנים שבהן שימשתי כמנהל החינוכי של בית הספר. דרשות אלו שנמסרו בעל־פה, נדפסו וחולקו לתלמידים ולהוריהם בכל שבוע. חלקן חזרו ונשנו או נתחדשו בדרשות ערב שבת בבתי הכנסת "אבוא ביתך" ו"זכרון מנחם" שבירושלים, ורובן שבו ופורסמו בכלי תקשורת שונים: עיתון 'הצופה', אתר האינטרנט של העיתון 'מעריב' (nrg), ואתר 'בית מורשה בירושלים'. כל דרכי הפרסום הללו עדיין אינן יכולות להיחשב ל"כתב", אלא הן צורה חומרית יותר של "על־פה". מעין דיבור כתוב. בחינה שנייה של "תורת אמך" שבדרשות אלה באה לידי ביטוי בהיעדר הממד חמור הסבר של פרשנות מדויקת, הנאמנה לכללים הקבועים של פרשנות פשט או מידות של דרש. כל אלה אינם מצויים כאן. הדרשות הן שילוב בלתי שיטתי של דרכי פרשנות ודרכי דרש. הדרשות, בעיקרן, יוצאות מפרשת השבוע וחותרות לברר היבט רעיוני, מוסרי או חינוכי שניתן לדלותו מן הפרשה הנדונה. בחינה שלישית של "תורת אמך" שבדפים אלה, היא הממד של העיסוק בפרשה מנקודת מבט אישית אינטימית. הן מבחינת בחירת הנושא והשאלות הנדונות בו, הן מבחינת השימוש במקורות מדרשיים ופרשניים, אין בהם עקביות שיטה וסדר, אלא הן משקפות את טעמו וראות עיניו של המחבר בבחירת הספרים והנושאים הקרובים ללבו, ולהערכתו, גם לרבים משומעיו. במובן מסוים יש להודות שסוג כזה של דרשות ושל כתיבה הריהו מעין "יומן רעיוני" הנסמך אל הפרשיות, יותר משהוא פירוש לתורה. טיבן של דרשות שכאלו שהן מושפעות בדרך כלל גם מאירועי הזמן ולא רק מן הכתוב בתורת הנצח. ואכן, במקורן נלוו לדרשות אלו גם יישומים קיומיים והדרכות בענייני דיומא, מתחום החינוך בבית הספר או ענייני ציבור, חברה ומדינה"

למען הגילוי הנאות, אספר שבמשך כשנתיים לימדתי בביה"ס הימלפרב, וטעמם המתוק של הדרשות לשבת שמסר הר"י לאחר התפילה ביום שישי בבוקר נשאר עדין בפי. גם בתפקידו ב'נשיא מכללת הרצוג' נהג הר"י לשלוח בדוא"ל שיחה שבועית  על פרשת השבוע לעובדים ולסטודנטים. השיחות מהשנתיים האחרונות של מלחמת 'חרבות ברזל' יצאו השבוע  בהוצאת תבונות של מכללת הרצוג כספר בשם "מקץ שנתיים ימים".

כאמור לאחר סיום לימודיו בנתיב מאיר, עבר הר"י ללמוד ב'ישיבת הכותל' שם קיבל מרה"י הרב הדרי שערים ללימוד משנת הראי"ה וללימוד הגות וחסידות. אולם במיוחד הוא הושפע מהר"מ שלו הרב שמעון גרשון רוזנברג -שג"ר (1949-2007). ממנו קיבל את הגישה ללימוד הגמרא באופן של איחוד ההלכה והאגדה.

בשו"ת חת"ס (או"ח נא) כותב החת"ס: "וכן אני אומר כל המערב דברי קבלה עם ההלכות הפסוקים חייב משום זורע כלאים – "פן תוקדש המלאה הזרע אשר תזרע" ולעומת זה המערב ספרי הגיון (=פילוסופיה) עם דברי תורה עובר על "חורש בשור וחמור יחדיו" ואם הוא מנהיג ישראל – "מנהיג בכלאים". אף שדברים אלו נאמרו בעיקר כנגד ערבוב קבלה ופילוסופיה בהלכה, הם התפרשו כיציאה עקרונית נגד כל ערבוב עניני אגדה בהלכה. אולם כידוע בספר 'אורות הקודש' (ח"א שער חכמת הקודש סדר ב) מובאות כמה פסקאות מהראי"ה על 'איחוד הנגלה והנסתר' ובפסקה יח פסקה ספציפית על "איחוד ההלכה והאגדה" שם כותב הרב זצ"ל "באמת יש בתוך האגדה תמיד תמצית הלכותית, וכמו כן בהלכה תוכן אגדי פנימי. על פי רוב מונח התוכן האגדי בצורתה האיכותית של ההלכה. והתוכן ההלכותי בתיאורה הכמותי של האגדה. ובלא חיפוש והרגשה מיוחדה מושפעים אנו בעת הלימוד ההלכותי מתכונתה האגדית המסותרה של ההלכה, ובלימוד האגדה, מקיצובה של ההלכה המעורב בתוכן האגדי". הרב לא נתן דוגמאות כיצד יש לבצע איחוד כזה בפועל, ויש הרואים בפתיחה של הראי"ה למסכת בבא בתרא – דוגמה קטנה לאיחוד שכזה.

בפוסט הקודם כתבתי בקצרה על בית המדרש של הרבנים: דב ברקוביץ, צוריאל ווינר, אברהם וולפיש ויעקב נגן – שסללו דרך מסוימת בניסיון למצוא ה"תוכן האגדי הפנימי" שבתוך ההלכה. במקביל פעל הרב שג"ר לסלול דרך משלו באיחוד ההלכה והאגדה – הוא החל בכך עוד בכהנו כר"מ בישיבת הכותל, וביסס ופיתח את שיטתו כשלימד בישיבת מקור חיים (שפע), בית מורה וישיבת 'שיח יצחק'. הר"י הושפע עמוקות מהרב שג"ר בקבלת ה'עיקרון' של חיפוש המשמעויות הרוחניות וההגותיות העומדות מאחורי הסוגיות ההלכתיות, ומהמשמעויות ההלכתיות הנובעות מדברי אגדה והגות. אולם כ'תלמיד המבין מדעתו' הוא מפתח ויוצר בשיטה זו בדרכו שלו.

את פרסומיו במקצוע זה של איחוד ההלכה והגדה – מחלק הר"י לשני ראשים:

ראשית הוא התחיל בכתיבה על ה"תמצית ההלכותית אשר בתוך האגדה' בפרסמו בתשס"ה את החלק הראשון מסדרת 'אגדה למעשה' (ות / 2.1 / 026 – מכללה), בפתח הכרך הוא הציג את התפיסה העומדת מאחורי החיבור:

"ידוע ומקובל בין הלומדים והמעיינים, שההלכה והאגדה שני עולמות נבדלים הם. ההלכה חמורת סבר, דקדקנית ופרטנית, מעשית ומחייבת, ואילו ההלכה פניה שוחקות, מרחפת כרוח אלקים על פני המים, נוגעת למחשבה ולא למעשה, ולפיכך גם אינה מדויקת ואינה מחייבת באותה מידה. ביסודו של חיבור זה עומדת ההנחה, שהפרדה והנגדה זו שבין האגדה להלכה קיצונית מדי, חוטאת לאמת, מחטיאה את ההבנה הראויה וגורמת למיעוט ערך של שני המקצועות גם יחד.

שתיים הן מגמותיו של חיבור זה: שיטתית ותכנית. המגמה השיטתית מדגימה דרך בלימוד אגדה, דרך שבה מתקיים שילוב בינה לבין ההלכה. זו דרך המבארת את חשיבותה של האגדה לעולם המעשה, ואת האופן שבו נטועים שורשיה של ההלכה בעולם הרוח של האגדה. לשם כך נבחרו מספר סוגיות אופייניות, שיש בהן שילוב של הלכה ואגדה, מעשה והגות, ועל ידי העיון בהן מודגמת דרך הלימוד המוצעת.

המגמה האחרת היא מגמה תכנית עיונית, והיא מונחת, כמובן, בגופן של הסוגיות שנבחרו. דרך כל אחת ואחת מהן אפשר להיכנס לעובי הקורה של נושאים מורכבים ורגישים באורח חייו של האדם, וללמוד את הדרכת התורה בהם. הבחירה בסוגיות הודרכה על־פי שני עקרונות אלו. אלו הן סוגיות המאפשרות להדגים יפה את השיטה, אך גם הנושאים שלהן הם בעלי עניין וצורך קיומי. כרך זה מוקדש לביתו של האדם. אם יזכני השי"ת, יופיעו שני כרכים נוספים, האחד יוקדש לאדם בחברה, והאחר לעבודת ה' של היחיד"

בפתיחת החלק השני שיצא בתשע"ב ומוקדש לאדם ולחברה, הוסיף הר"י את הדברים הבאים:

"מעבר לכל הטענות הפרטניות והתשובות להן, עומד עיקרון מרכזי אחד שעליו מושתת חיבורנו: ההנחה, שכביכול ניתן לנתק נתק גמור בין ההלכה לאגדה, והתיאור של ההלכה כתחום שמתנהל באופן עצמאי, בלי זיקה ישירה לשאלות של השקפה והגות, היא הנחה מוטעית מיסודה. אין הלכה שאינה מעוצבת על־ידי אגדה. בשורשה של כל הלכה עומדת ראיית המצווה כערך רוחני, והבנת טעמיה והגיונה הפנימי. איך אפשר לפסוק אילו מינים הם כלאיים ואילו אינם כלאיים, אם אין מבינים את טעמה ומשמעותה של מצוות כלאיים? בלא הבנה יסודית של משמעות המצווה, אי־אפשר להסיק שום מסקנה וגם לא לדמות דבר לדבר. במקביל, כל אגדה, במידה שיש בה הוראה והנחיה חינוכית וערכית, מבקשת את המימוש שלה בחיי המעשה, ומימוש זה, הוא גופו הלכה."

במקביל הולך הר"י ומפרסם את סדרת 'מדע תורתך' העוסקת בלימוד סוגיות התלמוד, מתוך המגמה לחשוף את ה"תוכן האגדי הפנימי" שבתוך ההלכה. עד כה יצאו החידושים למסכתות: כתובות, ברכות ושבת. בפתח הכרך הראשון למסכת כתובות, מבהיר המחבר את התפיסה העומדת מאחורי שיטת לימודו:

"אם נרצה למקד את הייחוד בדרך הלימוד בבית מדרשנו, הבאה לידי ביטוי גם בשעורים שבספר הזה, אפשר לומר שהמוקד בשעורינו הוא על לימוד סוגית הגמרא כמקור קיומי. שני חלקים לנוסחה זו:

א. 'לימוד סוגית הגמרא', דהיינו, העמדת הגמרא במוקד. לאפוקי מדרך הלימוד המקובלת בישיבות רבות, שבה עומד במרכז הלימוד העיסוק בדברי הראשונים והאחרונים, בין אם בעיון ובין אם להלכה. המגמה של שיעורינו איננה התייחסות שיטתית לדברי המפרשים, אלא התייחסות עקבית ושיטתית לגמרא, וראיית הראשונים והאחרונים כמפרשים, ולא כמושאי לימוד בפני עצמם.

ב. כמקור קיומי', דהיינו, הצבת שאלת המשמעות הקיומית – במה תורת ה' מחייבת אותנו ומדריכה אותנו בחיינו. אין אנו מסתפקים בניתוח עיוני של הגמרא והמקורות כפי שהם, בהקשרם הפילולוגי וההיסטורי, כמקובל במחקר האקדמי, או בניתוח העיוני האנליטי, המקובל בלמדנות הישיבתית, אלא משתדלים לדרוש מעצמנו בכל סוגיה וסוגיה להשיב על השאלה – במה דברי התורה הללו חיים וקיימים בעולמנו ובחיינו"

בסוף המבוא הוסיף הר"י מסגרת קטנה שבה כתב:

"בימי הבאתו של הספר לדפוס הלך לעולמו מורי הרב שמעון גרשון רוזנברג (שג"ר) זצ"ל. הרבה תורה למדתי מפיו. יסודות של מחשבה למדנית ויצירתיות פרשנית שקבלתי ממנו ומכוחו משוקעים בשעורי הספר הזה. יהיו נא שפתיו דובבות בקבר, וזכותו תעמוד לנו וכל ישראל. אמן".

בהקשר זה מענין מאוד הפולמוס בין מורנו הרא"ל זצ"ל לר"י סביב השאלה האם האם שיטת לימוד זאת עשויה לסייע  לחיבור הנפשי של תלמידי הישיבות התיכונית וישיבות ההסדר ללימודי הגמרא. ראו כאן.

בתשע"ו יצא ספרו של הרב שג"ר "הליכות עולם" (ד / 0.7 / 101). הר"י הוסיף לספר 'אחרית דבר' שבה תיאר בהרחבה את שיטתו הלמדנית וההגותית של הרב שג"ר, וסיים במילים אלו:

"המבקש לעמוד על שיטתו של הרב שג"ר בהתמודדות עם הסתירות והפערים המהותיים הקיימים בהגות ההלכתית חייב לזנוח את החתירה ליציבות ולרוגע הנובעים מגישה אחדותית וקוהרנטית. לרב שג"ר אין פתרון הרמוניסטי לאף אחת מן הסתירות שמנינו: בין שכל של תורה לבין היגיון אנושי, בין צדק מופשט לבין צדק תורני, בין דין לבין מנהג, בין כפיפות התורה להקשר ההיסטורי שבו ניתנה והתפתחה לבין נצחיותה ואמיתותה הפילוסופית, בין הגזירה חסרת הטעם לבין הטעמים למצוות, בין פשט לבין דרש, בין נצחיות התורה לבין האקטואליות שלה והשתנותה בנסיבות הזמנים, ובין מוחלטות אמיתותיה האלוקיות לבין יחסיותן האנושית. הרב שג"ר, בעקבות הרמב"ם, נוקט בדרך של כפילות. ההיבטים השונים, אף אם הם נראים כסותרים זה את זה, משלימים זה את זה ומאפשרים מבט עמוק יותר על החכמה האלוקית הגנוזה בתורה"

כחמש שנים לאחמ"כ, הוציא הר"י את ספרו: המקף והאליפסה: הערכים והאיזונים של הציונות הדתית (מ / 2.3 / 68) שבו הוא מציג את אותה "דרך של כפילות" כאורח החיים של הציונות הדתית, אורח חיים שיש בו "מלאות ושלמות", וכך הוא מציג את ה"גישה האליפסית":

" כפי שכבר הוסבר קודם בקצרה, עיקר עניינו של ספר זה הוא לפרוס את הגישה האליפטית כאורח חיים המשלב בין התורה לבין העולם. הדגם הגיאומטרי של האליפסה עדיף על פני המקף, מפני שהוא מתאר מרחב חיים שלם שסובב סביב שני מוקדים, ולא צירוף של שני גופים נפרדים על ידי גורם מחבר כלשהו. איש תורה ועבודה אינו תופס את עצמו כאדם קרוע בין שני עולמות, בין עולמו הדתי לבין עולם העבודה שלו. הוא רואה אותם כשני מוקדים יסודיים שסביבם סובבים חייו. לעיתים הוא קרוב יותר למוקד האחד ולעיתים לאחר. כאשר הוא נמצא בבית הכנסת בתפילה או לומד בישיבה ובבית המדרש הוא קרוב יותר למוקד התורה, אולם אין הוא נבדל אז באופן ממשי מן המוקד האחר. הוא עדיין נמצא בתוך מערכת אישית, חברתית ורעיונית התחומה בתוך שטח האליפסה. כשהוא נמצא בשדה או במפעל בימות החול הוא קרוב יותר למוקד האחר, אולם גם אז אין הוא נבדל מן המוקד של התורה. יתר על כן, הוא מבקש להביא עימו ככל האפשר יותר מהשפעת המוקד של התורה אל המוקד של העבודה. על ידי קיום מצוות, על ידי קביעת עיתים לתורה, על ידי ראיית העבודה עצמה כערך דתי ותורני, וכיוצא בזה.

כשם שהדבר נכון לגבי היחיד במצביו השונים, כך הוא נכון לגבי החברה הדתית כולה. החברה כולה היא חברה אחת, המפוזרת במרחב האליפטי. הרבנים, בני הישיבות והאברכים קרובים יותר למוקד התורה. אנשי העמל והמעשה קרובים יותר למוקד העבודה. אולם היחס ההדדי ביניהם אמור להיות יחס חברי, משלים קשר המבוסס על ההבנה ששני המוקדים הם חיוניים והכרחיים לחיי אדם ולבניק חברה. כדברי אביי בשם חכמי יבנה: "אני בריה וחברי בריה, אני מלאכתי בעיר והוא מלאכתו בשדה, אני משכים למלאכתי והוא משכים למלאכתו, כשם שהוא אינו מתגדר במלאכתי כך אני איני מתגדר במלאכתו. ושמא תאמר אני מרבה והוא ממעיט? שנינו: אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבן לשמים" הדגם האליפטי אינו דגם הרמוני, אוטופי, שאין בו מתחים ותחרות בין המוקדים אדרבה, החיים בשדה האליפטי כוללים גם מעלות ומורדות, עימותים ומחלוקות בדבר מידת ההשפעה של כל אחד מן המוקדים, חלוקת היחס הנכונה ביניהם, חלוקת משאבים הוגנת וראויה. כל אלו עשויים להיות גורמים למחלוקות קשות ועימותים מרים, אבל עדין -אלו מחלוקות שבתוך המחנה. מחוץ למחנה נמצאים אלו שוויתרו לחלוטין על אחד המוקדים וחדלו מלייחס לו מעמד מחייב וסמכותי בחייהם או לתת לו לגיטימציה משמעותית"

ובסיום הספר, הוא חותם:

"קיימת נטייה שגויה לחשוב שקיצוניות ודבקות בעמדה אחת, חד־משמעית ונחרצת, היא סימן לרצינות ועומק, ואילו תפיסה דו מוקדית מן הסוג שתיארנו לכל אורך הספר מעידה על פשרנות, רפיון וחוסר יכולת לקבל החלטות ולעמוד בהן בעוז ובאומץ. במלוא הזהירות והצניעות ברצוני להציע שהדגם שפיתחה הציונות הדתית לחיים אליפטיים דו־מוקדיים אינו דגם של חולשה ופשרה אלא דגם שיש בו מלאות ושלמות רבה יותר מן הנטייה אל הקצוות. טובים השניים מן האחד, והם יכולים להרים משא שמשקלו גדול מסכום המשא של אחד ועוד אחד. לפיכך יש להבין כי הדגם הזה אינו פריפריאלי או מגזרי בלבד, אלא ראוי ללימוד ואימוץ גם בחלקים אחרים של החברה היהודית בארץ ובעולם"

אז כפי שפתחנו, הרב יהודה ברנדס שהוא- ה'נשיא יהודה השלישי' של המכון להכשרת מורים ומכללת הרצוג פורש לגמלאות (קדמו לו הרב יהודה שביב זצ"ל  וד"ר יהודה שורץ ז"ל, שני שמואלים: פרופ' שמואל שילה ז"ל, וד"ר שמואל ויגודה, ויצחק אחד: הרב פרופ' יצחק קראוס) וכדרכם של ת"ח אנו בטוחים  שילך מחיל אל חיל: יפרסם את הכרך השלישי בסדרת 'אגדה למעשה' כרכים נוספים  בסדרת 'מדע תורתך' ועוד ספרים רבים נוספים. אנחנו מצדנו משאירים מספיק מקום פנוי במדפי הספרייה. וזאת ההזדמנות לאחל  הצלחה בתפקיד לנשיא הנכנס של המכללה  פרופ' אבישלום וסטרייך שגם הוא כבר חיבר כמה ספרים חשובים, אבל על כך נכתוב בעז"ה בהזדמנות אחרת. אז שיהיה בהצלחה רבה למשמר היוצא ולמשמר הנכנס.

1. • מומלץ לתכנן לפחות שליש מהשיעור לסיכום הקורס, בנפרד מההכנה לבחינה.

לאילו נושאים כדאי להתייחס בסיכום?

1. מטרות הקורס:
   • מדוע למדנו את הקורס ומה חשיבותו?
   • כיצד נושאי הקורס קשורים לתוכנית הלימודים ולעבודת המורה?
2. הבניית הידע:
   • מהם גופי הידע והנקודות העיקריות שנלמדו בכל נושא/יחידת הוראה/שיעור?
   • בהזדמנות זו: כדאי להזמין את הסטודנטים לשתף זה את זה בסיכומי השיעורים לקראת הבחינה.
3. מיומנויות וערכים:
   •  אילו מיומנויות וערכים רכשו הסטודנטים, מעבר לידע התוכני?
4. תהליך הלמידה בקורס:
   • כיצד הנושא נלמד? כדאי לפתוח "חלון רפלקטיבי" ולספר מעט על שיטות ההוראה שהשתמשנו בהם במהלך הקורס: החל מדיוני מליאה, שיטות עיון, פרקטיקות ללמידה פעילה ועוד.
5. פרידה משמעותית:
   • הזמינו סטודנטים לשתף תובנות אישיות: מהו המסר המרכזי שעימו הם יצאו מהקורס?
   • הביעו הערכה למאמצי הסטודנטים ותנו במה לתוצרי למידה משמעותיים שהוגשו במהלך הקורס.
6. המשך למידה:
   • המליצו על דרכים להעמיק בתחום מעבר לקורס: נושאים להמשך לימוד, קריאה והרחבה.
7. משוב:
   • שאלות פתוחות להתייחסות הסטודנטים, הן כסיכום הן ללמידה אישית.

ד"ר אחינעם יעקבס מהחוג לספרות שיתפה אותנו בפעילות שערכה בשיעור האחרון אותו תוכלו לקרוא בקישור הזה. על השיעור האחרון אחינעם מספרת:
"זה היה מאד מלמד. כי במהלך הקורס אנחנו 'עושים את הדברים' ואז במבט לאחור, מבינים מה למעשה עשינו, למה זה היה טוב, איפה זה עבד ואיפה לא… וכו'. בדרך הזו אני מביאה אל שולחן הלמידה שלנו – את הקורס שלמדנו בסמסטר הזה יחד. ואני מזמינה אותם להתבונן בתסריט שעד כה היה מכוסה מעין התלמידים – שיקולי הדעת הפדגוגיים והתוכניים שלי כמרצה / כמורה שלהם, כיצד ללמוד ובאילו כלים להשתמש?"

מהלך הוראה אפשרי לשיעור האחרון:

פתיחה (5 דקות):

• מבט-על על מטרות הקורס והדרך שעברנו עם השאלות בתחום הידע.
• חיבור בין התכנים השונים שנלמדו.

סיכום הקורס (15 דקות):

• סיכום תמציתי של הנושאים המרכזיים.
• הדגמה כיצד הנושאים השונים משתלבים זה בזה
• מתן במה לסטודנטים לשתף תובנות מרכזיות מהקורס, שאלות וכיו"ב.
• הצגת דוגמאות ליישום החומר הנלמד בשדה החינוכי

סיום (10 דקות):

• משוב בעל-פה
• מילות סיכום אישיות
• הצעות להמשך למידה והעמקה בתחום

ראש החוג לחינוך מיוחד הדס דוויק שיתפה דוגמאות לשיעור האחרון ולסיכום הקורס:
הכנה למבחן – פיתוח חשיבה מסדר גבוה בחינוך המיוחד
הכנה למבחן + סוגי שאלות
הנחיות למבחן+שאלות לדוגמה
מבנה כללי להכנה לקראת מבחן – הנחיות למבחן+שאלות לדוגמה

מוזמנים להיעזר בה!

ולסיכום: טיפים מעשיים

• תכננו מראש: השיעור האחרון דורש תכנון מוקדם. אל תשאירו אותו ל"נראה מה יהיה".
• שתפו את הסטודנטים: תנו להם במה לשתף את התובנות שלהם, לעיתים הם רואים דברים שאנחנו פספסנו.
• איזון נכון: השיעור האחרון צריך לשלב בין סיכום אקדמי לבין סגירה רגשית של הקורס.
• הימנעו מעומס: לא צריך לחזור על כל פרט שנלמד. התמקדו ברעיונות המרכזיים.

נקודה אחרונה למחשבה

עם איזה שאלות הקורס התמודד? מה הסטודנטים יודעים או יכולים לעשות עכשיו? השיעור האחרון הוא הזדמנות להדגים את מה שלימדנו במהלך הסמסטר בפועל.