"ולטוב יזכר שם בני מהר"ש נ"י שטרח הרבה בסידור הכתבים על מכונם המוקדם מוקדם והמאוחר מאוחר. וגם מלאתי את ידו להוציא את כל פסקי הלכות מתוך הפלפול ולעשות את פנים הספר בלשונו כי הוא בעל צחות לשון הקודש. וקמא קמא דתיקן הביא לפני וראיתיו מתאים עם הביאור לא החטיא המטרה [רק במקומות מועטים שהצרכתי להגיה קצת הלשון לפי ערך רוחי] והכל מסודר על מכונה ועליה יסוב הביאור כחפץ לבבי"

כשנפטר ה'אבני נזר' בתר"ע (1910) היה הרש"ב כבן 56, בתחילה לא רצה לקבל עליו את עול ההנהגה מפני שחשש ל'ביטול תורה' – אולם זקני החסידים לחצו עליו בטענם שכמו שאביו השכיל לעסוק בתורה במקביל לתפקודו כאדמו"ר, כך יצליח גם הוא. הרש"ב אכן הצליח ובגדול, הוא פיתח את החצר בכמות ובאיכות, עמד בראש ישיבה שהקים בסוכטשוב שיצאו ממנה למדנים גדולים. ובמקביל המשיך לעסוק בהוצאת כתבי אביו כאשר ליקט את תשובותיו, העתיקם ערכם והוציאם בסדרת השו"ת 'אבני נזר'. למרות שהקדיש חלק ניכר מזמנו וכוחותיו להוצאתה לאור של תורת אביו, בחר שלא להוציא את דברי תורתו שאמר על השולחן מפני שהוא כתב אותם בקצרה ובראשי פרקים, והרש"ב חשש שלא יובנו כראוי ע"י הקוראים. אולם בשיחותיו שלו בשעת עריכת השולחן (טיש) הוא הרבה לצטט מדברי תורתם של סבו השרף מקוצק ושל אביו ה'אבני נזר' לבארם ולפתחם. הרש"ב כיהן באדמורות כ-15 שנים בהם הרבה לומר  ד"ת עמוקים ומקוריים בהרחבה וזרימה. אולם הוא לא התפנה להוציאם לאור. רק לאחר פטירתו טרח בנו ממשיך דרכו האדמו"ר רבי דוד בורנשטיין הי"ד בעל ה'חסדי דוד', להוציא את דרשותיו לאור, והמשיך את דרכו של אביו שטרח להוציא את כתבי אביו שלו,  וכך כתב בהקמת הספר:

"יתענגו החכמים וישמחו הנבונים בהגלות נגלות מאורי אור יקרות וקפאון חידושי תורת כ"ק אבינו אדומו"ר הרב הגאון הקדוש זצוקלל"ה אשר הניח אחריו ברכה, כתובים בכתב ידו הקדושה, דברי אלקים חיים אשר דרש מדי שבת בשבתו ומועדי קודש, המבשרות צבא רב קהל חברים מקשיבים לקולו. משובצים באבני נזר קודש, מאמרי קודש מכ"ק אביו אדומו"ר הגדול הרב הגאון הקדוש רשכבה"ג זצוקלל"ה אשר שמע מפיו הקדוש ומהם אשר נכתבו בכתב ידו הקדושה, אך יען נכתבו בקיצור כדרכו בקודש, חשש כ"ק אבינו אדומו"ר זצוקלל"ה להדפיסם, פן יחטאו המטרה בכוונתו הקדושה (כי אף בחידושיו לתורה הנגלית כתב בעצמו בתשובותיו בשם גדול אחד שבדבריו צריכין לעיין כמו בדברי הראשונים, עיין באבני-נזר חלק אה"ע סי' קכ"ב, מה גם בנסתרות). וכ"ק אבינו אדומו"ר זצוקללה"ה ביארם בביאור רחב בצחות לשונו הקדוש. וכעת תהילה לאל עליון, תעלוז נפשינו בכפליים לתושיה, בהוציאנו לאור עולם, חידושי תורת אמת מאנשי אמת, מאב ובנו אדמו"ר הקדושים זצוקללה"ה, שראו את החידוש. ויהי רצון מלפני אבינו שבשמים, שדבריהם הקדושים, הנאמרים בקדושה ובטהרה וברגש קודש, לעורר לבב אחינו בני ישראל, לתורת ה' ולאהבתו וליראתו הטהורה, ימצאו מסילות בלבב הלומדים והמעיינים בדבריהם הקדושים, להנטותם לתחיה לתורה ולמצוות, אשר יעשה אותם האדם וחי בהם עד העולם, ולהניח ברכה אל ביתם בשפע ברכה והצלחה, כדברי זוהר הקדוש פר' בלק (ר"ב:) על פסוק 'כי ממנו תאכל'. כעתירת המצפים לישועה, ושלא ימוש דברי התורה מפינו ומפי זרעינו וזרע זרעינו,ולימים שיקויים בהם והיו עיניך רואות את מוריך', "יגדיל תורה ויאדיר'. דוד בהגה"ק המחבר זצוקלל"ה"

אם כן לדברי האדמו"ר המו"ל בספר 'שם משמואל' שזורים יחדיו חדושי התורה של האב ה'אבני נזר' ושל הבן ה'שם משמואל', ואכן בחיפוש שערכתי בעזרת תוכנת אוצה"ח מצאתי כי ה'אבני נזר' מוזכר 571 פעמים! בספר 'שם משמואל'. שם הספר הושאל מהמשנה במסכת שבת פי"ב  משנה ג' "אמר רבי: מצינו שם קטן משם גדול, שם משמעון ושמואל, נח מנחור, דן מדניאל, גד מגדיאל'. אני מתאר לעצמי שיש מהקוראים השואלים את עצמם, אז התשובה היא שכן יש גם כמה ספרים בשם: שם משמעון, ואפילו שני ספרים בשם: דן מדניאל. (גד מגדיאל ונח מנחור – בינתיים פנויים…)

היחס לישוב הארץ ולציונות – פרשה מעניינת במיוחד היא יחסם של האדמורי"ם מסוכצ'ב לישוב ארץ ישראל ולציונות. כבר האבני נזר תמך מאוד בישוב הארץ וכתב בתשובותיו כי "מצווה גדולה להשתדל אצל הממשלה ליתן רשות לקיבוץ אנשים לעלות. שזה ודאי תועלת גדולה בכמה עניינים… ואפילו להאנשים היושבים בחו"ל הוא מצווה גדולה לקנות נחלה בארץ ישראל. ובפרט אם יהיה להם מזה פרנסה, אף אם ישבו בחו"ל – נחשב קצת כאלו יושבים בארץ ישראל" (אבני נזר סי' תנ"ד). בתרנ"א 1891 שלח האבנ"ז את בנו ה'שם משמואל' לבקר בארץ ולקנות קרקעות, השליחות נכשלה מפני שהשלטונות העות'מנים לא אפשרו אז לנתינים זרים לרכוש קרקעות בארץ. אהבת הארץ המשיכה לבעור ברש"ב ובספר שם משמואל ניתן למצוא קטעים רבים על מעלת הארץ וחשיבות ישובה, ולהלן כמה דוגמאות:

"בבואו מפדן ארם ויחן את פני העיר…שגם שכם מצאה חן בעיניו אחר שנוכח ממהות המקומות והערים של חוץ לארץ, ואפילו של עבר הירדן, הבין ויעקב אבינו ע"ה יתרון מעלת ארץ־ישראל מתוך חושך של שאר המקומות (וישלח, תרע"ו, עמ' ל"ד)"

והדברים המפורסמים בקשר לחטא המרגלים:

"המרגלים, שרצונם הי' להתענג על התורה במדבר, וימאסו בארץ חמדה, לחרוש ולזרוע ולעסוק בגשמיות העולם … בחרו לשבת במדבר, והיתה העשיי' נחות דרגא להם – – אך לא כן הי' הרצון העליון, בי עיקר צורך גבוה נעשה על ידי עשי'ה, וידוע כי עיקר מעלת העשי'ה היא בארץ ישראל, כמ"ש הרמב"ן … והם שרצו בחכמה בלי עשיי הוא בכלל "חכמתו מרובה ממעשיו' (במדבר, תרע"ג, עמ' כ"ב).

ועל הצורך באחדות כדי לירש את הארץ, כתב:

"ולעומת שישראל מתאחדים, הן בפרט והן בכלל, לעומתם זוכין לירש את הארץ … אך באשר לא עמדו בנסיונם, והיה פירוד בין הדעת והאמונה, נדחה ה"דור דעה" מלהיכנס לארץ ולא ירשו דור באי הארץ אלא שבעה עממין … וזה היה מה שביקש בלק "שלא יכנסו לארץ" – שארץ ישראל עצמה מאחדת את כלל ישראל, "ולא נתערבו ישראל עד שעברו את הירדן" (בלק, תרע"ה, עמ' שמ"ג).

אולם הכמיהה והרצון לישוב הארץ לא גרמו לאב ובנו להצטרף לתנועה הציונית ההרצליינית ולתנועת המזרחי – אליהם התנגדו, וזאת ככל הנראה בעיקר מפני ההסתייגות משיתוף פעולה עם חילונים, ואולי אף מהקמת מדינה לפני ביאת המשיח. על סוגיה מעניינת זו הבאתי ספור מדהים מכלי ראשון ברשימה: ר' יצחק יעקב ארליך זצ"ל – סבא רבא של ז'אבו ארליך הי"ד. דברים מעניינים בנושא נכתבו  גם ע"י ידידי הרב אבישי אלבוים בבלוג המשובח 'עם הספר'  "הכת הידועה" האם היא הציונות?

אולם חלק מצאצאיו וחסידיו של הרש"ב נהיו לציונים של ממש, בד בבד עם נאמנותם והקשרים העמוקים שרחשו לחצר סוכצ'ב ואדמוריה. לרש"ב היו 19 ילדים (משני נשים) רובם נרצחו בשואה וביניהם האדמו"ר רבי דוד בורנשטיין הי"ד. לאחר השואה הקים בן אחר הרב חנוך העניך בורנשטיין את חצר סוכצ'ב בשכונת בית וגן בירושלים. הוא שימש גם  כיו"ר המחלקה החרדית בקק"ל, והיה העורך הראשון של בטאון 'ההד' שהיה ביטאון דתי-חרדי לאומי שיצא ע"י קק"ל. בתו של ה'שם משמואל' שרה צינא נישאה לרב שאול רפפורט, ובנם הוא הרב  שבתאי רפפורט לשעבר ר"מ בישיבת הר עציון, ראש ישיבת ההסדר  'שבות ישראל' באפרת וראש המכון הגבוה לתורה באוניברסיטת בר אילן. הרב רפפורט קשור בלב ונפש למורשת אבותיו בהלכה ובמחשבה  ומלמדה בכל הזדמנות. כדאי לקרוא את הראיון המרתק 'אש וקרח'  שערכו עמו בעלון עולם קטן לרגל מלאת 100 שנים לפטירת סבו ה'שם משמואל' (גיליון 1029 'שמות' תשפ"ו  עמ' 10-11)

בן אחר הרב אהרן ישראל בורנשטיין עלה לארץ והתיישב בת"א. הוא כתב את תולדות שלשת האדמורי"ם לבית סוכצ'ב לפני השואה והוציאם בספר 'מראה הדש"א'  (כ /0.2 / 176) [דש"א הם ר"ת: דוד –  בנו של ה'שם משמואל', שמואל – השם משמואל, ואברהם – האבני נזר]. כך מתאר הוא את בספרו את ההבדלים בין ה'אבני נזר' לבנו הרש"ב:

"ה"שם משמואל" היה שונה מאוד מאביו (ה"אבני נזר"), גם במבנה גופו ובהבעת פניו, כמו שהיה שונה ממנו הרבה בפנימיותו ובמזגו. ה"אבני נזר" היה בעל מבנה גוף שברירי, קומתו למטה מבינונית, דל בשר, עם קווי פנים חדים, ה"שם משמואל" לעומתו, היה לו גוף איתן ורחב גרם, קומתו קצת למעלה מבינונית, שרירי, ופנים מלאים לו. גם במזגם היה הבדל גדול בין האב לבנו; כבר הוזכר למעלה' והודגשה זריזות תנועותיו של ה"אבני נזר", בשבתו ובקומו, בהילוכו וגם בדיבורו, לעומתו ה"שם משמואל" היה מתון ועצור בהילוכו ובתנועותיו, יציבתו איתנה וכן גם פסיעותיו.

אבל לא רק בתכונותיו הגופניות היה שונה מאביו, אלא גם בכל דרך חינוכו וקבלת תורתו מרבותיו היה שונה מאביו. ה"אבני נזר" ינק את תורתו משלושת רבותיו, מקוצק, גור ואלכסנדר, ואילו ה"שם משמואל" קיבל את הכל ממקור אחד, מאביו. בעוד שה"אבני נזר" קלט את אשר למד מרבותיו השלושה', וזיקק אותם ואיחדם למסכת אחת. הרי שה"שם משמואל" קיבל כבר את רובי תורתו ממקור אחד, מאביו, וחסך מעצמו את מלאכת העיבוד והאיחוד של ריבוי מקורות לימודו. ולכן הגושפנקא של ה"אבני נזר" טבועה כל־כך ובולטת בתורת ה"שם משמואל", כי קיבל בירושה מה"אבני נזר" תורה שלימה ומגובשת, וזו ניכרת בכל דברי וכתבי ה"שם משמואל". ומסירת המורשת הזו היתה מושלמת, בלי הגבלה, וכבר אמרו חז"ל" בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו, מכל שכן כאן שהי' בנו ותלמידו כאחד, בנו יחידו, ותלמידו הותיק הצמוד אליו ביותר"

גם באופן הרצאתו היה הבדל: ה"אבני נזר" הרצה בצורה קצרה ותמציתית. ואילו ה"שם משמואל" שטח דבריו בהרחבה ובצורה מתאימה יותר לקהל שומעיו. דיבורו היה קצוב וסמכותי, לאט ובמתינות", כל מלה היתה שקולה ומבטא אותה בדיוק ומתוך הדגשה במקום הדרוש. לא היה מרים את קולו בדיבורו, והיה מרצה דבריו במשפטים מהוקצעים וברורים וקשורים יחד ובנשימה ארוכה.

בכל הליכותיו של ה"שם משמואל" היו נראים ישוב הדעת' וזהירות. היה בעל שכל בהיר ותפיסה חדה ומהירה, אבל סיגל לעצמו ריסון מרצון, כך שכלפי חוץ היה נראה מתון ושקט, למרות שבפנימיותו היה מהיר תוסס ונלהב. בדרך זו הצליח להסתיר מן העין את האש העצורה בקרבו' ואת ההתלהבות המתמדת. גם בשעת התפילה לא גילה את רתיחתו הפנימית, לא בנענועי גוף מופרזים ולא בהרמת קול, אף שפניו היו בוערות כלפידים", רק בעתים מיוחדות היתה התלהבות זו פורצת החוצה, בעיקר בשעת "עריכת השולחן", כשאמר אשת חיל וכו' בעוז ובלהט, וביותר בקידוש, ובנטילת ידים שלאחריה, או ב"אתקינו סעודתא" וכו', לפני מזמורי האריז"ל. ולכן מובנת ההדגשה המרובה על ההתלהבות בספרו "שם משמואל", ורואה בזה גם תרופה נגד השיגרה וההרגל וברור שזה בדיוק ההפך מן העצבות"

הרב ישראל אהרן היה ממייסדי ומתפללי בית החסידים של סוכטשוב בתל אביב שבו התפללו כמה עשרות שרידי חסידי סוכצ'ב, רובם אנשי הציונות הדתית. בין המתפללים היה הסבא של ז'אבו ארליך – רבי יהודה ארליך. לימים כתב אביו של ז'אבו הסופר רבי ישראל ארליך ספר בשם 'אביר הרועים' (כ / 0.2 /031) על תולדות אדמורי סוכצ'ב ומשנתם. בקטע מיוחד הוא מתאר את האווירה ששרה באותו 'בית חסידים' בתל אביב:

"רחובותיה הראשיים של תל־אביב ההומים, מלאים היו אדם. זה דמותם של הרחובות עם צאת השבת, שמרובין בהם המטיילים בזוגות ובקבוצות, לאחר מנוחת יום השבת. פניה שפנינו מרחוב המלך ג'ורגי לרחוב רש"יי הצר, מצאה אותנו בודדים. כאן אין מרבים לטייל ואין הרחוב משמש במוצאי שבת, אלא כקשר בין הרחובות הראשיים. כשקרבנו לאותו בית ישן, בן קומה אחת, העומד זה שנים ברחוב רש"י כבר שמענו קולות ובנות קול. בחצר כבר ראינו רבים. הכרנום. חסידי סוכטשוב שנתועדו לכאן הערב, נדחקים לעשרותיהם לפנים השטיבל" הדחוס־אדם, ממלאים את החדרים, את המרפסת הגדולה, כשכל המאורות דלוקים, מברכים איש את רעהו בגוט־וואך". מוצאיי שבת עתה אור ל־כ"ד בטבת ומלאו ארבעים שנה לפטירתו של האדמו"ר, רבי שמואל בורנשטיין, האדמו"ר מסוכטשוב, בעל "שם משמואל"…השלך הס. הכל מצטופפים אל עבר ראש השולחן. כאן מסובין זקני החסידים לבית סוכטשוב. כאן מסובין שרידי בית הרבי. הבן רבי אהרן־ישראל. הנכד, רבי מנחם־שלמה המכהן כרב בשכונת יד אליהו בתל־אביב, ונתכתר בכתר־אדמו"ר, לאחר פטירת אביו האדמו"ר רבי חנוך זצ"ל, בירושלים. השלך הס. ומעבר לראש השלחן נשמע קול הקורא פרק בספר שם משמואל", ופותח בהסבר. כן. סוכאטשוב. אבני נזר" ואגלי טל" – זה היסוד של תורה. "שם משמואל" זה ספר החסידות. מאימתי החלו שמות אלה מהדהדים בזכרוננו ? דומה, מיום שעמדנו על דעתנו. ישובים היינו בחיק סבא ובחיק אבא – וקולטים סיפוריהם אודות בעל האבני נזר". סבא ממה שידע בבחינת בדידי הוה עובדא", ואבא – ממה שידע מפי אביו. וכאן יותר משהיו אלה דברי חסידות, היתה כאן חריפות של האדמו"ר מקוצק, חותנו, ודברי הלכה משלו ומשל ספריו. ולאחרי מכן – שם משמואל". משום קירבה יתירה שהיה סבא קרוב לרבי שמואל, שבן דודו היה – לא סיפר בו, אך הרבה לצטט מדברי תורתו אבירי הרועים ששמעם ולמדם מספריו, וספריו אלה כרכי שם משמואל" בכריכתם השחורה, תמיד תמיד, בכל סעודת שבת ומועד מונחים היו על השולחן, ומהם היינו לומדים בין מנה למנה, ובין זמירות לזמירות. ולאחר מכן, בשטיבל", כד־הוינא טליא, לוויים ביד אב וביד סב, ואף כאן: אבני נזר, אגלי טל, שם־משמואל… ועד לרבי שביקר בארץ־ ישראל באמצע שנות השלושים, ועד לנזר שעל ראש ר' חנוך בבית וגן שבירושלים"

בנו של הרב ישראל אהרן בורנשטיין – נולד בפולין בד' אדר תרפ"ח, כשנתיים לאחר פטירת סבו ה'שם משמואל' ונקרא ע"ש סבו והסבא רבא שלו ה'אבני נזר' – שמואל אברהם. הוא עלה לארץ עם הוריו בגיל שש וגדל בתל אביב, הצטרף לגדנ"ע ולהגנה החל מגיל 14, במלחמת השחרור השתתף בהגנה על הקוצרים בשדות תל- עדשים, בל"ג בעומר תש"ח כשבועיים לאחר 'הכרזת המדינה' נפל בקרב עם כנופיה. שמואל-אברהם בורשטיין הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בנחלת-יצחק. חטא המרגלים עליו דיבר ה'שם משמואל' שלא רצו להיכנס ל'ארץ' ולעסוק בעבודות גשמיות ובמלחמות – תוקן ע"י נכדו שלחם  ונפל למען תקומת עם ישראל בארץ ישראל.

בשנים האחרונות התחבב מאוד הספר 'שם משמואל' על ידי ציבור דתי לאומי, והוא נלמד ע"י אנשים רבים. כמה כותבים גם חיפשו ומצאו דרכים להנגשתו לציבור הרחב הרב אלי שיינפלד ר"מ בישיבת חורב הוציא את הספר: לאור השם – הערות רוחניות בעבודת ה' לאור דברי “השם משמואל” בפרשות השבוע, ואת הספר: מועדי השם – עיבוד עכשווי  לתורת השם משמואל על חגי ישראל (כ / 7 / 40). בפתח הספר הוא כתב את הדברים הבאים:

"את כתבי ה'שם משמואל' הכרתי לראשונה לפני כעשרים שנה עת הייתי בחור ישיבה בישיבת הגולן. לא אחת חיפשתי ותרתי אחר שורשי המועדים. זכור לי היטב בירור ממושך שעשיתי על אודות פשרו של ט"ו בשבט. עיינתי בספרים רבים מתחומי המחשבה והחסידות, אך רק כאשר זכיתי ללמוד את דברי ה'שם משמואל', חשתי שמצאתי את שביקשה נפשי. באופן מופלא שזר האדמו"ר סוגיות שונות, קישר בין מחלוקתם של בית שמאי ובית הלל באשר לזמנו של ראש השנה לאילן לבין מחלוקתם העקרונית ביחס לדרכי הנהגת ה' בעולם, ואף הצמיח משם הדרכה בעניין מקומם של המוח והלב בעבודת השם. נמלאתי התרגשות ושמחה גדולה. מאז לא מָשה ידי מספרי ה'שם משמואל'. דברי ה'שם משמואל' נכתבו בקיצור ובעמקות, והם מזמינים את הלומד, גם אם לא זכה לשמוע את הדברים באופן ישיר מפיו של האדמו"ר, להמשיך לברר ולהעמיק בדבריו ולדלות מהם אור יקרות, שבכוחו להאיר גם את חיינו, כאן ועכשיו. מסיבה זו בשני העשורים האחרונים אני משתדל ללמוד בחבורה את דבריו העמוקים"

הרב כרמיאל כהן מישיבת ברכת משה במעלה אדומים הוציא את הספר: מפניני השם משמואל, והרב נדב מיטב מאור עציון הוציא את: מפתח ענינים לספר 'שם משמואל'  (כ / 7 נ/ 40) המאפשר למצוא התייחסויות לכל נושא למי שלא מעונין דוקא בלימוד רציף.  פרופ' אבי וינרוט הוציא את הספר: לאור שם משמואל (כ / 7 / 40) שהוא עיבוד של חלק מתורות  ה'שם משמואל' על סדר הפרשות, בפתח הספר הוא כותב:

"ה"אבני נזר" הטעים, כאמור, בהקדמה לספרו (אגלי טל), כי עונג וטעם בלימוד תורה מצווה הם, ומי שמתענג נעשה דבוק לתורה ודברי התורה נבלעים בדמו. כזה הוא העיון בספריו של "אבני נזר", והדברים נכונים גם בספר "שם משמואל" המבוסס, כאמור, על דברי ה"אבני נזר". העיון בספר "שם משמואל" הוא "מטעם". דבריו המקוריים להפליא, מסבים עונג עילאי, מרומם ומקדש. זהו תענוג שהוא מצווה. המבט הנגלה לעיני המעיין בספר "שם משמואל" הוא תמיד מפתיע, מדהים בחידושו, פותח עיניים ושובה לב, עמוק וחריף ועם זאת כה מובן ומתקבל על הדעת ועל הלב. זהו עונג של אמת! ספר זה הוא דוגמא ואות לכך שעונג מאמת יצמח"

ולאחרונה החלו חסידי סוכצ'ב להוציא את סדרת ה'שם משמואל' במהדורה חדשה ומאירת עיניים. עד כה יצא הכרך בראשית א לפרשות: בראשית – חיי שרה.

ניתן למצוא ברשת כמה סדרות של שיעורים קצרים בתורת ה'שם משמואל' שנמסרים ע"י רבנים מישיבות ההסדר. בחרתי להביא בפניכם את שיעורו של הרב מרדכי פרומר ממעלות לפרשת השבוע פרשת 'וארא' – גילוי שם הוי"ה בתולדות האומה ובחיינו.  ואם 'נתפסתם' אתם יכולים להמשיך ולהאזין לכל הפלייליסט' של 'השם משמואל בפרשה'  – טעמו וראו כי טוב ה'.

הוא התחתן צעיר עם יוכבד (יוכה) גם היא בת להורים ניצולי שואה מהונגריה שהקימו בית ומשק במושב הסמוך כפר אחים ונולדה להם בת – את ביתם בנו בישוב החדש 'אלון שבות' שהוקם יחד עם מעבר הישיבה מכפר עציון – ובבית שבנו ברח' השירות 12 הם נשארו לגור עד עצם היום הזה . יחד עם חבריו יצא מבית המדרש למלחמת יום הכפורים והשתתף בקרבות הבלימה הקשים בגולן שם נפצע קשה, הוא אושפז עם 40% כוויות וכאשר שאל  את רופאו מה סכוייו להישאר בחיים, ענה לו הרופא "אתה תחיה אם מאוד תרצה" והוא אכן רצה מאד, בעזרתה המסורה של יוכבד שלא עזבה את מיטת חוליו, רופאיו שנלחמו על חייו וכח הרצון האדיר שלו – הוא יצא מביה"ח לאחר שלשה חודשים להמשך טיפולים מורכבים בבית עד שהחלים. בהספד שנשא בנו בוגר הישיבה הרב אביהוד שוורץ (עד לאחרונה ראש מדור הלכה ברבנות הצבאית ובקרוב רב חיל האויר, ומלמד הדף היומי בישיבת הר עציון), הוא אמר שבתקופה זו כרת י"ש ברית עם החיים, המשפחה והחינוך. הוא חזר ללמוד בישיבה בהתמדה ונקשר במייחד ברבו הרב עמיטל, שהיה ביניהם חיבור מיוחד שוודאי שלרקע ההונגרי של המשפחות היה בו משקל. כשהמחזור הראשון של הישיבה סיים את תקופת ה'הסדר' שיש לחשוב על תוכנית שתאפשר לבחורים להמשיך וללמוד בישיבה תוך כדי דאגה לפרנסה וגם להשפיע מהרוח הגדולה של ישיבות ההסדר על החינוך של ילדי ישראל. וכך קם בתשל"ד המכון להכשרת מורים שע"י ישיבת הר עציון. בשנים הראשונות הוא נוהל ע"י הרב יהודה שביב זצ"ל, יהודה הצטרף לצוות הניהול ובתשל"ח התמנה למנהלו של המכון – תפקיד אותו מילא במשך כעשרים שנה. הוא ראה בתפקידו זה משימת חיים ושליחות קדושה, ופעל במסירות וללא ליאות לפיתוח המכון להגדלתו ושכלולו. בתקופות מסוימות היה יוצא לאחר העבודה במכון לעזור להוריו במושב שפיר בחליבת הערב ברפת. אולם בנוסף לתפקיד המנהל הטכני, הוא נכנס לעובי הקורה של שאלות החינוך הדתי והכללי במדינת ישראל,  חקר את הנושא מחינה תאורטית ומעשית והפך למומחה מהמעלה הראשונה בתחום החינוך. מענין שלמרות שכיום מזוהה 'מכללת הרצוג' בעיקר עם לימוד התנ"ך, י"ש עסק בעיקר בהוראת התושבע"פ והמשנה בפרט שבה ראה את פסגת החינוך הדתי וחשיבות גדולה גם בהנחלתה לציבור הכללי.

על קורותיו במלחמת יום כיפור והקמת המכון להכשרת ימים סיפר י"ש לד"ר צחי לבן רן בפודקסט הרפוד של מכללת הרצוג (עונה שניה פרק 17) בפרק שנקרא: מהטנק השרוף בנפאח להקמת מכון להכשרת מורים באלון שבות. האזינו והסכיתו מה הם חזון ושליחות.

בתש"ן פרסם מאמר בקובץ 'שמעתין' (גיליון 100) שנקרא 'הוראת שירת המשנה' שבה ניסח את עיקרי תפיסתו בהוראת המשנה:

"אחד הקשיים העומדים בפני תלמידינו, הוא הלימוד מתוך טקסט רצוף, בלתי מחולק, כמקובל בדפוסי המשנה השונים (כמו סיפור ולא כמו שיר!). ראוי להציע כי בראשית לימוד המשנה יקבלו התלמידים בצד הטקסט בדפוס המסורתי ומשנה עם ברטנורא או משנה עם פירוש קהתי), את הטקסט של המשנה בהדפסה מיוחדת, המציעה את המשניות כנתינתן ממנסחי המשנה, בצורה שקולה, מעוצבת ושירית. צורה זו תסייע להבנה, ותדרבן או התלמידים ליצירתיות, לפיתוח, לשאלות, ולגילוי דיוקים שונים. הרגלים אלה יאפשרו למתקדמים שבין תלמידינו, להציג לעצמם, בהמשך הלימוד, את המשניות כראוי, על פי הדוגמאות שלמדו בראשית לימודם. שלב זה יאפשר בדיקת אלטרנטיבות שונות וויכוח פורה בין הלומדים. להלן דוגמאות אחדות של משניות המועתקות כפי שנראה לנו להציע אותן בפני הלומדים. הקוראים בוודאי יגלו בעיון בכל אחת מן המשניות את המיוחד בניסוח, או את המעניין בצורת ההעתקה, או את המועיל בצורת ההוראה. כאן המקום להדגיש כי הצעתנו היא ראשית דבר, ולא סופו. שימוש בשיטה זו מאפשר המשך הלימוד בשיטות אחרות, פרשניות, הלכתיות, או מעשירות בכיוונים שונים"

בהרצאה שנתנה במכון 'מופת'  (ופורסמה בדפים 13 תשנ"א) ניסח י"ש את "עקרונות הגישה הספרותית תבניתית"

"גישה זאת בנויה על התמודדות בשלב הראשון עם המשנה עצמה, בלי פרשנות ובלי מקורות עזר. אלה יוצגו רק בשלב השני או השלישי. הגישה שאני מבקש להציע אינה שוללת את כל הגישות האחרות, אלא מהווה בסיס ויסוד להן. הגישה הרצויה, לאמיתו של דבר, היא זו האינטגרטיבית, העושה שימוש בגישות אחדות. עיקרה של הגישה המוצעת הוא התבוננות במשנה כטקסט בעל מרכיבים ספרותיים מובהקים, שמאפייניו הבסיס לעיון במשנה, להבנתה ולפרשנות שלה. דומים למאפייני השירה. הצגת המשנה תוך הדגשת המרכיבים הספרותיים שבה והתבוננות במבנה המשנה הן הבסיס לעיון במשנה, להבנתה ולפרשנות שלה…הגישה הספרותית תבניתית יכולה לשמש כבסיס ללימוד המשנה. שאלות שיעלו בעיון הראשון באמצעות גישה זאת יטופלו אחר כך באמצעות גישות נוספות. חשוב לאפשר לתלמידים לגלות שאלות בעצמם ולא רק לעיין בשאלות שהעלו אחרים. יש להשקיע מאמץ באיתור המשנה ובקביעות המבנה שלה. שהסכנה שהתלמיד יגיע לסילוף כוונת המשנה אינה גדולה, כי המורה תמיד יכול לתקן, לכוון ולהפנות לפרשנות. לא כל המבנים שווים. יש להעדיף את הדרך הפותחת בעיון הספרותי על פני הדרך העוסקת בפרשנות. המעלה של העיון הראשוני בטקסט של המשנה היא שהתלמיד עומד בפני אתגר יצירתי, בפני חומר המחייבו לחשוב ולגלות בעצמו את הטמון בטקסט"

במאמריו אלה ואחרים נתן י"ש דוגמאות לתועלת שניתן להפיק מהוראת המשנה באופן זה של קריאת בצורה מעוצבת, העיון במבנה המשנה בצורה זו עוזר להבין את תוכנה ולשננה. ויתירה מזו גורם לתלמיד להבחין בעצמו בקשיים המתעוררים במשנה שעליהם עמדו האמוראים בגמרא ופרשני המשנה ראשונים ואחרונים. לאחר שהתלמיד עומד בעצמו על פשוטה של משנה והשאלות שמתעוררת בה, הוא יהיה בשל יותר לעבור לשלב השני של לימוד פרשנות השמנה המסורתית המתייחסת בין השאר לקשיים העולים ממבנה המשנה.

באותם שנים שבהם כתב י"ש את מאמריו אלו החל הרב אברהם וולפיש לפתח את שיטתו בלימוד המשנה, בעקבות מורו הרב דב ברקוביץ, הוא טען שבמשנה ישנה עריכה ספרותית הבאה לידי ביטוי לא רק בתוך כל משנה כיחידה עצמאית, אלא גם במבנה הפרק, היחידה (כמה פרקם העוסקים באותו נושא), והמסכת. לשיטתו העריכה הספרותית מגלה לנו רעיונות מחשבתיים ורוחניים העומדים מאחורי ההלכות המובאות במשנה. את יסודות שיטתו הוא סיכם בעבודת המוסמך שלו 'תופעות ספרותיות במשנה' (תשנ"ד) שנכתבה בהנחית חוקר האגדה בשיטה הספרותית – פרופ' יונה פרנקל ז"ל. כמובן שכיוון המחקר הנ"ל התאים לכיוון הקריאה של י"ש לעסוק במבנה הספרותי של המשנה, והוא הוזמן לשמש כמרצה ב'מכון להכשרת מורים' בשיעוריו במכון פיתח את שיטתו ואף פרסם כמה מאמרים חשובים בכתב העת נטועים – בטאון לענייני תורה שבעל פה של מכללת הרצוג, שהחל לצאת באותה שנה. את השיטה המגובשת הציג וולפיש בעבודת הדוקטורט שלו שיטת העריכה הספרותית במשנה על פי מסכת ראש השנה (ב / 0.7 / 41), והביאה לפני הציבור שוב בספרו: מרבדי משנה – פרקי ברכות. עיון ספרותי ורעיוני במשנת ברכות (ב / 0.7 /41).  תלמידו של הרב וולפיש במכון להכשרת מורים היה ביגר הישיבה הרב יעקב נגן שלימים פיתח בדרכו שלו את השיטה כפי שניצתן לקרוא בספרו: נשמת המשנה – צוהר לעולמה הפנימי של המשנה (ב / 0.7 / 58).

אולם כאמור, י"ש התענין בנושא המבנה הספרותי של המשנה בעיקר כאמצעי עזר ללימוד והוראה וביחס למשנה בודדת כיחידה עצמאית, במשך השנים הוא עיצב משניות רבות, ובתקופת מחלתו התגייסו חבריו לסייע בידו לסיים את המלכה ולהעלות לרשת לאתר 'דעת' של מכללת הרצוג  את כל שישה סדר משנה מעוצבים, בשם: משניות מעוצבות. בפתח האתר הציג י"ש את הרעיון והתועלת המרובה שיש  בלימוד המשנה בצורה זו:

"בשנים האחרונות מתפרסמים מקורות התורה שבעל פה, והמשנה בכללם, בתבניות חדשות ומעניינות. זאת, לצורך הקלה והשבחה של הלימוד וההוראה. סידור המשנה בשיטה של "משנה מעוצבת", משמעו הדפסת ששת סדרי המשנה כאילו היו פיוט או שירה, ולא בהדפסה המקובלת שבה הטקסט מסודר בצורה של פרוזה. הדפסה שירית-פיוטית כזאת עוזרת כמובן לשנן את המשנה בעל פה, במיוחד לאור העובדה שבמקורה, התורה שבעל פה היתה "תורה דבורה", ששיננו בעל פה.

הסידור בשיטת "משנה מעוצבת" מאפשר שכבה נוספת של הבהרה והבנה של משמעות המשנה. הסידור לא כולל רק שורה מתחת לשורה כשכל השורות מיושרות לצד ימין, אלא "הזחה", כלומר סידור המילים של המשנה בצורה שמבהירה לקוראים מתי מתחילים היגד או פסקה חדשים. ההזחות מאפשרות לקוראים לראות בצורה בהירה מה המבנה של הסעיפים הכתובים במשנה ומה יחסי הגומלין ביניהם. מתכונת כזאת מציפה תובנות שנסתרות בעיון במשנה המיושרת לימין, והופכת את המשנה למובנת, מאירת עיניים ומעוררת מחשבה. היא מאפשרת לערוך השוואת והקבלות, ולא פחות מכך, יכולה גם לעורר אצל הקוראים ואצל הלומדים שאלות והצעות לסידורים אחרים.

"המשנה המעוצבת" מיועדת להקל על הלימוד, אבל גם לאתגר אותו לחשיבה נוספת ומעניינת. התבונה שבמלאכת ההזחה היא תבונה שאפשר ללמוד ולתרגל, והיא יכולה להיות מכשיר רב ערך ללמידה פעילה של הלומדים ולפיתוח מיומנויות של עיון והעמקה. לפעמים, נכון יהיה למסור ללומדים מראש את העיצוב, ולפעמים – לאתגר אותם לחשוב על ההזחות בעצמם. "המשנה המעוצבת" מיועדת לראות במשנה דיקלום שקל יותר ללמוד בעל פה, אבל גם שיר ששורותיו אינן בהכרח חוזרת על עצמן. שיר שיש בו עומק הן מצד המילים והן מצד ה"מנגינה".

בפרק מיוחד של הפודקסט 'הרפוד' (עונה שניה פרק עשרים) המשנה המעוצבת – כך נכון ללמוד וללמד משנה הסביר י"ש את עקרונות המשנה המעוצבת ומעלותיה.

לאחר כעשרים שנים בראשות המכון להכשרת מורים, מונה י"ש למפקח על המכללות למורים. ולמרצה בכמה מכללות, באותה תקופה התפנה לכתוב את עבודת הדוקטורט שלו בנושא שכה היה קרוב לליבו  ובו ראה את החשיבות הרבה ביותר: הוראת תורה שבעל פה – הוראת משנה ותלמוד בחינוך הישראלי באספקלריא של תוכניות הלימודים והספרות הדידקטית את העבודה כתב בהנחית  הפילוסוף של החינוך היהודי פרופ' מיכאל רוזנק. בסיום העבודה כתב את הדברים הבאים:

"דומה כי עתידה של הוראת תורה שבעל פה תלוי, מצד אחד באפשרות להשתחרר מתמונת עולם שאינו קיים ומצד שני בביטול הציניות; דהיינו, על אנשי החינוך הדתי להכיר בתמונת עולם חדשה ולהתאים את עצמם ככל האפשר למציאות שבתי הספר פועלים בתוכה. על אנשי החינוך הכללי, אם הם מעונינים בהמשך זיקתם לספרות חז"ל, לחתור לאמפטיה כלפי המקורות במקום הציניות שהם נוקטים בה, ולהתמודד בצורה מושכלת ורצינית עם הוראת המשנה והתלמוד…

האתגר בהוראת תורה שבעל פה הוא במציאת מסילות לליבו של כל תלמיד בתחום הדעת הסבוך הזה, ולא רק לליבו של המוכשר ביותר. הסיכוי של החינוך הדתי הוא במציאת גורמים מחזקי מוטיבציה, ובמציאת דרכי הוראה ההולמים את ההוראה הנרחבת לכלל התלמידים, ולא רק לאוכלוסייה סלקטיבית, כפי שהיה מקובל בדורות קודמים.

מערכת חינוך נמצאת בסיכון בין השאר, כאשר היא מציבה לעצמה מטרות שהם מעבר ליכולת ההשגה, או שהיא בעצמה אינה מאמינה בהן, וממשיכה להכריז על מטרות אלה רק בגלל שמרנות או העמדת פנים. הסיכוי של החינוך הדתי בהוראת משנה ותלמוד הוא בהתאמת המטרות לגיל התלמידים ולסוגי האוכלוסייה המגוונים, הבאים בשערי החינוך הדתי, תוך הצבת רף סביר מבחינה פדגוגית. התחושה שגורלו של החינוך הדתי יוכרע לדורות על ידי ההוראה של התורה שבעל פת, מלווה רבים מהכותבים בתחום, ומאלה הדואגים לעתיד החינוך הדתי.

הסיכוי של הוראת התלמוד בישיבה התיכונית הוא בהמתקת הלימוד, הנחשב בעיני התלמיד הרגיל כגלולה מרה. המתקת הלימוד יכולה להתקיים באמצעים מגוונים ובגישות שונות. תחושה מרוממת של בן הישיבה הלומד גמרא היא תחושה קשה להנחלה ולחיקוי. הבסיס התרבותי, קיומי, חוויתי, של הישיבה, המאפשר ללמוד גמרא בדרך ישיבתית, קשה להעתקה למסגרות אחרות. הסיכוי של הישיבה התיכונית הוא ביכולתה להחזיר לחלק הישיבתי שבה אותה תודעה ישיבתית חווייתית, אשר יש המעידים שאין חוויה מסעירה ומרוממת ממנה.

תמונת התלמידים בבית הספר הממלכתי העומדים מול הספרים הגנוזים בארון, מול המשנה והתלמוד, היא תמונה המאפשרת לבחון את הסיכויים להזדהות ולמציאת רלוונטיות בלימוד ספרות זאת, כמו גם את הסיכונים לניכור גובר ולניתוק מוחלט מספרות חז"ל ההתנגדות הקיצונית בעשורים הראשונים של המאה העשרים להוראת המשנה והתלמוד בבית הספר הכללי וההתנגדות המוחלטת לעיון בספרות ההלכה, התחלפו במשך השנים ביחס פושר ובאדישות מעצבי תוכניות הלימודים החדשות בתורה שבעל פה בנו את הוראת המקצוע ואת תוכניותיו בעיקר בגישה ערכית תרבותית. התוכניות אינן מתיימרות להקנות יכולת לימוד עצמאית בתורה שבעל פה, אלא רק יכולת התמצאות בה. מוקד התוכניות הוא הפיכת לימוד המשנה והתלמוד ללימוד ערכי, ללימוד משפיע על החניכים וממילא גם על החברה ועל הליכותיה. התוכניות בנויות בצורה מודולרית והן מאפשרות בחירה במספר יחידות ונושאים, המתאימים לכל קבוצת לומדים תוכניות כאלה נותנות סיכוי מתקבל על הדעת – גם מצד המורים, גם מצד התלמידים וגם מצדה של החברה – ללמוד משנה ותלמוד בחברה לא מסורתית באופן אמפטי. בהצגת המשנה והתלמוד בדרך שבה הסממנים הדתיים יהיו מוצנעים, יש סיכוי וסיכון כאחד. הסיכוי הוא בכך שהתוכן ההומניסטי האוניברסלי המצוי במשנה ובתלמוד, שהוא תוכן מעניין המשקף את רוח דברי חז"ל, עשוי לדבר גם אל ליבם של התלמידים החוששים מדימוי דתי.

הסיכון הוא בכך שתינתן תמונה חלקית – ואולי אף מסולפת – על המשנה והתלמוד, מבחינת הבנת המשמעות המקורית של החיבורים. הפתרון המסתמן לדילמה זאת הוא במודעות המורים, ואולי גם של התלמידים, להיבטים השונים הקיימים במשנה ובתלמוד, ואשר לכל אחד מהם זכות קיום עצמאית. מודעות כזאת תאפשר למנוע תחושה של אחיזת עיניים ושל סילוף מכוון של המורים את כוונתם המקורית של החיבורים. סיכון לעתיד הוראת תורה שבעל פה בחינוך הממלכתי כרוך בתוכניות יומרניות קשות להגשמה ולעומת זאת סיכוי לעתיד הוראתה מצוי בחשיבה מחודשת, בהשתחררות מסטריאוטיפים ומבוז ליהדות הממוסדת, ובהכרה האופטימית בסיכויים צנועים למציאת טעם במשנה ובתלמוד בבית הספר הכללי"

על מפעל חייו בהכשרת מורים לחינוך הדתי ותובנותיו הוא שוחח בפרק נוסף של הפודרסט 'הרפוד' (עונה שניה פרק 18) שנקרא: צו השעה – מכשירים מורים.

כשפרש לגמלאות, הוא לא נח על זרי הדפנה, והאמת שבכלל לא היה אצלו מושג כזה "לנוח" כל ימיו היה קם לפנות בוקר ומתפלל במניין ראשון ועובד עד שעות מאוחרות (את ההשכמה המוקדמת ירש מבית הוריו שבו היו צריכים להשכים קום לחליבת הבוקר). משפחתו מספרת כי הכינוי הכי חריף מבחינתו היה "זו בטלנות" – וביומנו שבו היה מצין כל יום מה עליו לעשות היה מציין לעיתים "שתי דקות מנוחה"… ואכן לאחר שעסק עשרות שנים בהכשרת מורים לחינוך הממלכתי דתי. הוא התגייס בכל כוחותיו להקמת וניהול המכון החרדי להכשרת מורים לחנוך העצמאי, שם בכוחות רעננים הקים מערך הכשרה שבו יישם את העקרונות שרכש במשך השנים והתאים אותם לציבור החרדי מתוך שותפות של אמת ודוד שיח מכבד. שותפיו החרדים לצוות והתלמידים הרבים העריכו אותו מאוד וישמו את הכלים שקבלו ממנו לשיפור ההורה בחינוך העצמאי. את ההערכה והאהבה שהוא קיבל מתלמידיו הרבים ניתן לראות במודעת האבל שהם פרסמו לאחר פטירתו, ובדברי ההספד שנשא בהלויה הרב נחום עודד הופמן המנהל הפדגוגי של המכון החרדי במאה שערים (החל מדקה 29.30 בצילום הלוויה שלפניכם). הוא עצמו סיפר על כך בפרק נוסף של הפודקסט 'הרפוד' (עונה שניה פרק 19) הכשרת מורים חרדים – גשר בין בית המדרש לכיתה.  מונלץ לשמוע את כשרון הרצאתו מראהו וקולו של ר' יהודה שוורץ בשיעור שהוקלט בביתו בחודשי חייו האחרונים על מזמור תהילים ק"נ – הללויה הללו אל בקודשו.

הרב חזקיה די סילוה (להלן רח"ד) נולד ב- 1656 בליווורנו שבאיטליה. באותם שנים צמחה ופרחה קהילת יהודי ליוורנו ורח"ד למד תורה מפי רבניה. אולם נפשו של רח"ד חפצה בתורת ארץ ישראל, ובהיותו כבן עשרים עלה לירושלים, ולמד בישיבתה המפורסת 'בית יעקב' שנוסדה ע"י רבי יעקב ישראל חאגיז' ובראשה עמד באותם שנים חמיו של הרב חאגיז' – הראשון לציון הראשון ר' משה גלאנטי המכונה המג"ן. כשנתתים לאחר עליתו נשא לאשה את חנה בתו של איש ההלכה והרופא רבי רפאל מרדכי מלכי שעלה גם הוא עם משפחתו באותם שנים מאיטליה ולמד בישיבת 'בית יעקב' שם פגש את רח"ד ובחר בו לחתן. לאחר חתונתו המשיך לעמול בתורה בישיבת 'בית יעקב' בירושלים, ותקופה מסוימת אף גלה למצרים ללמוד מרבי שלמה קוסטא ורבי יהודה שארף . ב- 1689 נפטר ראש הישיבה המג"ן, והישיבה נכנסה למשבר ובנוסף הייתה שנת בצורת והיה רעב קשה בירושלים. רח"ד נשלח ע"י רבני העיר לאירופה לגייס כספים עבור תושבי ירושלים במסעו הגיע לאמשטרדם שבאותם הימים היתה מרכז לדפוס עברי. הוא התעכב בעיר כדי לסיים את כתיבת ספרו הגדול 'פרי חדש על יורה דעה' (סימנים א-קכב) ולהביאו לדפוס.

מסתבר שבזמן שהותו של הרח"ד באמשטרדם ועבודתו על סיום כתיבת ה'פרי חדש' הוא ישב בספריה החשובה של בית המדרש 'עץ חיים' ספרדי, שנוסדה עוד ב- 1639 ועברה למשכן הקבע שלה בבית הכנסת הפורטוגזי החל מ- 1675 ושם היא נמצאת עד עצם היום הזה. הספריה של בית המדרש עץ חיים – אשכנזי הנמצאת היום בחדר אמשטרדם שבספריתנו – נוסדה רק בשנים יותר מאוחרות, אולם ככל הנראה חלק מן הספרים הישנים שבה, נאספו מבתי הכנסת האשכנזים של אמשטרדם, ומי יודע אולי רח"ד למד גם בהם (ביינתיים לא מצאנו הערות שלו בשולי הספרים שברשותנו…). כמובן שהמהדורה הראשונה של הספר נמצאת ב'חדר אמשטרדם' אשר בספריתנו.

בהקדמת הספר מסביר רח"ד את שם הספר 'פרי חד"ש' הן כר"ת של שמו חיים די סלויה – והן בגלל החידושים הרבים שבספרו. הוא דן בכל שאלה ממקורותיה בתלמוד ובדברי הראשונים ובוחן בביקורתיות וללא מורא את דברי הראשונים וגדולי פוסקים שקדמו לו. יש בספר לעיתים חדושים לקולא, כמו פסיקתו לגבי חלב עכו"ם "הכלל העולה דבעיר שלא נמצא שם חלב טמא, או שהיא יותר ביוקר מחלב טהור, מותר לקנות מהעכו"ם חלב שחלבו בלא ראיית ישראל כלל. וכן מצאתי המנהג פשוט פה אמשטירדאם, וכן נהגתי אני גם כן זולת קצת יחידים הנזהרים בזה" קדם לו בפסיקה זו הרדב"ז. ויצאו כנגדה בתוקף החת"ס ואחרונים נוספים. בספר הוא קורא תגר על חומרות יתירות אחר התלמוד, ואומר אין לנו לגזור גזירות מדעתנו בדבר שלא נזכר בתלמוד… אין לנו לחדש אחרי שנסתם התלמוד (סי' כ"ז א', סי' ל"ז א', סי' ל"ב ו', סי' נ"ח ט"ז). ולעיתים הוא דוקא מחמיר כנגד הדעה המקובלת. אך החידוש הגדול בספר הוא שבזמנו כבר החלו להתקבל בעולם פסקי המחבר בשו"ע והרמ"א כמחייבים. ואילו רח"ד לא ראה את פסיקות הב"י כמחיבות וחלק עליהם בכמה וכמה מקומות ולעיתים בלשון חריפה כדבריו בסי' ש"ט ס"ו "שהמחבר וכל האחרונים טעו בזה."

פרסום הספר 'פרי חדש' גרם לסערה, כפי שמספר בן הדור רבי אברהם הלוי בעל שו"ת גינת ורדים (1650-1712) בשו"ת גינת ורדים (כלל ג' סי' ג):

"עובדא הוה בחד צורבא מרבנן דהוה חריף טובא ואורייתיה מרתחא ליה וחיבר ספר על טור י"ד הוא ספר פרי חדש. ויש בו חדושים רבים מפלפול ובקיאיות. ואע"פ שאין הכרעתו מכרעת לנו לענין פיסקא דדינא, מ"מ יועיל לנו הספר הלז להקל מעלינו טורח החיפוש, ולכל הפחות יועיל להערה ואנחנו נדע מה נעשה… ויהי כבוא הספר הלז למצרים עברו מעברה על מקצת דבריו ומצאו ששלח רסן לשונו לדבר תועה על גדולי ישראל… ועל רבי' הגדול ב"י אשר הוא לכל הוראתינו יסוד ועמוד בכל התלמוד… ויהי בהתפרסם הדברים… וקבצו חכמי ישראל מבני העיר וגם גרים הנמצאים מארץ אחרת ויבקשו לקעקע ביצתו ועלתה הסכמת החכמים לפייס שני הצדדין לבלתי שלוח יד בחכם המחבר ולא לפגום בכבודו ח"ו ולא בנגידא ולא בשמתא, אכן בינם לבינו בסתר דברו אתו תוכחות והתנצל וידע אשר עשה ובוש ממעשיו… עלתה הסכמתם שספריו הנמצאים פה מצרים שישקעו בבנין וגזרו והחרימו בכל תוקף ובכל אלות הברית על דעת המב"ה [=המקום ברוך הוא] שלא יקרא אדם בספר הלז לא קריאת עראי ולא קריאת קבע וכתבו הסכמה זו… וחתמו בה כל חכמי העיר וגם הנמצאים מארץ אחרת גם נקרו נקרו הנה רבני חברון תוב"ב ושאלו מהם שיסכימו במעשה אשר נעשה ואמרו שלרצון בני העיר הם חותמין בהסכמה זו אכן אינם מקבלים הסכמה זו עליהם שבצאתם חוץ לעיר יחזיקו בספר הלז וילמדו בו"

נמצא א"כ שרבני מצרים (ושניים מרבני חברון)  הטילו איסור על הספר 'פרי חדש' והורו לגונזו. אם כי לאחר לחצים לא הטילו חרם על המחבר עצמו.

לאחר כשנתיים בחו"ל, חזר ה'פרי חדש' לירושלים. בשהותו באמסטרדם הוא פגש את הגביר ר' יעקב פירירא, נדיב מפורסם שתרם רבות למטרות צדקה באמסטרדם ובארץ ישראל. יעקב פירירא היה בנו של הגביר אברהם פירירא שייסד בשנת תי"ט (1659) את ישיבת חסד לאברהם בעיר חברון. לאחר פטירת אביו בשנת תנ"ט (1699) הגדיל בנו יעקב את קרן התמיכה בישיבה והרחיב אותה. מאז נקראה הישיבה "חסד לאברהם ואמת ליעקב". הפרי חדש הציע לגביר להקים ישיבה דומה בירושלים שילמדו בה חכמי העיר ושתיקרא על שמו. ואכן כשחזר רח"ד לירושלים הקים ישיבה שהקראה 'בית יעקב – פירירא' והיותה תחליף לישיבת 'בית יעקב – ויגה' שבה למד הוא עצמו ונסגרה לאחר פטירתו של ראש הישיבה המג"ן. רח"ד עצמו עמד בראש הישיבה ומסר בה שיעורים, אולם לא ארכו הימים וכשנתיים לאחר חזרתו ארצה בימי החנוכה כ"ט בכסלו תנ"ו (סוף 1695) נפטר הרח"ד והוא כבן 39 בלבד! ונקבר בחלקה הספרדית בהר הזיתים.

כעשור לאחר פטירתו, יצא בנו הצעיר רבי דוד מירושלים לאמשטרדם עם כת"י שהותיר הרח"ד – פרי חדש על אורח חיים. רבי דוד טיפל במסירות בכל הנדרש להדפסה וזכה להוציא את הספר ב- 1706.  גם בספר הזה ישנם פסקים מקוריים, לדוגמא בהלכות מגילה מעלה המחבר את השאלה: כיצד נהגו לצום בתענית אסתר, הרי כתוב שכל הימים שבמגילת תענית בטלו חוץ מחנוכה ופורים, ובמגילת תענית נאמר שכל הימים הרשומים בה אסורים בתענית גם לפניהם ואחריהם? הוא מביא את תרוצו של הרז"ה שמכיון שפורים נחשב ל'דברי קבלה' ודברי קבלה אינם צריכים חיזוק א"צ לאסור את התענית לפניה, וכאן מחדש רח"ד חידוש גדול שכ"ז נכון לגבי פורים דמוקפים שיום ארבעה עשר הוא הפורים שלהם ומכיון שהוא מדברי קבלה מותר להתענות לפניו ביום י"ג. אולם בירושלים שיום הפורים שלהם הוא בט"ו האיסור להספיד ולהתענות ביום י"ד הוא רק בגלל שהוא ב'מגילת תענית' (שהרי איננו נחשב לפורים וממילא איננו מדברי קבלה) וא"כ יש לאסור להתענות גם ביום י"ג כמו בכל הימים האסורים רק בגלל מגילת-תענית ולכן צריכים חיזוק. רח"ד מסיים "נפיק לדידן דיתבינן בירושלים דקרינן בט"ו שיהא אסור לן להתענות בי"ג וכן נראה עיקר אע"פ שלא נהגו כן". מענין לציין שיש מהדורות ישנות של הספר שצינזרו וכתבו "ואין נראה עיקר"…

אגב, פגשתי פעם יהודי ירושלמי חסיד קרלין ירושלמי, שאמר לי שמקובל במשפחתם שהפרי חדש הוא המרא דאתרא של ירושלים, ובירושלים יש ללכת אחרי פסקיו – ולכן אינם מתענים בתענית אסתר בשנים שהיא חלה בי"ג באדר (רוב השנים).

כמובן שהמהדורה הראשונה של הפרי חדש או"ח נמצאת גם היא בספריתנו, בספרית הרב יששכר תמר זצ"ל. העותק שלנו היה בבעלותו של הרב אברהם לוונשטאם (1775-1839) רבה של מזריטש ואמדן. בנו של רבי אריה לייב ברעסלא מח"ס שו"ת פני אריה. בעלותו מופיעה הן עג"ב שער הספר, והן בדף מיוחד המצורף לספר.

נחזור לדברי רבי אברהם הלוי  בעל שו"ת גינת ורדים שהבאנו לעיל, לאחר שהוא מתאר את החרם שהחרימו רבני מצרים את הספר 'פרי חדש' הוא ממשיך וכותב: "והחכם המחבר נתבקש בישיבה של מעלה ובכן כמה וכמה חכמים שלמים וכן רבים נכספה וגם כלתה נפשם להגות בספר הלז… מה גם שזה לי ימים והדבר הזה בלבי כאש בוערת…"

לאחר דיון האם החרם הותר לאחר פטירתו של המחבר מגיע הרב הלוי למסקנה כי החרם לא הותר מעצמו אבל די בכך שאותו בית הדין שהחרים יבטל כעת את האיסור ויהיה מותר ללמוד בספר. ואכן בהשגחה פרטית התמנה ב- 1740 תלמידו המובהק של רח"ד – רבי שלמה אלגאזי השני (1673-1762) לרבה של מצרים, וביטל את האיסור על ספר 'פרי חדש' ועוד הגדיל לעשות שהיה נוהג לפסוק כדעת רבו בכל מקום שבו חידש פסקים יחודים. ואכן מאז זכה הספר 'פרי חדש' להכרה כאחד מספרי הפסק מהשורה הראשונה, ולקוטי פר"ח שבהם מסקנות דיוניו ופסקיו נדפסו במהדורות רבות של השו"ע. להרחבה על פרשת החרם על הספר 'פרי חדש' ורקעה, כדאי לקרוא בעבודת הדוקטורט של הרב פרופ' שלמה זלמן הבלין "רבי אברהם הלוי מחבר שו"ת גנת ורדים ובני דורו" (ה / 3 / 14) עמ' 301-315.

ב- 1696 כשנה לאחר פטירת הפר"ח נולד בעיר סלא שבמרוקו – רבי חיים בן עטר – האור החיים הקדוש. לא כאן המקום להאריך בסיפור חייו, לענייננו כעת חשוב הספר 'פרי תאר' שאותו חיבר, בהקדמת הספר, הוא מתאר את שלשת הפוסקים מפרשי השו"ע שבדבריהם הוא עוסק בספרו:

"הראשונות – מפרשי השו"ע הראשונים הנה באו, וחיבוריהם הם בבחינת נהרי נחלי דבש סביבות הגן והיו לשלשה ראשים: שם האחד פי' שונה הלכות, אשר שם הזהב וזהב האר"ש ההיא טוב. ושם הנהר השני גיחון יבטח כי יגיח ירדן אל פיהו, שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו. ושם הנהר השלישי חדקל, שמימיו חדים וקלים, הוא ההולך קדמת אשו"ר לחפש אחר פסקי ראשונים ותוהא בהם – וחרב קולמוסו מלאה דם חללים וצרופים אשר צרף במצרפו, ואמר כי הוא זה פרי חדש, אליו תשמעון"

בדבריו אלו מסביר האוה"ח שבספרו הוא ידון בדבריהם של נושאי כליו של השו"ע: הט"ז והש"ך, שאותם הוא משבח. ובספר 'פרי חדש' שאותו הוא מבקר על מגמתו וסגנונו. השם 'פרי תאר' לקוח מן הפסוק "זית רענן יפה פרי תאר קרא יהוה שמך.." (ירמיהו יא, ט"ז) והמילה 'תאר' מתכתבת עם שם המשפחה 'עטר'. האוה"ח בחר להוציא את ספרו מסביב לשו"ע כאשר מצד אחד של השו"ע מודפסים מחדש דברי ה'פרי חדש' במלאם ומצד שני ה'פרי תאר'  את הטעם לבחירה זו הוא מסביר בהמשך ההקדמה:

"לטובה נתכוונתי  להדפיס חידושי סמוך ל'פרי חדש', לפי שרוב משאי ומתני עמו יחדתי, לשתי סיבות: א', כי דרך לו ישר  כאדם בעל חכמת תורה הישרה, ב' לפי שחורפתו מְחַלְיָא לִיה  חריפותו גורמת לו לדבר נגד ת"ח גדולים וטובים ממנו  המה גדולי עולם, והסיר מסוה הכבוד  שהיה ראוי לו לנהוג בהם, אשר לא טוב עשה בזה דוקא. וברוך ה' יגעתי יגיעה שכליית ומצאתי  כי כמלא נימא עֲבָרַתּוּ אינו חסר אלא מלא נימא משלימות דעת הראשונים, ורְתחת תורתו גְמָעַתָּה – ומלא נימא זו נבלעה ונגמעה בשל ורתחת תורתו גְּמָעַתָּה, ונאמן עלי הדיין שלא עסקתי עמו דרך קינטור, אלא באהבת אמת ואמונה".

לספר המשולב משני הפרות 'פרי חדש' ו'פרי תאר' קרה המחבר 'פירות גנוסר' עפ"י הגמרא בברכות מ"ד המדברת בשבח פירות גינוסר – המתוקים.

ב- 1741 עלה האוה"ח עם כשלשים משפחות תלמידיו לארץ ישראל – כשנה לאחמ"כ התיישב בירושלים והקים בה ישיבה בשם 'כנסת ישראל'. באותו תקופה חי בירושלים נער כבן 18 בשם חיים יוסף דוד אזולאי  שלימים גדל לאחד מגדולי ישראל  הלא הוא רבנו החיד"א שבספרו שם הגדולים (מערכת ספרים, ערך פרי תואר) מספר את הסיפור המדהים הבא: "ואני זכיתי בילדותי לילך עם הרב הנזכר (=רבי חיים בן עטר) וכל בני ישיבתו לעשות זייאר"ה על מצבת הצדיקים שבעיר הקודש ירושלים ת"ו, וכבואנו למצבת הרב 'פרי חדש' ראינו להרב הנזכר שנשאר יחידי על מצבתו כמו רביע שעה, ורחושי מרחשן שפוותיה. והבנו דהיה שואל מחילה ואומר כי לשם שמים נתכוון וכיוצא"

באותה שנה שבה הגיע האוה"ח לירושלים, טיפל ידידו רבי שלמה בן יצחק אלוף מליוורנו בהדפסת ספריו 'אור החיים – על התורה' ו 'פרות גנוסר' בבתי הדפוס שבליוורנו. ההדפסה נתקלה בקשיים בגלל הביוקרטיה הקשה של קבלת 'רישיון הדפסה' שהייתה באותם שנים באיטליה. רבי שלמה התייאש ומסר את הספר 'פרות גנוסר' להדפסה באמשטרדם! וכך מסובב הסיבות סובב שגם הספר 'פרי תאר' המתפלמס עם ה'פרי חדש' יידפס כמו ספרי הפרי חדש על יו"ד ועל אוה"ח – באמשטרדם!

למרבה הצער גם האוה"ח הק' כמו עמיתו ה'פרי חדש' נפטר כשנה בלבד לאחר עליתו ארצה והקמת ישיבתו, כשהוא בן 47 בלבד. הוא נקבר בהר הזיתים במרחק מטרים ספורים מקברו של בעל ה'פרי חדש' – ומסתמא גם בעולם האמת הם יושבים ולומדים ומתווכחים יחד. הפרי חדש נפטר כאמור בחנוכה  ולכן מעטים עולים לפקוד את קברו ביום היארצייט שלו, אולם כאשר עולים המוני בית ישראל לקברו של האור החיים הקדוש ביום ההילולה שלו בט"ו בתמוז, רבים  מהם פוקדים גם את קברו הסמוך ונראה של בעל הפרי חדש שאתו התפלמס בעל האוה"ח ב"אהבת אמת ואמונה".

ולמעוניינים להרחיב ולהעמיק על שיטתו של ה'פרי חדש' בהלכה, מצ"ב שיעורו של הרב שמואל גלייזר ר"מ בישיבת ההסדר בירוחם – פרי חדש (הרב חזקיה די סילוה) – במסגרת הפודקאסט 'עולמם של אחרונים'

למידה מרחוק נתפסת באופן שונה בין המרצים לסטודנטים. בעוד שהמרצים רואים בלמידה מרחוק הזדמנות לפיתוח למידה עצמאית, חלק מהסטודנטים רואים בה בעיקר אמצעי להקלה ונוחות. לכן, חשוב לערוך תיאום ציפיות בנוגע לדרישות הלמידה בשבוע זה, בשיעור האחרון פנים-אל-פנים, וניתן להוסיף על כך גם הודעה במייל סמוך למועד השיעור:

• מה תהיה מתכונת השיעור בלמידה מרחוק: סינכרוני ב'זום' או א-סינכרוני?
• כיצד השיעור משתלב ביחידת ההוראה ורצף הלמידה?
• מה בדיוק יידרש מהסטודנטים בשיעור זה? האם יידרשו להציג תוצרי למידה?
• זו גם הזדמנות טובה להסביר לסטודנטים על למידה מרחוק ואופייה. לשם כך, תוכלו להיעזר במצגת הזו שהכינה ד"ר שירה רוזנברג.

לקראת שבוע הלמידה מרחוק הקרוב המתוכנן לימי חנוכה, פנינו גם לסטודנטים עם כמה דגשים וטיפים להיערכות ללמידה בימים אלה. מוזמנים לקרוא מה המלצנו לסטודנטים בקישור הזה

כללי למידה ב'זום'

חשוב לתאם עם הסטודנטים את כללי הלמידה ב'זום', ובפרט עם סטודנטים שנה א'. לפניכם הצעות להלכות למידה ב'זום'

להורדת שקופית הלכות זום לחצו כאן ולהורדת דיני זום לחצו כאן

תכנון השיעור, היקף החומר והמשימות

אל תכנון השיעור הרביעי אנו מגיעים לאחר שהכרנו את קבוצות הלומדים שלנו בשיעורים מתחילת השנה. חשוב להתאים את השיעור בהתאם למאפייני הלומדים ולחומר הלימוד ברצף השיעורים. בנוסף, בסקר שערך ד"ר מוטי ספראי בשנת תשפ"ג, שבחן את ההוראה והלמידה בשבוע הלמידה מרחוק, נמצא פער בין הערכת הזמן של המרצים, לזמן האמיתי שלוקח לסטודנטים ללמוד או לבצע מטלה. נראה שבממוצע, לסטודנטים לוקח לעיתים פי 2-4 זמן ללמוד חומר בלמידה עצמית מהזמן המוערך. לכן, חשוב להתאים את כמות החומר והמטלות:

• לתכנן משימות למידה שניתן להשלים בזמן השיעור (למידה + הכנת תוצר למידה = משך השיעור)
• להגדיר מסגרת זמן ברורה לכל חלק: ללמידה, להכנת התוצר ולהגשתו. טיפ שלנו? העריכו את הזמן הנדרש והורידו ממנו קצת…
• לוודא שהיקף החומר ריאלי ללמידה עצמית – תמיד לתכנן פחות ממה שאנחנו חושבים….
• לחלק משימות גדולות למקטעים קטנים יותר

על רעיונות וכללים להכנת של השיעור הא-סינכרוני תוכלו לקרוא לקרוא כאן

ועל רעיונות להעשרה וגיוון של השיעור הסינכרוני תוכלו לקרוא כאן

יש לוודא שהכניסה ל'זום' היא דרך ה'מודל' ושהגירסה העדכנית ביותר מותקנת על המחשב שלך.

וכן חשוב לערוך תיאום ציפיות בנוגע להלכות למידה בזום.

רעיונות לבניית מהלכי הוראה בשיעור סינכרוני

• בדיקות הבנה קצרות: בסיום קטעי הקניה בשיעור, ניתן לתכנן הפסקות יזומות לצורך בדיקות הבנה, הפנמת מושגים ועוד. כפתורי התגובה המהירה (Reactions) והסקר (Polls) של 'זום' יאפשרו לכם לקבל משוב מיידי על ההקניה. שאלות הסקר גוונו בגרסה המעודכנת של הזום, וניתן להשתמש בהן בהתאם לתוכן השיעור. להרחבה.

• דיון בקבוצות קטנות: עבודה שיתופית בקבוצות קטנות נערכת בחלוקה ל"חדרים". שימו לב: ניתן להשאיר את הקבוצות לעבודה קבועה בקורס, דבר שיאפשר עבודה שוטפת על פרויקט משותף וכן ייתן הזדמנות ליצירת זהות וקהילה של קבוצות לומדים משמעותיות בקורס. להרחבה.

• למידה שיתופית:

• • WHITEBOARD:  הלוח מאפשר ריכוז טקסט על ידי שיתוף בין המרצה ללומדים. ניתן לסכם או לרכז תשובות על ידי שימוש בפתקים צבעוניים, ליצור רצף או ציר זמן, למיין נושאים לקבוצות ועוד. זהו תחליף יעיל ונגיש לאפליקציית PADLET. להרחבה.

• בדוגמה זו תוצר למידה ובו תשובות הלומדים לסיכום קטע הקנייה בשיעור

• • רשומות NOTES : הרשומות מאפשרות כתיבה במסמך משותף, כתחליף לשימוש בGOOGLE DOCS.

• שימוש פדגוגי בצ'אט: לאחר קטע הקניה או תרגול ניתן לשאול שאלה ולבקש תגובות בצ'ט. התשובות יכולות להיות מסוג בדיקת הבנה או ידע או אף לקיים הצבעה על עמדה מסוימת. ניתן גם לבקש מלומדים לתרום לתיבת הצ'אט במהלך ההרצאה מחשבות, תובנות ורעיונות המסכמים קטעי למידה. מעקב אחר הצ'אט בזמן ההרצאה דורש פיצול קשב ומסיח את הדעת. לכן, כדאי לתכנן חלונות זמן מוגדרים לבדיקת הצ'אט יחד עם הלומדים. בתום השיעור, ניתן להוריד את קובץ הצ'אט כדי להעביר מידע רלוונטי לסטודנטים שלא נכחו בשיעור.

• כלי בינה מלאכותית: יישומים אלה זמינים כרגע בעיקר באנגלית והם יכולים לעזור לסכם את השיעור ולשאול שאלות להרחבה ולהעמקה. סיכומי הבינה המלאכותית נשלחים למייל של מארח המפגש.

בתכנון יחידה א-סינכרונית חשוב לשים לב לשלושה עקרונות מרכזיים:

1. מתן הקשר לשיעור: חלוקת הקורס ליחידות הוראה ותכנון השיעור כחלק מיחידת הוראה. ראיית היחידה כחלק אינטגרלי מהקורס כולו, המתקשר ליחידות שלפניה ואחריה ממקם את השיעור בתוך הנושאים הנלמדים בקורס כולו.
2. מיקוד השיעור במטרה הרצויה וקישור ליחידת ההוראה כולה: מה נרצה ללמד בשיעור: נושא חדש? הקניית מיומנות? חזרה ותרגול על חומר קודם? הרחבה של חומר שנלמד?  מיקוד בנושא השיעור ממקם את השיעור בתוך רצף הלמידה ומסייע בהשגת מטרות הקורס כולו.
3. תכנון מהלך הוראה המשלב חומרי למידה מגוונים, הסברים ומשימה לימודית מסכמת תוך ניצול היתרונות הייחודיים של הלמידה הא-סינכרונית:
   • • גמישות בקצב הלמידה
     • אפשרות לחזרה ועיבוד מעמיק של החומר
     • חומרי הוראה מגוונים המתאימים לסגנונות וערוצי למידה שונים
     • לימוד עצמי/ חקר מותאם למאפייני הלומדים
     • יצירת הזדמנויות לשיתוף פעולה ודיון מחוץ למסגרת הכיתתית המסורתית

לְמה כדאי לשים לב?

• ארגון השיעור בהתאם למשכו: זמן הלימוד+זמן ביצוע משימה= עד 80 דק' – לעיתים מספיקים פחות ממה שמתכננים! החליטו מה החלקים המרכזיים של השיעור, ומה התוספות.
• מה כן? חלקו את יחידת הלימוד לפרקים קצרים, המשלבים תכנים מסוגים שונים, אמצעי למידה מגוונים ופעילויות אינטראקטיביות
• מה לא? מומלץ להימנע מהעברה ישירה של שיעור פרונטלי או עבודה רגילה למרחב המקוון. הימנעו ממאמר ארוך עם שאלות בסופו או מהקלטת שיעור מלא עם משימות לאחר צפיה.

כיצד לתכנן?

1. הגדרת הנושא והמטרות: מטרת הלמידה המרכזית, מיקוד נושא
2. תכנון מבנה היחידה: בחירת דגם למידה ופירוק הנושא לתתי-נושאים.
3. בחירת אמצעי למידה: נסיון למצוא אמצעי המתאים ללמידה לכל תת-נושא, כך שהיחידה תכלול גיוון באמצעי הלמידה, כמו: מצגות, סרטונים, מאמרים, אינפוגרפיקה, תרשימים ופודקאסטים.
4. תכנון פעילויות ומשימות לאורך היחידה: יצירת משימות אינטראקטיביות ומעורבות.
5. הגדרת התוצר הסופי: קביעת סוג התוצר וקריטריונים להערכה.
6. יישום אמצעים למניעת שימוש לא ראוי ב AI: שילוב אלמנטים אישיים וייחודיים.

רעיונות, דגמים ואפשרויות לשיעור א-סינכרוני

דגמי למידה שהכינה ד"ר שירה רוזנברג תוכלו למצוא בקישור הזה וגם דגמים נוספים בקישור הזה

חשוב לזכור: בניית מהלך ההוראה ובחירת דגם השיעור צריכה להתחשב במאפייני קבוצת הלומדים המסויימת בכיתה, למסר שאנו רוצים להעביר בשיעור ולמאפייני חומר הלימוד.

סיכום שאלות מנחות לתכנון היחידה האסינכרונית

1. מהו מקומה של היחידה ברצף הכולל של הקורס?
2. מה המטרה העיקרית של היחידה: הקניית ידע חדש, תרגול מיומנויות, הרחבה והעמקה, או שילוב ביניהם?
3. איזה דגם למידה מתאים ביותר למטרת היחידה ולאופי הנושא?
4. כיצד נפרק את הנושא לתתי-נושאים קטנים?
5. אילו אמצעי למידה (סרטונים, מאמרים, פודקאסטים, סימולציות וכו') יתמכו בצורה הטובה ביותר בהשגת מטרות היחידה? מה מהם יתאים לכל פרק (תת-נושא)
6. האם ניתן לשלב אלמנטים אינטראקטיביים ושיתופיים ביחידה? כיצד?
7. מהו התוצר הסופי שיאפשר לסטודנטים להדגים את הבנתם ויישום הנלמד?
8. כיצד נעריך את התקדמות הסטודנטים ונספק משוב לאורך היחידה ובסיומה?
9. אילו אסטרטגיות נשלב למניעת שימוש לא ראוי בבינה מלאכותית ולעידוד למידה אותנטית?
10. איך נעודד רפלקציה והרחבה מעבר לחומר הבסיסי של היחידה?

וכיצד ניתן להיעזר בבינה מלאכותית לתכנון יחידת לימוד אסינכרונית?

תוכלו להעתיק את הפרומפטים הבאים ולהשתמש בו לפי צורכיכם

תכנון יחידה א-סינכרונית מתוך הסילבוס:

שלום, אני מרצה במכללה להכשרת מורים, בתוכנית __________. השנה, אלמד את הקורס בלמידה מרחוק. מתוך הסילבוס שאני מצרפת אני רוצה ליצור 3 יחידות לימוד /שיעורים א-סינכרוניים מלאים שיהיו מבוססים על למידה עצמית מלאה של הסטודנטים. תוכל בבקשה להציע לי אלו שלושה שיעורים מהסילבוס שצירפתי להפוך לשיעורים כאלה?

פרומפט המשך מבוסס על התוצר המתקבל:

בוא נכין יחד את שיעור 2 ונהפוך אותו ליחידה א-סינכרונית ללמידה עצמאית של הסטודנטים כמו שהצעת. מבקשת שהשיעור יישם ויתבסס על מעגל הלמידה וישלב בין הקנייה לבין תרגול והצגת תוצר למידה משמעותי אחד בסוף השיעור. משך השיעור הוא 80 דקות והוא צריך לכלול את הלמידה והכנת תוצרי הלמידה.

פרומפט המשך מבוסס על התוצר המתקבל:

אני מבקשת בבקשה שתיצור לי מחוון ברור כיצד להעריך את תוצר הלמידה של השיעור? ממה יורכב הציון? אילו מיומנויות וגופי ידע המחוון יכלול ומה יהיה משקל של כל רכיב במחוון?

תכנון יחידה א-סינכרונית

אנא סייע לי בתכנון יחידת לימוד אסינכרונית על פי המידע שאספק. התייחס לכל הנקודות הבאות ביצירת תוכנית מפורטת:

1. נושא היחידה: [הזן את נושא היחידה]
2. מיקום היחידה בקורס: [תאר את מיקום היחידה ברצף הקורס. אפשר גם להעלות את הסילבוס]
3. מטרת היחידה: [בחר אחת: הקניית ידע חדש / תרגול מיומנויות / הרחבה והעמקה / שילוב]
4. קהל היעד: [תאר את קהל היעד, כולל רקע קודם]
5. משך זמן היחידה: [ציין את משך הזמן המתוכנן, עד 80 דקות]
6. דגם למידה מועדף: [בחר אחד: מדורג / מבוסס פרויקט / אינטראקטיבי / מבוסס חקר / משולב / שיתופי]
7. קשר ליחידות אחרות: [תאר כיצד היחידה מתקשרת ליחידות קודמות ועתידיות]
8. אמצעי למידה מועדפים: [ציין אילו סוגי תוכן תרצה לשלב, כגון סרטונים, מאמרים, פודקאסטים, סימולציות]
9. אלמנטים אינטראקטיביים ושיתופיים: [תאר אילו פעילויות אינטראקטיביות או שיתופיות תרצה לכלול]
10. תוצר סופי מצופה: [תאר את סוג התוצר הסופי שהסטודנטים יצטרכו להגיש]
11. שיטת הערכה ומשוב: [תאר כיצד תעריך את התקדמות הסטודנטים ותספק משוב]
12. אמצעים למניעת שימוש לא ראוי ב AI: [תאר כיצד תעודד למידה אותנטית]

פרומפט המשך מבוסס על התוצר המתקבל:

1. מתווה מפורט של היחידה, כולל חלוקת זמנים.
2. תיאור של כל חלק ביחידה, כולל תכנים ופעילויות.
3. הנחיות מפורטות למשימות ולתוצר הסופי.
4. הצעות לשאלות רפלקטיביות ומטלות ביניים.
5. רעיונות להערכה ומשוב לאורך היחידה.
6. הצעות לעידוד למידה עצמאית והרחבה מעבר לחומר הבסיסי.

אנא וודא שהמתווה עומד במסגרת הזמן שצוינה, מכסה את כל מטרות הלמידה, ומשתלב היטב ברצף הכולל של הקורס.

הכנת סרטוני לימוד ליחידה א-סינכרונית

כיצד נכין סרטוני לימוד? – תוכלו למצוא בקמפוס IL (חינם, דורש הרשמה)

אתמול י"ג מרחשון מלאו 110 שנים לפטירתו של רבי אליעזר ליפמן פרינץ (1835-1915) (להלן: אל"ף). הוא נולד בעיר ארנהם אשר בהולנד. אביו החבר ר' רפאל פרינץ היה צאצא של משפחה שהגיעה להולנד מאיטליה באמצע המאה ה-17 ועסק במסחר בדים ושטיחים. הוריו דאגו לחנכו בחינוך יהודי ברמה גבוהה אצל מחנכים ת"ח חשובים, ובמקביל למד מדעים באופן עצמאי. מגיל צעיר שולב בעסקי המשפחה ובכל רגע פנוי עסק בתורה. בהיותו כבן כ"א נשא את הנרייטה יעקובזון מאמשטרדם לפרנסתו עסק במסחר בשטיחים ולנשמתו התעמק בלימוד תורה ויצר קשרי מכתבים עם גדולי תורה ומחקר. לצורך לימודיו החל בבניית ספריתו הגדולה, והזמין ספרים חשובים מסוחרי ספרים מרחבי העולם היהודי. הוא השתלם במלאכת המילה ומל ילדים רבים בעיר והסביבה, ישנה תשובה מעניינת של רבי יעקב עטטלינגר בעל הערוך לנר על שאלתו לגבי מילה בשבת של בן ישראלית שהתעברה מנכרי. החל מ-1871 החל לפרסם בכתבי עת מאמרים תורניים, סקירות וביקורת ספרים – בכל מקצועות התורה.

בברנהם נולדו לזוג פרינץ חמישה בנים ובת. ב-1876 לאחר כעשרים שנות מגורים בברנהם עברה המשפחה לאמשטרדם, שם בעיר הגדולה מצא אל"ף כר נרחב לפעילות, מפאת עושרו הוא לא נזקק לעסוק יותר במסחר ויכל להקדיש את כל זמנו לתורה וכמה – הוא פתח בביתו 'בית מדרש' בו נמסרו שיעורים ברמה גבוהה ע"י גדולי תורה, ובראשם הגאב"ד המהרי"צ דינר שאותו קיבל עליו כרבו.  בנוסף ללימודיו ומחקריו, הוא נרתם לפעילות ציבורית והתמנה לראש 'חברת פקידים ואמרכלים' – חברה שנוסדה ב-1810 ופעלה רבות למען הישוב הישן בארה"ק. אולם לא ארכו ימי הטובה ובשנת 1876 נפטרה רעיתו האהובה הנרייטה ושנה לאחמ"כ נפטרה גם אמו. אל"ף נותר לבדו מטופל בשישה ילדים, והוצעה לו הצעת שידוך עם האלמנה גבי' שראה לאב מפרנקפורט דמיין, והוא החליט לעבור לפרנפורט. ספריתו מנתה אז כבר כמה אלפי ספרים יקר ערך ביותר, ותוך כדי תהליך אריזתם החליט אל"ף להכין קטלוג של הספריה שלו קרא: נעימות אל"ף. למלאכת הכנת הקטלוג שכר את ר' יהודה פלק שבהקדמת הקטלוג, כתב את דברי המבוא דלקמן:

"אל אוהבי תורה ודורשי ספריה! הספרים האלה הכתובים ברשימה הזאת נקבצו ונאספו במחיר רב ע"י הגביר היקר החכם והנכבד כ"ה אליעזר ליפמאן בן כ"ה רפאל פרינץ נ"י, רבים מהם מגדולי חכמי ישראל הקדמונים וגאונים אנשי השם המפוארים הנדפסים בדפוסי העברים הקדומים היקרים מאד במציאות. גם רבים מגדולי ישראל חכמי זמננו הנדפסים בזמן הזה;  ומלבד כי טהורים ונקיים הם מחלאה, מכורכים בכרכים יפים ונאים הנחמדים למראה ונעימים להשכיל. ולמען הקל למבקש לדעתם, חצצנו נערנו כיד ה' הטובה עלינו השכיל לכתוב את שמות הספרים האלה ע"ס א"ב עם תמונתם תכנם ומחבריהם מקום וזמן דפוסם, וזאת חשבנו למשפט להודיע על מלאכת הרשימה הזאת וענינה. דברי המרשים – יודא ליב בן מוהר"ר גבריאל פאלק, אמ"ד ליראה את ה' לפ"ג [ תרמ"ז]"

מאשתו השניה נולדו לו שלש בנות ובן אחד, ולאחר שנפטרה אשתו השנייה בפרנקפורט דמיין נישא בשלישית ליעני עפשטין. גם בפ"ד לא הניח ידו מפעילות ציבורית והקים ארגון "חבורת מוהלים" ובכך סייע לרגולציה של המצוה שעליה מסר נפשו בכל תחנות חייו.

כשקמה התנועה הציונית, הצטרף אליה רא"ף בכל ליבו, והתפלמס עם רבנים מתנגדי הציונות, בספר המיוחד "פרנס לדורו – התכתבות אליעזר ליפמן פרינץ עם חכמי דורו" (מ / 7 / 183) מופיע מאמר בהמשכים שפרסם ב-1904 "בעניין הציונות" (עמ' 428-440), בסוף המאמר הוא כותב את הדברים הבאים:

פתגם ידוע הוא בתורת הקבלה "עלמא די לעילא אצטריך לאתערותא דעלמא די תתאה" אותו רעיון מתבטא גם בתהלים (קטז יג): "כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא"; רק אחרי שהרימותי כוסי למעלה – רשאי אני להזכיר את שם ה' ולבקש את עזרתו. עינינו נשואות לאל הטוב, לישועה, רוח והצלה לאחינו ולאחיותינו המעונים בלחץ הגלות. עזרה חומרית וסיוע כספי נוכל להושיט לקרבנות הפוגרומים, לסובלים מרורות אחרי עמידה אמיצה בהגנה עצמית, שבה הפסידו את הכל, במערכה נגד כוחות אכזריים, ונאלצו לנטוש את חורבות שכונותיהם. אבל מה נענה ואיך נעזור לנשים ולבנות שנאנסו, לגברים ולנערים שנרצחו, לפליטים שגורשו מבתיהם, ועדיין אין לבנו סמוך ובטוח שראינו כבר קץ לסבלם, שהמאורעות והפרעות האלו ח"ו לא יחזרו על עצמם! האם אין אנו חייבים, נדרשים ומצווים להשתדל ולדאוג לאלו האחים שרק בגלל ייחוסם היהודי נרדפים על צווארם, להשיג עבורם מקלט בטוח ולקומם הריסות חייהם? האם יש פתרון יותר קרוב ועולה על הדעת מרכישת אדמות ארצנו, המיועדות לנו, ושרק בגלל שנאת חינם גורשנו משם, להחזירן במאמץ מלוכד, משותף ומאוחד לרשותנו?. הרצל, תיאודור הרצל – הגבור שעמד על משמרתו ונפל זה עתה, יהא זכרו ברוך – לא שאף אלא למטרה זו. הוא היה האיש המבשר שהכריז על שיבת ציון. הכרזתו השיבה מתהום הנשייה עריקים, שנמנו על קבוצות יהודים שכבר מחקו מתוך תפילות ישראל כל זכר ציון וירושלים  שחזרו מהתנכרותם ותחי בהם רוח חדשה לציון, מתוך הבנה משוכנעת שעם ישראל תמיד התפלל ועודנו מתפלל על בניין ציון ושובנו לשם. ראשי התנועה הציונית לא חשבו אף פעם, וגם כעת אינם חושבים, לדחוק את הקץ ולכונן תנועה משיחית. ואם השעה משחקת להם ויוזמתם תצליח בסיעתא דשמיא – לא יראו בהצלחתם את הגאולה המיוחלת ומימוש חזון נביאינו. משאלת לבם נובעת מרגשי אחווה ואהבת הבריות. ממעמקי לב הקשיבו לקול היוצא ממסתרים, קול ממרומים, קול ה' חוצב להבות אש בלב בוער בנדיבות דשמיא הומניטרית"

עד כאן דיבר אל"ף על הציונות וארץ ישראל כ'מקלט בטוח', אולם הוא ממשיך ואומר שאכן שלומי אמוני ישראל, מצפים מהתנועה והציוניות ליותר מכך:

"אכן אנחנו שאיננו מתגרים בהם אלא מקבלים את מאמציהם של שומרי ציון הנאמנים בסבר פנים יפות אנחנו מגלים עוז בנפשנו לראות בתנועה זו סימן ל"עקבות משיחא". אין אנו רוחשים אמון לקנאים הקיצוניים הטוענים שאסור לנו להצטרף לתנועה הציונית כיוון שבתלמוד הורונו שהקב"ה השביענו שלא לעלות בחומה המקיפה את גלותנו. מקובל עלינו פירושו של פרשננו הראשון לתלמוד, רש"י, לכתובות קיא ע"א, שלא ניחלץ מהגלות באלימות ובכח הזרוע. אנו חוזרים ומזהירים, שאנו רואים בתנועה הציונית תרופה ומרפא למצב המועקה והחולי של היהדות והיהודים, באשר הם שם, בגלות. התנועה הציונית תשכין אחדות ושלום בקהילות ישראל, בקהילות המפולגות והשבורות, אשר בשני חלקיה מחזיקים את מוסדות הציבור היהודי באותה נאמנות למסורת; מקפידים על שחיטה, כשרות, מקוואות, חינוך וכו' לקיימם כדת וכדין לפי החוק היהודי המסורתי. זאת ועוד, אם תשכיל הציונות לחדור לכלל ישראל נזכה לקירוב הרחוקים. כלומר, הקהילות הדוגלות בהתנגדותן לכל עתיד משיחי ומדעיכות בלב בניהן את נר האמונה בביאת המשיח, אותן הקהילות שמחקו כבר כל זכר לציון גם אלה תשובנה לחיק העם, ליהדות הלאומית, ותשאנה לבסוף מתפילותיהן בעול האומה, באורח חיים יהודי נאמן. בדרך זו יקוים חזון הנביא יחזקאל (לז כב): "ועשיתי אותם לגוי אחד בארץ בהרי ישראל… ולא יחצו עוד לשתי ממלכות עוד". נבואה זו נאמרה אחרי תחיית העצמות היבשות של שבט אפרים, אשר העזו לשחרר את עצמם מגלות מצרים, בלא רשות ההשגחה העליונה – אנחנו מצביעים על דברי חז"ל אלו ללא תוספת ביאור"

בספר מובאים התכתבויות מרתקות בשלל נושאים עם  גדולי הדור ההוא, חוקרים חשובים ואישי ציבור. בפתח הספר מבוא על האיש ותולדות חייו מאת נכדתו הגב' אלס בנדהיים שאף ערכה את הספר. בספר נוסף –  'פרנס לדורות' (פ / 8 / 149) כונסו דברי תורתו ומחקריו של אל"ף מתוך הבמות השונות שבהם פורסמו כתבי יד וגליונות ספריו. בספר: הגהות וביאורים לש"ס, מאמרים על תפילה ומנהגים, הגות מחשבה ולשון ועוד. בסוף הספר מדור שבו צילומי הקדשות של מחברים שהעניקו לו את ספריהם, ודוגמאות של כריכות ספרים מפוארים מספריתו. הגב' בנדהיים פרסמה גם את: אילן יוחסין למשפחת אליעזר ליפמן פיליפ פרינץ – שניתן לראותו באוצה"ח. המעיין שם ימצא שצאצאיו של אל"ף פזורים היום ברחבי ארץ ישראל – וממשיכים לתרום מאונם והונם למפעלי תורה וחסד.

אל"ף אף סייע למדפיסי הש"ס דפוס וילנא, וב"אחרית דבר" שבסוף התלמוד בבלי נכתב לו הבעת תודה "לכבוד הרה"ג השוע הנדיב מוהר"ר אליעזר ליפמן פרינס מאמשטרדם". ובסוף מסכת חולין אף נדפסו הגהות וחידושים ממנו.

הרב פרינץ נפטר בי"ג בחשון תרע"ו (21 באוקטובר 1915) בפרנקפורט דמיין, ונקבר במיידרברג (Muiderberg) שבאמסטרדם. ב-1930 תרם נכדו ר' משולם אליעזר פרינץ מלונדון את ספריתו, שכללה כבר כ-8000 כותרים בהם כרכים נדירים ועתיקים, לבית המדרש למורים מזרחי שברחוב הלל בירושלים – שלימים הפך למכללת ליפשיץ. עם הגעת הספריה, נערף טקס רב רושם, בהשתתפות נציגי הרבנות הראשית, הסה"ל, משפחת פרינץ וקהל גדול. בטקס נאמו הראי"ה קוק, הרב מאיר בר אילן ונציג המשפחה פרופ' אברהם הלוי פרנקל.

תשעים וחמש שנים שכנה הספריה החשובה במכללה למורים ע"ש ליפשיץ בירושלים, בארונות עץ מיוחדים שהוקדשו לה. לאחרונה נוצר צורך בהעברת הספריה ובהסכמת בני המשפחה נאמני ההקדש הוחלט כי החלק הארי של הספרייה יועבר לספריה הלאומית, כשחלק ממנו אף יוצג באולם הקריאה של הספרים הנדירים, וכעשירית מהאוסף יישאר בחזקת מכללת הרצוג – ליפשיץ, ויקבל מקום של כבוד בספרית המכללה אשר ב'היכל שלמה'. זכיתי לעבור יחד עם ידידי דוד אלטלף ואיתי קופר על אלפי הספרים שבספריה ולבחור מהם את הספרים שישכנו ב'היכל שלמה' -זאת הייתה חוויה מיוחדת במינה וחד פעמית!. זכה רבי אליעזר פרינץ, הת"ח והחוקר, עסקן הציבור למען ישוב ארץ ישראל והציונות, שספרייתו המפוארת תשכון משכן קבע בספריה הלאומית של מדינת ישראל, ובסמינרים למורים דתיים המחנכים את הדורות הבאים לתורה וחכמה – בירושלים עיה"ק. יהי זכרו ברוך!

היום ה' חשון הוא יום השנה העשירי לפטירתו של אדם זרטל ז"ל (להלן א"ז). א"ז נולד ב1936 בקיבוץ עין שמר אשר במועצה האזורית 'מנשה', הוריו היו ממקימי הקיבוץ ואביו משה זרטל (זילברטל) היה ממנהיגי השומר הצעיר בורשה ובארץ ישראל. א"ז למד כלכלה וחקלאות והיה פעיל בקיבוץ ובגיל 30 כבר היה מרכז המשק. במקביל שלח ידו בכתיבת סיפורים ותסריטים. ואף זכה בפרסים על כתיבתו. במלחמת ששת הימים הוא השתתף בקרבות כקצין בהנדסה קרבית – ולאחר המלחמה השתתף בשיחות העדות של לוחמים שכונסו בקובץ "שיח לוחמים". לקובץ הייתה אג'נדה מסוימת שבאה לבטא את קשיי הלוחמים מהצורך להרוג את האויבים ולכבוש שטחים מיושבים בערבים, מסיבה זו הושמטו הראיונות עם תלמידי מרכז-הרב שהשתתפו במלחמה וביטאו רוח אחרת לגמרי ורק ב2018 נוספו הראיונות במהדורה החדשה של הספר (נ / 4.32 / 060 – מכללה), אגב, אחד מהלוחמים תלמידי מרכז הרב שדבריהם מובאים בספר הוא הרב יואל בן נון שאיתו ניפגש שוב בהמשך הבלוג. לאחר המלחמה יצא א"ז לשליחות באפריקה  ומיד עם פרוץ המלחמה חזר לישראל וסייע בניהול צליחת תעלת סואץ במבצע אבירי לב כקצין הנדסה בכיר, במהלך הקמת הגשרים נפצע קשה מפגז מצרי. הוא שהה  כשנה בבית חולים, ונשאר נכה ומהלך בעזרת קביים שהפכו לחלק מדמותו. המלחמה והפציעה השפיעו עליו ל'חשב מסלול מחדש' והוא החליט ללמוד ארכאולוגיה ולהתחבר לשורשים של עם ישראל בארץ ישראל. ב1978 עוד כשהיה סטודנט הצטרף לסקר הארכאולוגי הגדול 'סקר הר מנשה' שבהמשך זכה להובילו, הוא טען שרק באמצעות הליכה ברגליים ניתן להכיר את השטח באמת ולא לפספס ממצאים חשובים, וכך במשך כ11 שנה צעד ברגליו בעזרת קביו בהרים ובוואדיות ורשם כל סימן לתילים וישובים עתיקים סימנים לחקלאות קבורה ועוד.

את כל הממצאים רשם א"ז בדקדקנות והוציא אותם בשישה כרכים הנקראים: סקר הר מנשה בשנים 1992-2016. החידוש החשוב של 'סקר הר מנשה' הוא מציאת ממצאים בשטח של מאות נקודות ישוב קטנות המתוארכות לתקופת ההתנחלות, וזרטל טען כי לאור ממצאיו מתחזקת תקפותו של הסיפור המקראי – יציאת מצרים, הנדודים במדבר, הכניסה לכנען דרך עבר הירדן היא תקופת ההתנחלות, התגבשות העם, והכיבוש הישראלי. בכך הציב עצמו א"ז כאחד הלוחמים התקיפים בגישה הארכאולוגית וההסטורית המצמצמת שטענה שספורי המקרא בנוגע לכיבוש וההתנחלות אינם תקפים הסטורית. במפעל חייו זה סגר א"ז מעגל כאשר בן קיבוץ עין-שמר אשר במועצה האזורית מנשה הכווללת רק את החלק ה'שפלתי' של חבל מנשה אשר ממערב לקו הירוק – העפיל בהר וכבש ברגליו את הר מנשה – אשר ממזרח לקו הירוק. במסגרת סקר זה זיהה א"ז את האתר 'אל אחוואט' בצפון מערב השומרון כ'חרושת הגויים' המקראית מקום מושבו של סיסרא שר צבא יבין. על השערה זו ועל מקורם של גויי הים הוציא את ספרו: סודו של סיסרא – מסע בעקבות גויי הים ושירת דבורה (נ / 1.1 / 289- מכללה)

אבל תגלית חייו של א"ז שאיתה הוא מזוהה יותר מכל היא כמובן המזבח בהר עיבל, במסגרת סקר הר מנשה הגיע זרטל להר עיבל שם גילה שרידי מבנה גדול קדום מאוד, הוא השיג תקציב לחפירה והחל לחפור – בתחילה העלה כל מיני השערות לגבי מהות המבנה ודחה את האפשרות שמדובר במזבח, אולם בהמשך החפירות חלה תפנית מעניינת , כפי שמספר א"ז בספר המיוחד שהקדיש לתגלית " עם נולד – מזבח הר עיבל וראשית ישראל" (נ / 1.1 / 306 – מכללה):

"אחר הצהריים, לאחר תום העבודה, ישבנו בחדר בצריף המדרשה. הקירות היו ערומים. ליד הדלת נידלדלה כתובת שנותרה מאיזה חג: "עוד ניטע כרמים בהרי שומרון". במדרשה דתית אין תולים תמונות על הקירות מחשש עינא בישא של רבנים קיצוניים. שתינו קפה והמשכנו לדון במהותו של המבנה בהר עיבל. היה זה יום רביעי, 15 באוקטובר, 1983.לאחר הדיון בזהות האפשרית בין המזבח במשכן למבנה של חורבת עיבל נטלתי נייר וציירתי סקיצה של המבנה, השמורה עימי עד היום. "במה" ממולאה ומרוצפת מלמעלה, ששתי חצרות מרוצפות לפניה. הבמה מוקפת בקיר סובב, ועולה אליה כבש כפול…היה זה ציור פשוט למדי, שתיאר את מה שכבר ידענו. אך כשראה אותו צבי קניגסברג, איש שבי שומרון ונאמן המשלחת, קפץ ממקומו כנשוך נחש. איני זוכר אדם שהחוויר כך בבת אחת, אחר־כך האדים -ואיבד את כושר הדיבור. בלי לומר כלום בהה כמה שניות בסקיצה על הנייר. אחר־כך רץ החוצה, נעלם, ולאחר דקות חזר במרוצה כשהוא נושא בידו ספר חום קטן: אחד משישה סדרי משנה – סדר קודשים, מסכת מידות.

זה הרגע לומר דבר או שניים על צבי קניגסברג. הכרתי אותו שנתיים קודם לכן, כשהיינו שקועים בסקר של בירת ממלכת ישראל שומרון. צבי הוא איש גבוה, צנום וממושקף. תנועותיו ודיבורו מהירים. תמיד רץ ונחפז לאן שהוא. היו לו בית ומשפחה ביישוב, אך את עיקר זמנו עשה בריצות בלתי פוסקות. למדרשה ולתלמידיה סיפק את התקציבים, הכספים, המזון – ושאר דברים שאין העולם יכול בלעדיהם. צבי "התאהב" מייד בעבודתנו ונצמד אלינו בחוזקה. להר עיבל הגיע בעונה השנייה ומאז לא נפרדו הדרכים: בכל שעה פנויה היה מופיע באתר ומצטרף לחופרים. מוחו היה הר געש של רעיונות. בלי הרף הרצה בפנינו בעיניים לוהטות. כשהיתה לו שעה פנויה אחר הצהריים היה מופיע, לבוש מכנסיים קצרים וסיגריה בידו, מתיישב ועוקב בעיניים מוקסמות אחר מיון החרסים. הוא גם נהג להיכנס לוויכוחים סוערים עם המתנדבים מהקיבוצים: על ההתנחלויות, על נצח עם ישראל, על ההיסטוריה. באותו יום, 15 באוקטובר, נכח גם הוא בדיונים הבלתי רשמיים; עתה חזר, חסר נשימה, עם המשנה בידו.

חלפו שנים מאז. עבר חלף הזמן, באו והלכו מאורעות, נעשתה היסטוריה. אבל את הרגע הזה לא ישכח מי שהיה שם. רגעים כאלה אינם חוזרים על עצמם. צבי חזר במרוצה עם ספר המשנה; שלושה או ארבעה בחורים בהו בו. הוא התיישב, נשם בכבדות ופתח את הספר בסדר קודשים. היה זה הפרק השלישי, העוסק בהלכות מזבח בבית המקדש השני בירושלים (במסכת מידות יש תיאור שלם של בית המקדש, הכולל את הפרטים הטכניים הקטנים ביותר).

הפרק השלישי נפתח כך…"המזבח היה שלושים ושתיים על שלושים ושתיים…" אבל לצד התיאור המילולי היה שרטוט מזבח העולה הגדול של הבית השני בירושלים, ששוחזר על־פי המשנה. להוציא כמה פרטים, היה השרטוט דומה לסקיצה שציירתי על הנייר כמה רגעים קודם לכן. המזבח במשנה היה רבוע (ולא מלבני כשלנו); למעלה במרכזו היה התפוח (ערימת האפר של הקורבנות) ובפינותיו – ארבע הקרנות. אל ראש המזבח הגדול עלה הכבש, רחב מזה שלנו. משני צדדיו של הכבש הגדול היו הכבשים הקטנים. שניהם עלו אל הסובב – היא המרפסת שהקיפה את המזבח.שני המבנים היו זהים: זהות ארכיטקטונית שנראתה במבט ראשון. הזהות הגדירה את המבנה בהר עיבל כמזבח והסבירה את החלקים שבילבלו אותנו: עתה ניתן לראות מהו סובב ומהו כבש כפול ומה ההיגיון שמאחורי כל העניין. היה רגע של שתיקה. הדמיון היה קרוב כל־כך שמשהו עמד בגרון היושבים בחדר. לאחר השתיקה פרצו צעקות: "היי" ו"הורא" ו"הידד". עמדנו על הרגליים, התחבקנו וצרחנו. חבורת גברים ונשים בבגדי עבודה יצאה מגדרה. לחלק מאיתנו עמדו דמעות בעיניים. היה קשה להבין את גודל הרגע. התיאור במשנה סגר את התמונה והסביר את כל העניין"

א"ז לא ציין באיזה הוצאה של המשנה היה אותו כרך חום של המשנה, אולם כל לומד משנה מבין מיד שהכוונה למשנה עם פירוש קהתי והרי העמוד עם תמונת המזבח מתוך משניות קהתי:

וממשיך א"ז ומספר, על ההתרגשות שאחזה במתיישבי שבי-שומרון והסביבה:

"בחוץ החלו להתקבץ אנשים. הם שמעו את הצעקות הבלתי רגילות באווירו של ערב הסתיו השקט. הם נכנסו אל החדר, שאלו קצת, לא הבינו. אחר כך הציצו בציורים – וראו את הדמיון. אנשי המדרשה והחופרים כאחד היו שותפים מלאים ללבטים, להיסוסים. כולם ליוו את החפירה בסקרנות ובשקיקה. עתה עברה ההתרגשות מאדם לאדם. הכול החלו לשוחח בהתרגשות וגם לצעוק. לעומד מן הצד היתה זו בוודאי תמונה מוזרה: משלחת ארכיאולוגית מדעית, רצינית וכבדת סבר בדרך כלל, יוצאת מגדרה, יורדת מן המסלול ופוצחת בקריאות הידד. כי מעבר לפתרון החידה המקומית – היה ברור שנתגלה דבר שסופו מי ישורנו. הרגשנו שקשה עוד להעריך את היבטי התגלית. שאנו עומדים על סף תקופה חדשה. אל המקום הזה הגענו בדי עמל, והיינו מוכנים אליו מבחינה נפשית. הרמזים על תגלית קרובה וחשובה – הלכו ונתרבו. התגלית גם לא ירדה כרעם ביום בהיר. להפך, היה זה מין קרשצ'נדו, שיאה של דרמה שנתפתחה לאיטה. הכול הוביל אל הרגע הזה בצריף, הבשיל והיה מוכן. ואולי גם זו היתה הסיבה לפורקן של הרגעים האלה. אם אכן נתגלה המזבח שמשה ציווה לבנות על הר עיבל; ואם מתאים המבנה לקטע חשוב במקרא, המתאר טקס מרכזי סביב המזבח, שבו ישראל "היה לעם" (דברים כז, ט) – כי אז מדובר במהפך: מהפך ביחס בין הארכיאולוגיה לחלקים הקדומים של המקרא. כבר באותו רגע, וביתר שאת אחר־כך, עברה בנו רגשה. היינו עוד רחוקים מהבנת כל המשמעויות הנובעות מכך, אך הלב עלה על גדותיו.

הלילה ההוא לא יישכח: ארוחת הערב והפעולות האחרות נתבטלו ואיש במחנה לא ישן. כל אנשי המקום – המתנדבים, הצוות, אנשי המדרשה, מתנחלים מהיישוב הגיעו דחופים אל החדר בצריף. במקום הצנוע הזה הצגנו את שני הציורים. לא היית צריך להיות איש מקצוע כדי להבין. הדמיון היה רב ואי־אפשר היה להתעלם ממנו. האנשים התבוננו בשקט, השוו, הסבו אלינו את עיניהם. מהבסיס הסמוך של חיל התותחנים שמעו כבר על התגלית. באו קצינים וחיילים, הסתכלו, לחצו ידיים. אחר כך טילפנו לאי־שם: בערב החלו להגיע מיישובים סמוכים. יצאו קבוצות קבוצות, הסתכלו לרגע, פתחו את התנ"ך. מחוץ לצריף ועל הדשא שמצפון לחדר האוכל של המדרשה הדליקו מדורה, ישבו בחבורות, התווכחו ואחר־כך שרו. את החנות הקטנה של היישוב פתחו לרווחה והביאו בקבוקי יין וכיבוד. סידרו על השולחנות כמו בחגיגה. דבר לא היה מאורגן בלילה הזה; לא פקודות ולא הנחיות. לקראת חצות התרבו הבאים: כמו הוליך עוף השמים את הקול. צריך להבין: רובם של האנשים הללו חיו ביישובי השומרון זה כמה שנים. התנאים היו קשים, חלוציים, ראשוניים. רובם גרו עם משפחותיהם הגדולות בקרוואנים צרים. האנשים הצעירים האלה התיישבו בשומרון מתוך רצון לשוב אל המקומות שבהם נוצר עם ישראל. עתה, כשנתגלה סימן ישיר לראשית העם, לא יכלו שלא לחגוג. להם כמו נתגשם חלום – ואני לא התכוונתי לזאת. ביקשתי רק לחפור את התנ"ך, ובלילה ההוא התבוננתי בהם בעיניים מורחבות. גם המתנדבים הנוצרים רקדו ושרו והתפללו. התברר שיש לתגלית משמעות רבה גם להם – אמריקנים ואוסטרלים ושוודים ועוד. הם אחזו את התנ"ך והתלהבותם היתה רבה. אפילו אנשי הקיבוצים, שחונכו על סוציאליזם ואחוות עמים, שגדלו על התנ"ך כאוסף של אגדות יפות ותיאוקרטיות – גם הם שמחו. כך עברו הערב והלילה של 15 באוקטובר 1983".

כפי שוודאי שמתם לב, למרות המעבר שעשה א"ז מספרות לארכאולוגיה – לא איבד את יכולת הכתיבה הספרותית שלו, ואכן הספר 'עם נולד' אף שעוסק ב'ממצא ארכיאולגי' כתוב ונקרא כספר מתח מרתק, ומומלץ לכל מי שמתעניין בהיסטוריה של עם ישראל. א"ז זיהה את הממצא כמזבח בהר עיבל שאותו בנה יהושע בן נון ככתוב בספר יהושע פרק ח. כששמע הרב יואל בן נון על התגלית, ביקר כמה פעמים באתר וחקר אותו לעומקו במאמר מקיף שכתב  בשם "המבנה בהר עיבל וזיהויו כמזבח" ביסס  י. בן נון את זיהוי המזבח כמזבח שבנה י. בן נון, וטיפל בכמה בעיות שמעורר זיהוי זה מבחינה הלכתית. א"ז בספרו הנ"ל מצטט בעמ' 175-180 את עיקרי המאמר הנ"ל ומסכם:"ניתוחו של בן-נון הוא מאלף: בעוברו על המקורות התלמודיים הואה בודק, אחד לאחד, באיזה מידה מתאימות ההלכות המאוחרות למזבח שלנו…" אגב, למי ששואל את עצמו שם המשפחה "בן-נון" נבחר ע"י אביו של ר' יואל חבר האקדמיה העברית ללשון ומיסד מכללת שאנן למורים – ד"ר יחיאל בן נון (1911-1983) כעברות לשם משפחתו הקודם 'פישר' (=דייג) עפ"י ההנחה הפילולוגית שגם פירוש שם אביו של הושע – 'נון' משמעותו דג כפי הידוע לנו מהארמית.

א"ז לא היה טיפוס של "תחת גפנו ותחת תאנתו" וסמוך לסיום עונות החפירות בהר עיבל, החל בפרויקט גדול נוסף והוא זיהוי וחפירה של "מתחמי הגלגלים", הוא גילה כי בבקעת הירדן ובמורדות המזרחיים של השומרון ישנם  כ32 מתחמים מתקופת ההתנחלות בעלי צורת כף רגל. לאחר מחקר הוא הגיע למסקנה כי אלו אתרי פולחן ישראלים, וקישר אותם למקומות המכונים בתנ"ך 'גלגל' והסביר ששמם נובע מכך שהם בנויים משני עגולים (אליפסות)  כצורה של כף רגל. ע"ס השוואות לתרבויות שכנות הוא הגיע למסקנה שהצורה הנ"ל באה לבטא באופן סמלי מקום מקודש שבו כביכול האל מניח את "כף רגלו", ובכך פירש פירוש/ חדש את הביטוי 'עליה לרגל' כעליה למתחם הבנוי בצורת 'רגל' – את מחקרו ורעיונתיו הספיק לכתוב כספר מרתק גם הוא בשם 'כפות רגלי האל – איך גילינו את הגלגלים בבקעת הירדן'. א"ז נפטר בה' חשון תשע"ה, ונקבר עם הקביים שבעזרתם צעד בא"י לארכה ולרחבה. את מחקרו בענין 'מתחמי הגלגלים' סיים ערך והוציא לאור תלמידו הארכאולוג שי בר בספר בשם: כפות רגלי האל – איך גילינו את הגלגלים בבקעת הירדן (נ / 1.1 / 370- מכללה)

ונסיים ב'אפילוג' שכתב א"ז בסיום הספר 'עם נולד' שדומני שמהווה סוג של סכום מפעל חייו – ומאפיינת את אישיותו המיוחדת והשורשית של אדם זרטל ז"ל:

"עשר שנים חלפו מאז עונת החפירות האחרונה. האתר בהר עיבל, שרבים יצאו נגדו בחריפות, לא נשכח מלב; יותר ויותר אנשים מכל הדתות והאמונות נוהרים אליו. יש כאן מין תחיה חדשה: שוב החלו לעלות אליו לרגל. זה המקום היחיד הקשור ישירות למשה ויהושע – מנהיגי האומה ויוצריה. זה המקום שישראל היה בו לעם ושם קם המונותיאיזם המשוכלל – אמונה באל אחד שיש עמה גם תורת מוסר חדשה. אירוניה קטנה של ההיסטוריה: מדובר כאן בתגלית הקשורה לדת ופולחן; ועם זאת מסר חשוב של המזבח הוא הצורך להיוהר מקנאות דתית, מדעית ואינטלקטואלית. קנאות כזו, מעודנת מאחרות אך לא פחות מסוכנת, מצויה לעיתים בהיכלי המדע והאקדמיה: לא פעם קשה לאנשי הרוח להכיר בעובדות הסותרות את דעותיהם. בעשר השנים שחלפו לא הפנימו חלק מהם את התגלית ולא השכילו עדיין להפוך אותה לנכס צאן ברזל של ראשית ישראל. ההכרה הזו הופכת במהירות לנחלתו של הקהל הרחב; ואפשר שגם כאן יתקיים הפסוק "מפי עוללים ויונקים יסדתי עוז". לא פעם קרה שההכרה האקדמית הגיעה זמן רב לאחר שהעניין כבר נתקבל על־ידי אחרים.

ראוי להזכיר גם מסר נוסף – היסטוריה עושים ברגליים. כאשר מדובר בתהליכים סבוכים, שאירעו לפני זמן רב כל־כך, אין די בלימוד הטקסטים והעמקה במקורות. הארכיאולוגיה והאתנוגרפיה המודרניות מספקות לנו אמצעי מחקר רבים, אבל בלי לימוד המרחב קשה ליצור תובנות חדשות. הטופוגרפיה, הנוף, נוהגי חיים עכשוויים, המים והקרקע – אלה יכולים לקרב אותנו מאוד אל מי שחי אז. כדי להיכנס לנפשם ולמחשבתם של אנשי תקופת המקרא ראוי ללכת במשעולים שהלכו בהם. זו שיטת האנתרופולוגיה המודרנית – מן הדין שהתפישה הזו תתקבל גם במקצוע שלנו. המסר נשאר – הבחירה הנצחית בין טוב ורע. על יצירת ישראל. איש לא זכר עוד מה שקרה בין עיבל לגריזים, אבל חלפו מאות ואלפי שנים. מקום המזבח נשכח, אך נשאר הסיפור מי ייתן והעבודה שהצגנו כאן תהיה תרומה צנועה לבחירתו של כל אחד ואחד"

ולבסוף בחרתי להביא בפניכם את הרצאתו המרתקת של זרטל בפני קבוצת "מתנחלים" במרכז הארצישראלי בשדמה. ההרצאה המרתקת עוסקת בקצרה בתולדות חייו ולאחמ"כ בתגלית המזבח בהר עיבל ובקצרה גם על תגליותיו האחרות. מעבר להרצאה המרתקת עצמה ניתן להתרשם מאופיו החם, חוש ההומור האהבה העצומה לתנ"ך ולארץ ישראל  ולקשר האוהב שנוצר במשך השנים בין השמוצ'ניק בן החלוצים מקבוץ 'עין שמר' של הקיבוץ הארצי לבין ה'מתנחלים' מיהודה ושומרון. יהי"ר שיחסי הערכה וחיבה הדדים כאלו יאפיינו את מערכות היחסים בין הקבוצות השונות בחברה הישראלית. אכי"ר.

כזכור בתקופת מגפת הקורונה (ימ"ש) התעוררה בעיה לגבי יכולת קיום מנהג ההקפות בשמחת תורה, ולכן יצאתי לסובב ולהקיף מעט בספרים לבדוק מה מקור המנהג, והיחס אליו.
ישנו ספר שיצא לאור בתרכ"ב (1862) בשם: דברי קְהִלֹּת – המודיע מנהגי תפילות ק"ק פרנקפורט על המאין עליון יכוננה ושאר קהילות אשכנז ההולכות אחריה. ונוסף לכל מנהג טעמו בהערות מִשֶּׁלִּי , המחבר הוא: שלמה זלמן בן מ"ה אהרן יחיאל גייגר זללה"ה. הרב גייגר הנ"ל היה אחיו הגדול של אברהם גייגר שהיה מראשוני תנועת ההשכלה ומאבות הרפורמה.

במנהגי "שמחת תורה" כותב הרב גייגר בדברי-קהילות את הדברים הבאים:
וזאת לדעת: בפ"פ (=בפרנקפורט דמיין) ובכל המדינות הנוהגות מנהג אשכנז אין מקיפין בשמחת תורה עם ס"ת לא בלילה ולא ביום. אך עתה חדשים מרחוק באו להקיף בביהכ"נ כמנהג פולין לאור הנר, אבל אין זה דין ישן שדעת זקנים נוחה ממנו. כי הם אומרים "מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה ואין כל חדש תחת השמש, ולא תחת החזן ולא תחת הרב, בתוך חבורה הנוהגת כשורה, ומחזקת התורה, הכתובה והאמורה, הלא מחכמי אשכנז גזורה: "לא תקיפו בשירה ובזמרה, כי זה מחוקי אנשי אמונה טפלה לעבודתם הזרה, ובארצכם לא תעשו כן בעבודתכם היקרה, הקדושה והטהורה, כי אם לכו בדרך הישרה". וגם אנכי מוסיף, להזהיר ולהטיף: אף אם החנווני מקיף, כל הישר הולך לא ילך אחריו להקיף, אך ילך בדרך אבותיו, וירבו ימיו ושנותיו"
בעותק הספר הנ"ל הנמצא בספריית הרב ישכר תמר זצ"ל שבספריית הישיבה, רשם הרב תמר את ההערה המדהימה הבאה (מצ"ב הצילום):
"שמעתי מאת הרב ליפנסקי ז"ל דומ"ץ דפפד"מ. שהמחבר התכוון להרה"ג רש"ר הירש ז"ל שיסד בזמנו הקהילה הנפרדת הידוע שנתפרסמה אחר זמן לתהילה, ורש"ר הירש היה זמן מועט חנווני או סוחר, והוא הנהיג הקפות בקהילתו, והמחבר שהיה מתנגדו קורא לו בלשון זה. ישכר תמר, תל אביב".

א"כ לפי דברי הרב גייגר מנהג ההקפות יובא מפולין ע"י הרש"ר הירש לגרמניה, והוא יוצא בחריפות נגד הבאת המנהג החדש, ואף רואה בו מנהג זר המושפע מחוקי עבודה זרה.
על דבריו אלו, יש להעיר מספר ההערות:
1) כמובן שהמנהג להקיף את הבימה ז' פעמים עם ס"ת, מושפע מהמנהג להקיף בהושענא רבא את הבימה עם ארבעת המינים. שהוא זכר למקדש. ומדוע להחשיבו כמנהג ע"ז?
2) לרב גייגר היה פשוט שמנהג ההקפות יובא לגרמניה מפולין, ואכן המקור להקיף עם סה"ת ז"פ הוא מהאר"י הקדוש ועם התפשטות קבלת האר"י הגיע לארצות המזרח ולמזרח אירופה. אולם יש מקורות עתיקים מימה"ב לכך שהיה מנהג להקיף את הבמה עם סה"ת פעם אחת גם במערב אירופה.

אחד המקורות החשובים ביותר לבירור מנהג אשכנז הקדמון, הוא ספר המנהגים לרבי יצחק איזיק מטירנא (נפטר בסביבות 1425) שבו הוא מתעד בעיקר את מנהג אוסטריך (יצא בהוצאה חדשה ע"י מכון ירושלים) הוא היה חברו של המהרי"ל שספר המנהגים שלו מהווה את המקור העיקרי למנהג אשכנז המערבי. במנהגי שמחת תורה כותב רבי יצחק איזיק מטירנא, את הדברים הבאים: "שחרית הש"ץ מתחיל נשמת… הלל וקדיש שלם, אתה הראית. וביש מקומות אומר אותה גם בלילה לפני הוצאת ס"ת. ומפקין כל ס"ת שבארון וש"ץ אומר שמע ישראל אחר גדלו ועומד אצל המגדול ואומר אנא ה' הושיעה נא כאמש רק שאין מסבב המגדול"

בספר הנפלא תולדות חג שמחת תורה שכתב הביבליוגרף אברהם יערי ויצא בהוצאת ממוסד הרב קוק (זמין באוצה"ח). הוא מעיר את ההערה הבאה: "מכאן משמע שבלילה באותן הקהילות שהוציאו הספרים גם בלילה, היו מסבבין את המגדל פעם אחת, כלומר, הוציאו את הספרים, עיקפו את המגדל, והכניסום מצד שני. ואילו ביום הוציאו הספרים עד למגדל ואמרו אנא ה' וכו, ולא סיבבו, כי הניחו שלשת הספרים לקריאת היום, והשאר חילקו לקהל לקריאה חבורות חבורות, כדי שהכל יוכלו לעלות לתורה. ואלו במקומו של ר' אייזיק טירנא, באוסטריא, לא הוציאו ספרי התורה בלילה כלל, כבימי רבו ר' אברהם קלויזנער".
אולם נעלם מעיניו של יערי, שמספר שורות לפני כן, כותב רבי יצחק איזיק טירנא עצמו: "שמחת תורה מעריב את יום השמיני. תפילה וקדיש כדאמש ואז מפקין כל ס"ת שבארון וש"ץ נוטל ס"ת אחת ומתחיל אנא ה' הושיעה נא אלהי הרוחות ב' או ג' חרוזות ומסבב את המגדל והעם עמו עם הס"ת… ואז גוללין ומחפשין וזאת הברכה בס"ת ראשונה, ובשניה בראשית, ובשלישית למוסף ביום השמיני בפנחס. ומנהג באלו המקומות לקרות כל הנדרים. ומזמרין זמירות"
דהיינו במקומו של רבי יצחק איזיק שחי באוסטריה היה נהוג לסובב עם הס"ת את הבימה פעם אחת בלילה. כלומר שהמנהג לסובב את הבימה עם סה"ת הוא קדום והיה נהוג במקומות מסוימים במערב אירופה, הרבה לפני שהאר"י ותלמידיו הנהיגו להקיף ז"פ.

ישנו מכון חשוב בשם: מכון מורשת אשכנז, בראשות הרב בנימין שלמה המבורגר שליט"א, השם לו למטרה לברר את מנהגי קהילות יהודי גרמניה, להראות את שורשם בהררי קודש, ולשכנע את צאצאי יוצאי קהילות אלו לחזור למנהגם המקורי. הם מוציאים לוח שנה עם כל מנהגי בית הכנסת, ושם במהדורת תשפ"א הם כותבים:
"ריקודים בתוך בית הכנסת לא היו נהוגים בדורות שלפנינו. מאז ימות רבותינו הראשונים נהגו באשכנז לצאת במחולות שיר לכבוד התורה, בשעות אחר הצהרים של שמחת תורה, סביב מדורה בחצר בית הכנסת, בלא לטלטל את ספרי התורה ובלא לקפץ עמם. היו עורכים שולחן לצד המחוללים וכל החפץ בכך היה מטיב את לבו במיני תרגימא ומשקה המונחים שם. בדורות האחרונים בטלה שמחה זו בצו השלטונות, שאסרו על עריכת מדורות מפני חשש דליקות ושריפות. מני אז לא היו מנהגי מחול קבועים בשמחת תורה בקהילות אשכנז. יש שלא רקדו כלל, ויש שבליל שמחת תורה יצאו במחולות באולמות מיוחדים, ויש שבאותו לילה עשו הקפות עם מחולות בבית הכנסת עם קריאה לילדים, זה בכה וזה בכה"
נמצאנו למדים שיהודי גרמניה ראו בטלטול ספר התורה והקיפוץ עמהם בזיון לס"ת (ואולי אף חוק ע"ז..) אולם שמחו לכבוד התורה במחולות סביב המדורה…
ונסיים, במנהג מיוחד שמצאתי שנהגו בקהילת וירצבורג אשר בגרמניה, ונרשמה בספר: לקוטי הלוי מאת הרב נתן במברגר רבה של וירצבורג. "בשחרית מדליקין כל הנרות בבית הכנסת, ואחר ההלל מוציאים כל הס"ת שבהיכל ומעמידין בתוכו נר. ועושין הקפות בס"ת ג' פעמים" וכן נזכר במנהגי בית הכנסת דקהל עדת ישראל בברלין שהיו נוהגים להקיף בלילה וביום ג הקפות. א"כ יש כאן מנהג נדיר ולא מוכר להקיף ג' פעמים! מה לדעתכם פשר המנהג? בשלמא ז"פ – כנגד הקפות של הושענא רבא, הקפות יריחו, ושבע המידות הבנין הקבליות: חג"ת נהי"ם. פעם אחת בלבד – לכבוד התורה ושכל הציבור יוכלו לראות (ואולי לנשק), ואולי גם כנגד הקפות של המזבח בימי החג הראשונים. אולם מה פשרם של ג' הקפות? מדוע דווקא ג' וכנגד מה?

ואם ב"יקים" ושמחת חג עסקינן. יסלחו לי היקים שבינכם, אבל אינני יכול שלא לסיים בסיפור המתקשר לנושא: יש לי גיס שאביו "יקה" אמיתי. הוא מספר שבפורים הוא יושב בסעודה לחוץ ומתבונן בשעון ואומר עוד 10 דקות לשקיעה ב"ה נשאר רק עשר דקות לשמוח…

לפני כשנתיים אירע לעם ישראל אסון כבד ב'שמחת תורה', מענין לציין שזה איננו הטבח הראשון שנערך ביהודים בעיצומו של שמיני-עצרת, וישנה אגדה על טבח נוראי שנערך ביהודי קרקוב בעיצומם של ההקפות, כפי שמספר הרב יהודה לייב פישמן מימון זצ"ל בספרו 'חגים ומועדים' ( ל / 1.6 / 014):

מנהג שכזה לבטל לחלוטין מחצית מההקפות לתמיד, מתאים יותר לגלות שבה "ערבה כל שמחה" וברור שאיננו רוצים להנהיג כמותו כאן במדינת ישראל ראשית צמיחת גאולתנו, אולם בקהילות שונות נהגו בשנה העברה ואולי ינהגו כך גם השנה להקדיש את אחת ההקפות או חלקה לזכר נרצחי טבח שמחת תורה תשפ"ד הי"ד. ויהי"ר שלא ישמע עוד שוד ושבר בגבולנו ונוכל לשמוח כראוי לכבודה של תורה "כי היא לנו עוז ואורה" בשבע הקפות מלאות ושמחות כנהוג ברוב קהילות ישראל זה מאות בשנים. ומכיוון שביו"ט אסור לצלם, ומאחר ובקהילות אשכנז המערבי לא נהגו את מנהג ההקפות השניות (מנהג שהתחדש בארץ עפ"י האר"י) אני נאלץ לערוך תפנית של 180 מעלות ולסיים בסרטון ההקפות השניות בחסידות 'תולדות אהרן'.

חג שמח, ובשורות טובות.

חזרו למשובי הסטודנטים על הקורס בעת שנלמד לאחרונה, ושאלו את עצמכם:

• אילו נקודות חוזקה חזרו בהערות? מה אפשר לשמר?
• האם המשוב מתאים לתחושה שלי ביחס לקורס? מה אוכל ללמוד על ההוראה שלי מהמשוב?
• אילו נקודות היו פחות מוצלחות? מה נרצה להתאים או לשנות?

המלצה יישומית:

• קראו את המשובים לצד סילבוס השנה החדשה. סמנו לעצמכם נושא אחד שתרצו לשנות השנה: במבנה ההוראה, בהערכת הלמידה, בקשר עם הסטודנטים ועוד. שינוי קטן, אם הוא נעשה מתוך הקשבה, מוביל לעיתים להשפעה גדולה על חוויית הלמידה.

מה ניתן ללמוד מניסיונם של אחרים?

לעיתים יש שיעור בקורס או מהלך הוראה שהיינו רוצים לדייק או לשפר. מוזמנים להתרשם מניסיונם של

ד"ר איתמר ברנר על השיעור הקשה בקורס

פרופ' עדן הכהן על שינוי שיעור בלמידה מרחוק

מעבדת החדשנות הדיגיטלית שלנו לשירותכם!

מחלקת הלמידה הדיגיטלית במערך הוראה ולמידה, פיתחה בוטים מבוססי AI שנועדו לתת מענה לצרכים פדגוגיים שונים. תוכלו להיעזר בבוטים הללו ובאותה הזדמנות גם להתנסות בשימוש בבוטים:

בוט “מטקסט ללמידה פעילה” – שילוב למידה פעילה בשיעור מבוסס טקסט

אם אתם מלמדים קורסים מבוססי מאמרים או טקסטים עיוניים, זהו הבוט בשבילכם. “מטקסט ללמידה פעילה” עוזר לפתח מהלך הוראה המשלב פעילויות למידה שונות תוך שמירה על הסגנון האישי של המרצה.

מה תקבלו?

• הצעות להפעלות מגוונות בכל שלב של השיעור: החל מפתיחה מעניינת לשיעור, דרך דיון ותרגול, ועד סיכום משמעותי.
• כלים להפיכת קריאה לדיון, והבנה ליצירה.
• רעיונות מותאמים לתוכן הספציפי שלכם.

הבחירה וההתאמה נשארות בידיים שלכם – הבוט רק מציע דרכים חדשות לחשוב וליצור.

לכניסה לבוט:
https://chatgpt.com/g/g-BHR2vjz13-dkny-shylvb-lmydh-p-ylh-bshy-vr-hmbvss-l-tqst

בוט “מַטָלַאִי” – עוזר הערכת מטלות בינה מלאכותית

אם יש לכם מטלות בקורס, ואתם שואלים את עצמכם האם הן רלוונטיות לעידן הבינה המלאכותית, תוכלו להיעזר בבוט שלפניכם.

מה תקבלו?

• ביחס למטלה קיימת: בדיקה כיצד סטודנט עשוי להשתמש בבינה מלאכותית במענה למטלה, זיהוי נקודות לשיפור שמקדמות חשיבה עצמאית ויצירתית.
• פיתוח מטלות עמידות ל AI.

לכניסה לבוט:
https://chatgpt.com/g/g-681c898dbd1081918bdd75aa134228ae-matalaiy